משהו נפלא

נשבעתי לעצמי שלא אבוא לכאן יותר. איך הגעתי לכאן שוב.
היא שוכבת על המיטה בעיניים עצומות. כל כך הרבה צינורות, עד שנדמה כאילו היא יוצאת מתוכם. אף פעם לא הבנתי מה הריח הזה שיש בבתי חולים. זה לא ריח רע בהכרח, אבל בטח לא ריח טוב. אולי אלו פשוט התרופות שמתמוססות באוויר. אולי זה הריח של המוות.
מכונת ההנשמה פועלת ברעש עדין ומונוטוני. לפתע היא פוערת את פיה. זה מבחיל אותי. אולי היא מתה. כנראה שלא; כל המכונות והטפטופים ממשיכים כמו מקודם ואף אחד לא רץ לתוך החדר. אני מביט בה וממש כמו פעם, חושב שהיא מפלצת.
כשהייתי ילד, היו ימים של שתיקות. היא היתה שוכבת, ממש כמו עכשיו, בוהה במסך הטלוויזיה או בקירות. אסור היה לעשות רעש. היא לא היתה מתפרצת או משהו כזה, אבל רק המבט שלה יכול היה לחתוך אותי כמו תער חלוד.
היו גם ימים טובים, זה נכון. הם היו מעטים.
רוב הזמן היא היתה במצב הזה. לפעמים הייתי בוהה בה מהצד; עומד במסדרון ומציץ לכיוון הסלון. הפנים שלה היו מתכווצים עד שכמעט קרסו פנימה, או שהיו רפויים, שמוטים, מרחפים בחלל. פתאום היתה צוחקת. משהו בטלוויזיה. צחוק מבהיל כמעט, מנותק מכל מה שהיה קודם לכן. מכל מה שיהיה בהמשך.
אז הייתי מדמיין שהיא מפלצת.
זה היה המשחק הסודי שלי. הייתי עומד במסדרון בתור האביר, שנשלח להגן על הממלכה מפני המפלצת יורקת האש. המפלצת היתה יושבת על הספה, כלומר, על גדות האגם המכושף, וישנה בעיניים פתוחות. המטרה היתה לירות חץ ישר לתוך הלב שלה, לפני שהיא תספיק לתקוף בחזרה. הייתי מותח את היד אחורה, עוצם עין אחת ומחכה לרגע הנכון לשלוח את החץ.
אסור היה שהמפלצת תזוז. אם זזה, היא כנראה מתעוררת ועלולה לראות אותי. אם תראה אותי, תירק עלי אש לפני שאספיק לשלוח את החץ. מדובר ברגעים עדינים מאוד; מאיות של שניות שבמהלכן הכל יכול לקרות.
בזמן שהיד נמתחה לאחור, לא הייתי מסיר ממנה את העיניים לרגע.
פתאום היא מגרדת את הפנים.
אני נמלט למעמקי המסדרון, מארגן מחדש את המתקפה. חוזר ושוב מותח, מחכה.
הנה הצחוק המפחיד שלה.
הקירות רועדים.
שוב אני נמלט.
כך הייתי יוצא לקרב ונסוג כל פעם, יוצא ונסוג, מותח ובורח, עד שהיה נמאס לי.
אף פעם לא הצלחתי לירות את החץ לתוך הלב של המפלצת.
עכשיו היא שוב שוכבת. לא בוהה בכלום. מנורת הניאון שממוקמת ממש מעליה, לרגעים קצרים כובה ושוב נדלקת. מאיות של שניות. אני מסתכל על שיערה הלבן ועיניי מזדגגות. הלובן מתפשט מסביב וכל המראות מוכפלים. לפתע אני שומע קולות מאחוריי. השיער חוזר לצורתו המקורית.
