כפר קצה עולם מאת מרים ברקת

עננים. הרבה מאוד מהם. זו הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי כשקמתי והבטתי בחלון. מישהו אמר לי פעם שאם רוצים לחזור לישון, אסור להסתכל בשום חלון ואז אפשר להרדם. חייכתי בעייפות, מתיישבת ושמה את רגלי בנעלי הבית שהיו שם, מוכנות בשבילי. לא התעסקתי באיך הן הגיעו לשם, כי בכפר הזה הכל היה מוכן תמיד מראש, בלי שאלות. התמתחתי והעליתי בזכרוני את חלומי האחרון אשר היה מעורפל בראש. אני בטוחה שהוא כלל חתול ושעון קיר מסוים… ואז זה קפץ לראשי, לפתע נזכרתי שהיום הוא היום.

נעמדתי באחת, רצה ויורדת במדרגות, לא טורחת להתלבש או אפילו לקחת איתי משהו חם. נעלי הבית שלי קרקשו בקול על שבילי הבטון. התרגשות בערה בתוכי כמו אש שמפעילה עולם שלם, מלאת אנרגיה ונחושה. לא יכולתי להוציא מהראש שלי את המחשבה "היום זה היום!" שנצעקה לי שוב ושוב בתוך הראש, כאילו מישהו שכח לכבות אותי. תוך כדי ריצה הבטתי למעלה וחייכתי, שמחה שזה יום עם עננים לבנים כמו צמר גפן שעיטרו את השמיים הכחולים, ולא יום גשום ועצוב שכזה.
לפני שהספקתי להוריד את מבטי, נתקלתי במישהו ונפלתי על האדמה, נחבטת חצי בשביל בטון וחצי בדשא שצמח בצד. ההלם עוד לא הגיע אלי, וכבר נמשכתי על רגלי ונמחצתי בחיבוק דוב.
"אוי, אני מצטער, סטסי. לא התכוונתי, באמת שלא. יוו, וביום הזה אפילו." שמעתי קול, שהמוח שלי אישר כקולו של ג'יימי.
"זה בסדר, תקשיב, אני בסדר גמור." נאנחתי, משתחררת מהחיבוק ונושמת עמוקות, מלטפת את צלעותיי הפגועות.
"מזל טוב, סטסי. וואי איזה יום הולדת רצחני, גיל 16 וזה…" הוא המשיך בברברת שלו, מביט בעיניי וזז מרגל לרגל במבוכה כזאת.
"תודה ג'יימי, תודה." מלמלתי בקול חלוש ומרוגש.
הוא צודק. הגעתי לגיל 16. עכשיו אני יכולה סוף סוף ללכת לשם, למקום הנפלא ההוא שכולם מספרים עליו, שכולם בו. שוב הבטתי למעלה, מודה למשהו שם על השמיים היפים ועל היום ועל השעה ועל השנייה שבה אני נמצאת, כי אולי אחרי זה אני אשכח. כל מי שעבר את היום הזה נראה אחרת. מאושר יותר, קל יותר. כל כך חיכיתי לדבר שיגרום לי להרגיש שלווה ומאושרת יותר. הכפר הזה היה מקום מושלם לשלווה, וידעתי שאחרי היום אני אהיה מאושרת יותר ללכת במדרכות האלה. "טוב, את בטח רוצה להיות לבד וללכת לשם וזה. אני אשאיר אותך לבד ואלך לבקר את לילי…" המשיך ג'יימי לברבר, וקלטתי שהוא לא הפסיק לרגע. הנהנתי בתנועה קצרה והמשכתי לרוץ, מגיעה לביתן המסתורי.
נכנסתי פנימה בסערה, וריח של מים עטף אותי. ריח עז עטף אותי וגרם לי לעצור. ריח של יום אחרי גשם, ריח טהור. משהו מסתורי נמצא בפנים, והגוף שלי רעד מסקרנות. מה שיש שם עשוי לשנות אותי מקצה לקצה. לא ידעתי אם אני מוכנה לזה. מצד שני, אם לא אעשה את זה עכשיו, לא אעשה את זה אף פעם. בחנתי את המקום, וראיתי שלט שמצביע אל חדרי המלתחות. בגד הים שלי היה תלוי על המדף, ובלי שאלות לבשתי אותו. יצאתי, מוצאת את עצמי מביטה בדלת עצומה ולידה שומר. בחנתי אותה מרחוק. הסתכלתי על צבעה המיוחד, הכחול שחור סגול המבריק, על הצורות המסקרנות שנחרטו בה ועל הידית הזהובה שנראתה כל כך מפוארת ובו בזמן כל כך פשוטה.  התקרבתי ונעמדתי אל מול השומר והבטתי בעיניו; יכולתי לראות לפי הבעת פניו שהוא זיהה את התרגשותי. משהו בהתנהגותו נעשתה אצילית. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לעמוד במקום, ותיזזתי מרגל לרגל. השומר פתח בפני את הדלת, ופערתי עיניים בתדהמה.
