משחק ילדים

שני אקדחים שחורים וכבדים מכוונים לעבר ג'וש ועל אף שליבו הולם בחזהו בעוצמה, הוא מנסה לשמור על ראשו צלול. השוטר צועק עליו להיכנע, להתרחק מבת הערובה ולהרים את ידיו באיטיות. כל גופו של השוטר מתנדנד כאשר הוא צועק, אך השוטרת שלידו נותרת שקטה ומבט נחוש על פניה. ידיה יציבות וג'וש יודע שממנה הוא צריך להיזהר.
זה היה אמור להיות משחק ילדים. זו לא הפעם הראשונה שג'וש שודד בנק ובדרך כלל הוא יודע להתחמק מזירת האירוע הרבה לפני שאנשי החוק מגיעים אליה. אך הפעם הוא פישל, משהו הטריד את דעתו וגרם לו לעשות טעות. עיניו נודדות מהשוטרים אל הקופאית שלצידו רק לרגע, אך זה מספיק כדי לספוג את יופייה המהפנט. משהו הסיח את דעתו, ללא ספק.
מה היה אמור לעשות כדי למנוע את כניסת השוטרים? האם היה אמור לאיים על אחד מהאנשים הרבים השכובים על הקרקע? ג'וש לא חושב שיהיה מסוגל לממש איום שכזה. הם רק דמויות חסרות פנים המרותקות באימה לרצפת הבנק בין רסיסי הזכוכית, לא מגיע להם להיפגע. הם בסך הכל היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אולי גם ג'וש בסך הכל היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה מן ההכרח, אם הגיע להיות המוקד המרכזי של שוד בנק שהשתבש.
החברה היא שניתבה את חייו ודחפה אותו למקצוע נואש שכזה. אולי זה רק הגיוני שהחברה גם תדאג לסיים את החיים האלה. ג'וש נזכר לפתע כיצד אימו הייתה אומרת לו שילך לאן שהחיים ייקחו אותו ושיגלם את תפקידו היטב. עשיתי כפי שנאמר לי, חושב ג'וש, האם אני מגלם את תפקידי כראוי?
ג'וש שוקל את צעדיו. הקופאית היפה קפואה במקומה, המזומנים עוד בידיה והיא אינה בטוחה האם להמשיך ולטחוב אותם לתיק. ג'וש יודע שהיא מפוחדת כמותו. הוא מקווה שהיא מפוחדת מאותה הסיבה. הוא שולח לה שוב מבט מהיר ומבין שיש רק עוד מהלך אחד שהוא יכול לעשות, קלף אחד אחרון שהוא יכול לשחק בו. הוא שולף את הנשק הקטן שלו בפתאומיות ומכוון אותו אל הקופאית. לפני שהשוטרים מספיקים להגיב, מתחיל ג'וש להחליף את השוטר בדרישה לכניעה.
"לא, רגע," אמר איתי. "פוס משחק."
ג'וש מהסס. האם זו תחבולה?
"די עמית, אמרתי פוס משחק!"
עמית הוריד את ידו ואיתי עשה כמותו. רותם מצידה רק הנמיכה מעט את ידיה, אך הצעצוע השחור שהחזיקה עוד היה מכוון לעמית. "מה קרה?" שאל עמית.
"זה לא רובה, זו היד שלך," אמר איתי.
עמית בחן את כף ידו. האצבע המורה והאגודל עוד היו מתוחים ממש כמו רובה. "זה רובה," הוא השיב נחרצות.
רותם הנידה בראשה. "לא נכון," אמרה. "אלו רובים," היא נענעה את הצעצוע השחור שבין ידיה.
"אז זה רובה קטן," התעקש עמית.
"זה לא רובה, אין לך רובה!"
"איך אני יכול לשדוד בנק בלי רובה?" עמית שילב את ידיו בכעס. גם כשעשה זאת, שמר על האצבע המורה והאגודל מתוחים תחת בית השחי שלו.
איתי קימט את גבותיו בתגובה. "אתה מעצבן."
"אתה מעצבן," החזיר עמית. "זה לא פייר שלכם יש רובים ולי אין."
רותם בחנה אותו. "אם היה לך רובה, היית צריך להגיד את זה מהתחלה."
לרגע קצר עמית לא ידע כיצד להגיב. "הוא היה מוחבא," אמר לבסוף.
רותם שתקה ונעצה בו מבט. "טוב, בסדר."
"זה לא פייר," התרעם איתי ופנה אליה.
"בסדר, תן לו," רותם הרגיעה אותו. היא פנתה לעמית. "בסדר. זה רובה."
עמית השיב את ידו לפניה של נוי. היא הסתכלה על האצבע המכוונת אליה בעיניה הגדולות. בידיה היא החזיקה את הניירות הצבעוניים שלקחה מפינת היצירה של הגן. "אפשר להמשיך?" שאל עמית.