דוקטור גרינברג ואחות שאני לא מכיר, מדברים איתי על המבנה של המוח. אני מביט בשפתיים של הדוקטור, עובר לשפתיים של האחות. הן חושניות במקצת, אבל גם סדוקות. אני מדמיין איך הלשון שלי מרטיבה אותן, מנסה לחדור מבעדן לתוך פיה, חשה את קצות שיניה לרגע וחוזרת לאחור. יוצאת ונסוגה, נמתחת ובורחת. לרגע נראה שעיניו של הדוקטור נעוצות בי באופן שונה; הוא ממשיך לדבר, אבל שופט אותי במבטו. כנראה חש בבהייה שלי בשפתייה, מבין ומתחלחל בתוך חלוקו הלבן, אך מנסה לשמור על המקצועיות ולסיים את הסבריו.
הוא אומר לי, שהמוח אפוף מיסתורין. היום יודעים הרבה יותר מפעם, כמובן, ועדיין לא יודעים כמעט כלום. אי-אפשר לדעת למה לצפות, לא באמת.
אני לא שואל שאלות. הוא מסיים, מבין שאני מחכה לרגע שבו יניחו לי לנפשי, מסתובב וקורא בשמה של האחות.
דבורה.
היא יוצאת אחריו. אני בוחן מאחור את שיערה החום, הגולש ומקפץ באיטיות על כתפיה. דבורה. עוד אחת מאותן נשים שלעולם לא אשיג. כן, היא בוודאי מפיצה חום בכל מקום שבו נמצאת, פניה מלאים חיוניות וצחוקה כשל נערה צעירה; מתגלגל, חסר מורא.
שוב אני נותר לבד עם המפלצת.
גם היא היתה יפה פעם. באלבומים שהיו בבית, ראיתי לפעמים תמונות מהתקופה שהיתה צעירה, לפני שהתחתנה. היו תמונות שבהן לבשה מדים, באחרות לבשה בגד-ים. היא היתה מושכת ומשהו באופן שבו נראתה אדישה לעיניים שמצלמות אותה, הצביע על ביטחון רב שחשה בנוגע להכל. תמיד כשהייתי מנסה לשאול אותה על התמונות, היתה מבטלת באדישות כל גרגיר של עניין. זו היתה כבר אדישות מסוג אחר; לא עוד אותו ביטחון שהפגינה בנעוריה, אלא רמז להכרה באפסיות של האדם.
פעם חשבתי שזה בגללי.
שמעתי כבר על ההיריון הקשה, ראיתי גם את התמונות שבהן היא נפוחה ומלאת עצב, שנה אחרי שנולדתי. שנתיים, שלוש. האמנתי שאני המקל בגלגלים, התולעת בתפוח. בהמשך הגיעו הימים של אותן שתיקות; ימים שהפכו לחודשים ושנים. ככל שהתבגרתי ניסיתי להיאבק באשמה, אבל היא תמיד משכה אותי בתוכי לתוכה, כמו צמח טורף שסוגר את מלתעותיו.
פתאום נדמה לי שהיא זזה.
אני רוכן קדימה לכיוון המיטה, הכיסא חורק. אני מנסה להתרכז בתנועות שריריה. שום דבר. כנראה פטה מורגנה.
רק אחרי שעזבתי את הבית, הצלחתי לעקור מתוכי את הצמח הטורף. בהתחלה היתה מתלוננת על התדירות הנמוכה של הביקורים והטלפונים, בהמשך כבר לא אמרה דבר. חזרה לשתיקתה הנאמנה. היו זמנים שממש שכחתי מקיומה. זה היה מכה אותי בהפתעה, לרוב בחגים, הזיכרון הזה. היא עדיין קיימת.
העיניים שלי מתחילות להיסגר. קשה לשבת ככה בלי הפסקה. כמה אפשר להסתכל עליה.
הנה, היא שוב זזה. אני מוכן להישבע.
ראיתי לרגע את הראש נוטה לכיוון שלי.
אני קם ומתקרב אליה, מזיז את כף היד מעלה ומטה מול פניה. עולה בי מחשבה לקרב את פניי לפניה, אך אז רעד עובר בגופי. אני מביט בידיה השמוטות. הייתי בטוח שזזה הפעם.
אני חוזר לשבת בכיסא.
השיכחה היתה ברכה, רוב הזמן. כשהזיכרון היה תוקף אותי, תמיד זאת היתה אותה תחושה: אני שוב במסדרון. כל הממלכה סומכת עלי. העין נעצמת והיד נמתחת ונמתחת.
