משחק הגורל הנורא

כשהגיע גל ההתקפות הראשון היינו מוכנים. וגם בשלושת הבאים.
בגל האחרון לא היינו מוכנים.
איבדנו הרבה חיילים, ואני הייתי צריך לבוא ולעודד את החיילים שנותרו.
תדמיינו שנייה את הסיטואציה- מאות, אם לא אלפי חיילים פצועים, פיזית או נפשית, נושאים עיניים אל עבר ילד בן 7, שרק לפני מספר שבועות שמח משן החלב החמישית שנפלה לו. זה קצת מצחיק כשחושבים על זה.
במבט לאחור, הביטוי 'נושאים עיניים אל עבר' הוא לא ביטוי מוצלח כל כך. יותר נכון להגיד, 'נועצים עיניים בדמות שהם מחשיבים לדגולה ביותר, למי שהם מקדישים את ניצחון האומה'. אני עדיין תוהה, יותר מעשור לאחר המקרה, איך אנשים היו מוכנים להקריב את חייהם בשביל ילד בן 7.
9 שנים לאחר מכן הצטרפתי לשורות החיילים, נרגש עם נקמה במקום עיניים ותאווה לדם במקום לאוכל.
אנשים שמזהים אותי, אם בזמן טיול בעיר, ציד ביער או אימוני לחימה בגן הטירה, מברכים אותי ונותנים לי מתנות, אומרים לי כי אני איש דגול.
האם אני באמת איש דגול? אני שואל את עצמי שוב ושוב, והתשובה היחידה שמופיעה בראשי היא 'לא'. אדם שהרג תינוקות ואנשים חפים מפשע בכדי להגן על מולדתו לא יכול להיות אדם דגול. הוא לא יכול להיקרא אדם.
אבא שלי חוזר ואומר לי כי אני גיבור ושאם יש בליבי ספקות כדאי שאזכור- התינוקות שהרגתי לא הרגישו כאב. הוריהם הם אלו שקיבלו על עצמם את סבל כאבם והעדיפו למות בכדי להתאחד עם ילדיהם בעולם הבא.
ובכן, זה מאוד עזר. תודה, אבא.
"אתה עוד פעם מתעסק עם המחשבות הטורדניות שלך. אינך יכול להסתיר זאת ממני, יקירי."
מליאן. היא עומדת לחגוג השנה 89 ואני עדיין לא מבין, איך אישה כל כך מבוגרת ממשיכה לעסוק בתור משרתת?
משרתים מתפקידים לשרת ולעבוד עבור האדון שלהם. אם כך, במה הם שונים מעבדים? בכך שהם יכולים להביע את דעתם, ואילו העבדים צריכים לשתוק ולהמשיך לסבול?
"אני חושבת שאתה מוכן. הסתובב מולי. עמוד שנייה, אסדר את צעיפך. הנה, כעת אפילו אני בקושי מסוגלת לזהות אותך!" מליאן מוחאת כף, מחייכת חיוך שחושף שיניים לבנות. למרות שיערה הכסוף האסוף באופן תמידי בצמה ופניה מלאי הקמטים, היא עדיין נראית יפה. שיניה הבריאות באופן מפתיע ועיניה הירוקות הנוצצות הם שמושכים מיד את תשומת לבו של הצופה. האם יש לה בעל? ילדים? כמה נכדים מחכים לביקורה מחוץ לארמון? או שדווקא בתוכו?
אני מחייך ומודה לה, יוצא מהחדר מבלי להעיף מבט במראה. לאחר הליכה קצרה במסדרונות הקרים של הארמון אני יוצא מתחומיו, חולף על פני החיילים בשריונות הכסופים המבריקים ופונה אל עבר השוק הומה האדם. מגפי שוקעים מעט בשלג הצח ומאטים אותי. הקור חודר מתחת לברדס ולבגדים אל תוך עצמותיי, גורם לי לרעוד.
