לאסנת הייתה בובה

"אבא!!!" אסנת רצה לאביה שהופיע בפתח הדירה ונתנה לו חיבוק מוחץ כאשר הוא הרים אותה על כתפיו. הוא הביט לעבר הערבוביה של צלחות חד-פעמיות עם שאריות ממתקים, בלונים וניירות-מתנה קרועים שהיו מפורזים בסלון ואז הפנה את מבטו לאמה של אסנת.
"אני מבין שפספסתי את המסיבה."
היא נישקה אותו בעודו מוריד את אסנת מכתפיו. "כן, חשבנו שתישאר שם עוד שבוע."
"המשא ומתן איתם הלך יותר מהר ממה שציפינו. הם פשוט מתים להכניס כבר את המהונדסים שלהם לפעולה, כל יום שזה לא קורה הם מפסידים כסף." הוא פנה שוב לאסנת והושיט לה קופסת קרטון. "יום הולדת שמח חמודה, מצטער שלא יכולתי להגיע למסיבה. אבל אני בטוח שהמתנה הזאת תפצה אותך."
אסנת בחנה את הקופסה בחשדנות. זו היתה קופסת קרטון פשוטה עם כיתוב בשפה אסייתית כלשהי. בתור אריזה למתנה, היא לא הבטיחה גדולות ונצורות. "קדימה, חמודה, תפתחי את הקופסה, ותראי מה יש בפנים," אמר אביה.
בתוך הקופסה גילתה אסנת בובה שנראתה גם היא פשוטה ולא-מושכת. פנים עגולות עם עיניים גדולות ופה קטן, שיער צמרירי, חולצה ומכנסיים אדומים שנראו כאילו הם נתפרו בגסות ובצבעים חסרי-השראה. אסנת התבוננה בה באכזבה.
אביה של אסנת חייך. "תראי, יש לה כפתור בגב. אולי תלחצי עליו?"
אסנת לחצה על הכפתור, והבובה התעוררה לחיים. העיניים מצמצו הפה הקטן התעקל בחיוך. "שלום אסנת! יום הולדת שמח!" הבובה החלה לקפוץ ולרקוד ברחבי הסלון – העיצוב הפשוט של הבגדים שנתפרו עבורה אפשר לה לבצע מגוון רחב של תנועות אקרובטיות. "רוצה לשחק איתי? בואי תראי אם את יכולה לתפוס אותי!" הבובה רצה ברחבי הסלון, מדלגת בקלילות מעל רהיטים ומכשולים אחרים, ואסנת הסתערה בעקבותיה בשאגת חדווה.
"יש להם ממש ידי זהב, למהונדסים האלה," אמרה אמה של אסנת בעודה צופה במתרחש.
"כן," גיחך אביה של אסנת. "זה עוזר כשלכל אחד מהם יש יותר מזוג אחד של ידיים כאלה."

***
בשבועות שלאחר יום-הולדתה, הבובה הפכה להיות החברה הכי טובה של אסנת. בכל פעם שאסנת לחצה על הכפתור בגבה של הבובה, חיכתה לה הפתעה אחרת: לפעמים הבובה הזמינה אותה לשחק תופסת או מחבואים ברחבי הבית. לפעמים הבובה התיישבה לשחק באחד ממשחקי הקלפים או הלוח שהיו ברשותה. לפעמים הבובה סיפרה לה סיפור, מלווה בפעלולי-קול מרשימים, ולפעמים הופיעה לפניה בשירה מלווה בריקוד קופצני.

אביה של אסנת הרשה לה להביא את הבובה למסיבת הסיום בגן. הבובה שרה וניגנה על חמישה צעצועים מוסיקליים בהופעה שהעפילה על כל מה שהילדים הציגו במסיבה קודם לכן. לא נראה היה שלילדים עצמם היה אכפת – הם בהו בבובה, מהופנטים, והשמיעו קולות מחאה רמים כאשר ההופעה הסתיימה. בסופה של המסיבה, כל ההורים התקהלו סביב אביה של אסנת ושאלו אותו איפה הם יכולים להשיג בובה כזו גם עבור ילדיהם. אביה של אסנת, בחיוך מלא בשביעות-רצון, הסביר להם שהדגם עוד לא יצא רשמית לשוק, אבל זה יקרה מאוד בקרוב. הילדים, מצדם, לא התכוונו לחכות, וכל אחד מהם ביקש מאסנת לבוא לבקר אותה ולשחק בבובה. באותו לילה, אסנת הלכה לישון כשהיא מחבקת את הבובה, מסוחררת מהפופולאריות הפתאומית שלה.

