מוכי ירח מאת חיה משב

 

מכל הצבעים, הירח היה אפור, קירח, ריק, כמו הצד האחורי של מַרְאָה. שבועות הלכנו וחזרנו על פניו הקשים, הבזלתיים, למצוא בו פתח לאדמה אדומה, מקום לזרוע בו, להשקות דבר מה שינבט. אדום לא מצאנו, אבל לאט-לאט הלכנו ופרקנו את גווניו של האפור. פצעים כהים על פנים חיוורים, ואנחנו מסתובבים, נקודות קטנות של כמעט-צבע, מְשַׁנִּים, ואיך נראה עכשיו הירח מכדור-הארץ. אם הייתי יודעת הייתי בוחרת בגדים אחרים.

 

התור לחללית הראשונה היה ארוך ממה שהוערך במטה ל"שיוויון ויישוב החלל".

אנשים שעד הפנאל הוגדרו כנורמלים, דפקו על דלתות פסיכיאטרים ודיווחו על מגוון סימפטומים. מאז שהומצא מדע הפסיכולוגיה לא נרשמה פריחה כזו. אבל כבר קודם נסגרו השערים –

ובתוכם רק פגועי הנפש לפי רשומות המוסד לביטוח לאומי. גם מתוכם הדהימו המספרים.

אנשים שסומנו כחסרי מוטיבציה על-ידי המערכת, הגיעו עם מזוודה קטנה לעמוד בתור הארוך, לקבל את שלהם.

 

גם אני עמדתי ארוזה במזוודה אחת. השמלה שקניתי לחתונת הבת-דודה ולא הלכתי. תמונה של אבי ואימי. פתק ששמרתי בכתב ידה של אחותי הקטנה, שעל אף שהיא דומה לי, כל איבר מגופה הוא חיוני וחי. אותן עיניים יש לנו, אותו חיוך, אך כשהיא מחייכת יכולתָּ בטבעיות לחייך אליה חזרה, והחיוך שלי תמיד עורר איזו השהיה, איזו מחשבה, לפני שנענה חזרה.

 

לא יבשות נודדות, לא חמצן לנשימה, לא עצים משתרשים באדמה, לא רוח, לא גשם. על הירח הכל עמד. רק האבק, שכבות על שכבות של אבק, לכסות. כמו מי שמת ועודו בחיים. אפילו האור ששלח היה הֵחזר של השמש. והיא נושפת בו מידי פעם רוח חמה, שאין בה אהבה, רק לעלות את כל גרגירי האבק, את מה ששקע שכבות שכבות של עבר.

 

אנחנו הולכים וחוזרים ומסביבנו כלום.

 

כמעט כמו בבית, על כדוה"א. רק חסרה הטלוויזיה להדליק אותה מתי שצריך לדבר עם מישהו.

כל-כך הרבה אנשים מסתובבים, גם אני בניהם פתאום מצאתי את שני רגלַי, ללכת, ומה אני מחפשת?

הכל כל-כך דומה: סלעים, מכתשים, אבן ועוד אבן. ועל כדור הארץ כל השפע ואני הייתי דבוקת-כורסא דהויה, מול המסך הדולק, הכבוי, המנסה לדבר איתי בכל השפות, בכל הצבעים, להעיר אותי. אבל אני, מה שידעתי על עצמי, היה חרוט עמוק מידי, כמו שכבות של סלע שמזמן התקשה ורק מרקם פניו נשאר לספר על תּוֹכוֹ.

 

ומהו תוכו?

אולי מִסְפר הפעמים שיצאתי מן הבית על כדוה"א.

פעם בשבוע ללכת לקניות, ופעמיים בחודש לפסיכיאטר.

ואולי תּוֹכוֹ הוא כל כדורי הצמר שסרגתי –

אפודות, צעיפים, כפפות, אכולי העש, אכולי הבגד-שלא-נלבש.

ומה קדם למה, שסרגתי כדי לא לצאת, או שלא יצאתי כדי להמשיך לסרוג.

