להתנקש בנשיא מאת נועם לוי

הרוצח השכיר האהוב על ליה העביר את המשרד שלו לתל אביב, מרחק הליכה מהבית שלה.

לפני כן הוא גר בחיפה, ולה נודע על העבודות שלו דרך הפייסבוק. חיטוט ממושך באתר האינטרנט שלו חשף שיטות מבריקות וחשיבה אמנותית יוצאת מגדר הרגיל, וזה מה שליה חזרה ואמרה לעצמה כדי לתרץ את ההברזה משעתיים של אזרחות כדי להגיע בזמן לפתיחה החגיגית של החנות החדשה והקרובה שלו.

"וחוץ מזה," היא אמרה, ספק לעצמה, ספק לשי שישב לידה במתמטיקה, "גם ככה אני נכשלת באזרחות, אז מה הטעם בכלל לנסות. ועומד להיות אירוע מדהים, הוא הרוצח השכיר הכי טוב במזרח התיכון. אולי בכלל."

"את ממש גרופי, הא?" חייך שי,מצטרף להתעלמות הנחרצת שלה מכל מה שקשור למשוואות בשלושה נעלמים. "האמת, אני לא הכי מת על רצח. חברה שלי ממש נגד, היא אפילו הלכה להפגנה ההיא ברוטשילד בקיץ."

"כן, אבל חברה שלך היא טבעונית לוחמת שתמצא פגמים בחברה שלנו גם אם ג'וס ווידון יהיה ראש הממשלה ואנשים ישתכרו בשוקולד במקום בכסף, אז אני לא עומדת להקשיב לדעה שלה על רצח." השיבה ליה. "חוץ מזה, אני בטוחה בתשעים ותשעה אחוזים שכל מי שבא להפגנה ההיא לא יודע שום דבר על התחום, אז אני מסרבת להקשיב להטפות המוסר שלהם."

"הי, זו רק היא שאומרת את הדברים האלה, לי אין דעה. תעשי מה שבא לך," שי משך בכתפיו וחזר למתמטיקה, מותיר את ליה לחלום על הרגע בו תחמוק דרך שער בית הספר, לבושה בחולצת "We Shall Rise" אליה החליפה מהר בשירותי הבנות, ותעלה על קו 107 לרחוב האחווה 25.

וכך עשתה. הפקקים אמנם התרחשו, כי היא נסעה בתחבורה ציבורית בתל אביב לקראת שעות אחר הצהריים וכמה נוסעים באוטובוס הסתכלו עליה בחשדנות, אבל לזה כבר היתה רגילה. לבסוף הגיעה ליעדה באיחור אפנתי של רבע שעה, מקווה שהחנות לא תהיה עמוסה מדי באנשים בשלב הזה. היא ציפתה לתור מחוץ לדלת שישתרע על פני רחוב וחצי, כמו בהשקות של מוצרי אפל שתמיד רואים בטלוויזיה, עם כיסאות מתקפלים ואוהלים. לעזאזל, למה היה חייב להיות היום יום לימודים? לפחות הפתיחה לא מתרחשת בבוקר, חשבה.

כשהגיעה לבסוף אל הכתובת ששיננה, הרחוב היה ריק פרט למספר אנשים שלא העיפו מבט שני אפילו במספר עשרים וחמש. הדלת היתה פתוחה לראווה, ועל חלון הראווה היה פוסטר ענקי שהציג ציור אפל באיכות נמוכה, אבל היא לא הסתכלה עליו מספיק זמן כדי להבחין בפרטים. במקום זאת, היא נכנסה לחנות והסתכלה סביב.

החלל היה מרווח, ועל הקיר מימינה היו תלויים כלי נשק מסוגים שונים, ומעליהם שלט בו היה כתוב בכתב יד "דגמים בלבד. לא לשימוש. נא לא לגעת". החלק התחתון של הקיר היה חף מכלי נשק, ובמקומם הונח שם שולחן ארוך ועליו חפצים שונים. על הקיר מולו היה לוח מודעות עליו היו כרזות ופתקים, חלקם מודפסים וחלקם כתובים ביד, אם כי ניכר על הלוח כי הוא היה חדש ולא נעשה בו הרבה שימוש. באמצע החדר עמדה ספה שחורה ולידה קופסא עם מגזינים, ספרים ומאמרים, ועל הספה עצמה היה קטלוג מסוג כלשהו. הדלפק ניצב מול הדלת, בצד הרחוק של החדר, מאחוריו פוסטרים ממוסגרים שליה לא זיהתה, ואף אחד שנראה כמו האדם לו שייך המקום הזה.

להפתעתה, בחנות הסובבו רק שלושה אנשים. האחת, אישה בגיל העמידה, גרמית וגבוהה עם תסרוקת אבסורדית ופנים מאופרות, מלמלה מדי פעם משפטים לא ברורים. דמות שניה, בחור צעיר, גדול מליה רק במעט, לבוש בחולצת טריקו אפורה וג'ינס, בחן את החפצים שנחו על השולחן. אישה בשנות העשרים לחייה קראה בעיון את הדפים הנעוצים על לוח המודעות במבט זועף.

