לשחק עם הזמן

כמה פעמים שמעה גלי בחייה את המשפט 'את הנעשה אין להשיב' היא לא באמת ידעה. תמיד אמרה שזו דרכם האלגנטית של אנשים לומר שנעשתה טעות ואין מה לעשות אלא להמשיך הלאה. כמה קל זה נשמע, להמשיך הלאה. תלוי בטעות, רצתה להטיח בפני כל אחד מאותם אנשים חטטנים. אף אחד מאותם אנשים לא היה באמת חטטן אבל אי אפשר להאשים את גלי על שהרגישה כך. שבוע שעבר חגגה יום הולדת 30 וכמו כל אישה – או גבר – פחדה מהקידומת החדשה. 'זה רק מספר' היה עוד אחד מהמשפטים ששמעה בשנה האחרונה כשביטאה בקול את הפחד מגיל 30 הקרב ובא. ההיגיון אמר לה שהם צודקים אבל עם הלב אי אפשר להתווכח. לפני שנה, כשחגגה יום הולדת 29 החליטה גלי לעזוב את עבודתה כרוקחת, ונרשמה לקורס פיתוח אפליקציות. כולם אמרו לה שזה משבר גיל אבל גם אם היה נכון הדבר גלי הייתה שלמה עם החלטתה. בדרך כלל הייתה שלמה עם כל החלטותיה וברגע שקיבלה אחת, אף אחד לא יכול היה להניעה מכך. במקרה הזה זה השתלם לה מאוד. לפחות בהתחלה.

חדר 8 היה חשוך כולו. לא היה ניתן לראות אף אחד מעשרים וחמישה הפרצופים שהיו בו. כולם ידעו כי ממש מולם היה מקרן שעומד להתעורר לחיים וההתרגשות הייתה בשיאה. אל החדר היו מתכנסים רק כאשר אחד המתלמדים סיים את בנייתה של אפליקציה חדשה ומבטיחה. כולם חיכו ללחיצה הקטנה על העכבר שתחשוף את המצגת שלימים שינתה את פני האנושות והעולם כולו. אף אחד לא ידע כי זהו רגע היסטורי, גם לא גלי. לפני שלחצה על העכבר לקחה נשימה עמוקה וחזרה בליבה אחרי המנטרה הקבועה שלה. יהיה בסדר, יהיה בסדר. לפעמים זה הצליח להרגיע אותה ולפעמים ממש לא. הפעם זה הצליח. גלי לחצה על העכבר והמקרן התעורר לחיים. שתי מילים, שחור על גבי רקע לבן, היו כתובות במרכז השקופית. ״מה אם…״. ״כמו שכולכם כבר מכירים אני גלי פישר, בת 30 והיום אציג בפניכם את הבייבי החדש שלי שעמלתי עליו יותר מחצי שנה״. גלי לקחה עוד נשימה עמוקה ותוך כדי ניסתה לזהות את כל הפרצופים שהאור שבקע מהמקרן הצליח להאיר. היא אהבה להיות יסודית, לדעת בדיוק מול מה – ומי – היא עומדת. הייתה זו רק אחת מתכונותיה הטובות שגרמו לה לצעוד אל ההצלחה המסחררת. גלי הייתה בטוחה בעצמה, וכשלקחה על עצמה פרויקט השקיעה את כל כולה בו. עד שזה לא נגמר – זה לא נגמר, תמיד אמרה לעצמה. היו כאלה שירדו עליה בשל כך אבל זה רק חיזק אותה עוד יותר. למעשה, היא חבה לא מעט לאותם אנשים כי בניגוד לאופייה החזק והאיתן גלי כמעט נשברה וזרקה לפח חמישה חודשים של עבודה קשה.
