נסיכת הפיות

הסיפור מוקדש לבר כהנוב, שסייעה לי רבות בכתיבתו.

נפנוף כנפיה של שירה נשמע למרחקים. במשך יותר משלוש שעות התעופפה שירה לאורך שמי ממלכת האור כדי להספיק לברוח לפני שיבחינו בארמון שהיא נעלמה. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה ברחה שירה, בתו החורגת של מלך הפיות, מחדרה שבארמון המלכותי, בתקווה לצאת במעוף מתחומי ממלכתו של אביה. כבר שנים שהיא מנסה להימלט מהארמון, מבלי להבין מדוע היא עושה זאת? מדוע היא רוצה לנטוש את חייה בין הסדינים הרכים והנעימים של חדרי הארמון? לא היה לה כל מושג מדוע, פעם אחר פעם, היא הרגישה צורך עז לברוח. אביה החורג תמיד התייחס אליה כאילו הייתה בתו הביולוגית.. היא זכתה לכבוד מכל דיירי הארמון, ואחיותיה החורגות הביטו בה בהערצה. אולם משום מה, מאז שהיא זוכרת את עצמה, תחושה פנימית בלתי מובנת גרמה לה שוב ושוב לנסות לברוח מתחומי ממלכת האור.
היה זה ניסיון הבריחה העשירי של שירה, והיא האמינה, לאחר מעוף בן שלוש שעות, שהצליחה, בפעם הראשונה, לברוח מהארמון מבלי שאיש ישים לב לכך. אולם מהר מאוד התברר לה שטעות בידה. ברגע בו החליטה שירה לנוח מעט כדי לשתות קצת צוף, שמעה את נפנוף כנפיהם של חיילי המשמר של מלך הפיות. דמותו הגדולה מהחיים של הגנרל אגוזי, רב המרצחים של מלך הפיות הופיעה מולה במלוא הדרה.
"הנסיכה שירה!" קרא הגנרל, "אני מבקש ממך לחזור איתנו לארמון!"
שירה התעשתה מיד והחלה לנפנף בכנפיה במהירות אדירה בתקווה להסתלק מהמקום. הגנרל, שכבר תפס את הנסיכה פעמים רבות, החל להתעייף מהמרדף האינסופי הזה. בכל פעם בה היה תופס את הנסיכה, במקום לכעוס עליו, לצעוק ולהשתולל, היא הייתה מודה לו שהשיב אותה לביתה ושבה לחדרה בשקט. גם הוא, כמו שאר תושבי הממלכה, לא הצליח להבין מה גרם לנסיכה שוב ושוב לנסות להימלט.
המרדף נמשך, וממלכת האור כולה שמעה את רעש נפנופיהן של מאות זוגות כנפיים. שירה נמנעה מלהביט לאחור, רק עפה קדימה, מגבירה את מהירותה ככל יכולתה מדקה לדקה עד שלפתע היא נעצרה. היא לא ידעה מה זה היה, אך אותו הכוח שגרם לה לברוח מהארמון שלוש שעות קודם לכן, גרם לה כעת לעצור ולרצות לשוב לארמון. הגנרל אגוזי ואנשיו עצרו בעקבותיה והחלו להתנשף כמו להקת כלבי בר. שירה נאנחה והסתובבה לעבר קבוצת החיילים. ללא מלים היא התעופפה אליהם והמתינה שיקחו אותה הביתה. הגנרל אגוזי, (שכבר לא היה פיה צעירה), אחז בידה של הנסיכה, ובחוסר שביעות רצון מובהקת הוביל אותה בחזרה לארמון, כמו תמיד, מבלי לומר מילה.
כאשר הגיעה השיירה לארמון, יצאה כל המשפחה המלכותית לחצר וקיבלה בשמחה את בתם הסוררת.. מיד ניגשו אליה הוריה וחיבקו אותה חזק, גם הם, ללא מלים. מה יכלו להגיד לבתם שמסרבת להישאר בארמון? אותה הבת שבסופו של כל מרדף חוזרת לארמון בלי מלים ומקבלת את גורלה כקורבן. צוות המשרתים המלכותי לקח את שירה לחדרה, רחץ אותה, הלביש אותה בבגדים נקיים והניח לה להיות לבדה בחדר.
שירה הביטה בבבואה שלה במראה ונאנחה.
"מה קורה לי?" שאלה את עצמה, "מדוע אני בורחת כל הזמן?"
