נל רועת האווזים

פגשתי אותה פעם. זה היה יום חם ורעי ואני עשינו דרכנו לעיר, נושאים שקים מלאי צנוניות. מרחוק שמענו קול עגלה מתקרבת, שקשוק גלגלים לא אחיד, כמו היה אחד הגלגלים שם מתנדנד על יצולו, מאיים להחליק ולברוח. "לא ירחק הרגע והיא תאלץ לעצור", אמרתי לרעי. אלא שאז עברה העגלה לפנינו ואף שהרעש שהשמיעה לא היה שונה במאום ממקודם, הרי שתנועתה היתה קלה וחלקה, כמו זו של נוצה הנישאת ברוח. "זוהי נל רועת האווזים", אמר רעי. הוא הניח שקו על האדמה, כדי שיקל עליו להרכין ראש בעברה. אני השארתי את השק על הגב, משתמש במשקולת כתירוץ למתוח צוואר ולהתבונן בה. מדי לילה לפני השינה סיפרה לי אמי את סיפורה של נל. הוא ליווה אותי בימים קשים ובימים טובים. הבטתי באישה הזקנה שישבה בעגלה, שערה אפור ודליל, גיווה כפוף והרגשתי כאילו משקל השק הכפיל את עצמו. היא חייכה אלי. לא השבתי לה חיוך.
בהיותה בת חמש נותרה נל לבדה. אומרים שנחש הכיש את שני הוריה בשנתם וכי נל הקטנה ניצלה בזכות אווזת המשפחה אשר תפסה במקורה את הזוחל והשליכה אותו אל האח, אבל האמת, כדרכה של אמת, כך טענה אמי, היתה הרבה פחות ציורית. אביה של נל נהרג בזמן עבודה בשדה, כאשר ראש המתכת של מכוש שכנו השתחרר ונעצר בצווארו. האם מתה משברון לב או שמא היתה זו שפעת. כך או כך, ימיה אחרי מות בעלה היו קצרים. היא הלכה ודעכה עד שלא נותר בה כוח והיא השיבה נשמתה לבורא באנחה ארוכה שסיכמה חיים חטופים.
קרובי משפחה אחרים לא היו לנל, אף אחד שירצה לקחת אותה אליו והיא נדונה על כן להישלח אל ראש המחוז על מנת שיחליט מה יעלה בגורלה. אבל כשהגיעה העגלה לאסוף אותה מהבית בו שכבה אמה מכוסה בסדין, התברר שנל נעלמה. במיטתה נמצאו נוצות אווז רבות בצבע פחם, לה עצמה לא היה כל זכר. אחד השכנים, אותו שכן שהרג בשוגג את האב, אירגן חיפוש שנמשך שני ימים. ביום השלישי פרצה סערת קיץ והחיפוש הופסק. היה ברור לכולם שגם אם הצליחה הילדה להתקיים ביומיים הראשונים לאחר העלמותה, ודאי לא שרדה את אותה סערה מהפכת שדות. ליד קברי ההורים הועמדה תלולית נוספת שלא כיסתה דבר ונקבע סימן בצורת נוצה לילדה שהיתה ואיננה עוד.
נל אכן לא היתה שם, אבל גם לא היתה מתה כפי שחשבו השכנים. ביום בו נעלמה מהבית היא נישאה על ידי אווזה ענקית לצידה השני של הארץ. ככה מספרים. אמא שלי טענה שזו שטות גמורה. לא קיימת אווזה שיכולה לשאת ילדה בת חמש על גבה ומסע לצידה השני של הארץ לא ניתן להשלים ביומיים שלושה. אפילו חודש שלם לא יספיק. מה שקרה, כך על פי אמי, הוא שמוקדם יותר באותו היום, בשעה שאמה של נל התייסרה במיטתה, נפל אווז בר לתוך ארובת האח. הוא נחת על האפר הקר ודידה לאמצע החדר שם נשכב ולא זז עוד. נל הקטנה ניגשה אליו בחשש. הוריה הזהירו אותה מפני מכשפות שהתגלגלו לדמות חיה או עוף כדי לחטוף ילדות שלא סיימו את האוכל מצלחתן. האווז המפוייח אכן נראה כמו יצור שלא מן העולם הזה. אלא שנל זכרה היטב כי בימים האחרונים היא סיימה את כל מה שהיה בצלחת. מלכתחילה לא היה שם הרבה. היא החליטה לכן שהאווז הוא כנראה רק אווז עייף ולקחה אותו למיטתה על מנת שינוח. אחרי זמן מה שמה לב שנוצות האווז לכלכו את כלי המיטה הבהירים והיות שחששה מתגובת אמה אספה את האווז בזרועותיה וירדה איתו אל הנהר, כדי לרחוץ אותו קודם שתחזירו לנוח במיטה.