אבל אז הידיים התעייפו, וגם לא נשאר מקום לְאַפְסֵן, רק הטלוויזיה, ששידרה ושידרה, גם כשעצמתי את העיניים, גם כשנאטמו האוזניים, והתרגלתי לצלילים מבלי להקשיב, אבל אומרים, כך שמעתי, שאם תעמוד בחדר מלא אנשים שכולם מדברים ופתאום מישהו יקרא בשמך, מכל ההמולה אתה תשמע, את שמך, או דבר-מה שחשוב לך.

 

כך זה קרה. שמכל התשדירים והפרסומות שהוקרנו באותו יום גורלי על כדוה"א, פתאום שמעתי כשאמר מתוך הטלוויזיה: "מפעל לנירמול אנשים". איפה? שאלתי אותו, איפה יש כזה? שמו היה סקינר. פרופ' סקינר. אבל הוא בכלל היה נגד! מלא מרץ – נגד כל השאר.

 

ואז, התחברה לי התקרית המוזרה בתחילת אותו-שבוע כשיצאתי להוריד את האשפה.

ירדתי עם הפח, כהרגלי, בשעות ששאר השכנים היו בעבודה. אבל בפעם ההיא איכשהו נתקלתי בג'יימס מהקומה הראשונה.

ולמרות שבפעמים המעטות כשזה קרה בעבר, הצלחנו כל אחד להצטמצם לצד שלו, הפעם הוא פנה אליי – 'הי את, מהקומה השלישית, נכון?', הנהנתי בהלם, הוא המשיך 'את יודעת שעכשיו בטלוויזיה מדברים עליכם?', 'עלינו?' שאלתי בתמיהה, 'מי זה האנחנו האלה?' רציתי לשאול אבל לא העזתי, אמרתי 'טוב. תודה', והוא נשאר ממתין למשהו, רציתי לסיים, שוב, ב'תודה', אבל אז העז לשאול, 'נכון שפעם כל המוזרים האלה ששומעים קולות – היו הנביאים, את יודעת בימי התנ"ך? שמעתי שאמרו את זה', ושוב הוא נשאר עם המבט המחכה הזה, חשבתי אם כדאי באותו רגע סתם לצרוח כמו מטורפת או לצחוק עם כל השיניים, יחד עם העור החיוור שלי אולי היה חושב שאני הבת של דרקולה, מוצצת דם.

 

הבנתי על איזה 'אנחנו' דיבר.

 

עכשיו כשאני חושבת על זה, הכל נראה לי די קטן ורחוק ומצחיק, ובעצם חבל שלא העזתי להשאיר לג'יימס, השכן מקומה ראשונה, איזו מזכרת מפחידה ממני.

אני הולכת וצוחקת לעצמי. לא, הוא לא היה אדם נורא ג'יימס, רק פשוט, אדם פשוט שמבין את מה שהוא רואה. ואולי באותו רגע כשפנה אליי, אפילו היה מעט רחום, וניסה למצוא איזה גשר בנינו.

 

וד"ר סקינר, מה הוא ניסה באותו פאנל ששודר מטעם המטה ל"שיוויון ויישוב החלל". על מי ניסה להגן ומפני מי? כמו עכבר שיצא ממעבדה. פניו היו משולשים, מצחו גבוה, ועל אפו תלויים משקפיים מרובעים. וכל המבנה הזה התכנס אל הסנטר בחדות. אבל אז כשמנחה-הפנאל דיבר על מרכזֵי השיקום, ואיזו התקדמות עברו המתמודדים מאז חוק השיקום, הו אז, נשבר המבנה החד של סקינר, קצוות שיערו עפו קדימה אל פניו, וקולו המנומס תקף: "תמיד אנחנו! יודעים מה יהפוך אותם לבריאים! וזה, שיום-אחרי-יום ינסו לעשות את הדברים שאנחנו קבענו שהם נכונים: תחשבו מחשבות הגיוניות, אל תודו בקולות שאתם שומעים, קחו כדורים שלא נראה את מה שאנחנו לא רוצים. צאו לעבוד. כי זה מה שאנחנו קראנו לו חיים בריאים", לחייו האדימו, ואז שאל כמו ילד שמגן על צידקתו מול פניי הוריו הספקניים, "אנחנו ממלאים אותם כדורים, ובעצם, כדי שלמי יהיה שקט?", ולא היה זקוק עוד למשקפיו.