עכשיו העיניים שלי כבדות מדי.
אני מאפשר להן לצנוח, חושש לרגע שאפול מהכיסא, אך החשש מתחלף מיד בשקיעה העמוקה.
הכל נעשה שחור. מתוך האפלה צללים מטושטשים מרקדים, חסרי צורה, מתערבבים בערפל של מחשבות ריקות. אני נופל במהירות, כמו מעלית שמישהו חתך את כבליה, ובאותו הזמן מרגיש טבול בבריכה של חלב. אחד הצללים מתחיל להתבהר; מקבל צורה של אדם, צבעים עזים.
זה דוקטור גרינברג.
הוא לובש חולצה משובצת פרחים אדומים ומכנסיו בוערים, פניו חמורי סבר. הוא מבחין בי ואומר, במבטא גרמני, משום מה: "המוח אפוף מיסתורין. יודעים יותר מבעבר, כמובן, כמובן. בעצם לא יודעים דבר. האם ידעת, שהמוח האנושי היה בעבר גדול יותר? כן, הוא הולך ומצטמק. עוד כמה שנים, הוא יהיה בגודל המוח של הכלב, או החתול. אחר-כך העכבר. בסוף לא ישאר ממנו דבר, כולנו נהיה חלולים. דבורה, תדגימי לנו, בבקשה".
דבורה מופיעה לצדו של הדוקטור, עירומה לגמרי, מחזיקה מוח נוטף ריר בשתי ידיה. בחיוך רחב היא מתחילה למעוך את המוח, חורקת שיניים אך לא מפסיקה לחייך, מועכת ומועכת עד אשר המוח מתפוצץ וניתז לכל עבר.
"לא כך, דבורה, לא כך,", נוזף בה דוקטור גרינברג, "הרי השקענו שעות של אימונים. תביאי לי את המוח ואראה לך".
"הכל התפוצץ, דוקטור", היא מחייכת ושפתיה נמתחות יותר ויותר, כמו החתול מארץ הפלאות.
"תתביישי לך", הוא נוזף בה.
דבורה לפתע מבחינה בכעס בקולו. חיוכה מתחיל אט-אט להתעקם מטה. היא מנקה עם כף ידה את שאריות המוח שדבקו בחולצתה, וניגשת אל דוקטור גרינברג.
"מה, אתה באמת כועס?", היא מנסה עדיין להכניס גוון של עליצות לדבריה.
דוקטור גרינברג לא עונה.
"דוקטור?".
הוא מסובב ממנה את ראשו. דבורה מנסה לאתר שוב את מבטו, הולכת ומחפשת, אך ככל שמתקרבת לפניו, הוא ממשיך להסתובב.
"תגיד משהו!" היא צועקת.
דוקטור גרינברג לא אומר דבר, רק מסתובב כך על צירו ושותק, שתיקה אינסופית שכמו נשענת על סיבובי כדור הארץ, כאילו מדובר בדרך הטבע.
דבורה נחרדת עד עמקי נשמתה. היא זקוקה לו כל כך; לאהבתו, כמובן, אך גם פרנסתה תלויה בפרזנטציות המשותפות שלהם. היא מנגבת את פניה ולפתע נזכרת שגם אני שם.
"אוי, כן…", היא מגמגמת, "אה… ובכן, המוח! המוח אפוף מיסתורין. אה… אנחנו לא יודעים, לא יודעים… חושבים שיודעים, אבל לא יודעים… וכולנו מצטמקים! כן, אנחנו מצטמקים, הכל נעשה קטן יותר ויותר..", היא לרגע נעצרת, מעיפה מבט לכיוון דוקטור גרינברג שממשיך להסתובב ולהסתיר את פניו, בולעת את הרוק וממשיכה: "בסוף לא ישאר דבר. כולנו חלולים".
היא פורצת בבכי משולח רסן ונשכבת על הרצפה.
אני מהסס, מתחיל להתקדם לכיוונה.
