למען הטבע

קוראים לי רלטיה. בעוד חודש ימלאו לי 16 שנים. אני גרה בישוב הנקרא ניר ח"ן, ישוב קטן בארץ קטנה, ארץ ישראל, ארץ קטנה אבל רועשת.
ביום הראשון ללימודים קמתי מאוחר. ערב לפני קראתי ספר מרתק ונכנסתי כל כך לתוך העלילה עד שנסחפתי ונותרתי ערה מרבית מהלילה. גיבור הספר הוא ילד קטן בעל כנפיים. אביו, שגם הוא היה יצור מכונף, נהג ללמד את בנו מידי יום, כיצד מומלץ לעוף, איך לדאוג למזון, מדוע כדאי להתרחק מצרות ושאר ירקות שחשב שעל בנות לדעת, אך את הבן הדבר היחיד שעניין היה התעופה. ובכל פעם שהשיעור עסק במשהו אחר השונה מתעופה הילד היה ממציא תירוצים מתירוצים שונים כדי להתחמק מהשיעור.
נגע לליבי במיוחד דבריו של האב במהלך אחד השיעורים: "אני לא אומר לך מה נכון ומה לא! אני יכול לאמר לך מה אני חושב, אבל ההחלטה איך לפעול בסופו של דבר היא בידיך. רק דבר אחד אני מרגיש שאני חייב לאמר לך. זה לא סוד שאתה אוהב את כנפייך ואוהב לעוף, אך זכור טוב בני, כי אם תעוף גבוה מידיי, השמש תמיס את כנפייך. בני האדם לא זכו למתנת הכנפיים, אך אנחנו כן, הם מתנה מהאלים. נשמור אותם אם נשתמש בהם בחוכמה ולא נאבד אותם יומרה".
אך הבן היה עקשן, הוא רצה לראות מה שיש מעבר, מה שמעל להישג ידם של בני האדם והוא החליט לעוף אל השמש מבלי להודיע לאביו. הוא עף באומץ רב. הוא חשב כי אזהרותיו של אביו נאמרו רק על מנת לנסות לגרום לו להישאר בבית. הוא ריחף גבוה כל כך עד שהוא יצא מהאטמוספרה. אט-אט נהיה חם יותר ויותר עד שלפתע הכנפיים שלו החלו ליימס. הוא פרץ בבכי, הוא פנה אל האלים וביקש מהם שיצילו אותו.
השיחה בינו לבין האלים הקסימה אותי, קול מפתיע נשמע כלפיו: "זלזלת במתנתנו. חוק אחד נגזר עליכם בני האדם ושברת אותו" הם אמרו בכעס.
"אני מצטער, באמת! אבל אני עומד ליפול למותי ומהי התועלת בכך?" הוא התחנן. האלים ריחמו עליו, הם החליטו לקחת חזרה את מתנתם ולהשיב אותו אל ביתו. אך הילד החצוף, רצה יותר. "מודה אני לכם אלים אדירים, אך בקשה נוספת אני מחזיק, כנפיי הם מרכז חיי, אולי אוכל לקבל כנפיים שיוכלו לשאת אותי גם אל מול השמש?". האלים זעמו, לו היה מבקש את כנפיו הקודמות, הם היו מחזירים לו אותם, אך בן האנוש רצה יותר. הם עזבו אותו חסר כנפיים ליפול למותו. האלים נטשו את בני האנוש והאב המכונף היה האדם האחרון אשר אחז בכנפיים.
אהבתי את הסיפור הזה, הוא סימל את זה שבני האנוש הם בסך הכל בני אנוש, והם צריכים לזכור את זה, לכל אחד יש את המגבלות שלו וכל אחד צריך לדעת את מקומו בעולם.