אם קר לך, האם אתה אדם או חיה? ואם אתה חיה, האם אתה חיה הרעבה לטרף או חיה המוכנה למות בשביל אדוניה?
אנשים שחולפים לידי מרימים את מבטם לעבר פני ומיד ממשיכים בדרכם. כעת אני שמח על הצעיף שמכסה את פני. אודה למליאן בשנית מאוחר יותר.
המוכרים והסוחרים בדוכנים שמסביבי צועקים מחירים והצעות לכל עובר אורח, פולטים מפיהם אדים. המכשפים שבהם משנים את צורות האדים לדרקונים או חיות אחרות, נותנים לילדים שצופים בהם להתפעל ולצחוק. בכל זאת, זהו החורף הארוך ביותר שהיה בשנים האחרונות, וייתכן כי חלק מהילדים ימותו לפני שיגיע לקיצו. חלק מהילדים כבר מתו.
אני משוטט כמה שעות בין הדוכנים ולבסוף פוסק כי חבל לחזור עכשיו אל הארמון, מסע שייקח ממני עוד כמה שעות. הדבר הטוב בשוק הוא שיש דוכנים ופונדקים בלי סוף שמתפרשים על כל העיר. הדבר הרע הוא שכך גם האנשים.
אני נכנס לפונדק קרוב שאת שלטו מסתיר מעט שלג, כך ששמו יוצא 'של רקדניות ואוכל חם'. בשלט העץ גם מגולף ברווזון קטן.
מיד בהיכנסי לפונדק אני מרגיש בחום שפולטים הלפידים והאח הגדולה שבמרכז החדר. אני מתנער מהשלג וסוקר את המקום. הדבר הראשון שמושך את תשומת לבי הוא הבמה הקטנה שבמרכזה מבצבצת טבעת ברזל בגודל הראש שלי. אני בוחר להתיישב בשולחן צדדי, משאיר על עצמי את הברדס השחור ואת הצעיף למרות החום. אישה כבת 22 ניגשת אלי, צלקת מכוערת עוברת באלכסון מגבתה הימנית עד לקצה השמאלי של שפתיה.
"מה תרצה להזמין?" היא שואלת, קדה קידה קטנה.
"מרק עם פת לחם שחור, וכוס גדולה של יין חם מדבש פיות." האישה פונה ללכת אבל אני תופס את ידה, עוצר אותה מלהמשיך בדרכה.
"איך קיבלת את הצלקת?"
הפנים שלה נמלאות בהלה והיא מתחילה לגמגם.
"ובכן, אני נפלתי במזח אל תוך המים, ובעת הנפילה פגעתי במשהו. כנראה פגעתי במזח או באבן. ככל הנראה אבן." לאחר שתיקה קצרה אני מהנהן באטיות.
"אני לא מאמין לך."
פניה מלבינות.
"שמך?"
"מלודי."
"ובכן, מלודי, הצלקת שלך טרייה מידי. אם באמת ובתמים היית נופלת מהמזח זה לבטח היה קורה לפני חודשיים. להזכירך, לפני חודשיים היה קר במיוחד, והאגם היה קפוא. אם היית נופלת מהמזח היית נוחתת על קרח מוצק והיית שוברת כמה עצמות, אם לא מתה. וכעת לגבי הצלקת עצמה- אם היית נחתכת מהמזח הפצע היה מזדהם עקב שבבי העץ. מכיוון שהצלקת שלך לא נראית לי מזוהמת, אפשרות הפגיעה במזח יורדת מהעניין. אם היית נחתכת מאבן האבן הייתה צריכה להיות חדה מאוד, ולאור העובדה שאין אבנים מלבד חצץ במזח אני מבטל גם את האפשרות הזאת." אני פוסק ומביט בה. היא מביטה בהתרסה ובפחד גלוי לצדדים. לבסוף היא מתכופפת לעבר אוזני.
"בבקשה, אל תספר את זה לאף אחד. האדון שלי ימלוק את צווארי אם יוודע לו שמישהו גילה את סודו." מלודי מתרחקת ממני, מביטה בי במבט רציני.