הצבעים מאבדים מחדותם, מושחרים ומתפרקים לכדי צללים חסרי צורה, כמו בהתחלה. צרחה.
אני מתעורר.
לרגע שוכח איפה אני נמצא, חושב אולי בבית. אור הניאון המרצד למעלה מזכיר לי הכל. אני חש יובש בפה, מנסה לייצר בכוח רוק. הגב כואב מהשהות הממושכת על הכיסא.
לא ברור לכמה זמן נעדרתי. מרגיש כמו יממה. תחושה של עייפות מייאשת, מקופלת בתוך רעננות חדשה. אני שולח יד לאחור, נוגע בגב ומעוות את פניי, מרגיש את השקעים שנוצרו בעור. אני מרים את ראשי ומסתכל לכיוון המיטה.
היא ריקה.
אולי לקחו אותה, בזמן שהייתי בפרזנטציה. אולי קרסה לתוך עצמה; מוחה הצטמק ושאב לתוכו את שאר גופה כמו חור שחור.
אני קם ומתקרב למיטה, נוגע בסדין, מרים את הכרית, כאילו היתה יכולה להתחבא שם. ברור שהיא לא מתחת לכרית. אז איפה היא.
החדר ריק מאנשים. החלון פתוח ורוח קרירה מנשבת על צווארי. אני נרעד לרגע. המכונות והטפטופים ממשיכים בשלהם, כאילו כלום לא קרה. אני סוקר את החדר בעיניי.
שתי המיטות הנוספות ריקות גם הן, כפי שהיו גם קודם לכן. תא השירותים פתוח למחצה וחושך בוקע מתוכו. אני חש זרם חשמלי שנורה מעמוד השדרה, מתקרב במהירות לתא ודוחף את הדלת. גם שם אין כלום; רק אסלה וכיור. הברז מטפטף. אני יוצא מהחדר.
במחלקה שוררת דממה. אני פוסע בצעדים איטיים, עובר ליד דלפק הקבלה, גם הוא ריק מאדם. כשהגעתי איתה לכאן לפני שבועיים, היו כל-כך הרבה אנשים עד שנאלצנו לחכות בתור במשך קרוב לשעה. אני עמדתי קרוב לדלפק ככל הניתן והיא ישבה על הספסל בצד. אני נזכר איך כל השרירים בפניה נראו קפואים, בזמן שסביבה המולה של רופאים הולכים וחוזרים, מיטות חורקות, צפצופים. עכשיו אין כאן אדם אחד לרפואה. אני עובר בין חדרי המחלקה, מציץ פנימה. הכל חלול כמו ראש חסר מוח.
אין טעם להישאר. אני יוצא למסדרון הארוך. אור הניאון ממשיך לרצד מעלי לכל אורך הדרך.
פתאום רעש של צעדים מהירים.
אני מפנה את הראש לאחור ובקצה המסדרון רואה גב של דמות הנכנסת לתוך חדר המיון, הדלת נסגרת אחריה בטריקה מחרישת אוזניים. אני מבין שעלי למהר, אך רגליי כבדות מרוב פחד. אני גורר את עצמי בלית-ברירה לכיוון חדר המיון, נעמד מול הדלת ומשתהה כמה שניות.
הלב דופק בתוך הראש.
לבסוף אני דוחף את הדלת באיטיות, מכניס את ראשי פנימה ובהמשך את שאר הגוף, מסתכל ימינה ושמאלה. כיסאות הפלסטיק מיותמים, שלא כהרגלם, עדיין כבולים לקירות. דלפק הקבלה כאן משוריין בזכוכית, מטעמים ברורים. אני מתקרב בזהירות ומציץ לתוכו, מנסה לראות מבעד לזכוכית בכל מני זוויות. כל כך הרבה ניירות. גם כאן השאירו חלון פתוח והרוח הקרירה מנשבת עלי שוב, מרעידה את כולי.