רצתי למטה, בדרך כלל אני מתעוררת בערך בשש ואז אני יכולה ללכת דרך היער המפריד בין ניר ח"ן לבין קרית גת, במקום שבו אני לומדת. אך היום הייתי צריכה לנסוע באוטו עם ההורים והתאומים. בדרך לקרית גת שמענו ברדיו על מקרה דקירה, ניסיון הרג של יהודה גליק, הוא נורה על ידי מתנקש, פלסטיני שניסה להרוג אותו. אחר כך דיווחה הכתבת על פעילות טרור נוספת בארץ אחרת. הגענו לבית הספר, יצאתי מהרכב באנחה.
ביליתי את שעות הבוקר בהקשבה לדברים שאני יודעת והתעללות בריונית של חבריי לכיתה יצאתי הבייתה
בדרך נכנסתי ליער, הממלכה הקטנה שלי. רצתי עמוק לתוך היער, טיפסתי על עץ וקיפצתי בין ענף לענף, לבסוף הגעתי אל בית העץ, מרכז התברואה לחיות חולות. נכנסתי ולקחתי עוגיה מהצנצנת, התיישבתי על הכורסה וליטפתי את הכלב המטופל שלי. תמיד אהבתי חיות וידעתי שאהיה וטרינרית כשאהיה גדולה, או אולי עובדת בחברת קק"ל, לא הייתי בטוחה, אבל ידעתי שזה יהיה קשור לטבע. כבר מגיל צעיר למדתי בקורס של וטרינריה, ביצעתי גם את המטלות של האחים שלי במשך שנה וחודשיים כדי לאסוף את הכסף ללימודים. אני לא יודעת למי שייך הכלב הזה. לפני יומיים ראיתי כלב על שביל העפר, לפתע הופיעה מכונית שנסעה כל כך מהר שהכלב כמעט ונדרס, הנהג המשיך כאילו לא קרה דבר. לא היה אכפת לו שכמעט הרג כלב. הכלב נקע את רגלו, לכן אספתי אותו וטיפלתי בו. ברגע שהוא יבריא, אני אשחרר אותו.
על הדלת נשמעו טפרים נשחקים, פתחתי את הדלת וראיתי את שחן, נמר שן-חרב שחור, יצור נכחד שרק אני הייתי מסוגלת להחזיר, ידעתי למה הוא קרא לי, לסיור היומיומי שלנו. סגרתי את הדלת מאחורי וירדתי מהעץ, יכולתי לראות על העצים את הבבונים מקפצים, בין השיחים נברנים רצו להם. כמעט דרכתי על קיפוד, התכופפתי וביקשתי ממנו סליחה, המשכנו ללכת. ראיתי סוקיריטות, חתולי בר, זאבים, פילים, קרנפים, היפופוטמים, סוסים וזברות, ג'ירפות ועוד מאות סוגי חיות, מהנמלה האדומה לממוטה העתיקה.
ואז הבחנתי בענף שבור, הנחתי עליו את שני הידיים ועצמתי את עיניי חזק חזק, אור חזק ניסה לברוח מבין חורי אצבעותיי. עזבתי את העץ וצעדתי צעד אחורה, לפתע ראיתי איך הענף השבור מתחיל להתאחות, הוא חזר למצבו הקודם. לקראת סוף הסיור שלנו הופיע בשמים פתאום דרקון ענקי, הוא נחת לאט בין העצים בעודו מניף רוח על כל הצמחייה ובעלי החיים. "מה שלומך היום, נוקרד?" שאלתי.
"בסדר גמור, תודה ששאלת, מה איתך רלטיה?" הוא שאל בנימוס.
"בסדר גמור, מה שלום הממלכות השכנות?" צעקתי אליו כדי שישמע אותי מגובהו העצום.
"הממלכות משגשגות, אע"פ שלאחרונה נראה לי שהפילים והקרנפים נעשים יותר ויותר טריטוריאליים" הוא אמר בדאגה.