"מה לעזאזל?" הפטירה ליה. היא ציפתה שהמקום יהיה הומה אדם.

"אם את נגד, את מוזמנת לצאת. את לא חייבת להיות כאן," ניגש אליה הבחור באפור.

"נגד מה?" התבלבלה ליה, לא כי לא ידעה את התשובה אלא כי כל האנשים בחדר נראו מעט מכונסים בעצמם, והיא לא ציפתה שיפנה אליה.

"רצח. את יודעת, 'התנועה נגד'? יש אירוע בפייסבוק בו הם אמרו שיבואו היום כדי למחות נגד הסניף כאן, בתל אביב. את אומרת שאת לא אחת מהם?"

"אני? מ'התנועה נגד'? כן, בטח. חבורה של מתחסדים שהתייאשו מטבעונות מיליטנטית." צחקה ליה. "לא, אני כאן בשביל הרצח. לא בשביל להזמין אחד לעצמי, אבל לוציפר הוא הרוצח הסדרתי האהוב עלי ותמיד רציתי לפגוש אותו, אז המעבר לתל אביב ממש שימח אותי. אני גרה קרוב. רגע," היססה פתאום, "אתה לא מ'התנועה', נכון?"

"להיפך," חייך הבחור באפור. "ו, אה, תודה."

"על מה? לא-אוה." לליה תמיד לקחו כמה שניות עד שנפל לה האסימון. "וואו. אתה לוציפר?"

"א-הה." איש באמצע שנות העשרים לחייו, לבוש בחליפה, נכנס לחנות. לוציפר התבונן בו במשך כמה שניות, ואז פנה שוב אל ליה. "אז, את לא מ'התנועה נגד' ולא כאן כדי להזמין רצח."

"לא. כמו שאמרתי, אני מעריצה את העבודה שלך. חסרים היום רוצחים סדרתיים שיודעים מה הם עושים."

הוא חייך. "אני מוחמא," אמר, "אם כי אני עצמי גדלתי על העבודות של אבולה מוושינגטון. את בטח מכירה אותה."

"אבולה היא רוצחת קלאסית, היא עושה טוב את מה שהיא בוחרת לעשות אבל מחדשת מעט מאוד. אם מדברים על אמריקאים, אני מעדיפה את השיטות של גבריאל הרבה יותר. הוא אולי לא מושלם אבל רואים שיש לו תשוקה למקצוע." ליה דקלמה את מה שאמרה לעצמה מאז שגילתה את אתר האינטרנט של גבריאל, רוצח אמריקאי אלמוני כמעט ובעיקר יחסית לאבולה המפורסמת, מה שהקשה עליה לשתף את הדעה הזאת בפורומי המעריצים כי אף אחד לא הכיר אותו.

לוציפר נראה מתרשם. "לא פגשתי עד היום אף אחד שמכיר את העבודות של גבריאל, לא מחוץ לאמריקה," הוא העיף מבט מהיר בחלל החנות. אותם אנשים היו בה, אף אחד לא יצא ואף אחד לא נכנס. "נראה שעשית מחקר בהיקף לא קטן. גם את רוצה לעבוד בזה?"

"כשהייתי קטנה רציתי," השיבה ליה, "אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת. ניסיתי לתכנן כמה דברים – ביסודי הייתי זאת שכולם פנו אליה בשביל הדברים האלה – אבל השיטות שלי היו מגושמות, חסרות חזון וטכניקה. והקורסים באינטרנט לא שווים כלום," הוסיפה.

"כי כותבים אותם חובבנים," ציין לוציפר את המובן מאליו. "פגשתי כמה מהם בכנסים. חלקם ילדים ממש, בני שלוש עשרה או ארבע עשרה שראו כמה סרטי אקשן וחושבים שהם מומחים בתחום, וחלקם אנשים בוגרים שאף פעם לא יצא להם לעסוק ברצח מקצועי אז הם פנו להטעות אנשים באינטרנט. לא, המקומות היחידים שאפשר ללמוד מהם משהו הם סדרת הספרים מאת פנטסטיקה ג'יי- 'להתנקש בנשיא ועוד – 37 קלישאות להימנע מהן כרוצח מקצועי' וההמשכים שלו-"

"כן, הם שימושיים נורא," אישרה ליה.

"קראת אותם? לא ראיתי שאפשר להשיג אותם בארץ," התפלא לוציפר.