היא לא הצליחה לתת לעצמה תשובה. בכל פעם שניסתה לענות על שאלתה ראשה החל לכאוב, וכל מחשבותיה וזיכרונותיה התערבבו יחדיו לעיסה חסרת צורה וחסרת משמעות. דבר לא היה ברור ולא היה מובן. כל מה שרצתה היה שתפסיק להיות כלכך מוזרה ותתחיל להיות כמו כולם.
נשמעו שלוש נקישות בדלת, ואמה של שירה נכנסה מבלי להמתין לאישור. שירה הביטה בה במבט חסר רגשות והמתינה לשיחה הקבועה. המלכה נתנה למשרתותיה להוביל אותה אל בתה, ולאחר מכן הורתה להן לעזוב אותן לבדן. שירה השפילה את מבטה כאשר ראתה את עוויית האכזבה של אמה.
"מאז שהיית קטנה, אביך ואני ניסינו לתת לך כל מה שיכולנו," אמרה, "משרתים, משחקים, חברים… כל מה שרצית קיבלת. נשגבת מבינתי התשובה לשאלה מדוע את בורחת בלי הרף?"
שירה הרכינה את ראשה עוד ועוד עד שלא יכלה יותר להשפיל את מבטה. אמה שלחה לעברה את ידה והרימה בעדינות את ראשה.
"את נסיכת הפיות, שירה," אמרה, "אינך יכולה להרשות לעצמך לנהוג בכזו פזיזות. יש לך אחריות, יש לך היסטוריה מפוארת שעליך לשאת בגאווה ולשמור על כבודה. את מוכרחה להפסיק לברוח, שירה, את מוכרחה."
במלים אלה סיימה המלכה את השיחה וקראה למשרתותיה שיישאו אותה בחזרה לחדר המנוחה בארמון. שירה נותרה רועדת בכל גופה, מסרבת להאמין שהגורל יכול להיות כה אכזר שנתן לה חיי נסיכה מבלי היכולת ליהנות מהם.
כל שריריה של שירה כאבו, היא רצתה למתוח אותם מעט. היא יצאה מחדרה בשקט והחלה לטייל לאורך מסדרונות הארמון. היא עלתה למגדלים, ירדה למרתפים וטיילה בין חדרי המשרתים. הערב ירד, והיא המשיכה לטייל. הירח שמר על צורת סהר דק, והשמיים היו שחורים כפחם. באווירה אפלה זו טיילה שירה ביער הצמוד לארמון, בתקווה שבדממה הזו תוכל להגיע להארה בנוגע למצבה. היא טיילה בין העצים כשלפתע שמעה רעש בלתי ברור מאחוריה. מיד סובבה את ראשה, אך לא ראתה דבר. אנחת רווחה השתחררה מפיה, והיא הסתובבה קדימה. אולם אז, מול פניה, עמדו הפנים המפחידים ביותר שראתה שירה בחייה. עיניים לבנות ללא כל צבע, פנים רזים ורחבים, אף קטן וסולד, ומבט שהיה יכול להקים את המתים לתחייה. חלק משירה רצה לצעוק ולברוח כל עוד היא יכולה, אך חלק אחר מנע ממנה לזוז וגרם לה לבהות בדמות המפחידה בתמיהה.
"אני מסכן את חיי כשאני נמצא פה איתך." אמר האיש המוזר והביט לכל הכיוונים.
"מי אתה?" שאלה שירה.
"שמי בֶּלַע בן אחיהוז," אמר האיש המפחיד, "הייתי בעבר המכשף של המלך."
שירה בהתה בו בחוסר הבנה. כיצד יתכן שמעולם לא פגשה בו, אם היה משרת של אביה החורג. היא הכירה את כל המשרתים ששירתו את אביה אי פעם, ודאי הייתה זוכרת את פניו חסרי החיים של בֶּלַע.
"את מוכרחה להמשיך לברוח, שירה," אמר לפתע המכשף, "חייך תלויים בכך. הביני, החיים שאת מכירה, הם אינם החיים האמיתיים. המציאות בה אנחנו חיים שונה לגמרי. לא סתם ראשך מורה לך לברוח. אל תתני להם לעצור אותך! אל תתני להם למנוע ממך לחיות את חייך!"