"אל דאגה, אני אטפל בזה. אם זה הכל אז תודה לך, תקפוץ לבקר שוב מחר" אמרתי. הוא חייך והנהן בראשו, הוא עלה לשמיים ונעלם מטווח הראייה שלי. המשכנו ללכת והגענו לשביל העפר. ראינו רכב נוסע שם, טנדר, הנהג היה בגיל הארבעים אני חושבת. הוא שמע מוזיקה בקולי קולות וזרק את פחיות הבירה שלו על השביל, שחן החל לנהום "את רוצה שארדוף אחריו?" הוא שאל.
"לא, אין טעם…" נאנחתי, הנחתי עליו את היד, הוא נעלם. כל היער נעלם וחזר להיות שביל עפר המוקף בעצים מתים ובשום חיים. היער הקסום חי בדימיון שלי. מאז ומעולם כאן הייתי מתחבאת, מהבריונים, מהקידמה, מהרס הטבע, העצים, החיות. מהאנושות. לפתע שמעתי קולות צחוק, הרמתי את הראש וראיתי את מיכאל יוצא מבין העצים, הוא צפה בי כל הזמן הזה? מאחוריו עמדו ה"גדוד" שלו.
הם הקיפו אותי. פחדתי, הסתגרתי בתוך עצמי, ידעתי מה הם מסוגלים לעשות. מיכאל אמר כמה משפטי לעג והצחיק את השפוטים שלו. אפילו לא שמעתי מה הוא אמר, נכנסתי למעיין טראנס, חשבתי על מקום רחוק, על מקום אחר, ללא בריונות, ללא רצח, ללא עבריינות או כאב מכל סוג אחר. "אה…? אה…?" מיכאל אמר, לא שמעתי מה הוא אמר, לא ידעתי מה לענות לו.
"כשמדברים אלייך את אמורה לענות!" אמר אחד העבריינים בכנופייה של מיכאל ומשך לי את השערות למעלה. הוא זרק אותי לאדמה. הם התחילו לצחוק עלי, על כמה שאני חנונית, ושאני חייה בפנטזיות ושאין לי חברים. הם נצמדו אלי והתחילו להכות אותי, חשבתי לרגע שהם יכו אותי למוות.
"תעזבו אותה!" שמעתי את הקול המוכר של דביר מהשכבה, אבל לשמוע את קולו לא הספיק לי, הסתובבתי לראות את הגיבור המושיע שלי. הוא הרים אבן וזרק על מיכאל, האבן פגעה ברגלו. מיכאל הרותח רץ צולע בכעס אחרי דביר שברח מיד, כל חבריו של מיכאל רצו לצידו.
הם עזבו אותי. יכולתי לקום, אבל לא רציתי, היה לי כואב בכל מקום, מבחוץ ומבפנים, שכבתי על האדמה בעודי בוכה. לקראת הערב חזרתי הביתה, חשבתי על בריונים, על טרוריסטים, מחבלים ומתנקשים. על האנושות הרקובה. מאלה שהורסים עצים ופוגעים בחיות להנאתם ועד להיטלר שניסה להמית עם שלם בגלל שהוא חשב שהם לא מושלמים מספיק. אם באמת יש אלוהים בעולם, למה הוא ברא יצורים כל כך רעים לעולם שלו?
נרדמתי. הגעתי ליוון העתיקה, עמדתי במרכז הקוליסאום, לצידי עשרות עבדים, אנשים שנאלצו להילחם על חייהם בגלל שאיזה אדם אחר שהרגיש שהוא מעליהם בגלל כובע בעל קוצים החליט שהוא רוצה ליהנות, וזאת ההנאה שלו, זה הבידור שלו. ראיתי אנשים רומסים אחד את השני, אנשים הורגים אנשים אחרים להנאתו של מישהו.