ביום שלמחרת, היום הראשון של החופש הגדול, אסנת התעוררה מוקדם ומיד לחצה על הכפתור בגב הבובה. היא כבר הפעילה את הבובה כמה פעמים לפני כן מיד אחרי שהיא התעוררה – פעם אחת הבובה קיפלה את השמיכה שלה בתנועות מורכבות שהזכירו ריקוד, בפעם אחרת הבובה ביצעה על המיטה שלה מופע קומי של נפילות שסחט מאסנת שאגות של צחוק ובפעם האחרונה הבובה ממש יצאה מהחדר, וחזרה מהמטבח עם עוגייה שהיא הושיטה לאסנת.

אבל הפעם הבובה התנהגה אחרת לגמרי. כשאסנת לחצה על הכפתור, הבעת הפנים המחויכת שנותרה קפואה על פניה של הבובה מאז המסיבה הפכה להבעה של עצב. הבובה מצמצה פעמיים לפני שהיא הפנתה את ראשה לעבר אסנת. "בבקשה, תעזרו לנו," היא אמרה. "הם מכריחים אותנו לעבוד כמעט כל היום. אנחנו כמעט לא אוכלים, כמעט לא ישנים. הם מכריחים אותנו ל…" זמזום חשמלי קצר נשמע לפני שהבובה שבה לדבר. "בבקשה תעזרו לנו."
אסנת בהתה בבובה בפחד. הבובה אף פעם לא הציגה הבעת-פנים עצובה לפני-כן, ואסנת לא הצליחה להבין את בקשת העזרה שלה. היא חשבה לקרוא לאביה, אבל בדיוק אז הבובה אמרה פעם נוספת "בבקשה, תעזרו לנו," וגוועה למצב כבוי. אסנת היססה, ואז לחצה שוב על הכפתור בגב הבובה.
"בוקר טוב אסנת!" הבובה שוב חייכה, ללא כל רמז להבעה העצובה שעיטרה את פניה רגע לפני כן. "מה דעתך על קצת התעמלות בוקר?" הבובה קפצה מהמיטה של אסנת לשטיח שעל הרצפה, והציגה מגוון תרגילים לא-מוצלחים אבל מצחיקים מאוד. עד שאסנת ירדה לארוחת הבוקר, היא הספיקה לשכוח מבקשת העזרה המוזרה של הבובה.

***
בעידוד נמרץ של אביה, אסנת בילתה חלק גדול מימי חופשת הקיץ ביחד עם חברותיה והראתה להן מה הבובה יכולה לעשות. בסופו של כל אחד מהמפגשים האלה, חברותיה של אסנת התחננו בפני הוריהן שישיגו גם עבורן בובה כזו. אביה של אסנת, עם אותו חיוך שהיה על פניו במסיבת הסיום של הגן, הבטיח שוב לאותם הורים שהבובות יצאו לשוק ממש בקרוב. "ככה עושים שיווק ויראלי," אסנת שמעה את אביה אומר לאמה זמן קצר לאחר ששניהם השכיבו אותה לישון בסופו של עוד יום חופש.

אחרי שהוריה יצאו מהחדר שלה וכיבו את האור, אסנת לחצה על הכפתור בגבה של הבובה. למרות שהיא ידעה שהוריה לא אוהבים שהיא משחקת בזמן שהיא אמורה לישון, הפיתוי היה פשוט גדול מדי. אסנת ידעה שהבובה מצוידת במערכת תאורה פנימית שאפשרה לה להציג תעלולי-אור מרהיבים בחושך.

אבל כשהבובה התעוררה לחיים, אסנת לא זכתה לראות תעלולים כאלה. היא לא יכולה לראות את הבעת העצב על פניה של הבובה בחדר החשוך, אבל היא זיהתה את המילים שהבובה דקלמה: "בבקשה, תעזרו לנו. הם מכריחים אותנו לעבוד כמעט כל היום. אנחנו כמעט לא אוכלים, כמעט לא ישנים. הם מכריחים אותנו ל…" המשפט נקטע שוב בזמזום חשמלי שבעקבותיו באה הבקשה הנואשת "בבקשה תעזרו לנו."