 

גם הלב שלי התכווץ כשמנחה-הפאנל, ד"ר ג'ון, סיכם בנינוחות מתוך כורסת הבורדו-עז שלו:

"הרי אי אפשר שהכל יכנס לאמצע,

לכל עיסה יש שוליים!"

משאיר אותי, קצה קצהו של –

וכאן על הירח –את כל השוליים של כדוה"א הביאו וקיבצו. ועכשיו מה נִהְיֶה פה אנחנו? ומכל שיעורי החשבון שלקחתי עד כיתה ח', דבר אחד למדתי: האמצע תמיד יהיה רחוק כמרחק שני קצותיו. הבטתי סביבי ופתאום המרחק לא היה כל-כך נורא, אנשים –

על רקע השממה האפורה, רק אנשים. כמוני.

 

אני גרה ביישוב ניסיוני שבנתה נאס"א, אתם שומעים אבא ואימא –

כדי להציל את הבת שלכם היה צריך לא פחות מסוכנות חלל, כדי שאלך פה כאילו אני הולכת בתוך גופי,

אאסוף דליים של אבק ואכניס למכונות קסם שבנו רופאים של כוכבי-לכת, להוציא מהאבק את החמצן את המים שלכודים בו, קשים, מוצקים, אכֶּה בהם את מה שהטבע לא הצליח, את מה שהטבע וִתֵּר, ואז אולי יִזָּכְרוּ שתפקידם לזרום, לשטוף, לחלחל, לרכך את מה שבטבעו קשה ויבש.

 

*

 

את הלילות הקשים על הירח אי אפשר לעבור לבד.

אמרו שבמטה-שם-על-כדור-הארץ לא חישבו נכון את כמות האנרגיה שנזדקק לה, ועכשיו רק כל לילה שני מותר לנו להשתמש בתנורים הגדולים. בלילה הראשון בלי-התנורים היינו עדיין מפוזרים. הקור אסף אותנו יחד במעגל אחד גדול. והחושך הכמעט-מוחלט השכיח את  כל המרחב הריק שמסביבנו. רק העיניים זהרו. קרובות. בחושך הזה נראו כמו להבות קטנות של נר. שנים לא הבטתי לתוך עיניים של מישהו, זה גרוע יותר מלהביט במראָה, לראות את עצמך, שיקופים של חוסר, ואי. אי-יכולת, אי-רצון, ואי-אדם. אבל על נרות, רכנתי, והתכסתי בשפע של אור, שתחתיו יש מקום לכל הצורות.

 

ופה השאלות היו פשוטות. כמו, באיזו עיר גרת על כדוה"א? מה את אוהבת לאכול? את השאלות הקשות על אבא, אמא, ילדים – שמרנו. עיר המגורים על כדוה"א הפכה להיות כמו שם משפחה. משהו שהופך יחידים לקבוצה עם מאפיינים דומים. רוג'רס מהיילנדס, שֹרה מנשוויל. אדי ממיסיסיפי.

 

השתיקות היו ארוכות אבל רק לחלקנו. יש כאלו שדיברו על המזימה של מי שנשארו בכדור-הארץ – לבודד אותנו כאן. להיפטר מאיתנו. התיאוריה של אדי ממיסיסיפי היתה בין המעניינות. אדי זכר מספרים, תאריכים ואיספור עובדות על טקטיקות פוליטיות וצבאיות. הוא טען כי העובדה שלכדור הארץ יש ירח בודד, שגודלו ומספר-תושביו דומים לזה של כדור-הארץ עצמו, תורמת ליציבות האקלים של כדוה"א, לְסֶדֶר העונות וזה בתורו שומר על השפיות של האנשים. איני יכולה לדמיין איך היתה מרגישה אחותי אם החורף על כדוה"א היה נמשך שנה שלמה, או לעולם היה נלקח ממנה האביב.