אני נזכר פתאום איך כשהייתי האביר ועמדתי במסדרון, ניסיתי תמיד לקלוט את התזוזות שלה מכל מני כיוונים. לפעמים הייתי נשכב על הרצפה ומטה את הראש הצידה, ממשיך לכוון את החץ בתנוחה הזאת וזוחל קדימה ואחורה. בפעמים אחרות הייתי מוציא רק את הראש והידיים, מכוון ומסתיר את שאר הגוף מאחורי הקיר. הזווית היתה חשובה, לא פחות מהעיתוי והסבלנות.
שוב צעדים מהירים, הפעם נשמעים קרוב יותר.
אני קופץ בבהלה, כמעט מאבד את שיווי המשקל. עולה המחשבה לברוח משם. אני מסתכל לכיוון הגשר שבין חדר המיון לבניין B. הרגשה של עכשיו או לעולם לא. לא ברור מה צריך לקרות עכשיו ומה לא יהיה לעולם, אבל זו ההרגשה. אני עולה על הגשר.
הדרך צרה ותחומה בחלונות זכוכית ארוכים משני צידיה. אני תלוי באוויר, הולך ומביט לימין ולשמאל. כל עמודי התאורה ברחוב מוארים, מתוך החלונות בבניינים בוקע גם האור. על הכביש חולפות המכוניות, לא רבות, כמה אופנועים נוסעים במהירות ומרעישים. אני שומע את הרעש במעומעם מאחורי הזכוכית.
משום מה אני מחליט לעצור. הבהילות שאחזה בי קודם מרפה לרגע. אני נצמד לזכוכית, מביט למטה.
מתחת לגשר, על המדרכה, יושבים אנשים על ספסלים. אחד מעשן סיגריה, אישה אוכלת כריך. אני מבחין בילד שמסתובב סביב הספסל; הוא מרים את זרועותיו באוויר, חג במעגלים ומדי פעם חורג מהמסלול הקבוע ומתקרב לכביש. האישה נוזפת בו כשמתקרב כך. אני לא מבין מה היא אומרת, רק רואה את היד שלה נשלחת לכיוונו ושומע שמגבירה את הקול. הוא לא עונה לה, אבל בכל פעם נסוג וחוזר למסלול שהתווה סביב הספסל. אחרי דקה היא מסיימת את הכריך, אומרת לו משהו ומתחילה ללכת. הוא ממשיך לטוס אחריה. אותו אחד שעישן סיגריה, משליך אותה לכיוון הכביש.
אופנוע נוסף חולף במהירות על-פניו, הפעם הרעש חזק כל כך, עד שהזכוכית על הגשר רועדת. הוא קם מהספסל והולך לרגע לכיוון שאליו נסע האופנוע, כאילו יכול היה לרדוף אחריו. לבסוף הוא מוותר, נסוג לאחור ונכנס לבניין.
אני חוזר להביט באור שבוקע מחלונות הבניינים ממול. הכל ממשיך כרגיל, כאילו דבר לא קרה. כולם בוודאי כבר במיטות, או שיהיו בקרוב. שם אף מיטה לא נשארת ריקה. שם שוכנת האהבה.
אני מנער את עצמי ומסתכל לכיוון קצה הגשר. אני רץ.
הכניסה לבניין B עוברת דרך חדר שנראה כמו מחסן. אני מתפרץ לתוכו, מתקשה לעצור את התנועה של הגוף. אני מביט סביבי ומיד מתחרט. לא הייתי צריך לרוץ ולהתפרץ כך. כמה רעש. יודעים שאני כאן.
החדר חשוך מעט, אך אפשר להבחין בארונות הרבים ובמדפים המלאים בשקיות. תרופות, כפי הנראה. אני ער לרחשים שעשויים להישמע בתוך הבניין, מנסה להתכונן לסכנה אבל גם מסוקרן, ניגש לאחד הארונות וממשש את הדלת. תחושה עזה של בהירות ממלאת את החזה. אני פותח. בתוך האפלה ניתן לראות את העצמים הלא מזוהים; זרים ומוכרים. הם ממתינים לי. אני שולח את היד ושולף אותם אחד אחרי השני.
חץ וקשת.
אני מקרב את הקשת לפניי ובוחן אותה; חומה וחלקה, לא גדולה במיוחד. החץ נראה ארוך יחסית. אני נוגע בקצה החד, דוקר את האצבע.