זה היה יום יפה במיוחד. כאלה הם תמיד הימים שלפני סערת קיץ. נל הניחה את האווז על שפת הנהר והיזתה עליו מים שאספה באצבעותיה. אחר כך הניחה לו להתייבש ובזמן שהמתינה הכינה מקלעת פרחים סגולה. היה לה שיער בהיר לנל, תלתלים ארוכים שלא סורקו מזה ימים רבים, ועור שנשזף משוטטות ארוכה, חסרת מעש, בחוץ. שמלתה היתה פעם צהובה כשמש, אחר כך צהבהבת כלימון, וכעת סתם מלוכלכת, כמעט כמו כפות רגליה היחפות. כל כך היתה שקועה במלאכת השזירה שלא שמעה נקישת פרסות, צניפת סוס וסוליות נעליים מתחככות בעפר. היא אפילו לא הרגישה כיצד הולך ומזדחל עליה צל. "מפלצת", הייתי אומר ומהדק אחיזתי בשמיכה. "גבר", היתה אמי עונה ולעצמה מוסיפה בקול נמוך, שלא אשמע – "לפעמים זה היינו הך".
שמו היה אֶף, כשם האות השישית והוא היה משרתה השישי במעלה של הגבירה אוגוסטין. הוא לא היה החזק ביותר או המהיר ביותר מבין המשרתים, אבל ידע לומר בדיוק כמה זמן עצרה איילה ממרוצתה כדי להשיב לעצמה נשימה ומה היה מסלול מעופו של פרפר בשדה מלא פרחים. בשעה שפגש בנל ליד הנהר הוא היה בעיצומו של חיפוש אחרי אווז בר שחמק מגבירתו יום קודם, עף מאתיים ועשרים מילים צפונה ושלוש מאות ועשרה מילים מזרחה, נפל לתוך ארובה, הונח במיטה סתורת מצעים, ונישא אל הנהר על ידי ילדה בת חמש, יתומה משני הוריה. "תמצא את האווז הזה והחזר אותו אלי כשהוא חי", ציוותה גבירתו. היא לא נתנה לו, מאידך, הוראות כלשהן ביחס למי שימצא עם האווז. זו המחשבה בה הפך אֶף בעומדו מעל נל, מטיל עליה צל גדול. "אתה מבין, בני", אמי היתה אומרת, "זמן קצר לפני שנדם צליל נקישת הפרסות וסוליות התחככו בעפר, תפסה אישה גוססת בידו של אֶף ובנשימתה האחרונה ביקשה שידאג לנל שלה. הוא רצה לומר לה שאין זה מתפקידו לדאוג לאיש, רק למלא פקודות גבירתו. רצה, אבל לא הספיק. ברגע בו העבירה את האחריות לבתה נאנחה אמה של נל אנחה עמוקה ונדמה לנצח".
אֶף ניסה לחשוב איך תגיב גבירתו אם יביא אליה את הילדה. הגבירה זילזלה באמונותיהם של אנשי העמק; היא לא תבין מה הניע אותו להענות לבקשתה האחרונה של האם. היא גם לא אהבה ילדים, הגבירה, כך לפחות היה נדמה לו. יהיה עליו למצוא סיבה טובה, הוא חשב, משהו שיגרום לגבירתו לחשוב שיש בילדה הזו יותר משמץ של תועלת עבורה. הוא התבונן בנל השקועה בליפופו של גבעול בגבעול, ראשו של האווז מונח על ירכה, ובראשו עלה רעיון. רעיון בשל למחצה, באשר אֶף לא היה החכם ביותר מבין משרתיה של הגבירה. הוא תפס את האווז בצווארו ואת נל במותניה, עלה איתם על סוסו ודהר משם. מקלעת עשויה למחצה של פרחים סגולים נותרה מושלכת על הדרך. מאוחר יותר היא נדרסה תחת רגלי המחפשים אחר נל ותוך שניות ספורות לא נותר ממנה דבר.
הגבירה אוגוסטין כלל לא היתה בת אצולה ונקראה בפי האנשים 'גבירה' רק משום המקום בו קבעה את ביתה. אנשים שופטים את זולתם בהתבסס על מראה עיניים, נהגה אמי לומר, והטירה הגדולה, הכרכרה המהודרת וצוות המשרתים הקנו לאותה אוגוסטין תואר ומעמד מיד עם הגיעה למקום. איש לא ידע מהיכן באה ומה היו מעשיה מאחורי חומות ביתה. היא מעטה לצאת וסרבה בנימוס להזמנותיהם של שכנים מקרוב ומרחוק. לעיתים היו מגיעים למקום שליחים רכובים על סוסים עייפים. אלו היו נבלעים מאחורי שערי הטירה ועוזבים בדהרה מהירה כמה שעות מאוחר יותר. מפעם לפעם, בסמיכות מעוררת תהיה לביקורי השליחים, היתה עוזבת את הטירה מרכבתה של הגבירה, וילונותיה מורדים. לפעמים נעדרה ימים ספורים, לפעמים שבועות, ותמיד חזרה כלעומת שבאה. סגורה ומסוגרת. איש לא ידע מי נסע במרכבה ומי היה בה בחוזרה ובהיעדר מידע עשו הבריות את שנהוג לעשות. ניחשו. ניחושים שהפכו לשמועות, שהפכו לסיפורים, שהפכו לעובדות מוגמרות. הבל, אמרה אמי. איש לא נגע אפילו בשוליה של האמת וכשזו דהרה לפניהם, בשר ודם, גבר, ילדה ואווז, הם לא האמינו. יום ומחצה לאחר שנלקחה מגדת הנהר, בשעת ערב מאוחרת, נכנסה נל בשערי הטירה ונשתכחה.
