משחק גורלי

חלק א

“המורה – בוא תצטרף אלינו!” כך קרא לי לואיס, כשהוא קלט, שאני המורה התורן בהפסקה. חייכתי אליו וסירבתי בנימוס.
“אבל המורה – אנחנו צריכים שוער"
“אני פה בתפקיד – תשחקו לבד"
“מה נעשה בלי שוער?”
“לא יודע – עוד מעט אולי יחליטו, שאין יותר שוערים בכדורגל, כדי שיבקיעו יותר שערים"
“אתה רציני?” לואיס שאל אותי מופתע.
“זה לא יקרה מחר, אבל יש מצב שיעשו את זה, אולי בהארכות כדי שהכדורגל יחזור להיות כדורגל, ואנשים יראו קצת גולים פה ושם"
“סבבה" סיים לואיס את השיחה וחזר לשחק עם החברים שלו.
רק בשלב הזה, שמתי לב, שויכוח בין שני תלמידים בדרך להיות קטטה, ותוך כדי התלבטות איך להגיב, הם התחילו להרביץ זה לזה. באתי בריצה, צעקתי עליהם להפסיק, אבל הם התעלמו. כמה תלמידים אחרים הפרידו ביניהם. עד שהם הגיעו אלי לשיחה, הם השלימו, אז העדפתי לא לעשות מזה עניין גדול מידי. היה לי ברור, שאם אשלח אותם למזכירות או למנהל, גם אני אפגע מזה, כי שוב הם ייראו שלא הצלחתי למנוע את המריבה בזמן, כמו שקרה לי יותר מידי פעמים, שהייתי תורן. הם התחבקו, והבטיחו לי שזה לא יקרה יותר. כולנו ידענו שזה לא נכון, אבל רצינו להאמין בזה. חשבתי לעצמי, שאם הייתי יכול לקחת את הזמן אחורה, הייתי מגיב בזמן, ואז זה לא היה קורה. בינתיים פחדתי, שהתלמידים שרואים את כל מה שקורה פה, יתחילו לחשוב שהעובדה שאני תורן הופכת את כל העניין לסוג של שיעור חופשי, ואז, באמת, צחי הוציא סנדוויץ' והתחיל לאכול בחוץ בניגוד לחוקים של בית הספר.
“צחי!!” קראתי אליו בקול הכי חזק שיכלתי בלי לצעוק.
“מה?”
“ראית פעם את מסי אוכל סנדוויץ' בקמפ נואו?”
צחי חייך אלי בלי לענות.
“תכניס את הסנדוויץ' פנימה" אמרתי לו "אתה יודע שזה אסור. זה לא מתאים לבחור רציני כמוך"
לשמחתי הרבה, הוא עשה את זה, ויכלתי להמשיך הלאה עם התורנות המעצבנת הזאת, שכל כך קיוויתי, שהיא תיגמר כבר.
הצלצול החזק סיים לי את המחשבות, והתחלתי לזרז את התלמידים המעצבנים בחזרה אל הכיתות.
“לואיס קדימה" החבר'ה שלו ששיחקו כדורגל, נשארו אחרונים, אולי כי הם גם אלו שהגיעו ראשונים. כמעט כל הילדים בבית הספר אהבו כדורגל, אבל הכיתה שלי, שהייתה מורכבת ברובה מדרום אמריקאיים, חיו את המשחק. באותו הרגע, שאמרתי לעצמי שמדובר בכיתה שלי, הבנתי שהם לא סתם שלי – יש לי איתם שיעור עכשיו, כך שאני צריך להחזיר אותם לכיתה, לא רק כי אני המורה התורן, אני גם עכשיו צריך להיות המורה שלהם, ואם אני לא מצליח לגרום להם לסיים את המשחק ולהיכנס לכיתה, כל הסיפור הזה ייגמר לא טוב.