"כי ההוצאות הגדולות לא מוכנות לתרגם את זה, והרשתות הגדולות מוכרות רק את ההוצאות הגדולות. ראיתי את שלושת הספרים הראשונים בשבוע הספר, בהוצאה קטנה שמתמחה בעניינים האלה, אבל את העותקים שלי הזמנתי מהאינטרנט באנגלית."הסבירה ליה בגאווה לא קטנה. את האנגלית המצוינת שלה היא חבה לעניין שלה ברצח, תחום עליו כמעט לא היה חומר בעברית.

"רעיון טוב, יש שם כמה מונחים שפשוט אי אפשר לתרגם. כמו We Shall Rise – אני אוהב את החולצה שלך, דרך אגב." לוציפר הנהן לכיוון החולצה שלה, עם המשפט המפורסם שהופיע גם על כריכת הספר ועם הזמן הפך למעין סיסמא בקרב אלה שתמכו בתחום. ליה גם היא הפנתה את מבטה לשם כי לרגע שכחה מה לבשה לכבוד הפתיחה, ואז הופיע חיוך על פניה.

"תודה. קשה להשיג עיצובים מוכנים של זה אז ארגנתי משהו בפוטושופ והלכתי לחנות בה אפשר להדפיס דברים כאלה על חולצות, אני ממש מרוצה מאיך שזה יצא." היא אמרה, נזכרת בחיוך במוכר שהיה חבר בתנועה נגד והטיף לה עד שהחולצה היתה מוכנה.

"זה נראה תעשייתי, חשבת על למכור עיצובים לחנויות?"לוציפר שוב נראה מתרשם, וליה החליטה שהיא נהנית מההבעה הזאת עליו.

"אני לא באמת יודעת לעבוד בתוכנה, הייתי צריכה לקרוא מיליון מדריכים באינטרנט רק כדי להתחיל בכלל לעצב את זה," היא אמרה. "לפחות לזה יש קורסים טובים ברשת, אבל זה הרבה יותר טכני מלהרוג."

"אוה, כן, כמובן," לוציפר נזכר פתאום בנושא השיחה המקורי שלהם. "דיברנו על דרכים ללמוד על רצח, חוץ מהסדרה של פנטסטיקה ג'יי. כן, אני לא נתקלתי במקור טוב אחר חוץ מ, טוב, חוץ מהאקדמיה."

האקדמיה. היתה רק אחת כמוה בכל העולם, למרות שבקרב קהילת החובבים נפוצו מדי פעם שמועות על מוסדות דומים שנבנים במדינות אחרות. עד שהם יושלמו היא תישאר המקום היחיד בו ניתן ללמוד את נושא הרצח הסדרתי בצורה המקיפה ביותר – תולדות, תיאוריה ופרקטיקה. תמונות שליה מצאה בגוגל חשפו מבנה דמוי הוגוורטס עם חללי לימוד יעודיים שנראו כל כך הרבה יותר מזמינים מהחדר שלה עד שרצתה להירשם לסמסטר שם בו במקום, אם רק היתה בגיל המתאים והמקום הארור לא היה נמצא בצפון אמריקה.

לוציפר למד שם שנתיים. היא ידעה את זה כי זה היה כתוב בכל פינה באתר שלו, והמידע לווה בסמל המוסד: עיגול ובתוכו פגיון, מכחול וטלסקופ מוצלבים כדי לייצג הרג, אמנותיות וחזון.

"האקדמיה," חזרה ליה בחולמנות. "זה באמת כמו שמספרים?"

"יותר," ענה לוציפר ועל פניו אותה הבעה משתוקקת כעל פניה של ליה. "השנים שלי שם היו התקופה הטובה בחיי. למדתי שם את כל מה שאני יודע."

"חוץ ממה שלמדת מ'להתנקש בנשיא'," תיקנה אותו ליה.

"בעיקר את מה שכתוב ב'להתנקש בנשיא'," הוא אמר. "פנטסטיקה ג'יי היתה אחת מהמרצות שלי."

"אתה צוחק."

"סלחו לי?"

מקורה של ההפרעה היה אדם בשנות השלושים לחייו בעל שיער שחור סמיך וחולצה ירוקה עם הדפס דהוי. ליה לא שמה לב שהוא נכנס לחנות אך לוציפר לא הופתע מהפניה הפתאומית והיא הסיקה שהוא עוקב אחרי כל הלקוחות בזווית עינו.

"אני מחפש את האדם שאחראי על המקום הזה – לוציפר, נכון?" המשיך האיש, מבטו נודד בין קירות החנות. "אתם יודעים איפה אוכל למצוא אותו?"

"זה אני. אתה צריך עזרה?"פנה אליו לוציפר באחת, עוטה על פניו הבעה רשמית שליה לא ראתה עליהן קודם.

"כן, האמת היא שכן," ענה האיש. לוציפר התרחק מליה ועבר לעמוד מאחורי הדלפק והאיש ניצב מולו, סוקר במבטו את חלל החנות. "רציתי לשאול – האם אי פעם שקלת את ההשלכות המוסריות של רצח סדרתי?"