כל הממלכה סומכת עלי.
כשהקשת תלויה על צווארי והחץ בידי, אני יוצא מהמחסן, מתקדם לתוך לוע בניין B ומחכה.
דממה.
גם כאן יש דלפק קבלה. גם כאן הכל ריק.
מכונת החטיפים שצמודה לקיר, משמיעה לפתע רעשים. אני מתקרב ורואה שהיא מנסה נואשות לדחוק החוצה חטיף שוקולד. החטיף תקוע בתוכה, נחבט שוב ושוב, חסר אונים. פעם אהבתי שוקולד. אני חושב משום מה על הילד שראיתי עם אמו, מתחת לגשר.
דבורה בוכה שוב בתוך ראשי. לא הספקתי להגיע אליה. עכשיו היא איננה. דוקטור גרינברג איננו. כולם אינם.
עולה בי המחשבה, שאם כבר אני לבד, לפחות אוכל להיות חופשי.
אני מביט לצדדים ונזכר שכפי הנראה, אני לא לבד לגמרי. זה אורב מאחוריי הקירות. אני מרגיש חשוף, אך משהו מתעורר בי שאין בכוונתי לעצור.
אני פורש את זרועותיי לצדדים ומתחיל לחוג באיטיות; יוצר מעגל תעופה קטן, מגדיל אותו יותר ויותר. הילד מתחת לגשר לא ענה לה. הוא עשה כדבריה; התרחק מהכביש אבל לא הגיב, לא נתן לה להשתלט על הנשמה שלו. אני מתחיל לרוץ בחדר.
המעגלים מתרחבים ונפרצים; אני מטפס על כיסאות הפלסטיק, מניע את זרועותיי מעלה ומטה, מדמיין את השמיים השלווים ואחריהם את החלל האינסופי. שירים ששמעתי כילד מתערבבים בתוכי. דבורה ממשיכה לבכות, הדוקטור לא מגיב. הוא לא מגיב. הריצה נעשית תזזיתית, חסרת מנוחה. אני כבר לא שומר על מסגרת קבועה של מעגלים, פשוט טס ונזרק על הקירות, חורק שיניים, מזיע, מתרסק על מכונת החטיפים אבל ממשיך למתוח את זרועותיי.
לאחר מכן גם הכנפיים נושרות. האפשרות לשלווה כלשהי חומקת ממני ואני מתחיל לשבור את כל מה שרק אפשר; מכה באגרופים על הקירות, בועט בדלי מלא במים שנח בסמוך לדלפק. הכל נשפך. אני מחליק והרצפה חובטת בי.
הכל דופק בתוכי.
אני מנסה להסדיר את הנשימה.
הזיעה חודרת לתוך עיניי.
המוח אפוף מיסתורין.
במבטא גרמני, משום מה.
מי שיכול היה לשמוע אותי, בוודאי כבר שמע. אני מרפה את גופי ומקווה שכל המפלצות בעולם יבואו עכשיו וייטרפו את נשמתי, יעכלו אותי עם מיצי קיבה חומציים ואמחה מעל פני האדמה. כמה טוב להישכח.
אני יושב כך במשך חמש דקות אינסופיות. אף אחד לא בא.
מכונת החטיפים אט-אט קורסת ומתרסקת על הרצפה ברעש אדיר, שברי הזכוכיות ניתזים סביבי. אני מביט באחד השברים ומנסה לאתר בתוכו את השתקפותי.
קולות של אנשים נשמעים מכיוון החדר הסמוך. גבר ואישה, כפי הנראה. אני קם מהרצפה ואוחז בגב, בועט ומפזר את השברים, מבחין בחץ ובקשת זרוקים מתחת לאחד הכיסאות. אני מתכופף באנקת כאב ואוחז בהם ביד אחת, מזדקף ופותח את הדלת ביד השניה.
הקולות מדברים אנגלית. ברקע מתנגנת מוסיקה. אני מתהלך בחדר החשוך; כנראה אולם רחב, בשוליו חדרים של רופאים מומחים. אני נתקל במשהו, עוד כיסא או ספסל. כל כך הרבה אנשים המתינו כאן למישהו, למשהו. כעת גם אני ממתין, אבל לא יודע למי ומה בדיוק אפגוש בין הצללים.