כעבור דקה הייתי במקום הכי גרוע, שיכלתי להיות בו. הצעקות שלי להביא את הכדור, לא עניינו אף אחד, וכל התלמידים שלי, שהיו צריכים להיות בכיתה, המשיכו לשחק בנחישות, שחבל שלא הייתה לנבחרת ישראל בכל פעם שהם עולים על הדשא. כשראיתי ששום דבר לא עובד, נעמדתי באמצע המגרש מתוך תקווה לתפוס את הכדור. זה לא הצליח, ומהחיוך על הפנים של לואיס, כשהוא הצליח להעביר אותי, הבנתי שהמצב רק מתדרדר. מהצד זה היה נראה כאילו אני משחק איתם, ויכול להיות, שזה מה שהמנהל חשב, כשהוא עבר שם, וראה אותי. התלמידים ראו אותו, והמשחק הסתיים באותו הרגע. זה מה שהיה לי הכי קשה. מולי התלמידים היו הכי פרועים וחסרי מעצורים, אבל בכל פעם שהם ראו את המנהל, הם הפכו להיות הכי צייתנים ורגועים. המנהל ידע איך ללחוץ להם על הכפתור, שיהפוך אותם למה שהם צריכים להיות, ושאני לא הצלחתי לגרום להם. המנהל הביט בי בקשיחות שלי, ואמר לי לבוא אליו אחרי השיעור. בתור תלמיד אף פעם לא אמרו לי לבוא למנהל, אבל בתור מורה זה קרה לי יותר מידי פעמים. בכל שיחה איתו הבנתי שהסיכויים שלי להמשיך בבית הספר נמוכים מהסיכויים של נבחרת ישראל בכדורגל לזכות במונדיאל הקרוב. עם ההרגשה הזו נכנסתי לכיתה, וניסיתי לעשות את המיטב שלי, כדי שהם ילמדו קצת. זה כמובן לא קרה, אבל לפחות הם לא הרגישו את הבערה שלי מבפנים. משהו בי ידע, שאף על פי שמדובר בעניין אבוד, תמיד כדאי להמשיך לעבוד כרגיל מתוך תקווה שאולי זה ישתנה, ואולי הם יעריכו את המאמץ שלי, וכן תהיה לי עבודה בסופו של דבר.
כשהגעתי לחדר המנהל, הופתעתי לגלות שם את המדריך שהיה לנו יום לפני כן, שליוויתי את הכיתה לסיור ב"יד ושם" בירושלים. המנהל ביקש ממני לשבת, והמדריך התחיל לדבר:
“שלום לך. דיברתי איתך על המנהל ויש לי הצעה מאוד טובה בשבילך"
לא הבנתי איזו הצעה יכולה להיות לו בשבילי. הטיול בירושלים היה רחוק מלהיות משהו שיכול לגרום למישהו להציע לי עבודה. רק המחנכת הצליחה להרגיע את הכיתה שלה. ממני הם התעלמו לגמרי, גם בתוך המוזיאון. חלק מהתלמידים סיפרו בדיחות שואה מגעילות, והיה ברור לגמרי לכל מי שרואה את זה מהצד, שהנוכחות שלי לא ממש תורמת להרגעת המצב. המדריך כל הזמן העיר לתלמידים שהיו איתי, אבל שום דבר לא השתנה עד שהמחנכת לקחה את העניינים לידיים. לא הבנתי מה פתאום המדריך נסע מירושלים עד לכאן, ולרגע פחדתי שאולי אחד התלמידים עשה משהו חמור, ועכשיו הם באו לחקור את העניין.
“תירגע בחור – אתה בלחץ" כנראה שגם הוא הצליח לקרוא אותי כמו שהתלמידים שלי עושים. המנהל אמר לי פעם, שאף אחד לא מצפה ממני לגרום לתלמידים הקשים שלי ללמוד או להיות בשקט, אבל אסור לי להראות להם, שזה עושה לי לא טוב, כי זה מגרה אותם להמשיך. עכשיו גם המדריך רואה את זה, ואני מקווה שהוא לא ינצל את זה כמו שהם עושים.
“ראינו איך לקחת ללב את ההתנהגות של התלמידים במוזיאון שלנו, וברור לנו שהשואה מאוד נוגעת ללך ללב"
“יש מישהו שלא?”
“יותר מידי, לצערינו" הוא ענה לי בנחרצות, ומיד המשיך "אבל לא בשביל זה הגענו לכאן כל הדרך מירושלים"
המנהל אמר: “הם ביררו איתי על המצב שלך, כי גם הם שמו לב, שאין לך הרבה עתיד בתחום של החינוך" הסתכלתי עליו במבט מתוסכל. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה, שהוא אומר לי דברים בסגנון הזה, אבל בכל פעם שדיברתי איתו משהו בי קיווה, שאולי זה יהיה אחרת, ואולי הוא יחשוב שהשתפרתי ושיש לי עתיד.
“אבל אתם בירושלים, ואני כאן"
“המשימה שלנו בשבילך היא בברלין"
“ברלין? – מה פתאום ברלין? מתי אתם רוצים שאני אסע לברלין?”
“ב1933”

חלק ב

כשנחתתי, שמחתי לראות שלט גדול עם השם ברלין, כדי לדעת בוודאות איפה אני. כדי להיות בטוח לגבי השאלה באיזו תקופה אני נמצא, ניגשתי לקיוסק כדי הציץ בתאריך של העיתון. זה אכן היה ה 29 בינואר 1933. כשהמוכר קלט אותי מסתובב והולך בלי לקנות ובלי לשלם, הוא צעק לעברי יהודון מלוכלך. העדפתי לא להסתובב אליו, כי תיארתי לעצמי שהוא חלק מהטירוף הכללי שקורה כאן, ולא צריך להתרגש מזה. צריך להתמקד בביצוע המשימה.