לפתע ראיתי התעללות בשחורים, בגלל צבע עורם. ראיתי אנטישמיות, את השואה. ראיתי מלחמות על כבוד, כסף, כוח. ראיתי אירועי התנקשות, רצח, אונס. ראיתי ילדים מתעללים בבעלי חיים, ציידים הורגים חיות, לא לאוכל, להנאה, הם פשוט צדים את החיות ומשאירים אותם לגסוס על האדמה. ראיתי ציידים הורגים פילים שלמים כדי לקחת מהם את השנהב שלהם. ראיתי בני אנוש הורסים יערות שלמים בשביל קניונים וחניות, מזהמים את האוויר, מלכלכים את הסביבה. ראיתי בריונות. ראיתי איך הורגים אנשים בגלל שהם טיפה שונים מהם, בגלל שהם "גאים", בגלל שהם בצבע או מאומה שונה. בעצם, הכל משחקי כח! קמתי מזיעה בכל גופי. הגעתי למסקנה, האנושות לא ראוייה לחיים, הלוואי שיכולתי להיפטר מהם, מכולם.
ארבע לפנות בוקר, פתחתי את הארון והוצאתי את בגדי מכנסי המשי שלי ואת חולצת הצמר שלי, בגדים יקרים אך הם לפחות נקיים. נכנסתי להתקלח, המים הנעימים ניקו את הלכלוך, הם גרמו לי להיראות חדשה ונקייה, אך הם לא יכלו לנקות את הזוהמה שהייתה כלואה בפנים. נמאס לי, יכולתי להיפטר מהאנושות רק בדרך אחת, לקחתי את התיק מהחדר, כולם היו ישנים עדיין, לקחתי את הסכין הכי חדה שיכולתי למצוא מהמגירה ושמתי אותה בתיק, יצאתי החוצה וקטפתי מהעץ תפוח, אגס ושני אפרסקים ויצאתי לכיוון היער. הגעתי לבית העץ, הנחתי את התיק והוצאתי את הסכין, אחזתי אותו בידית בשני ידי, ידית שחורה, על הסכין היה כתוב ARCOS, חברה ממש איכותית של סכינים, כל הסכינים שלנו הם של חברת ARCOS. כיוונתי אותו לכיוון הבטן שלי, הסכין הייתה הפוכה, הלהב זרח באור הזריחה שחדר דרך הדלת הפתוחה למחצה.
הרפיתי מהסכין והוא נפל על האדמה. הפסדתי במשחק הפעם. נאנחתי, כל כך רציתי לעשות זאת אבל פחדתי מזה. הכלב ירד מהמיטה שלו והתקדם אלי בצעדים צולעים, הוא הביט בי בעיניי הכלב הגדולות שלו ונבח פעמיים. שחררתי את הסכין והוא נתקע עם הלהב בעץ. החזרתי אותו למיטה שלו ומילאתי את הקערות שלו במים ואוכל, ליטפתי אותו, הרמתי את התיק ויצאתי לבית הספר.
התיישבתי במקום שלי בקצה הכיתה, הנחתי את התיק כמעיין חומה שתסתיר אותי בזמן השיעור, הוצאתי את הספר שלי והתחלתי לקרוא.
"רק סירת הצלה אחת שרדה לאחר טביעתה של ספינת מטען יפנית בלב האוקיינוס השקט. על הסירה מצטופפים חמישה ניצולים: אורנג-אוטן, צבוע, זברה עם רגל שבורה, נמר בנגלי ענקי ושמו ריצ'רד פרקר, ופיי פאטל, נער הודי בן 16"
הספר הזה מחולק לשני חלקים, חלק ראשון עוסק בקשר של "פיי" עם אלוהים, הוא מנסה להוכיח לקוראים שיש אלוהים. אתם כבר יודעים מה אני חושבת על אלוהים, החלק הזה היה מעיין ביזבוז זמן בשבילי, אבל החלק השני עסק במערכת היחסים בין הנער לבין הנמר, רומן מדהים. זאת כבר פעם שלישית שאני קוראים אותו.
לפתע יד הופיע משום מקום ומחצה את הספר שלי, הרמתי את הראש, מיכאל. "מה שלום היער המכושף שלך? מה עם החיות החברות שלך?" הוא ליגלג עלי. משכתי את הספר מתחת ליד שלו, ניסיתי ליישר את הדפים אך לפתע הכסא נמשך מאחורי ונפלתי אחורה. הם חילקו 'כיפים' ביניהם, מחייכים וצוחקים. המורה נכנסה והם רצו למקומות שלהם.