״מה אם…״, קראה גלי בדרמתיות את המילים שעל השקופית. ״מה אם היה אפשר לחזור אחורה בזמן?״. גלי נתנה לכל הנוכחים כמה שניות בכדי להבין שלשאלה שלה היא בעצם יכולה לענות. הנוכחים לא האמינו אבל הסתקרנו למשמע שאלתה. הדממה ששאלתה של גלי יצרה בחדר הייתה דממת מוות. עשרים וחמישה אנשים היו בחדר אבל נשימותיהם כמו כבו. זה היה טיפשי מצידם להניח שגלי פיתחה אפליקציה מעין זו אבל כולם הכירו את גלי. היא לא הפסיקה עד שהצליחה ואם היא עומדת כאן מולם, אז זה לא כיוון שנכשלה. ״חברים״, פתחה גלי ואמרה, ״שאלתי מה אם היה אפשר לחזור אחורה בזמן – לא מה אם היה אפשר לעצור את הזמן״. גלי חייכה כשאמרה את זה, והייתה לה סיבה טובה. מאז השאלה הראשונה ששאלה הייתה בחדר הרגשה של עצירה בזמן. אף אחד לא זז או דיבר. משראתה גלי שעמיתיה עדיין בהלם המשיכה לדבר ולהציג את התוכנית שלה. ״קרה שרציתם לחזור אחורה בזמן בכדי לומר או לעשות משהו שלא אמרתם או עשיתם,״ הייתה זו קביעה, לא שאלה. ״טוב, עכשיו זה אפשרי״. משראתה גלי את הבעתם המבולבלת של עמיתיה המשיכה ואמרה: ״אקדים ואענה לשאלתכם האילמת. האפליקציה לא מאפשרת לשנות את ההיסטוריה או אפילו אירועים שקרו יממה קודם. אלא רק את אלה שהתרחשו בפרק זמן של עד שעה אחת בלבד מאותו מצב. כלומר, נניח ומישהו מכם פספס את האוטובוס בחמש דקות. או נניח שנרדמתם לשעתיים ושכחתם את אסיפת ההורים של הילד/ה שלכם״, גלי המשיכה להסביר אודות האפליקציה תוך מתן דוגמאות נוספות והרכבה הטכני. רבע שעה שלמה לקח לכל הפרצופים לשוב ולהפוך אנושיים יותר. מצמוצי עיניים, כיווצי גבות, נשימות עמוקות. שום דבר לא הפריע לגלי לנהל את ההצגה, גם לא אצבעותיהן המורמות של עמיתיה. מי שהרים את האצבע בכדי לשאול שאלה כזו או אחרת מן הסתם פספס פרט חשוב שלא היה לגלי ספק כי הזכירה. היא הייתה פדנטית והיא הייתה מודעת לכך, היא ידעה שלא דילגה על אף שלב בבניית האפליקציה, ולכן לא היה טעם לעצור ולהסביר או לחזור על דבריה.
כשסיימה גלי את המצגת מחיאות הכפיים היו כה סוערות שהיה ניתן לחשוב כי מאה אנשים לפחות היו בחדר ולא עשרים וחמישה. באיזשהו שלב אפילו קמו לכבודה. המעמד הזה הצליח לרגש אפילו את איתן, המיליארדר הרציני שאחראי לכמה וכמה אפליקציות שהקלו על חיי האנושות. איתן עמד הרחק מכולם בפינת החדר, ידיו שלובות ועל פניו חיוך שהיה שמור רק לאירועים כאלה. הוא ידע שההצלחה של גלי תביא עוד כותרות ופרסום ואת אלה אהב יותר מכל.