"כן, אפשר להמשיך."
ג'וש מצמיד את הקנה המתכתי לרקתה של הקופאית והשטרות נשמטים מידיה. השוטרים מביטים בו בחוסר אונים ונותרים קפואים בזמן שהוא שולח את איומיו להתעופף בחלל הבנק. בני הערובה הרבים מתכווצים במקומם כאשר ההבטחות לכאב ולדם חולפות מעל ראשיהם.
השוטרים לא רוצים לתת לו להימלט, ג'וש יודע. הם רוצים לכלוא אותו או להרוג אותו וג'וש לא בטוח איזה מהשניים נורא יותר. אין הם רואים שהוא שודד בנקים רק מפני שהוא מייחל לעתיד אחר משני אלה? עתיד בו יחיה בחופשיות, עתיד בו יוכל לומר שהוא ניצח במשחק האכזרי הזה שנקרא חיים. אין הם רואים שהוא בסך הכל ילד שלא רוצה להפסיד?
כולנו ילדים, יודע ג'וש. הוא מודיע לשוטרים שהוא סופר עד שלוש. אחת, הוא קורא לשוטרים והשניים עוד מלאים בהיסוס, אך ג'וש רואה בעיניהם שהאיום משפיע. שתיים, הוא ממשיך וידיהם מתחילות לרעוד. מה יותר חשוב, להציל את הקופאית החפה מפשע או לתפוס את השודד? ג'וש יודע שגם הם אינם רוצים להפסיד, ממש כמותו. הוא רק מתחיל לומר שלוש, אך בטרם הוא מסיים כלי הנשק מונמכים.
השוטר מנסה לרסן את ג'וש במילים מרגיעות ומניח את הנשק על הקרקע. השוטרת עושה כמותו, אך פניה נותרות חתומות. היא נועצת את מבטה בשודד בשנאה. ג'וש יודע שהוא אינו אנושי בעיניה, אחרת כיצד הייתה יכולה להסתכל עליו בצורה שכזו? אך הוא לא צריך את החיבה שלה, הוא מעולם לא רצה בה. הוא מעביר את מבטו לעיניה של הקופאית ושם הוא רואה משהו אחר לגמרי. בעיניה, ג'וש אנושי.
הקופאית כבר לא מפוחדת. היא נותרת רגועה גם כשג'וש מודיע לה שתהיה בת הערובה שלו. הוא מורה לה להרים את התיק שמילאה במזומנים וחיוך דק עולה על שפתיו. לרגע קצר הוא מאמין שיכול להיות סוף טוב למשחק הזה. הוא מאמין שאולי הוא ינצח. הוא מסתכל על פניה הרכות של הקופאית ומרגיש שאם ינצח, יזכה בפרס נחשק הרבה יותר מכסף.
אך הרגע נגמר בקול נפץ מחריש אוזניים. התקוות בורחות ממנו, כאילו והכאב החד שהתפרץ לפתע לבטנו הסיח את דעתו וגרם לחלומותיו להישמט מידיו ולהתנפץ על הקרקע. הכאב צורב אך ג'וש עוד מתקשה להאמין. הוא צריך להרים את עיניו אל הקנה המעשן שבידיה של השוטרת כדי להיווכח באמת.
עמית הביט ברותם בבלבול והיא הסבירה, "יריתי בך."
הוא עדיין לא הבין ושלח מבט חטוף כדי לוודא שהצעצוע השחור עוד נמצא על הרצפה בין רגליה. "אבל הנחת את הרובה," הוא אמר.
"היה לי עוד אחד," אמרה רותם בחיוך רחב וסובבה את כף ידה כדי שעמית יוכל לבחון אותה היטב. האצבע המורה והאגודל היו מתוחים, ממש כפי שהיו אצבעותיו של עמית.
עמית נענע את ראשו. "זה לא רובה," אמר. "היה לך רק רובה אחד."
"היה לי עוד אחד מוחבא," השיבה רותם.
"אסור לך," אמר עמית, "היה לך כבר רובה אחד."
"אם לך מותר רובה מוחבא, אז גם לי מותר."
עמית לא הסכים. זה לא פייר. "אבל לך כבר היה רובה אחד."
"אז מה? היה לי עוד אחד."
עמית התרגז. "אז גם לי יש עוד אחד!"
"זה לא משנה," אמרה רותם. על פניה התרחב חיוך ניצחון. "כבר יריתי בך."
עיניו מטושטשות, אך אין ספק בכלי האימתני שמחזיקה השוטרת בין ידיה. ג'וש מנסה להתנגד לאמת הנוראה, אך כוחותיו אוזלים והכאב חזק מידי. הוא מנסה להרים את ידו האוחזת בנשק אבל היא כבדה ורועדת. הנשק נשמט מידו ומושלך על הקרקע. הוא מנסה לגשש בחגורתו, האין הצטייד בנשק נוסף? ידו מאבדת תחושה וכשהוא מביט בה כדי לראות האם מצאה משהו, הוא מגלה שהיא מגואלת בדם.