אני רואה אור בצבעים מתחלפים, מתקדם עוד כמה צעדים ומבחין בגבר ואישה המשוחחים ביניהם. הם בתוך טלוויזיה שתלויה מהתקרה. נראה כמו סרט הוליוודי משנות הארבעים או החמישים; הכל בשחור לבן, מנגינה סכרינית מלווה את שיחתם.
היא עומדת מתחת לטלוויזיה, מרימה את ראשה ובוהה במסך.
המפלצת.
אני משתנק, נסוג לאחור ונבלע במסדרון שבין החדרים, מביט בה מתוך החשיכה. היא לא מזיזה אף שריר, זרועותיה שמוטות וצווארה נמתח אך ללא מאמץ מצדה, כמו מרחפת מכוח האור שמושך אותה לתוכו.
הגבר והאישה עומדים ברחוב הומה אדם. האישה מנסה ללכת, אבל הגבר אוחז בה ואומר: "בוודאי גברת במעמדך לא תנהג בגסות כזאת, הלא כן? רק חמש דקות, זה כל מה שאני מבקש". היא נעתרת לבקשתו בחוסר שביעות רצון מופגן, מסדרת את הצעיף שעל צווארה בקוצר רוח.
"נו? למה אתה מחכה?".
הוא נראה לרגע מופתע מכך שנשארה, מנסה למצוא את המילים ומתעשת במהירות.
"אז את באמת הולכת לעשות את זה, אה? סקוטלנד. גברת בראון בסקוטלנד," הוא צוחק, "יקר מפז. הסקוטים לא ידעו מה נפל עליהם".
"זה מה שהיה לך כל כך דחוף? לקשקש איתי על סקוטלנד באמצע הרחוב? אני כבר מבינה שמדובר בחמש הדקות המבוזבזות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי".
"תמיד הצלחת לחשוב מהר יותר מכפי שאני מסוגל לדבר, גברת בראון," הוא מנסה לשמור על ארשת פנים מחויכת, "אבל כולם יודעים שכל דקה במחיצתך, לא תוכל להיחשב כבזבוז בשום מקרה. הלא כן?".
היא מכווצת את פיה ומסיטה ממנו את מבטה. עיניה מביעות סלידה.
"כולם יודעים גם שלא ניתן לקנות אותי במחמאות זולות, מר דלטון".
המפלצת צוחקת מתחת למסך המואר. גופה נותר קפוא ורק גרונה מפיק את הצלילים המבהילים של ילדותי.
הגבר צוחק גם כן, ניכר כי מנסה לשמור על קור רוחו.
"הא, כן… הייתי צריך לדעת. נשים כמוך…"
"נשים כמוני? מהן נשים כמוני?"
"נו, את יודעת," הוא מתחיל לגמגם, "לא מתרשמות מ… מחמאות זולות".
"כן, אני יודעת. אני אמרתי את זה הרגע".
הוא מחייך בלתי-ברירה, נראה מבולבל, פותח שוב את פיו אך היא עוצרת אותו לפני שמספיק להוציא מילה נוספת ואומרת:
"למה אתה חייב להקשות על הכל, מר דלטון? למה אתה תמיד הולך סחור-סחור? אולי רק לזה אתה מסוגל. צחוק ושעשועים. הכל משחק בשבילך. אני לא יודעת מה אתה רוצה לומר, אבל אני מציעה שתאמר זאת עכשיו. ובעצם…", פניה מרצינות לפתע, "אולי מוטב שלא תאמר זאת כלל. בעוד שלוש שעות לא אהיה כאן יותר. אתה מבין, אני מתכוונת לנסוע בין אם תאמר משהו בעל ערך ובין אם תמשיך עם המשחקים שלך. ההחלטה הזאת כבר התקבלה. מהרגע שפקחתי הבוקר את עיניי, אני משננת את כל מה שעלי לעשות: לקחת את המזוודה, לשים בתיק את משקפי השמש ולספור את הכסף, אחר כך לצאת, ללכת ישר כל הזמן על רחוב קיימברידג', לא להסתכל לצדדים רק ישר, ישר כל הזמן, להגיע לנמל ולעלות על האוניה ברציף מספר שלוש, אחרי שעליתי לא להסתכל שוב על הרציף. זהו, כך אני משננת שוב ושוב – מזוודה, כסף, משקפי שמש, קיימברידג', רציף שלוש. לא להסתכל, לא להסתכל".