לפני יציאת האפליקציה של גלי לשוק היא נפגשה, יחד עם איתן, עם כל האנשים הנחשבים בעולם המחשבים. ביל גייטס וסטיב ג׳ובס שיבחו אותה על השיגה ואמרו לה שישמחו לעבוד איתה בעתיד הקרוב. בשלב הזה גלי עדיין לא הבינה את גודל הצלחתה. למען האמת היא לא הצליחה להבין בשום שלב, גם לא כשקיבלה מכתב מבית המשפט על תביעת ענק נגדה. גלי עבדה בקדחתנות במשך שישה חודשים על פיתוח האפליקציה ״מה אם?״ במטרה אחת בלבד. היא רצתה לחזור אחורה בזמן, לנקודה בה אהבת חייה עדיין הייתה איתה. ארוסה, דניאל, טס לפני כשנתיים לאפריקה, למקום נידח שאף אחד לא שמע עליו. אחרי חודש ניתק איתו הקשר ומאז גלי לא הצליחה לחשוב על שום דבר חוץ ממנו. היא לא תיארה שמהכאב הפרטי שלה תנחל הצלחה כל כך גדולה.

תאריך השקת האפליקציה נקבע לתאריך העשירי בספטמבר. לאף אחד לא התאפשר להשתמש בה עד לאותו תאריך, גם לא לגלי עצמה. לפני שגלי הציגה את עבודתה הסופית עשתה מספר ניסיונות וחזרה אחורה בזמן. כל אחד מהניסיונות הצליח אך היה מדובר בחזרה אחורה של שעה אחת בלבד לכל היותר. היא מעולם לא ניסתה לחזור חודשים שלמים אחורה ועכשיו, אחרי חתימת החוזה גם לו רצתה לא יכלה. החוזה, שהיה כתוב על לא פחות מ183 עמודים, הכיל סעיף שלם ובו אינספור תתי סעיפים שאסרו על כל משתמש, יהא אשר יהא, לחזור יותר משעה אחורה. כל מטרתה של האפליקציה הייתה לאפשר לאנשים להשיג את האוטובוס שברח דקה או שתיים קודם לכן או לכבות את הלהבה שדלקה על הגז לפני שהיה מאוחר מדי. על כל משתמש יש לדווח לאן ברצונו לחזור וכל בקשה נשלחת הישר למשרד ממשלתי שהוקם במיוחד.
מאז החדשות המלהיבות גלי לא יכלה לצאת מהבית מבלי שארבעה צלמים לפחות יחכו לה בחוץ. היא לא התרגלה שקופצים עליה משום מקום ויורים עליה פלאשים בלתי פוסקים לכן העדיפה להישאר בבית. הכל הזמינה עם משלוח, מאוכל ועד ספרי קריאה. אחרי חודש שלם שבו לא ראתה אור יום החליטה שלא יהיה נורא אם תשתמש באפליקציה, אחרי הכל השתמשה בה בעבר והכל היה בסדר. כל מה שגלי חשבה עליו כרגע היה לחזור אחורה בזמן ולהרחיק את כל שוחרי הטרף שמחכים לה בחוץ. היא רצתה לשוב ולהיות סתם עוד מישהי שגרה במורד הרחוב, סתם עוד מישהי שהחיים האישיים שלה היו באמת אישיים. גלי ידעה כי היא עלולה להסתבך בצרות על ההחלטה שלה אבל דבר לא הכין אותה לבעיות שפקדו אותה בזו אחר זו. חייה, שהפכו לנחלת הכלל הייתה הבעיה הקלה שבהן.