שירה נותרה קפואה אל מול פניו חסרות החיים של בֶּלַע. היא לא הבינה כלל על מה הוא דיבר, אך דבריו חדרו לתוכה ולא נתנו לה מנוח. לפתע נשמע רעש נפנוף כנפיים. בֶּלַע רעד ומיד החל לברוח.
"חכה!" קראה שירה, "חזור, אתה מוכרח להסביר לי את דבריך!"
אך היה מאוחר מדי. בֶּלַע כבר היה רחוק מאוד, ומאחוריה עמדו שני חיילים של אביה.
"קצת מאוחר מכדי לטייל ביערות," אמר אחד החיילים, "משהו רע עלול לקרות לך."
שירה לא השיבה. כמו שה לשחיטה היא הושיטה את שתי זרועותיה לזוג החיילים ונתנה להם להובילה חזרה לארמון. היא חזרה לחדרה, חזרה לבלבול האינסופי בו היא חיה יום אחר יום.
הימים חלפו ושירה נותרה ללא תשובות, כשדבריו של בֶּלַע מסרבים להרפות ממנה. היא ידעה שמשהו מוזר מאוד מתרחש בחייה, אך לא הצליחה להבין מהו. היא הייתה מוכרחה להיפגש פעם נוספת עם בֶּלַע, אך לא ידעה כיצד ניתן יהיה למצוא אותו. לדבריו, עבד בעבר אצל אביה החורג, אולם היכן עובד הוא כעת, זאת לא ידעה.
לאחר קצת יותר משבוע הארמון כולו היה כמרקחה. ההוצאה להורג הראשונה מזה שלוש שנים עמדה להתבצע בצהריי היום. שירה התעוררה לרעש הכנפיים המתנופפות ושפשפה את עיניה. בצעדים קלילים יצאה מפתח חדרה וניסתה להבין מה מתרחש. כל משרת שעצרה כדי להשיג ממנו מידע התעלם משאלותיה והמשיך לעוף קדימה. בסופו של דבר איבדה שירה את סבלנותה והחליטה לגלות בעצמה מה מתרחש. שריקתו של להב אדיר ממדים חתכה את האוויר. שירה מיד רצה לעבר מרפסת הארמון וצפתה כיצד שלוש פיות רעולות פנים בודקות שוב ושוב את יכולת תפקודה של הגיליוטינה המלכותית.. פניה של שירה הלבינו בבת אחת למראה המכשיר הרצחני. מיד רצה לחדרה של אמה כשדמעות בעיניה.
אמה, באותו הזמן, שכבה על ערמת כרים גדולה והניחה למשרתות לטפל בציפורני ידיה ורגליה. שירה פרצה פנימה כרוח סערה והבהילה את כל הנוכחים. אמה נעצה בה מבט של תמיהה.
"מה, לעזאזל, קורה כאן?" שאלה, "מדוע הגילוטינה נמצאת בחצר? הרי לאחר הסכם השלום עם הליליות הוחלט לבטל את עונש המוות לאלתר."
המלכה הורתה למשרתות לעזוב אותה ובמאמץ רב התרוממה מעט ממקומה. גופה השמן וחסר הצורה נע מצד לצד וגילה דמות גרוטסקית ומפחידה בעת ובעונה אחת. ציפורניה הארוכות נשלחו כטפרים לחלל האוויר ועיניה, שהיו מכוסות באיפור כבד בשלל צבעי הקשת, שלחו מבטים מעוררי יראה לעבר הסובבים אותה. היא הרימה את ידה והורתה לבתה להתקרב אליה.
"המצב השתנה," אמרה, "לפני שלוש שנים חשבנו שלא נצטרך יותר להרוג אנשים. כעת הבנו שטעינו."
"ומי הקורבן?" שאלה שירה.
"לא מישהו שאת מכירה," אמרה המלכה, "סתם בוגד במלכות."
תשובותיה של המלכה לא סיפקו את שירה, אך היא ידעה שלא משנה כמה תלחץ עליה או תתחנן לא תצליח לקבל ממנה פרטים נוספים. בחוסר רצון המשיכה להסתובב במסדרונות הארמון מבלי להבין מה לכל הרוחות מתרחש בביתה, בארצה ובעיקר בנפשה.