"בעוד כמה רגעים אמורה לעלות לבמה המשרתת הכי צעירה של האדון. אני מבקשת ממך לשים לב אליה. אני מזהירה אותך- הפונדק הזה הוקם לאנשים שאוהבים לראות סבל. אני ושאר הבנות נאספנו והוכרחנו לסבול בשבילם, אבל היא נאספה בשביל למות למענם." מרירות וכעס בקעו מקולה.
היא מתרחקת ממני במהירות בדיוק כשהנגנים פוצחים במנגינה ארוטית ודביקה. איש שמן ששיערו כבר התחיל להקריח עולה על הבמה, בידו שרשרת חוליות אפורה. אחריו עולה לבמה נערה קטנה ורזה, שיערה האדום מלא הקשרים מונח על כתפיה כמה שנראה כניסיון עלוב לסדרו. על צווארה יש טבעת ברזל מהודקת, אליה מחוברת שרשרת החוליות שבידי האיש השמן. אני נדרך.
האם זאת המשרתת הצעירה?
מלודי חוזרת עם המרק והיין שביקשתי, אך במקום להתרחק חזרה למטבח היא נעמדת לידי.
"זאת היא." היא לוחשת, עונה על שאלתי האילמת.
השרשרת שבידי האיש הגוץ מתחברת לטבעת הברזל שבמרכז הבמה, והאיש יורד במדרגות אל כיסאו שבשולחן הקרוב ביותר. מתחת לגלימתו הכחולה אני מבחין בבגדים יקרים ותכשיטים. אין ספק, הוא האדון. הנערה בעלת השיער האדום מרימה את ידיה. סימנים אדומים וכחולים משתרכים לאורכם ועל גבי גבה החשוף. גופה רועד מקור, שפתיה כחולות.
"הוא לא נתן לה להישאר בקור בחוץ, נכון?" אני שואל בהתנשפות.
"אני לא יודעת." מלודי מסתכלת עלי, עיניה דומעות.
"ייתכן ואני אשמע אכזרית אבל לפעמים אני מייחלת לה למות מוות מהיר. לא מגיע לה גורל כזה. לא מגיע לאף אחד גורל כזה." דמעה צונחת על שמלתה.
"אם היית צריך לבחור בין החופש שלך לחופש של היקר לך, מה היית בוחר?" לפני שאני מספיק להגיב על דבריה הקשים מלודי כבר מסתלקת. אני משיב את מבטי אל הנערה. חולצת בטן בעלת גב חשוף, מכנסיים רחבים מבד דק וטבעת הברזל שלצווארה. אין לה לא נעליים, ברדס או אפילו צעיף. כל בגדיה שחורים מלבד הדוגמה שעל חולצתה וקצות מכנסיה, הצבועים בצהוב, והטבעת הכסופה שלצווארה. זיכרון מוזר של אבי עולה בראשי, שבילדותי הכריח אותי לזכור את כל צבעי המעמדות. שחור וצהוב. האסימון נופל לי.
'בית בושת של רקדניות ואוכל חם'. האדון מוכר את גופן של המשרתות שלו. כל שרירי מקשיחים, ואני ממקד את מבטי בבחורה.
הבגדים שלגופה מעט גדולים עליה ורק מדגישים את רזונה. עם זאת, אני מתפלא מגמישותה של הנערה בעוד שהיא רוקדת לצלילי המוזיקה האטית. היא מתחילה ליפול לאחור ויוצרת על הרצפה צורה של גשר, ממשיכה לנענע את גופה.
לפתע נשמע קול שריקה והנערה נופלת על הרצפה, סימן אדום חוצה את בטנה. האדון שלה מתרווח בכיסאו, בידיו שוט סוסים וחיוך נסוך על פניו. למרות הקושי והכאב המשרתת הצעירה קמה, מבלי להשמיע קול, ממשיכה לרקוד כאילו דבר לא קרה. מסביבי אנשים החלו להריע לאדון בכל פעם שהוא הצליף בה. סימנים אדומים החלו מצטברים על בטנה, ידיה וגבה. מכנסיה נקרעו משהתחיל להצליף גם ברגליה. היא ממשיכה לשתוק, רגליה האדומות והנפוחות מקור ממשיכות לנוע בחינניות על משטח העץ.