גלי ישבה מול האייפד שלה בדירתה הקטנה בתל אביב. לפני שפתחה את האפליקציה סגרה את כל החלונות כאילו עצם סגירתם ישאיר את סודה אך ורק בכותלי הדירה. משסיימה, התיישבה על המיטה וניגשה לעבודה. גלי הכניסה נתונים בקדחתנות. היא מעולם לא הקלידה כזה מהר אבל הפחד שלה להתחרט הוא שדיבר מאצבעותיה. במשך חמש דקות רצופות בהן בקושי הצליחה לנשום כתבה את כל הפרטים שנדרשו ממנה בכדי לחזור אחורה לזמן שרצתה. תאריך של היום ותאריך החזרה, מקום מוצא ומקום חזרה, שעה נוכחית ושעת חזרה. בעמוד העשירי והאחרון הופיעה שאלה שגלי מעולם לא נשאלה. היא התבקשה לכתוב כמה זמן תארך השהייה שלה בעבר. מאחר וכל ניסיונותיה כללו חזרה אחורה של לא יותר משעה, מעולם לא הצטרכה להשיב לשאלה הזו. שעתיים, הסתכנה וכתבה. כל מה שנותר לה היה ללחוץ על העיגול הירוק המאשר שהיא ורק היא אחראית לכל מה שיקרה בדרך ואין לה האפשרות להאשים אף אחד מלבדה במידה ודברים ישתבשו. משהבינה כי היא עתידה לנסוע לעבר הרחוק ממש בקרוב הוציאה את מלוא האוויר מראותיה, אוויר שכלל לא הרגישה כי היא אוצרת בתוכה. מבלי לחשוב יותר מדי הניחה את החץ על הכפתור הירוק, עצמה עיניים ולחצה לחיצה קטנה ובלתי מורגשת על צידו השמאלי של העכבר. זהו, היא עשתה את זה.

כפר נידח באפריקה הצפונית, החמישי ליולי, 2014.
תחילה גלי הייתה מבולבלת ולא הבינה היכן היא. היא הייתה שכובה על הקרקע, מרגישה כאילו שלשלאות בלתי נראות כובלות אותה אליה. השמש הרותחת הייתה בדיוק ממולה, שולחת קרני אור מסנוורים הישר לתוך פרצופה. הפרצופים הקטנים שהתקרבו ועמדו מעליה הוסיפו לתחושת בלבולה. גלי הרגישה שראשה מאיים להתפוצץ. היא עצמה את עיניה וחזרה בליבה אחר המילים יהיה בסדר. אחרי שעה שלמה הצליחה להירגע ולהיזכר בהכל. היא חזרה אחורה בזמן. היא בוודאי קרובה לדניאל. המחשבה עליו הפיחה בה כוחות חדשים, כאלה שחשבה שהיום כבר לא תמצא. גלי לא ידעה כמה זמן עבר אבל ידעה שיש לה רק עוד מעט מאוד זמן כאן ואם היא רוצה למצוא את דניאל היא צריכה לפעול מהר. היא פקחה את עיניה, חוששת ממה שעומד להתגלות מולה. אלה היו אותם פרצופים שעמדו שם שעה קודם לכן. כעשרה ילדים קטנים עמדו שם. הם חייכו ללא הפסקה ושאלו אותה אינספור שאלות בשפתם הלא מובנת לגלי. גלי שמעה קול מרחוק, כנראה קורא לילדים לשתוק כי כולם, בלי יוצא מהכלל, השתתקו באחת. גלי התרוממה והסתכלה לכיוון ממנו הגיע הקול. איש זקן, לבוש בסרבל לבן, מטפחת על ראשו ומקל עץ נח לרגליו, ישב במרחק מטרים אחדים ממנה. גלי התחילה ללכת לכיוונו וכמו היה זה סימן כל הילדים השתרכו אחריה. אחרי מספר צעדים עצרה, בתקווה להשאיר את הילדים במקומם ולהמשיך לבדה אך משהתחילה ללכת שוב המשיכו גם הם. אחרי כמה ניסיונות כושלים להשאירם מאחור גלי ויתרה. הם הגיעו יחד, גלי והילדים, אל האיש הזקן. ״דניאל?״ אמרה לאיש הזקן ופניה מביעות שאלה. היא קיוותה שייקח אותה אליו. בתגובה הזקן חייך וחשף שתי שיניים בודדות. דקה ארוכה עברה עד שהואיל בטובו להרים את ידו והצביע אל עבר בקתת עץ קטנה שעד עתה גלי לא שמה לב אליה. היא שבה והסתכלה על הזקן, הצמידה את שתי ידיה זו לזו וקדה קידה כאות תודה. לא היה לה מושג אם האיש הבין אבל לא באמת היה לה אכפת. כל מה שרצתה היה לראות את דניאל.