בצהריי היום, כשההוצאה להורג עמדה להיערך, התאספו רבים מתושבי הממלכה כדי לחזות בהוצאה להורג הראשונה מזה שלוש שנים. העם המשועמם היה צמא לאוכל ושעשועים, ומה יותר משעשע מלראות כיצד ראשו של בוגד במלכות נערף במכה אחת לקול תרועות ניצחון. חצר הארמון הייתה מלאה בבני כל המעמדות, החל בבני אצולה וכלה באיכרים קשי יום. שירה, שהייתה סקרנית ככל בני גילה, צפתה במתרחש ממרפסת הארמון. היא צפתה בכאב באסיר המובל בידיים כבולות לעבר מכונת המוות האיומה, כשפניו מוסתרים בידי מוציאו להורג.. רחמיה של שירה נכמרו על האומלל, אך מה יכלה לעשות?
לפתע, כאשר זז המוציא להורג ממקומו נתגלו פניו של המוצא להורג. העיניים הלבנות, הפנים הרזות והרחבות, האף הקטן והסולד, והמבט, שלמרות שהיה מבולבל באותה העת, עדיין יכול היה להקים את המתים לתחייה. כל גופה של שירה סמר.
"בֶּלַע…" היא גמגמה.
כעת היא הבינה שעם מותו של המכשף ייסתם הגולל על אפשרותה לגלות מה גורם לה לברוח בכל פעם מחדש מביתה. היא הביטה בכל השומרים החמושים שהקיפו את בימת הגרדום וחשבה לעצמה כיצד תוכל להציל אותו?
החצוצרות תקעו שלוש פעמים והמלך והמלכה הושבו בכיסא הכבוד. המלכה הרימה את ידה באוויר והורתה למוציאים להורג להתחיל במופע. שלושת הבריונים רעולי הפנים הובילו את בֶּלַע למכשיר הגיליוטינה. פניו היו נפולים וגופו היה מותש, מי ידע אילו ייסורים עבר במהלך תקופת מאסרו.
שירה כססה את ציפורניה. היא הייתה מוכרחה לעשות מעשה, אסור היה לה לאבד את הסיכוי היחיד שלה לפענח את המסתורין שאופף את חייה ואת מקור תחושת הניתוק שמלווה אותה כל הזמן.
המוציאים להורג העמידו את גופו השמוט של בֶּלַע מול המלך והמלכה ותמכו בו כדי שלא יתמוטט. המלך קם ממקומו וכחכח בגרונו שלוש פעמים.
"המכשף בֶּלַע בן אחיהוז. אתה מואשם בפשעים חמורים נגד ממלכת האור ונגד בית המלוכה האצילי העומד בראשה זה נצח נצחים. אני דן אותך למוות ומקווה שעם מותך תכפר נשמתך על מעשיך הנלוזים."
בֶּלַע הרים את ראשו מעט והזיז קצת את שפתיו. נדמה היה שהוא מנסה לומר דבר מה, אך חולשתו מנעה מגרונו להשמיע קול. המוציאים להורג סובבו אותו לכיוון הגיליוטינה והחלו לגרור אותו לעברה. שירה הביטה מלמעלה בנעשה וחשה לבטים עזים. להציל אותו או לא? לרדת או להישאר למעלה?
ראשו השמוט של בֶּלַע הונח בסד, אך בטרם הספיקו המוציאים להורג לסגור את הסד, זינקה שירה מהחלון בנפנוף כנפיים עיקש. הנוכחים קפאו על מקומם כאשר הבחינו בנסיכת הפיות דואה באוויר לכיוון הבימה ובגמישות מעוררת התפעלות אחזה בגופו של בֶּלַע והתרוממה איתו לאוויר. המוציאים להורג נותרו המומים על הבימה עד שהמלכה זינקה ממקומה במכה אחת ובצעקה.
"מדוע אתם עומדים במקום?" כעסה, "תפסו אותם!"
שירה כבר הייתה רחוקה מרחק מאות מטרים כאשר התעשתו המוציאים להורג וזינקו לאוויר. היא הביטה לאחור וראתה כיצד שלוש הפיות גדולות הגוף מצמצמות אט אט את הפער ביניהם. לפתע הרגישה את מגע ידו של בֶּלַע. היא הביטה לעברו וראתה חיוך פרוש על פניו.
"ידעתי שתצילי אותי," אמר, "כעת הוציאי מכיס מכנסיי את האבקה הירוקה, פזרי אותה באוויר, ואנחנו נהיה בסדר."