נראה שלאדון נמאס משתיקתה כי הוא מרים את ידו בכדי להשקיט את המוזיקה. הוא עולה באטיות במדרגות, מתקרב אל הנערה, שולח את ידו במהירות ותופס את הטבעת שלצווארה. הוא מסובב אותה כך שהיא נמצאת בגבה אליו ומתחיל למשוך בטבעת, חונק אותה. הנערה נאבקת לנשום, ראשה מיטלטל מעלה ומטה בעת שאדונה מרים אותה באוויר לנגד עיני האנשים החולניים שבפונדק. עיניה האדומות מחוסר שינה יוצאות מחוריהן, פניה מאדימות מחוסר חמצן ורגליה בועטות באוויר, מנסות להשתחרר מאחיזתו החזקה להפליא של אדונה השמן.
הקהל מתחיל להריע, לשרוק ולמחוא כפיים. מכל מקום צופות עיניים רעבות בגופה הכחוש של הנערה. אני לא יכול לראות את זה עוד. בן רגע אני מוצא את עצמי ניצב מול המשרתת והאיש השמן. הקהל משתתק. האור מהלפידים נשבר על החרב שלי שמבזיקה באוויר וחותכת את הטבעת שעל הצוואר של הנערה. הנערה והטבעת נופלים על הרצפה, היא בקול השתנקות והטבעת בקול צלצול מתכתי. פניו של האיש השמן מאדימות כל כך שאני מופתע שהוא עוד לא התפוצץ.
"מה זה אמור להביע?" הוא צועק, טיפות רוק נפלטות מפיו ונתקעות בזקנו הכתום, מנצנצות כמו יהלומים קטנים. קולו מהדהד ברחבי הפונדק ומזווית עיני אני רואה איך הנערה ומלודי מתכווצות.
'מה באמת זה אמור להביע?' המחשבה חולפת בראשי.
"האין אתה חושב כי חבל לפגוע בה? אני, משנכנסתי לפונדק וראיתי אותה, רציתי מיד לקנות אותה למשרתת בשבילי. במה המוות שלה יתרום לך?" אלתורים ושקרים תמיד היו הצד החזק שלי, אבל האם אני אצליח לשכנע את האדם שעומד לפני?
כתשובה לשאלתי מבזיק לפתע חיוך על פניו של האדון, עיניו נוצצות.
"אם כך, מדוע לא אמרת זאת? היא, כפי שראית, משרתת מאוד מיוחדת. כמה אתה מציע?" הפונדק עדיין שקט, מחכה לראות מה תהיה התפתחות העניינים.
"אלפיים מטבעות."
"אלפיים מטבעות?" האיש צורח בשנית.
"אכן."
"זהו מחיר נמוך מידי! איני מסכים לכך. חמישה-עשר אלף מטבעות לפחות."
"שניים-עשר אלף." אני רואה איך הוא שוקל בראשו את ההצעה, מחשב.
"אם כך, שניים-עשר אלף יהיה המחיר שלה."
אני מתיר את שק המטבעות מחגורתי, מתחיל לערום את המטבעות על השולחן. לידי האדון השמן מצחקק.
"בחור יקר, האם אתה בטוח כי אתה רוצה לבזבז כל כך הרבה מטבעות על נערה עלובה? אני הייתי מייעץ לך, בתור סוחר מומחה, לחכות כמה שנים ורק אז לקנות אותה."
"הו, אל נא תדאג לי, אדוני. אני מאמין כי יש ברשותי די ויותר כסף. סכום כזה לא אמור להוות בעיה על מצבי הכלכלי." אנשים קמצנים אוהבים כשמתחנפים אליהם. אני לא הולך לתת לו את העונג הזה.
