נצחית

מבעד לערפל והחשכה ניתן היה לראות בעירפול מנטלי כבד את מגדל השן, הגבוה והאפל.

האגדה מספרת אודות נערה אדמונית וחיוורת הכלואה בגופו העליון של המגדל, לכודה בחשכה

ובבדידות.

בעודה מצפה להצלה כלשהי, היא ניזונה רק מהפנטזיות העמוקות שבתוכה, ולעיתים אף שאבה את הזכרונות והחלומות של עוברי אורח, כגון עטלפים גדולים המשוטטים באזור נטוש זה, בכדי להתמודד עם בדידותה.

עקב כוחות קסם בלתי ידועים, הנערה נותרה צעירה בגופה על אף מאות השנים שעברו ותמימותה נותרה בה. אך מחשבותיה, חששותיה, ותהיותיה המשיכו להסתגנן ולהתחדד.

זכרון אחד שקלטה מאחד מיצורי הלילה עירפל את חושיה וחדר לתוך עיניה ומחשבותיה והיא חשה כאילו הייתה אותו יצור מעופף ומוצץ דם. היא לא ידעה אם היה זה זכרון מן העבר, או שהיה זה ארוע מן העתיד לבוא, אך אותו הלך מחשבה פער את אישוניה ואפף את תקוותיה התמימות;

מבעד לערפילי אברדות', מעל ליער השחור והאפל, היא ריחפה דרך העננים הקודרים. רוח קרה נשבה על פניה והיא חיפשה מקום מוגן בכדי לחמוק מן הגשם הקר. בעודה מעופפת במהירות, קלטה בעיניה דמות שחורה רכובה על סוס מלחמה מעוטר בשיריון שחור ואימתני. בעזרת יכולותיה המיוחדות, היא הצליחה לראות מבעד לקסדתו הכבדה, וראתה להפתעתה פנים נאות של עלם צעיר. היא רצתה לראות אותו יותר מקרוב ולכן צללה למטה, לעברו, מתמרנת בין ענפי העצים העבותים והקודרים.

האם האביר בא להצילני? חשבה בעודו שולף את חרבו ובאיבחה צלולה מפלח את גופה המפלצתי לשתיים.

הנערה חזרה להכרתה. היא שכבה במיטת האפיריון הגדולה שלה, עטופה בסדינים סגולים נעימים. ריח מתקתק ורך אפף את גופה העדין. היא התרוממה תוך רגע ומיהרה להביט מחוץ לחלונה החסום בסורגים, תרה בעיניה אחרי היצור המעופף. מחפשת אחריו כדי להזהירו בדרך כלשהי מסופו הקרב ובא, אך היא לא ידעה לזהותו עקב הכמות הרבה של היצורים החגים בשמיים העגומים. היא נזכרה שוב במקום בו ראתה את האביר דרך עיני היצור. הוא נמצא במרחק של כשעה ממני, היא הבינה זאת כעת. אני רוצה כבר שיבוא, הבדידות מערערת אותי.

זכרון נוסף חדר לראשה; היא שכבה על אדמה שחורה וקשה, מעוטרת בפסים מעוקלים ומתקמרים, רוח חזקה נשבה בעוד היא נאחזת בציפורנייה בכדי לא לעוף מהמקום בו הייתה. ציפורניה כאבו, אך היא נאבקה ברוח האימתנית. היא הרגישה את האדמה מתחתיה רועדת. כשהביטה קדימה בקימרון המתכתי והשחור ראתה ראש של יצור מסויים, דוהר קדימה והיא הייתה עליו. היא ראתה רחוק מאוד מלפניה את הטירה האפלה אך קדמה לה חומת קוצים אפרפרה. כשהביטה למעלה ראתה אותו מסתכל עלייה ובידו העצומה בבתאחת העיף אותה ממנו, כאילו הייתה לכלוך.

ההכרה שבה מיד. הוא מתקרב, היא כבר לא יכלה לחכות לעזוב את המקום הארור הזה. אך הוא אכזר ליצורים שאני כלכך אוהבת, חשבה. הוא אכזר לטבע ממנו נולד, ממנו נולדנו כולנו.

זכרון ניתך בה, הפעם אחד שהיה קבור עמוק בתוכה, זכרון אישי שהיה שמור אך ורק בראשה; עיניה היו מכוסות במטפחת שחורה עדינה. היא שמעה את הכרכרה נעצרת, הסוסים רוקעים עם רגליהם באדמה הרטובה, הגשם הכבד מכה בקירות העץ של הכרכרה. הדלת שלידה נפתחה, האנשים שנסעו איתה עזרו לה לרדת, רגליה היחפות מתלכלכות בבוץ, שיערה האדמוני נרטב מן הגשם. הם תפסו אותה בזרועותיה, אחד מכל צד, בעוד כפותידיה כפותות באזיקי מתכת. טיפות הגשם הסיטו מעט את המטפחת מעיניה ועזרו לה לראות מעט מהדרך בה הובילו אותה. הם הגיעו למבוך ירוק עצום ומפותל. היא הספיקה לראות אותם נוגעים מדי פעם בענפים כפופים בצורת חרמש וכעבור כמה רגעים הם מיהרו לסדר מחדש את המטפחת כדי שתסתיר היטב את עיניה. הם לא רוצים שאדע את הדרך, הם מתכוונים לכלוא אותי כאן לנצח.