 

התיאוריה של אדי עשתה לי סדר בראש. לא, לא חשבתי כמוהו שיש איזו מזימה נגדנו, אלא דווקא שיש מטרה בתוך כל זה. אדי הצביע עלי ואמר "את, איך קוראים לך?", ואני שעד כה מילאתי את שמי בטפסים: שם, גיל, כתובת, הורים – פתאום, כשפנה אליי כך, פָּנים אל פָּנים, שכחתי איך על השפתיים. עמדתי והסתכלתי עליו, שְׂפָתַי נפסקו, אבל דבר לא יצא. ניסיתי להיזכר בטופס האחרון שמילאתי ומה כתבתי שם, התמונה עלתה בעיניי וקראתי מהטופס "נעמי". הוא לא פיספס שום רגע ושאל, "נעמי, מאיפה?", העיניים שלי רצו למטה בטופס שבזיכרון, "נעמי מקוקוויל, שדרת פורסט-היל, 8". "נעמי מקוקוויל, במקום שאת יושבת עכשיו – על כדור הארץ יושבת איזו אישה אחרת, באותה נקודה. כוחות המשיכה בין שני הכדורים. ואת הולכת כאן בתוך כל האפור הזה, כדי שהיא תלך שם בין טיפות גשם, ועשבים ירוקים, שלכת וחופים זהובים"

 

אני אוהבת ללכת במחשבה שעבור כל צעד אני עושה כאן בשממה, מישהו שם עושה צעדיו בתוך דשאים מבושמים בטל הבוקר. זה נותן לי כוח ברגליים. אני אומרת "זה צעד לתוך הים המתוק. ומרגישה את רגליי שוקעות באדמה רכה, עוטפת. וזה בתוך יער", ועם כל צעד מרגישה כאילו עלים מחדדים את גודל רגליי, והזרדים החומים משמיעים את פסיעותיי, את העדינות שירכיי מרימות את כפות רגלי ואני רצה.

 

אני משתמשת במילים גדולות: 'סוכנות חלל', 'אטמוספירה', 'כוכבים' –

ומה לי ולמילים הגדולות האלו.

כמו ליפול לתוך עולם שאינו שלך, לאחוז סמלים שמאחוריהם רק חלל ריק, ואתה הוא זה שהולך ויוצק לתוכם משמעות.

ופתאום יש אוויר, יש מקום.

אין תבניות מוכנות מראש. אני נושמת.

 

יש לי שם. שקוראים בו. "נעמי מקוקוויל". "נעמי מקוקוויל" תורנית מיכל החמצן, "נעמי מקוקוויל" אחראית מכונת המים. ואני יודעת כל טיפת חמצן, כל טיפת מים – מה שאנחנו לא נפיק לא יהיה. אני לומדת את העבודות, ומגלה שיש איטיים ממני. אני מסבירה בהתחלה על הידית המסובבת, אחר-כך על המכתש וממה צריך להיזהר, אני מעודדת אחרים וזוכה בפניהם שמחייכות אלי באושר, "תודה", "תודה, נעמי מקוקוויל", ויודעת שגם אני יכולה להביא אושר.

 

בחצר מתכנסת "קבוצת הנביאים" שלומדת להקשיב לקולות שבתוכם. בראשם עומד צ'רלי "הטייס". לא תמיד אני מבינה את הדברים שהם אומרים, כמו שלא תמיד הבנתי את הדברים של הדוקטורים והפרופסורים. אבל איכשהו יש רגע שמכל הקצוות מתגבשת אמת.

 

הם מדברים, ואני איתם, מדברת בתוכי, ואז מרגישה זוג עיניים שעוצרות ומביטות בי.

 

"אני לא משוגעת!", אני ממהרת להסביר, "לא משוגעת".

היא מחייכת אליי ואומרת "אני לפעמים משוגעת".

כולה לבושה לבן, כמו מלאך. אני צועדת צעד לאחור, מסתכלת לכיוון אחר, אולי הכל חלק מהזיה. ואז אני שומעת אותה שוב, "בעיקר כשאני דוחפת עמוק, יותר מילים ומחשבות ממנה שהגוף שלי יכול להכיל".

 

היא כנראה מרגישה בחוסר הנוחות שלי ואומרת, "שמלה יפה את לובשת. לאירוע מיוחד?",

עכשיו אני מחייכת, השימלה האומללה, שעל כדוה"א קמתי בשבילה מהכורסה הדהויה ללכת עם אחותי לחתונה, ובמוחי דמיינתי את המנה הראשונה, את הצלחות המבריקות, והמזלג הננעץ במנה העיקרית, אבל אז בבת אחת הגיעו כל-כך הרבה אנשים, מסביבי, כולם מדברים ביחד, מביטים בי, מחפשים סימנים.