בריכה. מים צלולים שנדמו כאוויר. חבצלות קטנות ולבנות צפו במים, כמו עפות בהם. ושמש. שמש גדולה, צהובה-זהובה, שנצצה מעל המים במין קסם שהקפיא את הזמן. השתקפות מדהימה שהזכירה זכוכית, טומנת בתוכה את צבעי הקשת כולם. הנשימה שלי נעצרה, והרגשתי כאילו משהו זז בתוכי, עמוק עמוק. הבטתי אל קצה הבריכה, והתהום השחורה המובילה אל הריק, אותה תהום שעליה נקרא הכפר, בלטה בצבעה הכהה שכמו התנגד לכחול השקוף של המים.
"בבקשה." אמר השומר, מאיץ בי לעבור בדלת. הדיבור עורר אותי, והרגשתי את ליבי פועם בחוזקה. צעד. עשיתי צעד אחד לעבר הבריכה, ורגלי טבלה במים, מנידה בהם גלים. התחושה הייתה של חלום שמגיע לשיאו, משהו גדול יותר מכל אדם בעולם. לא יכולתי לעמוד יותר במתח ששרר בתוכי, ובבת אחת קפצתי פנימה, מפירה את השלווה והרוגע. הייתי לבד במים. אולי היו עוד אנשים, אבל אני עם עצמי ורק עם עצמי. תחושות מופלאות שלא הכרתי עטפו אותי ומשכו אותי למעלה אל האוויר. צפתי על גבי, נותנת לחמימות השמש למלא אותי ולתת לתחושת החלום הזו לחדור לראשי ולהציף את גופי בתחושת אופוריה מדהימה. עצמתי עיניים והרגשתי את עצמי שוקעת בשחור זהב המרצד מול עיני, טובלת בו. צפתי על גבי, מניחה לעצמי להיסחף עם תנודות המים הקלילות.
עכשיו הבנתי על מה כולם מדברים. למה גיל 16 נחשב לגיל המאושר ביותר. הבריכה הזו, בעלת המים הנקיים והצחים, יכולה לשנות כל אדם. משהו במים האלו היה מטהר. הרגשתי נקייה יותר מבפנים ומבחוץ בצורה שלא הרגשתי מעולם. יכולתי להישאר בבריכה שנים. התחושה שלי הייתה שאני אעשה הכל כדי לזכות בעוד טבילה אחת. אבל ידעתי שזו הייתה רק טעימה, שעכשיו אצטרך להוכיח את עצמי ראויה לאושר הזה. כולם היו צריכים להוכיח את עצמם. לא ידעתי מה קורה למי שלא מצליח. כשחשבתי על זה, לא זכרתי מישהו שלא הצליח להוכיח את עצמו. אולי היו פשרות, אנשים שהוכיחו את עצמם בצורה פחותה, וקיבלו פחות זמן בבריכה הקסומה. נאנחתי, מנסה לחזור לתחושות הבריכה שלי. הציפה במים הייתה מענגת ממש. הרגשתי שיצור קסום מחזיק אותי באוויר, וכל מה שאני צריכה לעשות זה להרפות. ידעתי שזה אחד הדברים שהכי הפריעו לי בחיים. לא ידעתי להרפות.
שמעתי כחכוח גרון, והבנתי שהגיע זמני לצאת. שחיתי אל קצה הבריכה, יוצאת בזהירות כאשר כל גופי נוטף מים. שומר אחר הגיש לי מגבת רכה וחמה והוביל אותי לבניין אחר. שוב שמחתי שחמים בחוץ, אחרת הייתי קופאת מקור. החוץ נראה לי אחרת. הכל ירוק יותר, צבעוני יותר. יכולתי להישבע שזה יום שונה לגמרי מהיום שהיה לפני שנכנסתי לבריכה. העיניים שלי קלטו פרטים שלא ידעתי על קיומם. פרחים בכל צבעי הקשת, פרפרים מדהימים שעופפו בין העצים והגינות, שבילים מסתוריים שהובילו אל גנים עצומים בעלי ספסלים זהובים וציפורים שהתרחצו ושתו ממי נחל קטן שזרם לצד השביל שבו הלכתי. הלכנו והתקרבנו לביתן שדמה לביתן הבריכה, אבל נראה קטן יותר. השומר הכניס אותי פנימה. הביתן היה מסודר כמו משרד ביתי, עם ספה שהוצבה אל מול שולחן.