ללא שאלות הכניסה נסיכת הפיות את ידה לכיס מכנסיו של המכשף ופיזרה באוויר את האבקה הירוקה שמצאה בתוכו. כעבור שניות אחדות הרגישה כיצד כל גופה נמתח ומתכווץ בו זמנית. הייתה זו התחושה הנעימה והבלתי נעימה ביותר שחשה בחייה בו זמנית. לפתע, חשה כיצד פרץ אנרגיה אדיר זורק אותה קדימה באוויר במהירות של אלפי קילומטרים בשנייה אחת, קפיצת דרך כמותה לא ידעה מעולם.
לאחר מספר שניות של תעופה במהירות בלתי נתפשת החלה האנרגיה לדעוך ומעופה של שירה חזר למהירותו הרגילה. היא הבחינה במערה וחשה רצון עז לנוח. שירה נכנסה לתוכה והשכיבה את בֶּלַע מולה.
בֶּלַע היה עדיין מותש והצליח רק להזיז מעט את ידיו וראשו. הוא נשם נשימות עמוקות וכבדות וצפה כיצד נסיכת הפיות ממתינה לו שיתעשת ויסביר לה מה מתרחש.
"את צודקת," הוא ענה לה מבלי ששאלה דבר, "מגיע לך הסבר."
"אני רק רוצה להבין מה קורה לי," אמרה כמעט בבכי, "חיי, מחשבותיי, רגשותיי, הכל נדמה שיצא מכלל שליטה."
"זה מפני שאין לך חיים," אמר המכשף והדהים את שירה. "כפי שאין לך מחשבות, ואין לך רגשות."
שירה נותרה המומה במקומה. סערת רגשות מילאה את כל חלקי גופה ובלבול שטרם ידעה השתלט על מחשבותיה. כיצד ייתכן שאין לה חיים? הרי היא חיה. ומחשבות ורגשות? הרי ברגעים אלו היא חושבת ומרגישה, כיצד ניתן לומר שכל אלו לא קיימים בה?
"המציאות בה את חייה אינה אמיתית," הסביר בֶּלַע, "גם אני אינני אמיתי וכך גם בני משפחתך. השיחה הזו שמתנהלת ברגעים אלה אינה מתנהלת במציאות."
"אתה מבלבל אותי," אמרה שירה, "כיצד זה יכול להיות שהשיחה אינה מתרחשת.? הרי אנחנו מנהלים אותה ברגע זה."
"קיים עולם אחר מחוץ לעולם הפיות," המשיך בֶּלַע בדבריו תוך כדי התעלמות מוחלטת מתגובתה של שירה, "איני יודע מה הוא, אבל אני יודע שאליו את מוכרחה להגיע, אליו את מוכרחה לשוב."
שירה לא הבינה מדוע בֶּלַע משתמש בפועל "לשוב". הרי מאז ומתמיד חיה בארצה, בעולמה, בין כותלי הארמון המלכותי. בו נולדה, ובו, ככל הנראה, גם תמות.
"מעולם לא עזבתי את ביתי," התעקשה, "מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי פה."
"הזיכרונות שקיימים בראשך, שירה, אינם אמיתיים," המשיך בֶּלַע, "זיכרון הוא לא יותר מגוש של מידע, גוש שניתן להחדיר לכל אדם בכל עת. הזיכרונות שלך… הילדות שלך… דבר לא היה קיים במציאות…"
"זה לא נכון!" קראה שירה, "אני זוכרת את הילדות שלי! אני זוכרת את האחיות שלי, את המשפחה שלי!"
"כל אלה הן חתיכות מידע שנכנסו לראשך," אמר בֶּלַע, "האם את זוכרת את הפעם הראשונה בה נפצעת? את היום בו גילית שאינך בת אלמוות? את הבחור הראשון שפגשת, את היום בו אכלת בפעם הראשונה את המאכל האהוב עלייך?"
שירה השפילה את ראשה ושתקה. היא לא זכרה אף לא אחד מהדברים עליהם דיבר בֶּלַע. היא הרימה את ראשה בבת אחת כשדמעות בעיניה. האם זה ייתכן? האם בֶּלַע צודק? האם דבר אינו אמיתי.
"אם כך, מה אמיתי?" שאלה בייאוש.
"החלק הזה," אמר בֶּלַע והניח את ידו על לבו, "שמרי על הלב שלך כי הוא, ורק הוא יצליח להוביל אותך בחזרה למקום אליו את שייכת."