״דניאל?״ קראה גלי כשהייתה בפתח הבקתה. היא שמעה קול צחוק של ילדים וחשבה שזה בא מתוך הבקתה אבל מבט לאחור גילה לגלי שעשרת הילדים הלכו איתה את כל הדרך עד לכאן. הרצון לראות את דניאל כמו השכיח ממנה הכל, רק את הבקתה היא ראתה לנגד עיניה. גלי לא רצתה להיות גסת רוח כלפי הילדים לכן אילצה את עצמה לחייך, הרימה את אצבע המורה שלה והניחה על שפתיה רומזת להם להיות בשקט. המסר נקלט. גלי קראה בשמו של דניאל בשנית אבל שוב, לא הייתה כל תשובה. אחרי התלבטות שלא ארכה הרבה זמן החליטה גלי להיכנס. היא עשתה עכשיו דרך של שנתיים שלמות תוך שהיא עוברת על החוקים אז מה זה להיכנס לבקתה ללא רשות? שום דבר לא הכין אותה למה שראתה בפנים. הריח ששרר בפנים היה תערובת של טחב, עובש, אדמה רטובה וקש. הריח היה נורא. היא סתמה את אפה עם היד וניסתה לנשום רק דרך הפה אבל המחשבה שהיא שואפת את האוויר הנורא הזה לתוכה לא ממש עזרה לה. הבקתה הייתה קטנה, ברגע שנכנסת ראית את כולה. אומנם הריח היה הדבר הראשון שגלי שמה לב אליו אבל משראתה את הדמות ששכבה על המיטה, פניה כלפי מעלה, לא הרגישה עוד בריח, או בשום דבר אחר. הדמות שעל המיטה לבשה סרבל לבן, ממש כמו של האיש הזקן שבחוץ. זקן ארוך ומסורבל עיטר את פניה של הדמות ושיער ראשה היה גזוז בצורה לא סימטרית. עיניה היו עצומות אבל גלי ידעה שאת הפנים האלה תזהה בכל מצב, עם זקן ובלי, עם קרחת או רעמה. זה היה דניאל, דניאל שלה. גלי נפלה על ברכיה והתחילה לבכות. היא לא שמה לב שבכייה העיר אותו ולכן לא ראתה שהוא מסתכל עליה, תוהה מי זו האישה שנכנסה לביתו ללא רשות. אחרי זמן מה דניאל פצה את פיו. הוא דיבר שפה שלא הבינה, כנראה אותה שפה שהילדים דיברו בה קודם. מילותיו של דניאל גרמו לגלי לעצור את הדמעות. היא הסתכלה עליו מבעד למסך הדמעות וחייכה כאומרת לו שזו היא, גלי, ארוסתו. ההכרה כי דניאל לא הכיר אותה הייתה כואבת יותר מכל. המרחק שטס ועזב אותה לבד ואחר כך ההמתנה שיצור איתה קשר אחרי שהוגדר כנעדר הייתה כאין וכאפס לעומת הכאב הזה. כל הזמן הזה חשבה על הרגע בו תראה אותו שוב, איך תרוץ ותחבק אותו. היא מעולם לא חשבה על האפשרות שהוא לא יכיר אותה. ״דניאל זו אני, גלי״, הפעם ביטאה את מחשבותיה במילים. דניאל לא הבין מילה ממה שאמרה אבל בכל זאת הנהן בראשו, הנהון שללא ספק העיד על כך שאין לו מושג ולו הקלוש ביותר מי זו הבחורה הזו מולו. ״דניאל!״ צרחה עכשיו גלי, ״איך אתה לא…״. אך לא הספיקה לסיים את דבריה ונשאבה חזרה להווה. השעתיים שהוקצבו לה עברו.

ישראל, תל אביב. השמיני לאוגוסט, 2016.