"הנה לך אדוני, שניים-עשר אלף מטבעות בדיוק. אם אינך מאמין לי אתה יכול לספור את המטבעות בעצמך." אני מחווה בידי לעבר השולחן. עיניו של האיש נוצצות בתאווה.
"עם זאת, אני גם שולח אותך למאסר." עיניו הקטנות והמרושעות ננעצות בי בשנית.
"אתה שולח אותי למאסר? מי אתה חושב שאתה, נער חצוף?" הוא קורא בקול רם, דוחף אותי. אני נופל על השולחן עם המטבעות, מרסק אותו.
הנערה.
היא נועצת בי מבט מבוהל, מסמנת בראשה שלא אקום. אני מחייך אליה חיוך שומר סוד, ונעמד. הכתף שלי כואבת אך אני לא מתייחס אליה.
"האם אתה מפחד?" אני קורא בקול בעודי מתייצב על רגלי. פניו של האיש מאדימות מכעס.
"האין אתה יודע מי אני, פושטק?" הוא צורח, גורם לסועדים להתרחק מהבמה. קול קריעה של בד נשמע וזוג כנפיים מרשימות בגודל של כשני מטרים מופיעות לפני. על הכנפיים הירוקות מסומנים עיגולים בצבע כהה יותר.
אם כך, הוא קצין או גנרל בצבא.
"אני קצין משנה ראשי, אוטלר גו, בעל חמש אותות כבוד ושני אותות גבורה מידיו של המלך עצמו!"
"בהחלט מרשים, אוטלר. אדאג להוציא אותך מתפקידך בהקדם האפשרי." אני הוגה את הדברים האחרונים באטיות, נהנה לראות את פניו מאדימות יותר. רוק נוזל מקצה פיו וכל גופו רועד. אני מתקדם כך שגופי מסתיר את הנערה. אם מהומה תפרוץ פה, היא תהיה הראשונה להיפגע. אני מוריד מפני את הצעיף ומסיר בתנועה מהירה את הברדס שעל פני. תחושה של שריפה וכאב ממלאים את גופי, בעיקר באזור שכמותיי משהכנפיים שלי פורצות מגבי.
הפנים של אוטלר מלבינות בעודו ממלמל משהו מתחת לשפמו. אני מיישר את מבטי אל עיניו. האנשים המבוהלים בפונדק מתחילים לרדת על ברכיהם, משתחווים לפני.
אוטלר צורח ושולף את חרבו, מסתער עלי. אני מתחמק מהמכות שלו, תוקף אותו גם. החרבות שלנו מצטלצלת, מוציאות ניצוצות. הנערה שמאחורי מתכווצת. אני פורש את הכנפיים שלי, מרחף מעט מעל לבמה. אוטלר עושה גם כן. הוא מתחיל להסתובב סביבי,חרבו מכוונת אל צווארי. הכנפיים שלנו נחבטות אחת בשנייה במערבולת של נוצות. אוטלר מניף את ידו בשאגת ניצחון אך אני מקדים אותו ושולח את חרבי קדימה.
דם.
למה דם חייב להיות אדום? מדוע הוא לא יכול להיות בצבע יותר עדין, כמו לבן או תכלת? האם קיים אדם בעל צבע דם אחר? השאלות מופיעות בראש שלי בעוד חרבי חודרת עמוק יותר אל תוך כנפו הימנית של אוטלר. אני שולף את חרבי מתוך כנפו, צופה בדם צובע את נוצותיו הירוקות והוא מתחיל ליפול, כנפו השמאלית לא עומדת בעומס משקלו הרב. רצפת הבמה קורסת ונשברת.