"זהו, הרגתי אותך. אתה מת," הודיעה רותם.
"אני לא מת," התנגד עמית.
"אתה כן מת," הצטרף איתי ואמר. "רותם ירתה בך."
עמית נענע את ראשו. "היא לא פגעה ואין לה רובה בכלל." אך ג'וש רואה את כתם הדם המתפשט על חולצתו. צבעו בוהק ועוצמתי ולא מותיר מקום לספק. מדוע אין הוא יכול להותיר מעט מקום לספק?
"יש לה רובה והיא כן פגעה," התעקש איתי. "גם רותם וגם אני אומרים ואנחנו רוב."
ג'וש מבין שאין טעם להילחם בזה ושנשק נוסף בחגורתו לא יועיל במאומה. הוא מבין שלא יוכל להכחיש את הכאב והדם. הוא מבין שהוא מפסיד במשחק. כאשר הוא מבין זאת, הוא קורס על ברכיו.
הוא מחפש את עיניה של הקופאית, נואש לנחמה, אך כשהוא מוצא אותן הוא מגלה הלם ופחד. מבטה עובר במהירות בין עיניו לבטנו. היא מגששת בידיה ומחפשת את זרועותיו. כאשר ג'וש חש את מגעה, רגשות משתחררים להתעופף בליבו. שמחה על מה שהיה עשוי להיות. עצב על מה שלא יהיה.
עיניה של הקופאית מתמלאות דמעות, אך במקום לפרוץ בבכי היא מפנה את מבטה אל השוטרת ומתחילה לצעוק בכעס. "לא, אני לא רוצה שהוא יהיה מת," אמרה נוי לפתע. איתי ורותם הביטו בה כלא מאמינים שהיא מסוגלת להביע עמדה.
"הוא מת," אמר איתי.
"לא, גם אני וגם עמית אומרים שהוא לא מת, אז זה תיקו."
"את לא מחליטה בכלל," השיבה רותם. "את רק העובדת בבנק."
ג'וש מסתכל עליה בהכרת תודה, למרות שהוא יודע שהצעקות שלה לעבר השוטרת לא ישנו דבר. לא, רגשותיהם של קופאית ושודד מתגמדים לעומת טובת המערכת. צר לו שעליה ללמוד את השיעור הזה.
"אז אני לא רוצה לשחק אתכם יותר," אמרה נוי בהחלטיות. היא תפסה את ידו של עמית ומשכה אותו אחריה. "בוא, נשחק בלעדיהם."
עמית העיף מבט לרותם ואיתי. השניים לא נראו מוטרדים מנטישתם והדבר גרם לרוגז בקרבו להתגבר. הם הלכו אל החצר ובעוד שנוי סידרה צעצועים והסבירה על המשחק החדש, עמית רק עמד זעוף וחשב על מה שרותם עשתה וכמה שזה לא היה הוגן. לא נראה שהשוטרת מתרגשת מההאשמות המוטחות בה. היא מנסה לשמור על מבט חתום, אך ג'וש רואה את הסדקים בו. השמחה שלה על ניצחונה מנסה להתפרץ החוצה.
הוא לא יודע מתי נשכב על הקרקע, אך בעוד הוא מסיט את מבטו מהשוטרת הוא מגלה שראשו מונח על ירכה של הקופאית. פניה מעליו, ידיה מלטפות אותו ובין הדמעות היא מנסה לספר הבטחות שווא. הוא הבין שהם עברו לשחק בחתונה. הביתן היה הבית שלהם והדובי התינוק שלהם. עמית לא ידע בדיוק מה עליו לעשות, אבל זה היה משחק כיף והצליח להשכיח ממנו את רותם ואיתי.
זה היה משחק שלו הרבה יותר, לנהל כך חיים שקטים בכפר ולהקים משפחה. הרחק משוטרים ושודדים, הרחק ממנצחים ומפסידים. האין זה הניצחון הגדול ביותר? אך היא וודאי יודעת שזה לא ייתכן, חושב ג'וש כאשר הוא מביט בקופאית. היא מתארת את החיים השקטים שיבנו בנחרצות שכזו, מבטיחה ללא הרף שהכל יסתדר. ג'וש כמעט חושב שהיא מאמינה לזה.
הוא רוצה לומר לה שזה לא יקרה ושהוא הפסיד במשחק האכזרי הזה. אך מדוע להרוס חלומות מתוקים באמת מרה? הוא נותן למילים למלא את רוחו וכאשר העולם מחשיך סביבו הדמיונות הופכים מוחשיים יותר. בקתה מרוחקת, משפחה אוהבת, שקט ושלווה. הם יחיו חסרי דאגות, כמו ילדים. כן, חושב ג'וש, אולי במשחק אחר הוא יוכל לנצח.