הגבירה אוגוסטין היתה מרוצה כאשר השליך אֶף את האווז למרגלותיה. בקצה נעל רכה, רקומה בחוט זהב, הרימה את ראשו של האווז והניחה לו להישמט חזרה אל הארץ. מבטה עבר אל הילדה. "שמה נל", מיהר אֶף לומר. "היא רועת אווזים". "רועה של אווזים?" התפלאה הגבירה. "מדוע שיהיה לי חפץ בכזו?" אֶף נטל נשימה ארוכה. מעולם לפני כן לא שיקר. זה היה תפקידו של המשרת החמישי במעלה. "יש בה קסם", הוא אמר. "הילדה הזו יכולה לגרום לאווזים לסור למשמעתה". איזכורו של קסם גרם לגבירה לחזור ולהביט בנל בעניין. "אתה בטוח?" היא שאלה. "במו עיני ראיתי אותה עושה זאת", קולו רעד. רק עכשיו עלה בדעתו שאפשר ותבקש לבדוק את יכולותיה של הילדה. למרבה המזל לא מצאה הגבירה כל סיבה לפקפק בדבריו. "קסם", היא חזרה ואמרה. "כל כך צעירה". אחר כך הורתה לו לשכן את נל ליד מכלאת האווזים והלכה משם.
מעט לפני עלות השחר נכנס אֶף למכלאה. הוא היכה במקל על הקיר, מחריד את האווזים מתנומתם. "בעוד זמן קצר תבוא לכאן ילדה בשם נל", הוא אמר. "היא תאמר לכם מה לעשות ואתם תצייתו לה". הוא פרט בקצרה מה יעשה למי מהם שימרה את פיה של נל. לא היה לאֶף דימיון מפותח, כזה אפשר היה למצוא רק אצל המשרת מהמעלה השניה, ולמרות זאת די היה במה שאמר כדי לגרום לאווזים לזקור נוצות ולהתרוצץ במכלאה באימה. ואולי היתה זאת רק תנועת המקל שהכניסה בהם פחד. מי יודע, אמרה אמי.
נל פקחה עיניה מעט מאוחר יותר, כאשר קרני שמש ראשונות ליטפו את עפעפיה. היא חלמה שאמה קוראת בשמה, מזמנת אותה לארוחה. ליד יצועה ראתה צלחת ובה לחם, נתח גבינה צהובה וכמה פרוסות של נקניק. היא הושיטה ידה אל האוכל, כששוב שמעה את הקריאה – "נל, נ-ל, נ—ל". אפופת שינה קמה והחלה מהלכת לעבר המקום ממנו בא הקול. היא חצתה את החצר, רגליה מחליקות על אבנים לחות מטל בוקר, פתחה בקלות את שער העץ, נאבקה במנעול על שער הברזל, ונכנסה לתוך חלל גדול, מוכתם באור שחדר דרך פתחים זעירים בתקרה. "נל", געגעו עשרות מקורים. אווזים בצבעים שונים – אפורים, לבנים, שחורים ומפוספסים – התרוצצו מסביב לקירות, מותחים כנפיים וצוואר. נדמה היה לה שהיא נמצאת עדיין בעיצומו של חלום, לכן לא נרתעה לאחור, גם כאשר אחד האווזים זינק לעברה והצמיד אליה ראש. הוא נראה לה מוכר – נל העבירה אצבעות בתוך נוצותיו ובהתה באפר שכיסה את כף ידה. דמעות מילאו את עיניה. בזמן שהתייפחה נדמה היה לה שהיא רואה איך עיני האווז אף הן מתלחלחות.
מדי בוקר היה על רועת האווזים להכניס למכלאה דליים מלאים בחיטה. היא פינתה את הדליים הריקים, החליפה את מי השתיה וניקתה את הריצפה מלשלשת. אחר כך היתה מוציאה אותם, ארבעה-ארבעה, לטיול קצר בחצר, חבל ארוך מהודק לרגלם הימנית, שיוכלו לעוף אך לא להימלט. נל היתה רצה והם אחריה, מכים בכנפיים, מאיצים ומתרוממים עד לגובה המגדל הצפוני. "כל כך קטנה", היתה הגבירה אוגוסטין ממלמלת לעצמה בהביטה בילדה המטלטלת צוחקת בין ארבעה חבלים מתוחים, רגליה נוגעות לא נוגעות בקרקע. "זה לא מסוכן?" "קסם", אֶף היה עונה, אצבעותיו מתהדקות מסביב למקל. ואכן, אף לא אחד מהאווזים ניסה לנצל את חולשתה של נל ולברוח. אך היתה מסמנת להם במשיכה, מיד היו נוחתים ונוחתים לידה. ארבעה בכל פעם. רק לאווז הבר לא הותר לעוף. "בחוץ אסור לו להתרחק ממך כדי למעלה משלושה צעדים", הורה אֶף. האווז היה רץ ליד רגליה של נל, קשור למותניה בחבל קצר. לפעמים היתה מרימה אותו ומדלגת כשידיה מונפות, שירגיש ולו לרגע את הרוח מחליקה על נוצותיו.