לוציפר נראה משועמם, מפוחד וזועם בו זמנית. "אם שקלתי -אתה לא מ'התנועה נגד', נכון?"

"עלית עלי," לגלג האיש. "אני אדם עם מצפון מתפקד. מה אתה עומד לעשות, לרצוח אותי?"

לפני שלוציפר הספיק להשיב לו, ליה התערבה. היא לא חשבה שיהיה לה את האומץ לעשות זאת, אך איכשהו מצאה עצמה אומרת בכעס, "אז למה אתה פה?"

"סליחה?" לוציפר והאיש שניהם הסתכלו עליה בהפתעה, כאילו שכחו שהיתה שם. ההפתעה בפניו של האיש היתה מהולה בכעס, ואילו של לוציפר בחיוך.

"אתה לא רואה טבעונים שנכנסים למסעדת סטייקים ומתחילים להטריד את הטבחים. אתה לא רואה שומרי כשרות מפגינים מחוץ ל'חינאווי', ובפעם האחרונה שבדקתי אנטי פמיניסטים עדיין לא ניסו לחבל בהשקת ספר של קוני וויליס. אם אתה נגד רצח, אל תיכנס לחנות שמוכרת אותו."

"אני מרחם עליך," אמר האיש. "את עוד ילדה, ובלי ספק האנשים האלה – אנשים מהסוג הזה-" הוא החווה בתנועות כלליות על לוציפר, "-שטפו לך את המוח עד שאת מאמינה שלקחת חיים של אדם אחר זה בסדר."

"ואני מרחמת עליך כי הדעה שלך צרה כל כך עד שכנראה לעולם לא תראה את היופי שברצח סדרתי."השיבה לו ליה.

"אתה מוזמן לצאת מהחנות שלי." הוסיף לוציפר. "ההפגנה אמורה להתקיים בחוץ ואתה תופס את המקום ללקוחות אמיתיים."

האיש הביט בפנים החנות; חוץ ממנו, היו בה רק ארבעה אנשים. "הפגנה היא לא מה שעומד לעצור אתכם, אנחנו יודעים את זה," הוא אמר בחצי חיוך שליה לא אהבה. "כשהתכנית שלנו תצא לפועל, אתם תצטערו שלא הצטרפתם אלינו קודם." אחרי שסיים את דבריו יצא מהחנות כאילו-בתיאטרליות, ולמרות שליה גלגלה את עיניה אל מול המתח הזול שניסה ליצור בלכתו, היא עדיין דאגה.

"על מה אתה חושב שהוא דיבר?"היא שאלה את לוציפר אחרי שהאיש עזב.

"למה את מתכוונת?" הוא הסתכל מעבר לכתפה ואל עבר החנות, לכיוון הדלת. נראה היה שדאג שעוד אנשים מהתנועה נגד ייכנסו.

"'התוכנית שלנו תצא לפועל', 'הפגנה היא לא מה שעומד לעצור אתכם'. לא שמעתי אף אחד מהם אומר את זה קודם," ליה גם היא העיפה מבטים עצבניים בחלל החנות.

"הוא כנראה אמר את זה רק כדי להפחיד, אני לא הייתי דואג," הרגיע אותה לוציפר, עדיין עומד מאחורי הדלפק. "לא היתה לו תשובה מוכנה לטיעון שלך, כי הוא לא התייחס למוסריות של רצח אלא דיבר בצורה ישירה על ההתנגדות לו. אני קורא הרבה טקסטים ודיונים של חברי התנועה נגד, ואף אחד מהם עד עכשיו לא דיבר על תוכנית."

"אם לא היתה לו תשובה מוכנה לטיעון שלי הוא צריך להתעדכן. כל מה שעשיתי היה לצטט תמונות מהאינטרנט," זו היתה רק חצי אמת, ושניהם ידעו את זה; הרי הם ראו את אותן התמונות באינטרנט שקשורות לרצח, פחות או יותר, וליה לא ציטטה אף אחת מהן כשהתעמתה עם האיש. אף אחד מהם לא היה מרוכז מספיק בשיחה כדי להצביע על העובדה הזאת.

לוציפר לא ענה. הוא בהה בקיר שמולו – חלון הראווה של החנות – במבט מזוגג עד שאחת מהלקוחות שהסתובבו בחנות יצאה החוצה. אז הוא פנה אל ליה ואמר בשקט, "חשבתי שיהיו כאן יותר אנשים."

"הייתי בטוחה שיהיה תור מחוץ לחנות," התוודתה ליה. "מה אתה חושב שקרה?"

לוציפר משך בכתפיו. "אולי באמת יש לתנועה תוכנית," הציע בקול עליז מכפי שהתכוון, וליה פנתה להתייחס לדבריו אך צלצול הטלפון הנייד שלה הקדים אותה עם שיר הפתיחה של פיירפלי והיא יצאה מהחנות כדי לענות לו.