"אנסטסיה?" שאל קול סמכותי. "אנסטסיה שובל ג'ונסון?" שאל הקול שוב. הרמתי את עיני, מרגישה שמעולם לא נעצתי מבט כל כך גדול ורציני באיש. אדם מזוקן ומחויך ישב מול השולחן, מרים גבות בשאלה. הופתעתי שלא ראיתי אותו מיד כשנכנסתי לחדר. הבנתי שהוא עוד מחכה לתשובתי, והנהנתי, לא מסוגלת להגות מילים בקול רם. "שלום לך. אני מבין שעברת חוויה בלתי נשכחת ושהדבר האחרון שאת רוצה הוא לדון בעניין המשך חייך, אבל אם לא נטפל בזה עכשיו אני עלול לכעוס מאוד." הוא אמר בטון שגרם לי לתהות עד כמה הוא רציני ועד כמה הוא מנסה להתבדח. הנהנתי שוב, מאשרת שאני מבינה. "אם כך, שבי לך ונשוחח." הוא אמר, מצביע על הספה. התיישבתי, מלטפת ביד אחד את הבד הרך והמתוח וביד השנייה מהדקת עלי את המגבת.
"אנסטסיה, את צריכה להבין שהדבר שחווית עכשיו הוא סוד מוחלט. כמו שבוודאי שמת לב, אף אדם מתחת לגיל 16 לא יודע בפירוש מה הדבר שנמצא בתוך הביתן. רק רמזים ורגשות. את חייבת להבין שכל אחד חווה את המחזה הזה באופן קצת שונה. הבריכה קיימת, והיא אכן גובלת בקצה העולם כפי שאנשים מנסים להכחיש, אבל אני רוצה לדעת מה את ראית, מה את חווית." הוא אמר. פלטתי אנחה. נשמתי עמוק, מתארת לו את תחושת הרוגע והשלווה, האושר, האופוריה. לא הצלחתי להסביר הכל. באמת שלא. זה לא ניתן להעברה במילים. כשהרמתי את עיני אליו, ראיתי דמעה בזווית עינו. הסמקתי. "אני מבין." הוא אמר, ומטון קולו הרגשתי שהוא באמת מבין, שהוא יודע בדיוק על מה אני מדברת. וזה עודד אותי.
"עכשיו, אנסטסיה, אני רוצה שאת תביני משהו. אני הולך להציג בפניך שתי אפשרויות. שתיים בלבד. ואת תבחרי ביניהן, לבד. בלי עזרת חברים ובלי דעות שלי או של שאר השומרים." הוא הביט בי במבט רציני וטון דיבורו היה חזק וקודר. הנהנתי, מנסה לשמור על שלוות הנפש שלי. "יופי. אני אציג את זה קצר ולעניין, אם יהיו שאלות, אבקש לחכות לסוף." הוא הרים גבות בחיוך שכזה, משועשע מעצמו. "אפשרות מספר אחת שלך, היא להישאר בכפר קצה עולם לתמיד, לא לעזוב ולהתחייב לשמור על הסוד. בתמורה, את מקבלת גישה לבריכה ולאושר ולכוחות הטמונים בה ולשאר הדברים שכפר קצה עולם טומן בו, כמו תהום הריק הגובלת אותנו עם היקום בה את יכולה להיחשף למחשבות עמוקות שלא ידעת שקיימות בך. תוכלי להישאר עם חבריך ובשגרת היומיום הרגילה שלך, אך תהיי מנותקת מהחברה שבחוץ כמו כל תושבי הכפר ולא תהיה לך אפשרות להיחשף לעולם החיצוני בשום צורה שהיא." הוא הביט בי בעיניו החודרות, ואני הנהנתי. הרגשתי חלשה פתאום, ורעדתי. "האפשרות השנייה שלך היא לעזוב. לנצח. אנחנו נשכיח ממך את הבריכה, הכפר וכל חייך, ואת תלכי אל העולם הגדול ותחיי חיים אחרים, כאשר כל מה שיישאר בך זה תחושת האושר, השלווה והרוגע שקיבלת בבריכה והיכולת להעביר את התחושות הללו לבני אדם אחרים ובכך להפיץ שלום וידידות, אך לא תוכלי לחזור לכפר קצה עולם כל חייך. אם תבחרי באפשרות הזאת ניקח את חבריך כולם ואת לא תמצאי יותר בזיכרונותיהם. הם ישכחו אותך. אנחנו לא רוצים לגרום עוגמת נפש לנוכחים בכפר." הוא סיים את דבריו בשקט.