הלימודים נגמרו, יצאתי החוצה והתכוונתי ללכת אל היער, הסכין מחכה לי!
בחוץ ראיתי את מיכאל והחברים שלו סוקלים חתולה באבנים, הם הצליחו לגרום לחתולה להיכנס לתוך פח, היא התחבאה שם, היא חשבה שזהו מקום מבטחים. מאור, שהיה שמן יותר מהאחרים הרים אבן גדולה ביחד עם אסף, שהיה יותר שרירי, ואליאור, שהיה יותר גבוה. זוהר הלך לקצה ה"צפרדע", פח גדול. החתולה נבהלה ורצה לכניסה הגדולה, הם זרקו את האבן הגדולה על החתולה ומחצו אותה, הם קפצו בשמחה והתלהבות, הם העלו את תכולת הפח באש ועם זאת שרפו את החתולה המעוכה, הקש האחרון.
רציתי להרוג את מיכאל באותו הרגע, לקחת אבן גדולה ולמעוך אותו, שניה לפני שאני אעלה אותו באש. לפתע משום מקום שחן הופיע, חשבתי שאני מדמיינת אותו גם עכשיו, אפילו שהיה מוזר זה לא היה חלק מהמשחק כבר. הוא תפס את מיכאל בין שיניו וניער אותו, הוא קרע אותו לגזרים, לא יכולתי להסתכל, הסטתי את מבטי בדיוק שניה לפני שראיתי את חבריו של מיכאל בורחים, ממש חברים. סוף המשחק.
שחן שיפשף את ראשו על ידי, הוא חייך.
"מה אתה עושה כאן?!? איך זה שאתה אמיתי?" שאלתי.
"תמיד הייתי אמיתי, פשוט רק בראשך, כל פעם שזימנת אותי ל"משחק" שלך, יכולתי להגיע הנה אבל הבכי שלך אתמול היה כל כך עוצמתי עד כדי כך שהוא הביא אותי אל מחוץ למשחק שלך" הוא אמר.
"אז אתה רוצה להגיד לי שקיימים עכשיו יצורים כמוך?" שאלתי בבהלה.
"את יצרת כל מיניי גזעים של חיות, וכל מיני יכולות כמו יכולות הטבע שלך, אתמול כל המשחק שיצרת קם לחיים וכולם מחכים לשרת אותך" הוא אמר וקד קידה. לא ידעתי מה לומר, אלוהים, אז הוא כן קיים, והוא רוצה שאני אשלים את המשימה שלי, הוא מסכים איתי.
קרעתי מעלי את הבגדים שלי, פשקתי רגליים ועמדתי יציב, הרמתי את ידיי לאוויר, מתוך האדמה יצאו גפנים ועטפו אותי, כשהם נפתחו ושיחררו אותי מתוך חיבוקם העז, הייתי עטופה בהם כבגדים. עליתי על גבו של שחן ורצתי בין הבניינים, כולם נראו מבוהלים, בכל צעד שבו שחן דרך התחילו לצמוח עצים, עשבייה, גפנים ועוד סוגים שונים של צמחים. הרמתי את היד לשמיים וצעקתי "נוקרדדדד", הוא הופיע מעלי והתחיל לירוק אש לכל עבר עוד לפני שביקשתי זאת, הוא החריב את העיר.