סמוך לשעת חשיכה היתה נל מסיימת את כל חובותיה, שאז היתה מתרחצת ומחליפה בגדים. בימיה הראשונים בטירה הסתובבה בחולצה ישנה של אֶף, אשר נגזרה כדי להתאים למידותיה, ובהמשך תפרה לה הכובסת שמלות מבדים ישנים שנמצאו בארגזיה של הגבירה אוגוסטין. בבגדיה הנקיים היה על נל להתייצב בחדריה של הגבירה ולהגיש לה את ארוחת הערב. "מקומה של הילדה עם האווזים ולא ליד כלי האוכל העדינים שלי", התלוננה הטבחית באוזני אֶף, אבל לא העזה להמרות את פי הגבירה. נל עצמה לא חדלה להתפעל מחדריה היפים של הגבירה, מבגדיה הצבעוניים, משערה שהיה ארוך וצבעו כשקיעה. "יש לה סיכות נוצצות", היא סיפרה לאווזים. "כל כך הרבה סיכות שהראש שלה נראה כמו שמש". הפליא אותה לגלות שהגבירה כמעט ואינה עושה שימוש בידיה. כשהזכירה זאת בפעם הראשונה חרגו האווזים מהקשבתם השלווה והחלו מגעגעים בהתרגשות. "יש לה ידיים כל כך עדינות", נל אמרה. "אולי בגלל זה היא מעדיפה להשתמש ברגליים". נעלי הגבירה התחלפו מדי יום, תמיד היו עשויות בד רך, תמיד מקושטות בחוטים או חרוזים, אבל הדוגמאות והצבעים השתנו. ביושבה במכלאה, מוקפת באווזיה, היתה נל מתארת באוזניהם את הנעלים, אלו נותרו חקוקות בזכרונה זמן רב לאחר שנמוג זכרון מילותיה של הגבירה עצמה.
ויום אחד התדפק צבא על שערי הטירה.
"רגע", הייתי עוצר את אמי. "דילגת על החלק של הקסם". "אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע את זה?" אמא היתה מקשה. "לא תעדיף לשמוע סיפורי קרבות? אתה יודע מה אביך אומר – קסם הוא הבל. שעשוע לטיפשים. אולי אספר לך במקום זה על אוסף החרבות של המשרת השלישי במעלה?" "ספרי לי על הקסם", הייתי מתעקש. "ספרי מה רצתה הגבירה מנל". אמי היתה מתחייכת, חיוך קטן שהרים בקושי את זויות הפה. היא היתה מלכסנת מבט אל אבא השמוט על שולחן המטבח או ישן שנת שיכורים ליד האח, מנמיכה את קולה כדי לחישה ואומרת – "קיימות שלוש דרכים בהן ניתן לאחוז בקסם".
היו שנולדו כשהקסם טבוע בהם. בשפת תינוקות היו גורמים לכלי האוכל לרחף באוויר, במשחקי ילדים משנים את כיוונה של הרוח ובבגרותם מנווטים את כוחות הטבע כולם. סוגים מסויימים של קסם ניתן היה גם ללמוד. נדרשו שנים רבות של לימוד ותרגול כדי לרכוש שליטה בקסם כזה ועדיין האחיזה בו לא היתה שלמה. גם המוצלחים והשקדניים שבתלמידים לא יכלו להתחייב שמעשה הקוסמות יצליח. והיתה אפשרות שלישית, כזו שאיש אינה מדבר בה בגלוי, כי היתה כרוכה במעשה נבלה; קסם מולד וקסם נלמד, את שניהם יכולת ליטול ממחזיקיהם, אם רק ידעת איך והיית מוכן לשלם את המחיר. הקסם זרם בעורקיהם של הקוסמים מלידה, נצרב במוחם של הלומדים אותו, וניתב את עצמו החוצה בתנועה או מחווה. "כל שצריך הוא לגלות מה מניע את הקסם", הסבירה הגבירה אוגוסטין לרב-מג שישב לפניה, ידיו קשורות ופיו חסום. אז היא נקראה עדיין רק אוגוסטין והיה לה משרת אחד בלבד. "הנפת יד, קריצה, ניד ראש, או כמו במקרה שלך – תנועת לשון. מספיק לדעת את המעט הדרוש כדי שאפשר יהיה לקחת את כולו". מיד אחר כך הורתה למשרת שלה, שמאוחר יותר קיבל את התואר הראשון במעלה, לעקור את לשונו של הקוסם.
"בזה כמובן לא היה די", אמרה אמי. "נדרשו שיקויים מיוחדים וכן כלי שיכיל את הקסם. כלי סגור, אטום היטב, שכן הקסם חמקמק ואם רק יתאפשר לו הוא ינסה לחזור לבעליו החוקיים או למישהו אחר שנושא את תכונותיו של הבעלים החוקי. יתרה מזאת, הגניבה היתה הימור. אף פעם לא יכולת לדעת עד כמה באמת רב כוחו של קרבנך. קוסמים לעולם לא חשפו את יכולתם האמיתית וכך, כמו הגבירה אוגוסטין, יכולת לגלות שעשית מקח טעות. כל כך הרבה מאמצים וכל שהצליחה להפיק ממעשה הגניבה היה קסם אחד בלבד. היה בכך די כדי להשיג לה טירה, כרכרה מפוארת וצוות משרתים, אבל היא רצתה יותר. הרבה יותר".