כשחזרה אל פנים החנות, אחרי שהופתעה בפעם השנייה מהאפקטיביות של המזגן שפעל בה, היא עטתה הבעה מתנצלת משהו ואמרה, "זו היתה אמא שלי. אני חייבת ללכת אבל אחזור בקרוב – זו חנות נהדרת, באמת."

לוציפר חייך, עדיין שקוע במחשבות. "תודה," הוא אמר שוב. "בינתיים אני אגלוש שוב באתרים של התנועה נגד. אי אפשר לשמור סודות באינטרנט."

 

כשחזרה הביתה והתיישבה מול המחשב אחרי שאכלה ארוחת צהריים והוציאה את פריג'ר הכלב לטיול, הופתעה ליה לגלות כי יש לה הודעה חדשה בproudtokill.co.il משם משתמש שלא הכירה. גם בפורום הרצח הגדול בישראל פניות אקראיות מהסוג הזה היו נדירות, והיא לא זכרה אותו מאף דיון בולט בו השתתפה.

'היי, ליה, זה לוציפר. ידעתי שזיהיתי אותך מאיפשהו, אבל לא הבנתי מאיפה עד שנזכרתי באשכול הקוספליי – פרסמת שם תמונה שלך, נכון? אם זאת לא ליה אני מתנצל.

'שיטוט ממושך בקבוצות הפייסבוק השונות של התנועה נגד אמנם לא חשפו תכנית סודית, אבל כן את זהותו של האיש שדיבר עליה. הנה קישור לפרופיל הפייסבוק שלו-' ושם, כמובטח, היה קישור לפרופיל הפייסבוק שלו. 'מעבר לזה שהוא באמת לא יודע שום דבר על רצח, גם ביקורות הסרטים שלו לא משהו. '

ליה צחקה בקול רם, לא בגלל ההערה על ביקורות הסרטים אלא בגלל ששמה לב שהכינוי שלו היה "VengeanceDemon", כינוי בקרב חובבי הרצח למישהו שרוצח ממניעים אישיים או כדי לשחרר אגרסיות, ולא למען הרצח עצמו. היא היתה צוחקת אפילו יותר אילו היתה נזכרת באותו הרגע בכינויה שלה – "Bad_Horse".

'היי, זו בהחלט אני,' היא כתבה, אחרי שלחצה על "השב". 'הוא לא נראה כמו אדם סימפטי במיוחד באופן כללי. כמו רוב אנשי התנועה – צירוף מקרים?

'אם הייתי יודעת שאנשי מקצוע גולשים בפורום הזה לא הייתי מתקרבת אפילו לאשכול ההוא, לא עם הקוספליי הזה. עבודה חובבנית, אבל הייתי צריכה משהו ללבוש לכנס וזה היה לפני שהדפסתי את חולצת הWe Shall Rise.

'אם תבדוק את פורום רצח ישראלי (כמו שאני כמעט בטוחה שכבר עשית) תראה שכולם שם מדברים על המעבר שלך לתל אביב. אולי החנות נראיתה ככה היום כי זה אמצע השבוע וקשה לחלק מהאנשים לבוא בהתראה כל כך קצרה למרכז?'

אחרי שקראה את ההודעה פעמיים, לחצה ליה על "שלח" וחייכה. גם בחלומותיה הפרועים ביותר לא חלמה שלוציפר, ה-לוציפר שאת עבודותיו למדה שוב ושוב, יפנה אליה סתם ככה ב"גאים". היא אפילו לא ידעה שיש לו חשבון שם, ומצא חן בעיניה שהוא סמך עליה עם המידע הזה. הרי אם היא תספר למישהו, חשבה, לא יעזבו אותו במנוחה.

השיחה שהתפתחה אחר כך בהודעות הפרטיות כללה השמצות של חברים ספציפיים בתנועה, דיון על שיטות רצח שונות ותיאור מפורט של החיים באקדמיה, כי ליה התעקשה. השיחה נמשכה עד אחת בלילה, כשכל זיכרון על קימה מוקדמת מחר נמחק מראשם של ליה ולוציפר כאחד.

'פגיון זה נחמד והכל,', היא זכרה את עצמה כותבת בשלב מסוים, 'אבל אם אנחנו רוצים שהתחום יתפתח אנחנו חייבים לנצל את הטכנולוגיות שהזמן בו אנחנו חיים מציע. מה עם רעל שמכינים במיוחד, כך שאפשר יהיה לשלוט בשעה המדויקת בה הקורבן מת? מה עם מגפות מבוקרות ומחלות חשוכות מרפא? בשם אלוהים, מה עם רובי הלייזר?'

'המציאות היא הרוצח האולטימטיבי,' הוא ענה לה בהודעה האחרונה לפני ששניהם הלכו לישון. 'המציאות, וגיקים של מד"ב.'