בֶּלַע המותש נרדם כשידו על לבו. שירה נותרה בוהה בו, מנסה לעכל את כל המידע שנחשף בפניה בשניות שחלפו. חלק ניכר ממנה האמין לדבריו של בֶּלַע, אף על פי שלא הבינה אותם לגמרי. הרי אם כל המציאות בה היא חייה אינה אמיתית, זה יכול להסביר את התחושות המוזרות שחשה כל חייה, את בלבול המחשבות, את תחושת חוסר ההתאמה. אולם דברים אלו נוגדים כל היגיון בריא. המשפט "אני חושב משמע אני קיים" הדהד בראשה. היא לא ידעה מי אמר אותו, אבל זכרה אותו היטב. היא חושבת, אך האם זה באמת אומר שהיא קיימת?
ראשה של שירה החל לכאוב. היא חשבה יותר מדי ליום אחד. השמש החלה לשקוע אט אט, והיא הייתה זקוקה לשנת לילה מתוקה. היא נשכבה לצדו של בֶּלַע, עצמה את עיניה ונרדמה.
לא היה לה מושג כמה זמן הספיקה לישון לפני שהתעוררה בבהלה. השמש כבר זרחה, והמערה הוארה בקרניים עדינות,. הרעש שהעיר אותה, היה הרעש האיום ביותר שיכלה לשמוע, רעש שהתקשר בעבורה באופן מיידי לאבדון, רעש נפנוף הכנפיים של חיילי המשמר המלכותי.
בֶּלַע התעורר אט אט, פקח את עיניו בעדינות, מתקשה להיאבק בקורי העיניים הדביקים. הוא הבחין בפניה המתוחים של שירה ונאנח.
"זה היה עניין של זמן," אמר, "הם ימצאו אותנו, אל תחשבי שלא."
שירה כמעט בכתה. היא לא ידעה מה לעשות. היא לא רצתה שהחיילים ימצאו אותה, היא לא רצתה לחזור לארמון, לראות כיצד הורגים את בֶּלַע ולאבד לנצח את הסיכוי להבין את משמעות חייה.
"מה נעשה?" שאלה.
"אין מה לעשות," אמר, "לפחות לא במקרה שלי. אני פצוע, איני יכול לזוז. את, לעומת זאת, מוכרחה לברוח ולהמשיך לעוף קדימה עד שתביני מאיפה באת, ולאן את הולכת."
"לא!" קראה שירה בתוקף, "איני מוכנה לנטוש אותך פה."
"אני אינני אמיתי…" אמר בֶּלַע בקול שקט.
"אתה כן אמיתי!" התעקשה שירה, "אני רואה אותך מולי, אני מדברת איתך, אני מחבבת אותך. אין לי מושג מה ההגדרה שלך לאמיתי, אבל בעבורי, אין יותר אמיתי ממך."
חיוך נפרש על פניו של בֶּלַע. שירה הביטה בו נואשת, מנסה לחשוב כיצד תוכל לשנות את דעתו. אולם לגורל היו רעיונות אחרים. רעש נפנוף הכנפיים התגבר. לפתע, נראתה דמותו האדירה של הגנרל אגוזי בפתח המערה.
"שלום, נסיכה." אמר בקול של רוצח.
שירה נסוגה לאחור וחיבקה את בֶּלַע המטושטש. הגנרל אגוזי התקרב עוד ועוד לעברה, כשחיילי המשמר שבפיקודו צועדים אחריו בפנים חתומות ללא כל אופי. גופה של שירה רעד כולו. היא הייתה לכודה במערה, ללא כל יכולת להימלט. היא הביטה בפניו של בֶּלַע. הוא לא הראה כל סימן לפחד. להפך, חיוך של השלמה נפרש על פניו.
"אני מבקש ממך לבוא איתי." אמר הגנרל אגוזי.
"לעולם לא!" צעקה שירה.
"אני יכול לעשות זאת בנועם או באכזריות," אמר הגנרל אגוזי, "אך בסופו של דבר את תבואי איתנו."
הייתה זו הפעם הראשונה ששירה סירבה לחזור לארמון לאחר שחיילי המשמר תפסו אותה. היא לא הייתה מוכנה לצעוד צעד אחורה, היא לא הייתה מוכנה לשוב לשגרה המתסכלת של החיים בארמון. יש משהו שהיא לא הבינה ומצאה סוף סוף מישהו שיכול להסביר לה אחת ולתמיד מה לקוי בחיים שלה, ועל כך איננה מוכנה לוותר.