"אני לא – ", אני מתנתקת מן הזיכרונות, מן החיוך, מנסה שוב להסביר את עצמי.

"אני לורין מהיילנדס, ואת?", היא מנסה מחדש

"נעמי מקוקוויל", השם נותן לי משהו להישען עליו.

"נעמי זה שם יפה. אתְ יודעת מה גיליתי, נעמי?"

אני קצת מוותרת לעצמי ומתקרבת אליה לשמוע "מה? ולמה את לוחשת?"

היא מחייכת ומרכינה מעט את המבט, ואפשר לראות שהיא שומרת הכל שם מתחת לכנפיים שאני מציירת לה במוחי. לרגע נראה שמשהו אצלה כבה, אני מפחדת שלעולם לא תרים שוב את עיניה אליי. אבל אז היא מרימה בחיוך שמסמן לי שהכל בסדר. "אז מה גיליתְ?" אני ממהרת לשאול

"הסלעים שֶׁפֹּה, ז"א אנחנו, אנחנו למדנו איך לפרק אותם שוב למרכיבים שלהם, חמצן, מים, להשתמש בהם בשבילנו",

היא מדברת לאט בקול מתקתק וילדותי, אבל כאן, אין לנו לאן למהר, אין שעון שדוחק, ואני מרשה לעצמי את הקצב שלה. "נכון, אחרת לא היינו שורדים יותר מיממה אחת על הירח" אני עונה לה, מתאמצת להחזיק את הסבלנות. היא שוב מרכינה את ראשה, ופניה מתכווצות, אני חושבת אם אמרתי משהו לא נכון, ואז היא מרימה שוב ומקפידה להחזיר את החיוך.

"אבל הם לא יכולים רק לתת. הם צריכים גם אותנו, שלא נשאיר מהם רק שאריות לטובתנו"

"זה מה שגילית?" אני עדיין לא בטוחה שאני מבינה אותה

"את יודעת כשמשהו בוער, נשרף, באש אדירה, עד שכל מה שהיה בו פעם מוצק – נמס"

"כמו לבה, את מתכוונת?", אני שואלת ומתפלאת באותה נשימה מאיפה אני יודעת

"כן, בדיוק, כמו הלבה! ואז כשכל הלבה הפנימית, הרותחת הזו, החשופה – קופאת בבת אחת, את יודעת, כך מתקבלת הבזלת, שהיא כל-כך קשה עד שהיא לוכדת את כל מה שטוב ויפה בתוכה – כמו אגרוף"

"הא, הבזלת, זה מה שלמדנו כאן בשיעורים הראשונים על הירח"

"בשעורים הראשונים, את צודקת, אבל עכשיו כשכבר הצלחנו חזרה להגיע אליה פנימה, אסור ככה לרוקן אותה ולזרוק."

היא לוקחת מעט מים ומעט משאריות החול שנשארו מפירוק הסלעים, אני רוצה להגיד לה "רגע, חבל, כל טיפה פה שווה זהב!", אבל היא לשה, ולאט לאט נוצרת עיסה רכה,

היא מניחה בידיי ואומרת, "בואי נקשט את הירח, זה בדיוק כמו חימר".

 

עבדתי במפעל החמצן. ואת כל מה שלמדתי העברתי הלאה למתקשים. אחרי חודשיים הפכתי לעוזרת מדריכה. בהתחלה הסברתי על הידית המסובבת, על המכתש, על מהירות הסיבוב, וממה צריך להיזהר. אחר-כך בהפסקות סיפרתי על הירח. האפור שהשלים עם תפקידו לשמור על מערך הכוחות עם כדור-הארץ, כדי שכדור-הארץ ימשיך להנביט, לנבוע, לזרוח. איך במשך שנים הסכים הירח בשתיקה להפוך לאגדות, לכוח מאגי אפל, משוגע. ועכשיו, גם לו יש כמה אנשים טובים לקלף ממנו שכבות עבות, להאיר מתוכו, ולא להיות רק הֶחְזֵר של שמש.