היא מסיימת את נאומה הדרמטי, מוציאה מטפחת ומנגבת את עיניה. המוסיקה גוברת ברקע. מר דלטון מנסה לגעת בידה, אך היא מתרחקת.
"לא, לא, מר דלטון. הזמן שלנו עבר. אני חייבת לעשות את זה, לצאת אל העולם הגדול. הכל מלא מיסתורין בעיניי, אתה יודע? אף פעם לא הייתי לבדי, לא באמת. אני רוצה להיות לבדי. אני רוצה להצליח בכוחות עצמי. זה מה שכולם רוצים, לא? הלא כן, מר דלטון?".
הם מביטים זה בזו, המוסיקה גוברת יותר ויותר, לבסוף דועכת ומותירה רק כינור בודד ומייבב.
"אין לי מושג מה כולם רוצים, גברת בראון," אומר מר דלטון ברצינות תהומית, לראשונה במהלך שיחתם, "פרחח כמוני לא יכול לדעת הרבה על דברים מהסוג הזה. אני כן יודע, שהצלחה היא לא הכל בחיים. חייב להיות משהו יותר מזה, משהו מעבר לכל זה… משהו…".
הוא מתקשה לסיים את דבריו. הכינור מגביר את יבבותיו.
"משהו נפלא", הוא אומר לבסוף.
המפלצת מתקרבת יותר ויותר למסך המואר, עומדת על קצות אצבעותיה ומותחת את צווארה ככל האפשר, כאילו מאיימת להיכנס פנימה.
"ואני יודעת רק דבר אחד:" עונה לו גברת בראון, הפעם בקול החלטי במיוחד, "מזוודה, כסף, משקפי שמש, קיימברידג', רציף….לעזעזאל, רציף…".
"רציף שלוש", הוא אומר ברכות. היא מביטה בו מופתעת.
"כן", היא ממלמלת.
"ולא להסתכל", הוא אומר.
אני בוהה בגבה של המפלצת המרותקת למסך, אז מביט בחץ ובקשת אשר בידי. אני לוקח את החץ, טוען ומותח את הקשת, עוצם עין אחת.
זה היה המשחק הסודי שלי. אף פעם לא סיימתי אותו.
מר דלטון מושיט את ידו ואומר: "בהצלחה, גברת בראון. תראי להם מה זה. כנראה שלא ניפגש עוד, אבל אני בטוח שקורותיך המופלאים ימצאו את דרכם לאוזניי".
היא לוחצת את ידו. פניה נראים מכורכמים.
"לעזעזל איתך", היא ממלמלת.
מר דלטון בוהה בה לרגע בתימהון, אך החיוך לא מאחר לחזור לפניו. הוא לא מרפה מכף ידה ואומר: "לעזעזל איתך, גברת בראון. לעזעזאל עם הכל".
הוא ממשיך לחייך. היא פתאום צוחקת, מנגבת את עיניה.
אני מותח את הקשת עוד ועוד, מנסה להתמקד בנקודה בגב המפלצת, דרכה החץ יעבור ללבה. רק שלא תזוז עכשיו. זאת ההזדמנות האחרונה.
המצלמה מתרחקת, הם הופכים לנקודה קטנה בתוך ההמון. המוסיקה מתפרצת; כינורות מייבבים, כלי נשיפה הומים, מצילתיים דופקים פעם אחר פעם. כותרות הסיום עולות.
אני עוצר את נשימתי, מותח ומותח.
המסך משחיר.
אני רועד, קול חנוק חומק מגרוני.
היא מסתובבת.
עיניה נעוצות בי.