על אף גודלו המרשים של המבוך, לקח להם רק כתריסר דקות להגיע לקצהו.

הם הכירו את הדרך בעלפה, חשבה.

ואז נגעה כף רגלה במשהו קר וקשה. מדרגות שיש כנראה. הם עזבו אותה לרגע וניגשו לפתוח דלתות ברזל כבדות ביותר, אוויר קר נישא אליה מתוך המבנה האפל, הלח והנטוש.

כך הם הביאו אותי, חשבה בראשה הבודד. כלכך הרבה זמן עבר מאז שכבר שכחתי מה עשיתי. כלכך הרבה זמן שלא חשתי מגע של אדם אחר, שלא יצרתי קשר עם אדם בשר ודםלדבר, לגעת, לחוש; כל זה היה חסר לה מאוד. היא ניגשה אל החלון של הטירה הנטושה והביטה למטה אל תחילתו של המבוך הירקרק והקסום אך מראהו הטעה אותה, מאחר וכשהביטה שוב גילתה שהוא היה כעת רק מבוך אפור ומדכא, מלא בקוצים דוקרניים וענפים יבשים וסדוקים.

האביר השחור ירד מהסוס וקשר אותו לאחד מעמודי השער, הביט לכיוון המגדל הרחוק בה הייתה כלואה הנערה ונכנס למבוך. היא עקבה אחריו ממרומי המגדל, הולך בנבכי המבוך. היא רצתה לעזור לו, אך לא ידעה כיצד. היא לא הצליחה להשמיע את קולה האנושי, מאחר ובמשך שנים כה ארוכות היא לא דיברה עם אף אדם. כעבור כחצי שעה, האביר עדיין הסתובב במבוך הקוצני, מנסה למצוא דפוס מסויים בכדי לצלוח דרכו.

ואז עלה בראשה רעיון; אם אני יכולה לקלוט באקראי זכרונות של יצורים ולהרגיש כאילו הייתי הם, אולי אני יכולה ליצור מצב שכזה מרצון, להשתלט על יצור ובעזרתו להוביל את האביר ליציאה?

הנערה הביטה מבעד לחלון וראתה את אחד מיצורי האופל שהגנו על הטירה, היא לא ניסתה זאת בעבר.

היא התרכזה חזק מאוד בעודה מביטה ביצור, הוא הרים את ראשו המסתורי עטוי הברדס והביט אלייה בחזרה.

היא דימיינה בראשה את תמונת האביר האפל הרוכב על הסוס השחור וראתה בעיני רוחה את התמונה הופכת לנוזל חשמלי אשר נשלח אל עבר היצור האפלולי. היה נדמה לה כאילו הוא מהנהן לאות הסכמה, מסובב את ראשו וחודר פנימה, אל תוך המבוך.

כשנגלה היצור מכוסה הברדס בפני האביר, שלפו שניהם את חרבותיהם; קת החרב של האביר המעוטרת בזהב השלימה את להב החרב החדה והבוהקת שהחזירה את השתקפותו, לעומת חרבו החלודה אך החדה של היצור אשר לא שיקפה דבר. האביר הסתער על היצור בשאגת קרב ואילו השני רק נהם בקול עמוק ומצמרר.

קול חרבותיהם נקשו אחת בשנייה. האביר ניסה להביט בפניי היצור הנסתרים בברדס אך ראה רק חשכה.

בעוד הנערה מביטה מהחלון, היא ראתה את שניהם מתקדמים במבוך האפור ולרגע הזוי אחד הפך המבוך שוב לירוק וקסום כפי שהיה אז; לח ורטוב מהגשם. האביר והיצור הסתייפו אחד עם השני, מתחלפים במקומותיהם ומתקדמים במבוך תוך כדי כך ואז לפתע הרים היצור את מבטו אל עבר החלון בו הביטה הנערה ותוך רגע פגעה בו חרבו של האביר וגרמה לברדס ליפול על האדמה חסר כל גוף ממשי.

האביר הביט סביבו רק כדי לגלות שהוא הגיע ליציאה מן המבוך אשר היה כעת שוב חסר קסם, קוצני ואפור.