העיר הייתה הרוסה ושבורה, עצים עטפו אותה, צמחים מכל הסוגים. אביצניה רפואית, אלת הכלאיים, הדס המצוי, מלודורה פרסית, שמיר קוצני, אלמוגן, ארז, ברוש, אורן, לבונה, עצי פרי, חמניה, לילייה, גרברה, ורד, חרצית, כלנית, ציפורן, שושן צחור, אגמון ימי, אגס סורי, אהל הגבישים, אזוב מצוי, אטד אירופאי, אירוס הארגמן ועוד. אבל הצמח המיוחד ביותר שהיה הוא ה"כדנית" צמח טורף אשר מחזיק בתוכו מיץ מושך חרקים ואז כשהם נכנסים הוא אוכל אותם. את הצמח הזה הגדלתי ונתתי לו דעה, יצרתי אותו במימדים כפולים פי כמה וכמה. הוא היה מתנשא לשמיים וברגע שהיה עובר מתחתיו בן אנוש הוא היה תופס ובולע אותו.
בני האנוש מתו או על ידיי הצמחים שלי, או על ידיי חיות הבר ששיחררתי או שיצרתי. האנושות הגיע לסיומה. ברגע שאני אגמור עם קריית גת אני אקיף את ארץ ישראל, משם אני אכסה את העולם. מהיום זהו עולמו של הטבע, צמחייה ובעלי חיים.
בניתי ארמון העשוי מההריסות של העיר, ושמתי גורילות לבנות בעלי יכולת היפנוט בתור שומרי הארמון. ישבתי בטירה וחיכיתי, חיכיתי שנסיים עם קריית גת ונוכל לעבור אלאה.
המסר הועבר הלאה, לא עברה יותר משעה עד שהכוחות הצבאיים של ישראל הופיעו, הם ניסו להחריב את הממלכה שבניתי, הם העלו צמחים באש, הרגו חיות, וניסו ליצור דרך לכיווני, החיות והצמחים השיבו מלחמה, הם הרסו טנקים ומטוסים, הרגו בני אנוש מטרידים, אך היה נראה שככל שנוסיף להוריד יותר בני אנוש ככה יבואו עוד, ולאט לאט יותר ויותר אומות הצטרפו למלחמה, הם ידעו וחששו שהשינוי יגיע גם אליהם בסופו של דבר. יצאתי החוצה, רותחת מזעם, מתחתי את ידיי והרחקתי אותם אחת מהשנייה, האדמה רעדה ורטטה עד שלפתע היא נקרעה לשניים, מהאדמה יצאו דינוזאורים עתיקים ודרקונים ענקיים הם השיבו מלחמה וחיסלו בני אדם רבים. יכולתי לראות את הלבה שבמרכז כדור הארץ בחור שיצרתי.
בהתחלה כעסתי על בני האנוש, אך אז הבנתי שאם הם לא היו באים אלי היה לוקח לי הרבה יותר זמן עד שהייתי מנקה אותם מכדור הארץ, עכשיו לא נשאר הרבה זמן.
לפתע רץ אלי שחן כשמישהו שוכב על גבו, הוא הניח אותו ולעיניי נגלה נער, דביר הופיע. "הילד הזה רצה לדבר איתך, ניסיתי להרוג אותו אבל אז הוא אמר שהוא חבר טוב שלך, ושהוא אפילו הציל אותך פעם, כל מה שהוא רוצה זה לדבר איתך. לא ידעתי מה לעשות אז השתמשתי בארס שלי כדי להרדים אותו, הוא כבר אמור להתעורר" הוא הרים את כפו, חיכה לאישור ממני, האם להרוג את דביר או לא.
"תן לו לדבר, אני אשמע מה שיש לו לומר, תכניס אותו לארמון אני אבוא אחריך" נכנסנו פנימה. שחן הניח את דביר על האדמה, שלחתי את שחן לחזור לקרב, הוא קד ורץ חזרה לשדה הקרב. עברו כעשר דקות עד שהוא התעורר, ועוד חמש דקות עד שהוא התאושש. "מה אתה עושה כאן?".
"באתי לדבר איתך, למה את עושה זאת?!?" הוא שאל כלא מאמין.
"האנושות לא ראויה להמשיך על פני האדמה, אני אחריב אותה לטובת בעלי החיים, הטבע, העולם".
"שכחת שגם את אנושית?".
"אוי אל תזכיר לי! אני הצלחתי להתגבר על האנושיות שלי! אני מתנהגת כמו שכל אדם צריך להתנהג לעולם, לסובב אותו".