נשמתי בשקט, נשימה רדודה ומהירה. "א-אני צריכה להחליט עכשיו?" שאלתי, קולי רועד בפחד.
הוא ריכך את מבטו, "לצערנו כן. אם לא תחליטי עכשיו נאלץ להחליט בשבילך." הוא לחש כמעט, מביט בי בצער ובחמלה שלפי דעתי נועדו לתינוק ולא לי.
הרגשתי כלואה בתוך עצמי. חשבתי על חיי כאן, על כל הטוב שצברתי. חשבתי על ג'יימס, חברי הטוב ביותר והפטפטן הגדול ביותר שהכרתי, חברתו לילי שהייתה היחידה שהצליחה להקשיב לאורך זמן לג'יימי, והייתה ישות קסומה ממש בסבלנותה ובדעותיה השקטות שחדרו עמוק יותר מכל דעה קולנית ורועשת. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהם ישכחו אותי. שאני אעלם מחייהם, אחרי שסוף סוף זכיתי בחברים אמיתיים. חשבתי על הימים הקסומים האלה שבהם בני ה-17 דיברו על הקסם שבמקום, ואנחנו, בני ה-15 רטנו על הקור, הרטיבות ועל יום המחר ויום האתמול. חשבתי על השמחה שעטפה אותי בכל פעם שהבטתי בשמיים וגיליתי שיום חדש הגיע. חשבתי על החיבוק שג'יימי נתן לכל אדם שפגש, זר או חבר ותיק. חשבתי על עצמי, על המחשבות שהשתוללו לי בראש כבר חצי שנה, מחשבות רעות ומחשבות טובות. על השעמום שתקף אותי שוב ושוב, מחזיר אותי לגיל 4. חשבתי על הרגעים שרציתי לשבור משהו, על רגעי התסכול והאימה שבאו עם המחשבה על לא לצאת מהכפר אף פעם, על הייאוש שאחז בי כשחשבתי שלא אוכל לראות את אמא שלי שנעלמה מכאן, שגורשה מסיבות שלא ידעתי, למרות שעכשיו יכולתי לנחש. סוף סוף יכולתי להבין למה היה לי כל כך קשה להיזכר בפניה, להיזכר בדיבורה, להיזכר בעצם קיומה. הכפר ניסה להשכיח ממני את אמא שלי. נזכרתי בדמעות שבאו כשיום אחר יום עבר בלי משמעות, בלי רגשות. למרות שחברי הטובים דאגו לי ושימחו אותי, עדיין היה משהו חסר באווירת החיים פה. חשבתי על מי שאני בתור ילדה מהכפר, על הדמות שאני. נערה עם אישיות ומחשבות משלה. ידעתי שאם אני אוותר על זה אני אצטרך לשנות את האישיות שלי, את מי שאני. ידעתי שאני לא אוכל לשרוד בעולם שבחוץ עם הזהות הנוכחית שלי, כי אני אהיה תמימה מדי. אני אהיה פגיעה וחשופה, כי כאן בכפר אנחנו מוגנים. אנחנו עטופים בבועה של הגנה, בבועת הכפר שלנו. נותנים לנו לגדול כאינדיבידואלים, אבל לא מזהירים אותנו שיום יבוא ואולי נקרע מהמקום הזה. המחשבות האלה עייפו את מוחי, והרגשתי שאני על סף שבירה.

במקביל חשבתי על האושר שהרגשתי באותה בריכה, על המחשבות שעברו בראשי אז, על הרוגע, על השלווה. משהו גדול ממני שסילק כל מחשבה רעה, כל רשע מתוכי. בבריכה הרגשתי אדם אחר. הרגשתי שמשהו בבריכה הזאת מכין אותי למה שנמצא שם בחוץ. משהו שהבין את מה שחשבתי עליו, שיודע שאני אהיה קטנה ופגיעה, ושאני אשבר כל כך מהר אם אני לא אדע להגן על עצמי מכל המחשבות האלה שהשתוללו לי בראש. הבנתי באותו רגע בבריכה שהמחשבות שלי לא אמורות להיות מבולגנות וכל כך ישירות. שאולי אני לא בסדר עם עצמי. אבל כמו שהבנתי את זה, הבנתי גם שהשלווה שהבריכה העניקה לי ריפאה בי משהו. היא נתנה לי את היכולת לשלוט במחשבות שלי ולהניח לעצמי להגיע לשלמות פנימית. נאנחתי.