אסנת שכבה במיטה, קפואה מפחד. לאחר כמה דקות, הבובה חזרה על בקשתה "בבקשה תעזרו לנו" ואז גוועה למצב כבוי, בדיוק כמו בפעם הקודמת. אסנת נזכרה שהבובה חזרה להתנהג כרגיל כשהיא לחצה על הכפתור שבגבה פעם נוספת, אבל בחשיכה שאפפה אותה, היא גילתה שהיא מפחדת לנסות. היא שקעה לאיטה בשינה שהיתה רדופה בחלומות מפחידים.

***
בבוקר שלמחרת, אחרי שאסנת התעוררה ואור השמש הציף את חדרה, היא פחדה פחות – אבל עדיין חששה להפעיל את הבובה. היא ירדה למטבח והחליטה לספר לאביה מה קרה.

"אבא, אתמול אחרי שהלכתם מהחדר שלי בלילה לחצתי לבובה על הכפתור…"

אביה של אסנת הניח את העיתון שלו והתבונן בה במבט של תוכחה.

"חמודה, אמא ואני אמרנו לך שאין משחקים אחרי שמכבים את האור. בפעם הבאה תקשיבי לנו."

"אבל אבא, הבובה אמרה שצריך לעזור להם."

"מי זה 'הם'?"

"אני, אה, לא יודעת," אמרה אסנת.

אביה של אסנת נאנח. "תחזרי לשחק עם הבובה, חמודה. אני חושב שכל הטלוויזיה שאת רואה מכניסה לך רעיונות לראש."

אסנת ידעה שאין טעם להתווכח עם אביה כשהוא חוזר לקרוא את העיתון שלו. אבל כשהיא חזרה לחדרה, היא כבר ידעה מה היא עומדת לעשות אם הבובה שוב תבקש עזרה.

זה לא קרה מיד, ובמשך שבועיים לאחר מכן הבובה חזרה לשחק עם אסנת מבלי להשמיע את הקריאה לעזרה. אבל באחד הערבים האחרונים של החופש, זמן קצר לפני שההורים של אסנת קראו לה לרדת לארוחת ערב, אסנת הפעילה מחדש את הבובה אחרי שזו סיימה לספר לה סיפור וכבתה. הבעת הפנים של הבובה שוב התחלפה משמחה לעצב, והבובה שוב החלה לדקלם: " בבקשה, תעזרו לנו. הם מכריחים אותנו לעבוד כמעט כל היום…"

אסנת היתה מוכנה הפעם. היא רצה לארון הצעצועים שלה והוציאה משם את בובה אחרת – הבובה של מוטי השוטר הקיברנטי. כמו רוב הצעצועים האחרים בארון, אסנת לא ממש שיחקה עם מוטי השוטר הקיברנטי מאז שהיא קיבלה מאביה את הבובה החדשה, אבל עכשיו, היא ידעה, הוא יכול לעזור.

היא חזרה בריצה אל הבובה בדיוק כשזו השמיעה את הזמזום החשמלי המוכר. "הנה, זה מוטי השוטר הקיברנטי," היא אמרה בהתלהבות. "הוא תמיד עוזר לכולם, תמיד מנצח את הרעים. הוא ינצח גם את הרשעים שמכריחים אתכם לעבוד! הנה הוא מרביץ להם – בום! והנה יורה עליהם עם תותח-היד שלו! והנה…"

הבובה המשיכה לבהות במבט עצוב באסנת כשזו נופפה במוטי השוטר הקיברנטי מולה. "בבקשה תעזרו לנו," היא אמרה בפעם האחרונה לפני שכבתה.

אסנת התבוננה בבובה הדוממת לרגע, ואז החלה להתייפח. הבכי שלה הלך וגבר, והיא המשיכה לשבת על השטיח בחדרה ולבכות מול הבובה גם כששמעה את הוריה קוראים לה לרדת לארוחת הערב. בסופו של דבר, אמה של אסנת עלתה לחדר. היא ראתה את אסנת בוכה, הרימה אותה מהרצפה וחיבקה אותה.