"נכון, ובזכות אנשים כמוך העולם שלנו עדיין קיים, טבע בני האדם הוא רע לפעמים אך יש בו גם דברים טובים רבים! עזרה לזולת, צדקה, שמירה על הטבע. מה עם כל הרופאים שלנו? כל העמותות השונות, כל הדברים הטובים שקיימים?".
"אז הם עושים כמה דברים טובים? מה עם כל הרוע שהם עושים בעולם? הם עושים יותר רוע מאשר טוב, גם הטוב שבני האדם עושים, זאת כפרה על הדברים הרעים שהם עושים"
"לפחות בני האדם לומדים מהטעויות שלהם, זה מראה על רצון טוב! אם הם עושים טעות הם לומדים ממנה, או שהם חוזרים בהם או שהם לא עושים את אותה טעות שוב. נכון, האנושות לא מושלמת, אבל רק תגידי לי מי כן? את הדבר הכי קרוב לשלמות שאני אישית מכיר ואת הגעת למצב של היטלר". נעמדתי דום, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום, היטלר? אני? כעסתי.
"חזור בך! אני ההפך המוחלט מהיטלר!" שאגתי.
"אה כן? אז רק תגידי לי, למה היטלר רצה לחסל אותנו? להשמיד כל יהודי שקיים? הוא טען שהם פוגעים בשלמות של העולם, הוא החליט לחסל אותם כי הוא חשב שהוא יודע מה הכי טוב לעולם. את גם חושבת ככה, האנושות היא לא מושלמת ולכן את רוצה לחסל אותה, כי את יודעת מה הכי טוב לעולם" הוא השאיר אותי ללא מילים, התרסקתי, נפלתי על ברכיי. הוא חיבק אותי.
הוא עזר לי לקום והוביל אותי אל החלון, יכולתי לראות את כל האימה, לא לקח כל כך הרבה זמן עד שיכולתי לראות איברים של בן אנוש, או בן אנוש שנשרף בחיים או נקרע או כל דבר אחר. הוא צדק, אני באמת דומה להיטלר. הסתכלתי עליו, מבטנו נפגשו, הוא הנהן, ידעתי מה עלי לעשות.
רצתי אל מרכז העיר, הרמתי את היד שלי וענף אשר יצא מתחת לאדמה הרים אותי גבוה, לגובה שבו הדרקונים והמסוקים עפו. שאפתי את כל האוויר שיכולתי ושאגתי, כולם נעצרו כאחד, האש של הדרקונים פסקה והיריות של בני האדם פסקו.
שיחקתי עם הידיים שלי, כל הגפנים חזרו אל מתחת לאדמה, התנצלתי בפני כל בעלי החיים שיצרתי ומחקתי אותם, החזרתי אותם לדמיוני. את כולם מלבד שחן. חיברתי את שני הידיים שלי והאדמה החלה לחזור לעצמה. הבטתי בבני האדם, מי ששרד. דביר צדק, ואני לא יכולתי לעשות דבר שישנה את זה.
הבטתי בשחן והוא בי. הנהנו זה לזה, קפצתי מהענף שהיה מתחתי שניה לפני שגם הוא התרסק אל מתחת לאדמה, שחן רץ ותפס אותי, הבטתי מבט אחרון אחורה, לראות את העולם, התקווה היחידה שלי היא שמישהו ישחק ויחלום פעם על עולם טוב יותר, לא רק ממש שיש עכשיו, אלא גם ממש שאני חלמתי עליו. ואז שהמשחק שלו יקום לחיים.
טפחתי על גבו של שחן פעמיים והוא התחיל לרוץ, קפצנו יחד לתוך הבור באדמה שניה לפני שהוא נסגר לגמרי. בדיוק כמו היטלר שלפני שהכול נגמר הוא התאבד. אך בזמן שהיטלר התאבד כדי לא להיענש, אני התאבדתי כעונש.