מה מניע את הקסם. ערב אחרי ערב היתה הגבירה אוגוסטין מתבוננת בנל המשרתת אותה, בוחנת כל תנועה שלה; כיצד היא נושאת את המגש לתוך החדר, מניחה אותו בזהירות על השולחן, כמעט שמועדת ואז מעבירה בידיה הקטנות צלחת אחרי צלחת, עיניה מדלגות בין הרצפה לקישוטים סביבה, שפתיה מכווצות בהתפעלות. בשעה שהיתה מוזגת מרק, מאזנת בקושי את המצקת המלאה, היתה נל נדרשת לענות לשאלות של הגבירה. מתי נולדה, מה היא זוכרת מחייה עם הוריה, מה הספיקו אלו ללמדה. עם המנה העיקרית רצתה הגבירה אוגוסטין לשמוע על מעשים יוצאים מגדר הרגיל. היא לא שאלה במפורש, אלא הלכה סחור וסחור, מספרת סיפורים משלה שנועדו לעורר את זכרונה של הילדה. ובשעת קינוח, פעמים היתה מאירה פנים לנל ומציעה לה דברי מתיקה, פעמים היתה מתעמרת בה במכוון, נוזפת בה בקול ואפילו דוקרת אותה בבוהן מכוסה מנעל מהודר. היא ניסתה להוציא מנל תגובות שונות, כעס, פחד, שמחה והתאכזבה לגלות שאף אחת מהתגובות הללו אינה חושפת, ולו ברמז, את נתיבו של הקסם.
ביוצאה מחדרה של הגבירה היתה נל פוגשת באֶף. בימים הראשונים המתין שם מתוך חשש לעצמו, אחר כך הפך הענין להרגל. ככה אמר לעצמו. זה רק הרגל. הוא היה נוטל ממנה את המגש ועליו הכלים הריקים, מעביר אצבעות על לחיה, לסלק את הסימנים שהותיר בה הביקור אצל הגבירה ומלווה אותה אל המקום בו לנה. אף פעם לא טרח לשאול אותה מה התרחש בחדריה של אוגוסטין. כמו תמיד עקב אחרי הסימנים וידע. הוא לא ידע, מאידך, להסביר לעצמו מדוע פיעם בו הדחף לסלק במהירות את הדי הביקור מפניה של נל ומדוע התרחב ליבו בכל פעם שחייכה אליו בתגובה. אולי לא היה גשש טוב כפי שחשב את עצמו.
ויום אחד התדפק צבא על שערי הטירה.
מצעדו נשמע זמן רב לפני שהגיע. רשרוש שיריון, צלצול כידונים, מגפיים מכים באדמה קרה, יבשה. עונת החורף היתה כבר בעיצומה; עננים כיסו שמיים אפורים, רוחות עזות נשבו, אבל הגשמים מאנו לרדת. אנשים תלו את האשם במיעוט תפילות ואחר כך בריבוין, הם הביאו מנחות לבתיו של כל אלוה ולא ידעו שהסיבה האמיתית לבצורת מקורה בבן אנוש. נסיך אחד שנעלם. כבן עשר, חום שיער ותכול עיניים, מלבד תוארו הוא היה ילד רגיל לגמרי. היתה זו אמו, אשתו של שליט הממלכה, שנחנה בכוח לשלוט במזג האוויר וכשנעלם הילד מבלי להותיר כל סימן, היא הסתגרה בחדריה ובצערה שילחה בקיץ סערות מרובות ובחורף עצרה את העננים מלהוריד גשם. בתחילה נשלחו שליחים ומרגלים לבדוק אם ידם של אוייבי הממלכה היתה במעל, אחר כך נחקרו אלו שיכלו להפיק תועלת מהעלמו של הנסיך, קרובי משפחה מדרגה ראשונה ושניה, ולבסוף נשלח הצבא. חי או מת, הצבא, כך נאמר, ימצא אותו. עיר אחר עיר, כפר אחר כפר, לא היה בית אחד שלא דרכו בו מגפי החיילים; וכעת, אחרי שבועות רבים של חיפושים הגיעו החיילים עדי שערי הטירה.