 

"אני רוצה לשאול אותך משהו, ואשמח אם תעני לי בכנות," אמר לוציפר לליה באחר צהריים קריר של תחילת נובמבר. הם הכירו כבר כמעט חודש והיא התחילה לבוא לחנות כמעט מדי יום. חיפושים תכופים באינטרנט הצביעו באופן כמעט לא נתון לפרשנות של'התנועה נגד' בהחלט יש תכנית – זה כבר היה ידוע לכולם – אבל לא קירבו את קהילת חובבי הרצח ולו במקצת לגילוי מהי, והפורומים געשו בדיונים ערים.

"אני לא מתחייבת לכלום," נהמה ליה. כיתה י"א תבעה ממנה הרבה והיא לא זכרה את הפעם האחרונה בה ישנה כמו שצריך, אז באופן טבעי היא היתה מעט חסרת סבלנות.

"את חושבת שלא תוכלי להיות רוצחת מקצועית בגלל שאת בת?"

ליה צחקקה קצרות. "מה?"

"יש לך רעיונות חדשים ומקוריים, כישרון טבעי בתכנון וגם בביצוע-" מדי פעם היא עזרה לו לבצע פרוייקטים מורכבים במיוחד. ליה מצאה את זה מהנה באופן שאין כמוהו – "-ובלי ספק יש לך את התשוקה למקצוע. אני פשוט לא מבין למה את עדיין לא בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות בעתיד, וזה ההסבר היחיד שעלה לי לראש; הרי יש הרבה דעות קדומות על הדחפים הרצחניים של נשים, ואני פוחד שאולי זה מונע ממך לקחת ברצינות את הרעיון של לעסוק ברצח כקריירה."

"לוציפר, הרוצחת השכירה המפורסמת ביותר בעולם היא אישה. יש חלוקה כמעט שווה בין גברים לנשים בתחום, שזה יותר ממה שאפשר להגיד על כל מקצוע אחר. ואני נורא נהנית לעבוד איתך, באמת שכן," אמרה ליה בשקט, כי היו בחנות בערך חמישה אנשים והיא לא היתה בטוחה מי מהם חבר בתנועה ומי לא. הם לא שוחחו על שום דבר מסווג, כמובן, אבל היא לא אהבה שהאנשים האלה יודעים מה היא חושבת.

"אז למה לא להינעל על זה כבר עכשיו? אפוקליפסה התחילה לקבל הזמנות בגיל שבע עשרה. אני יכול להפנות אליך את הבקשה הבאה ולעזור לך להתמודד איתה, למרות שאני לא חושב שתהיה לך בעיה. זה זמן נהדר להתחיל." ליה הופתעה לראות שלוציפר נראה רציני לגמרי. הוא התבדח קודם על להפוך אותה באופן רשמי לעובדת בחנות ולשלם לה על חלקה בעבודותיו, אבל עכשיו לא נראה היה שהוא צוחק.

"לא כדאי שתשכור מישהו יותר מנוסה? יש המון אנשים בישראל שהיו מתים לעבוד איתך, חלקם אפילו למדו באקדמיה," הציעה ליה בקול יבש ולוציפר הסתכל עליה במבט נוזף.

"זה העניין, נכון? האקדמיה. את חושבת שחייבים ללמוד שם אם רוצים לעבוד בזה ולקבל שכר."הוא אמר בקול קצת יותר מדי חזק. כמה מהלקוחות הפנו את מבטם אל עבר הדלפק.

"שמעת פעם על מישהו – אני מתכוונת למישהו שיודע מה הוא עושה – שלא הלך לשם? זו לא הוליווד, לוציפר. אני חייבת ללמוד שם אם אני רוצה שייקחו אותי ברצינות וכנראה שלא תהיה לי הזדמנות ללמוד שם, אז אני חייבת לשקול גם אפשרויות אחרות לעתיד. אבל אני לא רוצה להפסיק את מה שאני עושה עכשיו," היא הוסיפה מהר למראה המבט על פניו של לוציפר, ונראה שהוקל לו בהתאם.

"אני פשוט חושב שזה בזבוז של כישרון, זה הכל," הוא רטן ונעץ את מבטו באישה בשנות השלושים לחייה שבחנה את לוח המודעות בריכוז. "עולם הרצח יכול ללמוד הרבה ממישהי כמוך, ואי אפשר ללמד יצירתיות במוסדות להשכלה גבוהה."

"אל תתחיל עם זה גם אתה, נמאס לי מאנשים שמשבחים את היצירתיות ומתעלמים מהטכניקה שהיא תשעים אחוז מעבודה טובה. לכן התאהבתי בעבודות שלך מלכתחילה," ליה החניקה פיהוק. שניהם ידעו שזה בגלל שהיא ישנה ארבע שעות בלילה הקודם ולא בגלל שהשיחה שיעממה אותה, אבל היא עדיין פחדה שזה יתפרש בצורה לא נכונה.