הגנרל אגוזי שלף חרב אדירה והתקרב לעבר בֶּלַע. שירה הלבינה כולה ופלטה צעקה אדירה. אחד החיילים ניסה להרחיק את שירה מגופו של בֶּלַע, אך ללא הצלחה. לגנרל אגוזי זה לא הפריע, הוא אחז בראשו של בֶּלַע ושיסף אותו. שירה צעקה צעקה אדירה ומבול של דמעות זלג מתוך עיניה.
"ברחי," אמר בֶּלַע כשהוא צועד לעבר האור, "עופי מבלי לעצור."
חיילי המשמר היו עסוקים בטפיחה עצמית על השכם לאור השחיטה הזריזה של הבוגד במלכות בֶּלַע בן אחיהוז, ולא הבחינו בדמותה החמקמקה של שירה. הזוועה שצפתה בה זעזעה את כל גופה, אך היא ידעה שהיא מוכרחה לקיים את מצוותו האחרונה של בֶּלַע ולהימלט. מבלי שהחיילים הבחינו בכך היא הרפתה מגופתו השמוטה של בֶּלַע ובזינוק יצאה אל מחוץ למערה והתעופפה באוויר במהירות המרבית. הגנרל אגוזי, שהספיק לנוח על זרי הדפנה, נבהל והסתובב בצעקות.
"עופו!" קרא, "תפסו אותה והביאו אותה אלי, חיה או מתה!"
עשרות פיות זינקו באוויר ורדפו אחרי הנסיכה הנמלטת. שירה לא הביטה לאחור והמשיכה לעוף כשהיא מגבירה את מהירותה מדקה לדקה, מבלי לדעת מה תוכניתה. המרדף נמשך וממלכת האור כולה שמעה את רעש נפנופיהן של מאות זוגות כנפיים. היא יכלה לשמוע את נשימותיהם של חיילי המשמר, להריח את זיעת גופם, לחוש את מבטיהם שננעצו בגבה. היא התעייפה, נחלשה, אך לא הייתה מוכנה לוותר, לא הפעם.
לפתע החלה שירה לחוש סחרחורת קלה שהלכה וגברה. גופה רצה לעצור, להפסיק את נפנופי הכנפיים ולצנוח מטה, אך ליבה לא נתן לה, היא הייתה מוכרחה להמשיך. היא החלה לשמוע צפצופים איומים באוזניה, צפצופים מונוטוניים מרגיזים ומאיימים והכל מסביב החל להיטשטש. היא הביטה לאחור בפעם הראשונה מזה דקות רבות וראתה את חיילי המשמר של הגנרל אגוזי נעלמים לאט לאט. כל גופה רעד, משהו מוזר אירע. הסחרחורת שחשה הפכה לבלתי נסבלת., כל עולם הפיות הסתובב סביבה כסחרחרה, הלך והתפוגג אל תוך חור שחור אדיר. היא הרגישה את עצמה נסחפת במערבולת וחשה ייסורים נפשיים ופיזיים יחדיו. הכל נראה אבוד, הכל נראה מר. הכל נעשה שחור.
שירה פקחה את עיניה אט אט כשברקע נשמע אותו צפצוף מונוטוני ומרגיז. היא מצאה את עצמה שוכבת על מיטה בחדר שכולו לבן. היא הביטה בידיה, כל התכשיטים שלה נעלמו, היא ניסתה לנפנף בכנפיה, אך לא הצליחה להרגיש אותן. לפתע, נדמה היה שכמות אינסופית של מידע חודרת אל תוך ראשה. זיכרון של שתיים-עשרה שנה נדחס לתוכה בתוך שניות ספורות,. הכל היה לפתע ברור ומובן.
לצד מיטתה מצאה עיתון. היא הרימה אותו ובחנה את כותרת העמוד בו היה פתוח: "ילדה בת שתיים-עשרה שרויה בתרדמת זה החודש השביעי בעקבות תאונת דרכים קשה. שר התחבורה מבקש לחוקק את חוק "שירה קורן" למניעת תאונות דרכים, על שם הילדה הנפגעת,."
חיוך התפשט על פניה. היא הבינה הכל. היא הבינה על מה דיבר בֶּלַע ונדהמה ממורכבותו של המוח האנושי.