אני די בטוח שכל הנפילה ארכה כמה שניות אבל בשבילי היא ארכה שנים. זה היה נראה כאילו הנפילה לא נגמרת, כאילו המרחק בין אוטלר לרצפה גדל בלי הפסקה. אני מסובב את ראשי בחיפוש אחר הנערה, רואה כי היא התרחקה מספיק מהבמה בכדי לא להיפגע. אני חובט כמה פעמים בכנפיי ונוחת לידה. היא יותר נמוכה משחשבתי, ראשה מגיע לכתפיי. מקרוב אני גם מבחין ברזונה הקיצוני. עינייה החומות גדולות יחסית לממדי פרצופה, אך איכשהו הדבר רק מדגיש את יופייה. אני לוקח את הברדס השחור שהפלתי וזורק עליה. היא, מופתעת, מביטה בי במבט מוזר.
"תלבשי את זה."
היא לובשת את הברדס ונראית מעט יותר טוב, צבע וורדרד מתפשט על לחייה הלבנים.
כעת עלי לחשוב איך אני יוצא מהפונדק הזה. לחצות את הרחוב ברגל יחד עם הנערה לא בא בחשבון, זה ימשוך תשומת לב לא רצויה.
אם כך, אני אצטרך לעוף.
"יש לך כנפיים, גברת…?" אני פונה אליה כשלפתע אני מבין כי אני לא יודע מה שמה.
"פוּאוֹקוֹ." קול צרוד ומוזר בוקע ממנה. איכשהו, היא מזכירה לי את הבובות השבורות של דוכני הבובות והצעצועים ברחבי העיר- יפה מבחוץ אך בעלת מנוע פגום מבפנים. האם יהיה ניתן לתקן את המנוע שלה, או שהוא נהרס לחלוטין?
אוטלר גונח לידי, דם מכסה את פניו ואת כנפו. למרות זאת, בגדיו נראים נקיים יחסית.
מבלי לחשוב פעמיים אני מוריד את גלימתו ממנו ולובש אותה. היא מעט כבדה אך בהחלט מחממת. אני מחזיר את חרבי לנדן ומחביא אותה בגלימה. לא נראה לי שיש לפאב הזה יציאה לגג, אפילו לא קומה שניה. נראה שנצטרך לקחת סיכון ולעוף מסמטה כלשהי, בתקווה שאנשים לא ישימו לב אלינו.
הכנפיים שלי כבר התקפלו וחזרו אל תוך שכמותיי. אני תופס בידה של פואוקו ומתחיל להוביל אותה לדלת בה נכנסתי. היא, שככל הנראה הבינה שאני עומד לברוח, התחילה מיד להתנגד.
"לפני שאנחנו עוזבים, אני רוצה להיפרד!" היא צועקת.
למה? למה את רוצה לאמלל את עצמך בזיכרון הפרידה שלך מהן? אינך מבינה כי את תצרי לעצמך סבל מיותר? האם לא סבלת מספיק? למרות זאת, מבלי להגיד לה דבר, אני משחרר את אחיזתי בה וצופה באיך שהיא רצה אל אחורי הפאב, מתחבקת עם מלודי ועוד כמה בנות. כואב לי שאני לא יכול לקחת אותן איתי, אבל אבי יחשוד אם אני אביא יותר מבחורה אחת.
לאחר כמה דקות פואוקו חוזרת. היא לא בוכה והיא לא נראית עצובה. משום מה קשה לי לקרוא את הבעת פניה. היא מהנהנת אלי ואני פותח את הדלת לשלג ולקור שבחוץ. אני מצטמרר קלות ותופס בידה של פואוקו. היא שולחת אלי מבט תמוהה.
"אם נשלב ידיים אנשים יחשבו שאנחנו מאורסים זה לזו או נשואים, ופחות ישימו לב אלינו." היא נראית מעט מבולבלת מההסבר שלי, אבל לא עוזבת את ידי. וכך אנחנו יוצאים מהפאב ומתחילים לצעוד. שני בלוקים. שלושה בלוקים. אני זוכר שאיפשהו פה ראיתי סמטה נטושה…
הנה היא.