כאב הראש של גלי שב אבל הפעם הרגיש כאילו שולש. היא זכרה שבהווה הייתה לבדה בדירה בתל אביב. היא זכרה שהיו בחוץ ארבעה צלמים לפחות. אבל זכרה שהיה גם שקט. מה שהתחולל בחוץ לא היה שקט אלא ההפך הגמור. לא יכול להיות שחבורה של צלמים עושה את כל הרעש המחריד הזה, חשבה לעצמה. גלי קמה ומיהרה אל עבר הדלת. למרות שידעה כי ברגע שתפתח אותה חייה לא יהיו עוד אותו דבר היא בכל זאת פתחה אותה, כמו כאילו יד בלתי נראית הכריחה אותה לעשות כן. הארבעה צלמים לפחות הפכו לעשרות. אפילו את הבי.בי.סי היא ראתה שם. היא לא הבינה מה פשר העניין אך אם ערוצי תקשורת מכל רחבי העולם היו שם זה ממש לא בישר טובות. גלי טרקה את הדלת לפני שעדר ההמון הצליח להגיע אליה. היא נשענה על הדלת ועצמה את עיניה חזק כאילו יש בכוחה להעלים את כל האנשים שבחוץ. דפיקה חזקה וקריאת ״משטרה!״ גרמו לה להבין שהיא לא בדיוק הצליחה. ״מה אתם רוצים ממני?״ החזירה להם בקול מפוחד בתגובה. ״גברת פישר תפתחי בבקשה את הדלת או שנפרוץ אותה!״ קרא הקול מבחוץ. בשלב הזה ידיה ורגליה של גלי רעדו ללא שליטה. היא לא הבינה מה קורה וגם לא רצתה לדעת. בידיים רועדות הצליחה לפתוח מעט את הדלת אבל אנשי המשטרה לא לקחו סיכון ונכנסו פנימה בכוח. ״גברת פישר את עצורה. כל מה שתאמרי עלול לשמש נגדך…״, גלי לא הצליחה לשמוע עוד. עולמה השחיר באחת.

למחרת, עיתוני הבוקר בכל רחבי העולם הציגו את תמונתה של גלי בעמוד הראשון. ידיה היו אזוקות מאחורי הגב ועל פניה הבעה המומה. ״עכשיו בוודאי הייתה רוצה לחזור אחורה בזמן״, צעקה הכותרת ב׳ידיעות אחרונות׳. ״שיחקה עם העבר והפסידה את העתיד״, זעקה כותרת מעיתון אחר. ״אהבה עיוורת״ הייתה הכותרת הרחמנית מבין כולן אבל אחרי קריאת הכתבה לא היה ספק שגם זו, כמו האחרות, לא החמיאו לגלי. התביעה שהוגשה נגד גלי על שימוש לא חוקי באפליקציה ומעצרה התפשטה כמו מגיפה. כבר חודש שלם עבר והיא עדיין הייתה הסיפור החם והמדובר בכל אחת ממהדורות החדשות בעולם. למרות מה שעשתה גלי קיוותה שאיתן ועמיתיה לא ישאירו אותה להתמודד לבדה אבל זה בדיוק מה שעשו. אף ביקור, אף טלפון, אף מכתב. היא לבד.
גלי שכבה על מזרן שהיה מונח על הרצפה בתא שמידותיו קטן מלהכילה. הריח שעלה מהשירותים המסריחים ליד לא הותיר מקום לספק כי הם סתומים, והשומר החמוש שחיכה מחוץ לדלת לא הראה סימנים שאכפת לו. גלי שאבה את כל כוחותיה, המעטים שנשארו לה, עצמה עיניים וחזרה אחרי המילים יהיה בסדר. עכשיו כל שנותר לה היה לחכות. לחכות שמישהו – יהא אשר יהא – יעשה טעות גדולה משלה ויתפוס את מקומה בכותרות.