הגבירה עצמה יצאה לקדם את פניהם. בשמלה שחורה דקה, כמו לא נגע בה הקור, הובילה אותם בחצרות ובחדרים, מנחה את משרתיה בניד ראש לפתוח דלתות נעולות ולהסיר מכסי סלים גדולים. צעדיה היו קטנים, מהירים, הילוכה מלכותי. לא היה תריס שלא נפתח, וילון שלא הוסט, אבן שלא נהפכה. "כל כך הרבה אווזים". הדובר, קצין בדרגה בכירה, השתמש באצבעות כדי לסתום את אפו. את שנות נעוריו בילה במגורי החיילים והיה מורגל בריחות רעים, אבל זה שאפף אותו בהיכנסו למכלאה העליב אפילו את נחיריו המנוסים. "נל, נ-ל, נ—ל", געגעו האווזים. הגבירה הצטמררה. "הם משמשים אותנו למאכל", ציין המשרת החמישי במעלה. "הגבירה אוגוסטין חובבת גדולה של בשר אווזים". "צריך לפטם אותם כראוי", אמר הקצין. "בעיר הבירה תדרש לשלם עבור כבד אווז מחיר השווה למשכורתו החודשית של חייל זוטר". הוא חשב שזה מוזר שהגבירה טורחת לשים את אווזיה במתקן כל כך שמור, אבל לא אמר דבר. אנשי הכפר היו ידועים במוזרויותיהם. פקודיו פלשו למכלאה, הפכו בקש, חיטטו בדליי האוכל, שפכו את המים ויצאו. "אולי תוכל הגבירה להפריש אווז או שניים לטובת הצבא?" המשרת החמישי במעלה הדף את הקצין בעדינות לכיוון שער הברזל. "האווזים עדיין אינם מוכנים לאכילה", הוא אמר בנועם. "אבל במרתפים יש כמה חביות יין משובח שהגבירה תשמח לחלוק עם אנשיך".
במהלך החיפוש שהתה נל במגדל הדרומי. היא נשלחה לשם מיד כשהגיע הצבא, אווז הבר עדיין קשור למותניה. "צריך להיזהר מחיילים", אמרה הגבירה אוגוסטין ומינתה את המשרת השלישי במעלה להשגיח על שניהם. ואכן פעמיים בדקו החיילים מתחת לשמלתה של נל והיו מדקדקים יותר בחיפוש כדרכם של חיילים, אלמלא עמד שם גם אֶף והשגיח. כבר בגיל חמש וחצי, כששערה מסורק ופניה נקיות, היתה נל מראה נעים לעין, אמרה אמי. כשסיימו עם נל הציע אחד החיילים שיבדקו גם את האווז. "נפשוט את עורו", הוא אמר. "אולי נגלה מתחת את הנסיך. ואם לא – לפחות תהיה לנו הערב ארוחה הגונה". כולם צחקו מלבד נל. היא ראתה את האווז שלה מפרפר, מנסה להשתחרר מחביקתו של השלישי במעלה ובלי לחשוב פעמיים רצה אליו ומשכה אותו מתוך ידיו של המשרת. היא פרצה מהחדר ודילגה במורד המדרגות, ביד אחת תופסת את האווז, בשניה תומכת עצמה בקיר המתעגל, מתנדנדת ירדה עוד ועוד מנסה להרחיק עצמה מהחיילים. היא שמעה אותם מתקרבים. מילותיהם הגסות כבר השיגו אותה. גם מלמטה עלו קולות. מישהו הזעיק בצעקה את החיילים המחפשים בקומות הנמוכות. לא היה לאן לברוח, היכן להסתתר. נל נעצרה, מתנשפת. היא הביטה לאחור, הביטה לפניה, למטה, אל גרם המדרגות התלול ואז התרוממה על קצה אצבעות, שירבבה עצמה דרך אחד מפתחי החלון שבקיר והשליכה את האווז החוצה.
הרבה יותר מאוחר, כשחזר השקט לטירה וסביבותיה הורתה הגבירה אוגוסטין להביא את נל אל החצר המרכזית. "זמני אותו חזרה", ציוותה אותה. נל החזירה לה מבט אטום. "כמו בפעם הקודמת אֶף ימצא אותו בתוך פחות מיממה". הגבירה לא הרימה קול ודווקא השקט בו נאמרו הדברים עורר באֶף תחושה רעה. "חסכי לכולנו את המאמץ וזמני אותו". נל התמידה בשתיקתה. "טוב ויפה", אמרה הגבירה. "אני מניחה שאין לי אלא להאשים את עצמי. נהגתי בך ביד רכה מדי". היא הוציאה מתוך קפלי שמלתה שוט זנבות והניפה אותו באוויר. "עיצרי", צעק אֶף. הוא נטל נשימה עמוקה. "האווז. הוא בדרכו חזרה לכאן". הרוח לא נשאה כל בשורה. בפעם השניה בחייו מצא את עצמו משקר וגם הפעם בגלל הילדה. הגבירה הרימה מבטה לשמיים הריקים. "אתה בטוח?" אֶף הנהן. ליבו פרפר אבל הוא חייך אל נל חיוך מלא ביטחון. היא החזירה לו חיוך קטנטן. "אני לא רואה שום דבר", אמרה הגבירה והנה, רק עזבו המילים את פיה ומעליהם הופיע לפתע האווז. הוא עף במעגל רחב גורם לראשי העומדים מתחתיו לנוע מצד לצד ולאחור ואז נחת ליד רגליה של נל, מטמין ראשו בשמלתה. "טוב ויפה", חזרה ושנתה הגבירה. היא השליכה את השוט אל הראשון במעלה שעמד מאחוריה. "חמישים מלקות לגשש שלנו, ללמדו שאיש אינו מורה לי מה לעשות". היא לא זיכתה את נל במבט נוסף טרם הלכה משם.