נמאס לי מהמחשבות האלה. לפתע כל מה שרציתי זה להתפרק על רצפת המשרד הזה, להניח לאיש המזוקן לקחת אותי עם אותו קול מרחם ומבט רך ולהחליט בשבילי מה נכון. לזרוק אותי החוצה או לכפות עלי להישאר. לא היה לי אכפת כבר לחיות את שארית חיי בתחושת פספוס. כיווצתי את ידי לאגרופים וציפורניי חתכו בבשרי. תהיתי אם יורד לי דם, אם הכאב הזה ישאיר סימנים. הרגשתי שאני מבטאת כך שבריר מהכאב שהרגשתי בפנים, מהבלאגן שהסתחרר בתוכי, משגע את מוחי ומכריח אותי לחשוב הפוך ממה שאני רוצה. לא יכולתי לעזוב. באמת שלא. את החברים שלי? כל מה שהשגתי ב-16 שנה? אבל באותה מידה, אני חייבת לעזוב. לפתוח דף חדש ולקוות שאצליח יותר שם בחוץ. לא ידעתי אם אני מוכנה לערער את חיי מקצה לקצה ולשנות את מי שאני, את הסביבה שגדלתי בה. תהיתי אם אוכל להתקיים מרגשות התקווה והחוזק של הבריכה, בלי זיכרונות אמיתיים. לא. אני לא יכולה. אני לא אעמוד בזה. אני לא חזקה מספיק, ואסור לי לנטוש את החברים שלי. למה שדווקא אני אבחר אחרת מהם? אני צריכה להישאר פה. זה המקום שלי, הבית שלי. המקום שאותו אני אוהבת ובו גדלתי. ניערתי את ראשי בתסכול.

שמעתי כחכוח גרון. "אנסטסיה? את בסדר?" שאל הקול הסמכותי. שוב פעם, קולו העיר אותי. שכחתי שאני עוד במשרד. הנהנתי, למרות שהייתי ההפך מבסדר. רציתי לא להיות. אבל אני פה, אני נמצאת כאן בזה הרגע. אני צריכה להחליט. לא רציתי שיחליטו בשבילי. רציתי להיות החלטית ושלמה עם עצמי. לא לחשוב על אחרים, לא לחשוב מה ג'יימי ולילי יגידו, למרות שהעמדתי אותם לפני, למרות שחשבתי עליהם קודם. לבטל את זה. ליבי התכווץ בי על חוסר ההתחשבות הזה. צרחתי על עצמי מבפנים להיות אנוכית, להחליט בשביל עצמי וזהו. לילי כבר עברה את זה וג'יימי יעבור בקרוב. לא יכולתי להתמודד עם הדמות חלשת האופי שגיליתי שאני.

הרמתי עיניים, מביטה שוב ברכות הזאת שנמצאה בעיניו של האיש עם הקול הסמכותי. "אני…" גמגמתי, מחליטה ומתחרטת. נאנחתי, מגלגלת עיניים. "אני נשארת…" מלמלתי, לעצמי. לא, לא אמרתי את זה בקול רם. "אני עוזבת. אני לא אשאר פה." אמרתי, בקול רם מאוד והחלטי. ההפתעה ניכרה בעיניו, שהפכו מרכות לסגורות. "החלטה חשובה ויפה," הוא אמר. "בואי איתי." הוא הוסיף. שני שומרים אחזו בידי והקימו אותי, מפילים את המגבת מגופי. הייתי חלשה מדי, מותשת מהמסע המפרך שעברתי בתוכי. הם לקחו אותי והשכיבו אותי במיטה. "את תישני, וכשתתעוררי תימצאי קילומטר מכפר קצה עולם ותתרחקי מכאן. את תזכרי רק את ההרגשות שהיו לך בבריכה. תהיי עם משפחה אחרת, וחיים אחרים בתוכך. בהצלחה עם העולם. בהצלחה." אמר הקול הסמכותי, ושמעתי שבר בקולו. דמעות פרצו מעיניי, זולגות מיד אל צווארי ואל אוזניי, מדגדגות אותי ומכריחות אותי לנשום עמוק ולהירגע. עצמתי עיניים, מניחה להם להרדים אותי.
להעביר אותי לחיים אחרים.