אני מושך את פואוקו אל תוך הסמטה. נראה שאף אחד לא שם לב אלינו. אני מוריד את הגלימה הכחולה למרות הקור וגורם לכנפיי לצאת בשנית מגבי. פואוקו גם כן מורידה את הברדס שנתתי לה. אנקת כאב קטנה נפלטת מבין שפתיה החשוקות וכנפיים אדומות כמעט בגודל שלה פורצות משכמותיה. הכנפיים שלה אדומות כמו השיער שלה, רק שבאופן מפחיד כנפיה נראות כאילו הן טבולות בדם. שנינו ממריאים במהירות ובשקט ומתחילים לעוף לכיוון הארמון, זה לצד זה.
לאחר מה שנדמה כשעה אנחנו מתחילים לנחות, בדיוק באמצע חצר הארמון. השומרים שהתקרבו למקום עזבו מדי משהבחינו בצבע כנפיי. ברגע שפואוקו מתייצבת על רגליה ומכניסה בחזרה את כנפיה אל תוך שכמותיה, אני מתחיל לדבר.
"גברת פואוקו, האם תרצי לנוח מהמסע? בארמון יש חדר אורחים נוח במיוחד." אני מושיט אליה את ידי. היא נראית כמהססת לשנייה אך לבסוף היא מנידה את ראשה לחיוב. אני מתחיל להוביל אותה אל עבר הארמון בעוד שמשרתים פותחים את דלת הכניסה, מפנים מקום לי ולפואוקו. בתוך הארמון חמים, הרצפה והקירות מכוסים בשטיחים פרוותיים ולפידים מאירים את המסדרון באור רך.
אני מתחיל לרדת בגרם מדרגות מפותל החצוב מאבן אפורה. בדרך למטה האוויר מתחיל להתקרר עד למצב בו אני רואה את האדים היוצאים מפי. אנחנו מגיעים לחדר חשוך בו אני עוזב את ידה של פואוקו במטרה להדליק את הלפיד היחיד הנמצא בחדר.
"אני מקווה שתהני משהותך כאן, גברת פואוקו." אני מחייך ומבעיר את הלפיד. פואוקו מתנשפת. מולנו ניצב כלוב עשוי פלדה ובתוכה יושבות או שוכבות בצפיפות כחמישים נשים צעירות ונערות. אני דוחף את פואוקו לכיוון הכלוב, מוציא תוך כדי מהכיס שלי מפתח החלוד.אני פותח את דלת הכלוב, מפיל את פואוקו על כמה נערות, סוגר כמעט עליה את הדלת. אני ניגש ללפיד בשנית בכדי לכבות אותו אך לפני כן אני מעיף מבט אחרון בכלוב. אני מתחיל לצחוק כשאני קולט את מבט האימה על פניה של פואוקו. גם כשאני יוצא מהחדר ומתחיל לעלות במדרגות אני ממשיך לצחוק.
אני אומנם לא מסכים עם חלק מהדברים שאבי אמר, אך אני בהחלט מסכים עם האמרה הזאת- מלחמה משנה אנשים. היא בהחלט שינתה אותי, גרמה לי להבין דברים שלולא המלחמה לא הייתי מבין.
הגורל הוא כמו מעגל- לאן שלא תלך, קדימה או אחורה, תחזור לאותה נקודה. אי אפשר לברוח מהגורל שנקבע לך. והם? הם בסך הכל דמויות משחק בעוד שאני השחקן. אני יכול להחליט על גורלם, והם חייבים להקשיב לי.
הגורל הוא בסך הכל משחק, יש רק דרך אחת בה אפשר להתקדם כמו שיש רק קוו התחלה וסיום אחד.
"נסיכי, מצאנו בית בושת סודי נוסף ליד האגם. השמועות אומרות שיש שם את הנערות היפות ביותר בממלכה." משרת ניגש אלי ולוחש זאת באוזני. הוא קד קידה עמוקה ומתחיל להתרחק ממני.
החיוך שלי מתרחב.

המשחק מתחיל עוד פעם.