לחשתי לתוך המכשיר הקטן ששמו בתוכי את מלת הקוד, והנחיתה הבאה שלי היתה אל תוך הלשכה של נשיא גרמניה, הינדנבורג. לפני שהוא הבין מה קורה, התחלתי לדבר:
"שלום לך אדוני הנשיא"
"שלום בחור צעיר", ענה לי הנשיא בטון שלא הצליח להסתיר את הפתעתו מביקור האורח הלא צפוי.
"אני לא אבזבז את זמנך היקר."
"יופי" הוא אמר בטון שהביע התנשאות וזלזול.
"אני יודע שאתה הולך למנות מחר את אדולף היטלר להיות קנצלר. אל תעשה את זה!"
"ומי הבחור החוצפן, שרוצה לנהל את המדינה במקומי?"
"השם שלי לא חשוב. מה שחשוב זה מה שהמינוי הזה יעשה למדינה שלך. אתה חייב להאמין לי שהגעתי מהעתיד, ואני יודע שהמינוי של היטלר לתפקיד הזה יגרום נזק עצום ובלתי הפיך למדינה הגרמני ולעם הגרמני."
"יש לך הוכחה כלשהי שהגעת מהעתיד?" שאל אותי הינדנבורג בגיחוך שהוא לא ניסה להסתיר.
"לא, אבל אני משם. אחרת לא הייתי מצליח לנחות אצלך בלשכה."
הוא עיוות את פניו בהפתעה, ואני המשכתי. "שלחו אותי מהעתיד היישר לתוך הלשכה שלך, כדי למנוע את האסון. איך אתה חושב הייתי מצליח להתגבר על המאבטחים שלך, אם לא היו לי כוחות על טבעיים?" היה נדמה לי שהוא מתחיל להתרכך. כנראה שלא סתם כתבו בספרי ההיסטוריה, שהוא כבר לא היה במיטבו.
"מה כבר היטלר עלול לעשות? המצב גם ככה קשה. אולי אם מישהו קיצוני כמוהו יעלה לשלטון, המצב יחמיר קצת, וההמונים יבינו שאין פתרונות קסם, ויתחילו להירגע."
"תאמין לי, כבוד הנשיא, שאם היה מדובר רק בנזק קטן וקצר טווח, אף אחד לא היה טורח לשגר אותי אליך. אתה לא יודע כמה מאמצים הושקעו כדי להביא אותי אליך, ואף אחד לא היה עושה את זה ככה סתם." קיבלתי הוראה מהמפעילים שלי לא לספר על הנזק שייגרם לעם היהודי כדי שהינדנבורג יחשוב רק על נתיניו הגרמניים.
"בשנים הראשונות של היטלר המצב עוד יהיה נסבל. הוא ישקם את המדינה וישפר את המצב הכלכלי. האנשים ירגישו יותר שייכות, אבל בסופו של דבר הכל יתפוצץ. גרמניה תוביל את האנושות כולה למלחמה עולמית נוספת. בהתחלה יהיו לגרמניה הישגים, אבל בסופו של דבר, המלחמה תסתיים באסון. האמריקאים, הבריטים והרוסים יביסו אותכם. הצבא הגרמני יתפורר לרסיסים, המון גרמנים ימותו, המדינה הגרמנית תיכבש ותחולק לשתי מדינות. אחת מערבית תחת שלטון של מדינות המערב והאחרת מזרחית תחת שלטון המדינה הקומוניסטית. אבל מה שחמור במיוחד, זה שבמשך שנים רבות אחר כך, אנשים יתביישו להיות גרמנים. דורות שלמים של אנשים יצטרכו להתנצל על כך, וכל הישג גרמני יתקבל בבוז ובכעס על ידי בני לאום אחרים. אין לך מושג כמה תסכול וזעם אנשים ירגישו, כשתזכו במונידאל."
"מה? נזכה במונדיאל?" קטע אותי לפתע הנשיא הקשיש.
"כן." עניתי בלי לנסות להסתיר את האמת.
"רגע אחד. איך יזמינו אותנו למונדיאל, אם אתה אומר שכל כך ישנאו אותנו?"
"המונדיאל שהיה עכשיו ב1930 באורוגוואי הוא האחרון שיגיעו אליו נבחרות לפי הזמנות. כל המונדיאלים שיהיו אחר כך, הנבחרות ישחקו במשחקים מוקדמים, והנבחרות המנצחות יגיעו לטורניר."
"מה יקרה לנו במונדיאלים לפני הזכיה?"
התלבטתי לרגע, אבל העדפתי להגיד לו את האמת. רציתי להציל את העם שלי, ואם הגעתי כבר עד אליו, אז כדאי שאגיד לו את האמת המלאה בלי להסתיר שום דבר.