בשעת אשמורת ראשונה נשמעה בטירה אזעקת שריפה. קודם לכן ישבה נל ליד מיטתו של אֶף וניקתה את גבו המדמם במים פושרים. אמה נהגה לרקוח משחה מרגיעה מעשבים שצמחו ליד ביתם, אבל נל מעולם לא טרחה לברר את שמות העשבים או ללמוד כיצד ניתן להפיק מהם תרופה. עכשיו הצטערה על כך. היא המתינה עד שאֶף נרדם וזמן מה הקשיבה לו נאנח בשנתו. לאחר מכן עלתה לחדריה של הגבירה, שם אספה את כל הנעלים והשליכה אותן, בזו אחר זו, אל האח. כשהנעל האחרונה החלה לבעור יצאה את החדר וירדה אל המכלאה שם החלה את מלאכות יומה כאילו לא ארע דבר.
אזעקת השריפה הופעלה כאשר אחד המשרתים ראה עשן כבד יוצא מהחלונות חדר השינה של הגבירה ומיד לאחר מכן נשמעו צעקות השבר של הגבירה עצמה. ואולי היו קודם צעקות ורק לאחר מכן נראה העשן. ההמולה השכיחה את סדרם הנכון של הדברים. כולם, אפילו אֶף המיוסר, יצאו מחדריהם בריצה, לבושים עדיין בבגדי שינה. מים נשאבו והועלו במהירות לחדרי הגבירה, אבל לא היה בהם כדי להואיל. האש סיימה לאכל את הנעליים, שיהקה ושככה לה. אפילו לא נעל אחת נותרה. "מי יכול היה לעשות מעשה כל כך נפשע?" שאלה הכובסת, כאשר נדרשה על ידי השני במעלה למסור לו את נעליה הטובות. אחר כך שלפה מהארון זוג מגפיים כבדים והניחה אותם בידי השליח. כפות רגליה היו גדולות בשתי מידות מאלו של הגבירה ועדיין היו הקטנות ביותר שניתן למצוא בטירה. זאת, כמובן, אם לא לוקחים בחשבון את הגבירה עצמה ואת את כפות רגליה של נל, אשר בוססו אותה שעה בשלולית בוצית שיצרו האווזים במרכז המכלאה. "עוד מעט תפרוץ כאן מהומה", הזהירה אותם. "מוטב שתמצאו לכם מקומות להתחבא בהם".
לא היו במכלאה מקומות מסתור רבים וכשפרצו לשם הגבירה אוגוסטין ומשרתיה, מהראשון ועד החמישי במעלה, הם מצאו את מרבית האווזים מתרוצצים מצד לצד בניסיון נואש להעלים את עצמם. דקה ומחצית מאוחר יותר נכנס למכלאה המשרת השישי ומיהר לתפוס את מקומו – בין הגבירה ובין נל. "תראי מה עשית לאיש הטוב הזה", אמרה הגבירה. היא התנדנדה מעט בזמן שדיברה. המגפיים הכאיבו לרגליה. "הפכת אותו חסר תועלת עבורי". "גבירתי –" ניסה אֶף לומר אבל לא הספיק. הגבירה הושיטה אליו את ידה, נגעה בו וכהרף, תוך השמעת צליל כשל פקק הנחלץ מבקבוק, אֶף נעלם. במקומו עמד אווז מנוקד חזה.
עד כמה נהנתה הגבירה לראות את המבט המזועזע שעלה על פני הילדה, עד כמה שמחה לראות את הכאב בעיניה, עד כמה הופתעה לראות כיצד מתחלפים הזעזוע והכאב בחיוך. ופתאם, מאוחר מדי, הבינה. החיוך של נל הלך והשתנה, הלך והעמיק ועימו חל שינויי גם באווזים. הם הסתחררו באוויר, תנועתם יוצרת מערבולות בקש, ובאותו צליל פיקוּק הם הפכו לבני אנוש; מבוגרים יותר מבוגרים פחות וגם ילד אחד, כבן עשר, לבושים במגוון של בגדים – מבגדי השינה בהם נחטפו ממיטותיהם ועד לבגדי הנשף אליו הוזמנו בכחש, כדי להילקח משם בגניבה. רגע עמדו מבולבלים, שכן מלכתחילה היו אמורים לשכוח את היכן וכיצד הוחזקו תמורת בצע כסף בתקופת שביים, וכעבור אותו הרגע התעשתו. המראות סביבם סיכלו את הכישוף. "עיצרו אותם", צרחה הגבירה. משרתיה ניסו לתפוס את האנשים שאך רגע לפני כן היו אווזים ולהביאם לגבירה, כדי שתחזירם לדמותם הקודמת, אך לא היתה בכך שום תועלת; ברגע שהסתיימה מלאכתה של הגבירה שב האווז והסתחרר באוויר והפך שוב לאיש. "תיפסו את הידיים שלה", קרא אחד האנשים. "תיפסו את הידיים שלה". "לא", אמרה נל. "אתם צריכים להוריד ממנה את מגפיה של הכובסת".