"מה קרה חמודה?"

"היא לא מוכנה לשחק אתי!" יבבה אסנת. "היא ביקשה ממני לעזור לה, והבאתי את מוטי השוטר הקיברנטי כדי שיעזור לה נגד האנשים הרעים שמכריחים אותם לעבוד, אבל היא לא מוכנה שמוטי יעזור לה!"

"אויש, אסנת," אמר אביה שנכנס לחדר. "שוב השטויות האלה?"

"חכה רגע," אמרה אמה של אסנת. "אמרת שהבובה ביקשה ממך לעזור לה?"

"כן!" צעקה אסנת. "היא אומרת שהאנשים הרעים מכריחים אותם לעבוד כל היום ולא נותנים להם אוכל ושתיה!"

אמה של אסנת הרימה גבה לעבר אביה של אסנת, שפניו החווירו. הוא יצא מהחדר בריצה ואסנת יכלה לשמוע אותו יורד במדרגות לסלון. היא המשיכה לבכות, ואמה המשיכה לחבק אותה עד שנרגעה. היא יכלה לשמוע את אביה צועק מלמטה: "תשמידו את כל הפריטים שירדו מפס הייצור הזה!… לא אכפת לי, תשמידו גם את המהונדסים, ותייצרו כאלה שלא יעשו חוכמות!…"

אביה של אסנת חזר לבסוף לחדרה. הוא הכניס לכיסו את הטלפון הנייד שהוא החזיק בידו, ואז לקח את אסנת מאמה והרים אותה על כתפיו. "הכל בסדר עכשיו, חמודה."

"עזרת לאנשים שהבובה ביקשה לעזור להם?" שאלה אסנת.

הוא נאנח. "כן, חמודה. תראי, הבובה שלך התקלקלה. אני צריך לנסוע לטפל בכמה דברים, אבל אני אדאג שיתקנו לך אותה, בסדר?"

***

החופש נגמר ואסנת חזרה לגן. זו לא היתה חזרה שמחה במיוחד: הילדים האחרים שאלו מה קרה לבובה, אסנת סיפרה להם שהבובה התקלקלה ושאבא שלה הלך לתקן אותה. הילדים לא האמינו לה וקראו לה שקרנית. אף אחד מהם לא רצה לשחק איתה.

אבל כמה ימים אחרי שאסנת חזרה לגן, אבא שלה חזר הביתה. היא רצה לעברו וחיבקה אותו כשהוא עמד בדלת. "תיקנת לי את הבובה, נכון אבא?"

הוא חייך. "בטח חמודה. לא הבטחתי שאני אתקן לך אותה? אני תמיד מקיים הבטחות. הנה."

הוא הושיט לאסנת בובה. אסנת התבוננה בבובה במבט מבולבל. "אבל אבא, לבובה היו חולצה ומכנסיים אדומים, ועכשיו הם ירוקים. וגם הפרצוף שלה נראה קצת אחר."

"כן חמודה," אמר אביה במבוכה. "החליפו לה בגדים כשתיקנו אותה, וגם עשו לה טיפול שיניים. אבל זו בדיוק אותה בובה. היא אפילו למדה כמה דברים חדשים. תלחצי על הכפתור בגב ותראי."

אסנת לחצה בחשדנות על הכפתור, והבובה התעוררה לחיים. "שלום אסנת! התגעגעת אלי? אני מאוד התגעגעתי אליך!"

החשדנות של אסנת החלה להתפוגג למשמע הקול המוכר. ואז, בקול נקישה, נשלף זוג כנפיים דמויות-פרפר מגבה של הבובה. "רוצה לשחק איתי? בואי תראי אם את יכולה לתפוס אותי!" הבובה המריאה באוויר והחלה לרחף לאורכה ולרוחבה של התקרה בסלון. אסנת בהתה בבובה בעיניים פעורות.

"אבא, אני יכולה להזמין חברים מהגן לשחק עם הבובה? הם לא מאמינים לי שהיא התקלקלה!"

"בטח חמודה, בטח," אמר אביה. אסנת חיבקה אותו שוב, ואז יצאה לרדוף אחרי הבובה ברחבי הסלון. אביה התבונן בה במבט עייף אך מרוצה.