"ב1934 תסיימו במקום השלישי. ב1938 תשלחו נבחרת מאוד מושקעת, אבל תאכזבו את כולם ותעופו כבר במשחק הראשון. ב1942 וב1946 לא יהיו מונדיאלים בגלל המלחמה. וב1950 לא יתנו לכם להתמודד."
"מה? ואחרי כל הכשלונות האלו נזכה במונדיאל? הנבחרת שלנו תהיה כזו טובה?"
"האמת היא שלא תהיו כאלו טובים. תהיה לכם נבחרת בינונית. יהיו במונדיאל הזה ארבעה בתים מוקדמים של ארבע נבחרות. בכל בית יהיו שתי נבחרות מדורגות. אתם לא תהיו מדורגים בבית שלכם. איתכם בבית המוקדם תהיה הנבחרת ההונגרית, שכולם יהיו בטוחים שהיא תזכה. כדי לא לבזבז אנרגיה, אתם תעלו לשחק מולם עם שחקני הספסל, ותשלחו אחד מהם כדי לפגוע בכוכב הגדול של ההונגרים. הוא באמת ייפצע, ולא יוכל להמשיך לשחק. במשחק עצמו תפסידו 8-3. אחר כך ההונגרים ימשיכו לנצח גם בלי הכוכב הגדול שלהם עד לגמר. איכשהו גם אתם תגיעו לגמר אחרי כמה נצחונות מקריים. בגמר, הכוכב הגדול שלהם יחזור לשחק, ויבקיע שער בדקה החמישית. שתי דקות אחר כך התוצאה תהיה כבר שתיים אפס. כולם כבר יחשבו שהתבוסה מהבית המוקדם תחזור על עצמה. יעברו רק שתי דקות עד שתבקיעו שער. כעבור חמש דקות נוספות, אתם תשוו אחרי שער שיובקע מעבירה ברורה על השוער. תצליחו לשמור על התוצאה עד שבדקה ה84 תעלו ליתרון מדהים. שתי דקות לסיום הכוכב הגדול שלהם יכבוש שער שיוויון חוקי לחלוטין, אבל השופט יפסול אותו בגלל נבדל."
"רגע אחד" שוב קטע אותי הנשיא הלא מנומס. "איך זה שהשופט כל הזמן טועה לטובתינו?"
"השופט יגיע מאנגליה. באותו התקופה, הונגריה תהיה קומוניסטית, והאנגלים לא יוכלו להרשות לעצמם זכיה של קומוניסטים בטורניר כל כך חשוב."
הנשיא הישיש חייך לעצמו ואמר : "תראה, ספרי ההיסטוריה שלך טועים. אני לא באמת התכוונתי למנות את היטלר עד ששמעתי אותך. עכשיו כל התמונה משתנה. אחרי המלחמה האחרונה הרסו לנו את המדינה והטילו עלינו עונשים ופיצויים בלתי הגיוניים. נידו אותנו, ובגלל זה קמו כל כך הרבה קיצוניים. די ברור לי שהאידיאולוגיה של היטלר תוביל אותנו לאסון, אבל משהו בדרך בה הוא יפעל יקים לנו דור של מנצחים. ממש נדהמתי לשמוע איך נבחרת שלא אמורה לעלות מהבית המוקדם, תתכנן איך לנטרל את השחקן הכי טוב כדי לזכות בגביע. גם הרעיון לעלות עם ההרכב החלש כדי לקבל תבוסה חזקה ולהרדים את היריבה, זה רעיון נפלא. אולי נקבל מכה חזקה בשנים הקרובות, אבל נראה לי שהמכה הזו תוביל אותנו למקום טוב יותר. אחרי המכה הבאה לא יענישו אותנו, אלא יתנו לנו מקום. אם השופט של המדינה שניצחה אותנו במלחמה, ישפוט לטובתינו, אז המצב ממש טוב."
באותו הרגע הבנתי שהרסתי את הכל. יכול להיות שהשם שלי ייזכר בתור מי שגרם לכך שאסון כבד נפל על העם שלו בגללו. שמחתי שהוא לא יודע את השם שלי, וגם לא פלטתי את השם של פושקאש. לא כדאי לאף אחד להסתבך. התחלתי לצעוד משם החוצה, כשבדרך שמעתי אותו אומר:
"במלחמה מפסידים פעם אחת. בכדורגל אפשר לנצח כל פעם מחדש."

חלק ג

ידעתי משיעורי ההיסטוריה, מה קרה למי שנשאר שם, אבל העדפתי לא לחזור. אני מקווה למצוא עבודה כמורה, ולהצליח ללמד. הם ממושמעים ואותם יהיה אפשר ללמד.