"זאת עליך לדעת בני", אמי היתה אומרת. "הגבירה אוגוסטין לא סמכה על שום תיבה, חזקה ככל שתהיה, שתשמור את הקסם הגנוב שלה. היא החביאה אותו, לכן, על גופה. בלילות היתה ישנה כשידיה חובקות אותו, בימים היתה הולכת כשהוא טמון עמוק בתוך נעליה". וכך, כאשר שמעו האנשים שהיו אווזים, שהיו לפני כן אנשים, את דבריה של נל הם משכו את מגפי הכובסת והקסם השתחרר לחלל המכלאה. רגע אחד קפא באוויר, מהוסס, ואז עטף ילדה אחת, כבת חמש ומחצה, בעלת תלתלים ארוכים, בהירים ועור שזוף מקיפוץ ממושך בשמש בין אווזים שהיו לה כעפיפונים. "עוד מעט יתחיל לרדת גשם", אמרה נל לאֶף. "איך את יודעת?" הוא שאל אותה והיא ענתה לו במילה אחת. "קסם".
נל, הילדה רועת האווזים. הבטתי בעגלה המתרחקת. בבית חיכתה לי בת החמש שלי. גם לה תלתלים ארוכים ובלילה, כשהייתי מושיב אותה על ברכי לספר סיפור של לפני שינה, קראתי לה אווזונת. מה אספר לה בשובי, תהיתי. מוטב לאגדות שישארו כאלה ולא יפלשו למציאות. ואולי צריך בכלל לוותר עליהן, כמו שאבא שלי דרש. "קסם הוא הבל", אמרתי לרעי. טלטלתי את הראש, מנסה למחות מזכרוני את דמות האישה הזקנה. זו לא היתה נל של הסיפורים. "שעשוע לטיפשים". חיזקתי אחיזתי בשק. "כדאי שנמהר, אחרת לא נספיק להגיע לשוק לפני שעת צהריים".
בצדי הדרך בה צעדנו ניכרו אותות סופת הקיץ. זו השמידה שדות שלמים והתפוגגה קודם שהגיעה אל מחוז מגוריי. "נוכל לקבל מחיר טוב עבור היבולים שלנו", אמר רעי ושיכנע אותי להצטרף אליו לצעדה ארוכה. לא עצרנו אפילו למנוחת לילה שלמה; את לחמנו בצענו תוך כדי הליכה והברכות שהחלפנו עם ההולכים האחרים בדרך היו חטופות. כפופים מתחת לשקינו הפלגנו בדיבורים על בהמתו החדשה של רעי, זו שירכוש בכסף שיקבל עבור מטענו ועל הגג החדש שאתקין בביתי. צרתו של האחד היא ברכתו של האחר, אמרתי לעצמי, כשחלפנו על פני שדה צנוניות הפוך וחשבתי על אנשי המחוז השכן, שוודאי אינם יודעים נפשם מצער.
אלא שהפנים שקידמו אותנו בהגיענו היו אלו של אנשים שמחים. "היא היתה כאן", צעקו אלינו מכל עבר. "נל של האווזים היתה כאן". עגלות עמוסות חסמו את דרכנו, ירקות, חיטה, פירות טריים. "יש כאן די והותר למלא כל מחסור". רעי ואני החלפנו מבט. "צנוניות?" שאל רעי את אחד האנשים. "כמובן", ענה אותו איש. "לך קדימה כעשרים צעד ותמצא עגלה מלאה". המשא על כתפנו הכריע אותנו באחת. מותשים צנחנו ליד עץ גדול שהסופה עקרה משורשיו. בזמן שביזבזנו על הצעידה יכולנו להספיק למכור את הצנוניות קרוב לבית, גם באם במחיר נמוך הרבה יותר מזה שחשבנו לקבל כאן.
"אין טעם לחזור הביתה כשהמשקל הזה על גבנו", אמר רעי. "אולי נשאיר כאן מעט מהצנוניות". הסכמתי איתו. כדי לחזור הביתה במהירות נצטרך להשאיר יותר ממעט. רכישת הבהמה תצטרך להמתין לשנה הבאה, גם תיקונו של הגג. קיוויתי שהקיים יצליח לשרוד את החורף. ארורה נל זו, רציתי לומר ולא יכולתי, לא כאשר מראה החסד שהעתירה פרוס עדיין לפני עיני. ברכתו של האחר, כך הרי חשבתי בעצמי מוקדם יותר. רכנו מעל השקים, התרנו את קישוריהם ושפכנו את תכולתם. הצנוניות נחבטו אלו באלו, שמעתי אותן נדחפות, הרגשתי אותן נדחקות, נחפזות לצאת. "פרחים", קראה אישה אחת. "הם מוכרים פרחים". מקלעות סגולות התגלגלו מפתח השקים ומילאו את הקרקע לפנינו. "פרחיה של נל", קראו קולות אחרים. "לכאלו בדיוק פיללנו".
פגשתי אותה פעם אחת, את נל רועת האווזים. היא חייכה אלי. מאז אני מצר על כך שלא החזרתי לה חיוך.