לוציפר קילל בשקט.

"לא אמרתי שאני שוללת את האפשרות לגמרי!"מחתה ליה.

"לא, זה לא זה," הוא הניח פיסת נייר על הדלפק. טופס הזמנה. "את מכירה מישהו עם קשרים ב'איצה פיצה'?"

 

"אני פשוט לא מצליח להבין," לוציפר כיווץ את גבותיו מול מסך המחשב. ליה עמדה איתו מאחורי הדלפק ושניהם נעצו את מבטם בדף הפייסבוק של התנועה נגד, ידיה של ליה קפוצות באגרופים מהודקים. "זו האסיפה השלישית שלהם מאז תחילת החודש. ליה, אני מודאג."

היא נאנחה. "גם אני. ואף אחד מהסוכנים לא גילה כלום?"

בתחילת חודש ינואר התקיימה פגישה של רוב הרוצחים הסדרתיים בישראל, ובפעם הראשונה בחייה ליה זכתה להשתתף בה. בחור בשנות השלושים לחייו, רמץ או משהו דומה, דיווח בגאווה שהוא והצוות שלו כמעט והצליחו לחדור לשורותיה של התנועה ולגלות את סודותיה.

"לא, עלו עליהם ברגע האחרון ועכשיו התנועה אפילו עוד יותר זהירה. שמעתי ששניים מהם כמעט נכנסו לכלא."

"לעזאזל."

לוציפר נאנח והרים את עיניו מהמסך. "אבל אני חייב להגיד, עבודה מצוינת על הרצח האחרון."

"תודה!" פניה של ליה אורו בפתאומיות. "זו היתה הפעם הראשונה שלי עם רעל. אל תספר את זה ללקוח, אבל כמעט נתתי אותו לבחורה הלא נכונה בטעות, רק בנס זה הסתדר. מזל של מתחילים, אני מניחה."

"ציאניד הוא קלאסי, אבל טריקי. ידעתי שתצליחי להתמודד עם זה." הוא חייך חיוך עייף. "גם הפעם הראשונה שלי היתה עם ציאניד, בארצות הברית. את חושבת שהמקרה שלך היה קרוב לאסון?שלחתי בטעות שמונה אנשים לבית חולים, והקורבן שלי יצא משם בלי פגע. לפי מה שאני יודע, הוא חי עד היום."

ליה צחקה. "זה יעבוד לא רע עם התנועה. אתה יודע, להרעיל את הכיבוד בפגישות שלהם או משהו. אתה חושב שריח של במבה חזק יותר מריח של שקדים?"

לוציפר פנה לענות לה, אך אישה שניגשה אל הדלפק קטעה אותו. "הייתי רוצה שתרצח את בעלי," היא פנתה אליו, ישר ולעניין.

"בשמחה. המחירים שלנו נעים בין שבע מאות לאלפיים שקלים, בהתאם למורכבות העבודה ותוך התחשבות בכל הגורמים. אם את רוצה שהעבודה תתבצע בימים הקרובים תצטרכי לשלם סכום סמלי בנוסף לעלות העבודה. באפשרותך לבחור מתוך מגוון שיטות רצח, חלקן בלעדיות לחנות זו, שכוללות גם את האופציה להשאיר את הבחירה בידיים שלי. תרצי שנדון בפרטים בחדר פרטי?"

"לא, תודה," השיבה האישה בנעימות. "רק תן לי את הטופס, ואם אפשר גם עט כי שלי הפסיק לעבוד לפני יומיים?"

ליה העבירה ללוציפר עותק של הטופס, והוא בתורו הניח אותו על הדלפק ושלף עט מהמגירה שמתחת למקלדת. "את יכולה לשמור אותו," הוא אמר לאישה, עדיין בקול בו השתמש כדי לדבר ללקוחות (שלא היה שונה בהרבה מקולו הרגיל). "יש לנו מספיק מהם."

 

ירד גשם קל כשליה נכנסה לחנות, ובאופן מפתיע היא היתה ריקה כמעט לגמרי. רק לוציפר היה שם, יושב על הספה השחורה שבאמצע החלל, מחזיק בידו חתיכת נייר שנראיתה כמו טופס הזמנה.

ליה התיישבה גם היא, והוא הניח את הטופס לידו. "היי," היא אמרה, שמחה שמצאה סוף סוף מחסה מהטפטוף המעצבן של הגשם. "מה נשמע?"

לוציפר הסתכל עליה ואחר כך הפנה את מבטו אל הרצפה וחייך קצרות. "גיליתי את התכנית של התנועה," אמר בקול שקט.

"אתה צוחק." הוא לא נראה כאילו הוא צוחק. "איך?"

"הם די… נתנו לי אותה," לוציפר אמר, ממשיך לבהות ברצפה. "היום, בערך חצי שעה לפני שהגעת."

"למה אתה מתכוון?" ליה היתה עייפה מכדי להיות מבולבלת.

הוא העביר לה את הטופס שהחזיק בידו לפני רגע. זה היה, כפי שניחשה עוד קודם, טופס להזמנת רצח. בשדה השם היה כתוב שמו של פעיל בכיר בתנועה, ובשם הקורבן (אופציונלי) היה כתוב בעט "לוציפר".

ליה גיחכה. "הם באמת חושבים שתתנקש בעצמך?"

"ליה, הם הציעו לי עשרת אלפים שקלים."

היא השתתקה ובהתה בו. "כמה?"

"הם אספו כסף כל הזמן הזה. הם מתכוונים להפיל בצורה הזאת את כל הרוצחים הסדרתיים בישראל."עשרת אלפים היה פי חמישה מהתעריף המקסימלי. אף רוצח לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר על מחיר כזה, במיוחד לא עכשיו כשהתנועה צוברת כוח ואנשים מזמינים פחות ופחות עבודות.

"אתה עומד לעשות את זה?"

"אני לא יודע. אני צריך לחשוב."אישה פתחה את דלת החנות בהיסוס. לוציפר ביקש ממנה לצאת והיא צייתה במבט מרוגז.

"אל תעשה את זה, זה לא שווה את זה. הקריירה שלך בשיאה, מי יודע כמה כסף תפסיד אם תמות עכשיו?"אמרה ליה בקול רועד. "ומה בכלל תעשה עם הכסף? המשפחה שלך לא מדברת איתך מאז שהחלטת ללכת לאקדמיה, וכל רוצח אחר בארץ עומד לקבל את אותה ההצעה בכל מקרה. הבנק בטח פשוט ייקח את זה או משהו."

"זו לא בעיה." הוא נמנע מלהביט בעיניה, אך הבעתו חשפה שהוא על סף החלטה. "אני לא יכול להרשות לעצמי לא לקבל את זה. זה יותר מדי כסף."

"תחשוב בהגיון!" ליה לא היתה מסוגלת לעצור את עצמה מלצעוק. "אתה הרוצח הטוב ביותר במזרח התיכון! ממי אנשים עומדים לשאוב השראה, מאבולה? ולאן בכלל הכסף יילך? אתה לא חושב על זה עד הסוף!"

לוציפר חייך במפתיע. "את,", אמר.

"הא?"

"כן! את תהיי האחת שישאבו ממנה השראה, ואליך יילך הכסף. החלטתי."

ליה הנידה בראשה. "אתה מטורף."

לוציפר קם מהספה, עדיין מחייך. "אני מטורף? עוד כמה זמן יש לך עד שתסיימי תיכון, שנתיים? תוכלי לנהל את החנות עד אז. אני מכיר עוד כמה שוחרי רצח במרכז, הם יוכלו לשמור עליה אם לא יהיה לך זמן ולקבל הזמנות במקומך. בכסף שתרוויחי, בנוסף לעשרת אלפים האלה, את יכולה… נו, את יודעת מה את יכולה."

"מה?" פניה של ליה איבדו כל צבע והיא בהתה בקיר בעיניים פעורות, בלי באמת לראות אותו.

"טוב, את יכולה ללמוד באקדמיה עם הכסף הזה."

ליה קמה גם היא על רגליה. "ומה יהיה איתך?"

"אני? אני אמן." ארשת פניו של לוציפר התרככה. "ואף רוצח לפני לא תכנן עוד את ההתנקשות בעצמו. זו צריכה להיות יצירת מופת, וזה יהיה מרתק."

"ואז אתה תמות. לוציפר, בבקשה אל תעשה את זה."

"אני בטוח שתוכלי להשתלט על העניינים לבד, גם כאן וגם באקדמיה."בצעדים מדודים הוא התקדם לאט אל כיוון הדלפק. "את רוצחת מאוד מוכשרת."

"אבל אני לא רוצה לעשות את זה, אני נהנית לעשות את זה איתך." היא הלכה אחריו, פוחדת שפתאום ימות בלי שום אזהרה וישאיר אותה לבדה בחנות.

"אבל תחשבי עד כמה מעניין יהיה לתכנן את זה. נו, את יודעת שזה מלהיב אותך."

"אולי קצת." היא הודתה והרשתה לקצה חיוך לבצבץ על שפתיה. "היישום יהיה מסובך."

"אני יודע, אבל יש לי כמה רעיונות." לוציפר עבר אל מאחורי הדלפק ופתח את הדלת שהיתה שם, האחת שהובילה אל החדר מאחורי החנות בו אפשר היה לסדר דברים בפרטיות. הוא החווה לליה שתיכנס גם היא. "רוצה להיכנס ולדון באפשרויות?"

ליה משכה בכתפיה ועקבה אחריו אל תוך החדר החשוך. "טוב, נו, קדימה." הפטירה לפני שסגרה את הדלת מאחוריה.