מולו עמדו דלתות המתכת הכבדות, כשניגש לפתוח אותן בקול חריקת חלודה הן נפתחו בפניו בעצמן.

הנערה הביטה מתוך עיניים אחרות באביר המתקדם בחשיכה בעוד היא הייתה עדיין כלואה בקצה המגדל. היא הסתתרה מאחורי עמוד שיש מפואר בקרבת המדרגות הרחבות מכוסות בשטיח ארגמן עם פסים זהובים בשני צדדיו, ולמרגלותיהן היו מפוזרות גופות שילדיות של אנשים שניסו לחדור פנימה, אנשים שניסו וכשלו. קול איום ולא אנושי נשמע ברחבי האולם. היא הביטה למעלה וראתה את האביר עומד בתחילת המדרגות, חרבו שלופה ומלפניו מעין ערפל שחור סמיך שהתפשט במעלה המדרגות וממנו בקעו כמה זוגות עיניים אדומות וגדולות. הערפל התקרב אליו והאביר הניף את חרבו אך לא פגע בדבר כשחתך את הערפל השחור כאילו היה אוויר, ואולי אכן היה. אך הדבר המעורפל נראה לעיתים מוצק ולעיתים אוורירי ולכן היה כה קשה לפגוע בו. משהו מן הערפל ניתך באביר, חדר את שיריונו וחתך את זרועו הימנית.

האביר העביר את חרבו לידו השמאלית, דבר שהיה אפשרי לאחר אימונים רבים בחיזוק שתי הידיים.

הערפל כעת נהיה שוב מוצק לרגע וחתך דרך השיריון את חזהו של האביר.

הנערה חששה מגורלו. לאחר זמן רב בו צפתה ביצורים ולמדה להכירם, ואת נקודות התורפה שלהם,

חשבה שהיא לא תיתן עכשיו להזדמנות להינצל מהמקום פשוט להיעלם, ולכן הביטה באביר והתרכזה חזק.

היא חיכתה לרגע המתאים ואז חשבה בראשה: עכשיו. האביר נע הצידה והערפל לא הצליח לפגוע בו.

הדמויות שבערפל מילמלו שוב מילים בשפה לא ברורה ובתהודה לא אנושית שנשמעו כמו: ארתגו סיפרסטי לורמוקלארוס אברדות' טריגולמונרי פטרוסינקריפטוקרת'. ואז שוב חלקים בהן נהיו מוצקים, הכו באביר וגרמו לו ליפול במורד כמה מן המדרגות שהספיק לטפס. הנערה פלטה זעקת דאגה מפיה וחשבה שזהו סופו, אך תוך כמה שניות התרומם האביר על רגליו, הסתובב ועזב את הטירה. הנערה הביטה מבולבלת בגבו של האביר, ואז הביטה בערפל המפלצתי ולא ידעה מה לחשוב. הוא עזב אותי, נטש אותי להירקב כאן. אך לפתע הוא חזר, זרועו הפצועה חבושה בבד שקרע מברדסו של היצור. האביר אחז בידו השמאלית בחרב החדה המבריקה שלו, ועל אף הפציעה, בידו הימנית שאותה התקשה להרים, אחז בחרבו החלודה של היצור שנלחם בו במבוך.

הוא טיפס במדרגות המפוארות והתקרב אל הערפל השחור. הנערה התרכזה מחדש וחיכתה לרגע המתאים שוב. היא ראתה את העיניים האדומות בורקות ולרגע נראו לה רושפות אש. עכשיו. עכשיו. עכשיו. היא חשבה בראשה. הערפל נהיה מוחשי שוב וניסה לפגוע באביר, אך האביר פנה הצידה; בחרבו האחת הוא שיסף את גופו המוצק של הערפל ואת החרב החלודה הוריד בין שתי העיניים האדומות. צווחה הידהדה ברחבי הטירה כשהערפל קרס על המדרגות, פולט נוזל שחור, התפזר באוויר הנוזל התאדה ונותר רק כתם רטוב על השטיח המעוטר.

הנערה הביטה באביר מקרקעית הרצפה; הוא היה כה גדול ואילו היא הייתה כה קטנה. היא זחלה לעברו בכל כוחה, רוצה בקירבתו, כמהה לחוש את מגעו הקר של שיריונו ואז את ידיו התומכות. היא הגיעה לסוף המדרגות בהן רכן האביר, זורק את החרב החלודה מידו הכואבת ומסדר את התחבושת המאולתרת והמדממת.

כשסיים לנקות את חרבו החדה והחזיר לה את בוהקה, התרומם והכניסה אל תוך נדן המתכת שהוצמדה לחגורתו. האביר פנה ללכת אך אז ראה משהו קטן ביותר ליד רגלו. משהו חי, אך חסר משמעות עבורו.

ולכן כשפנה ללכת, לא גילה כל אמפתיה לכך שהותיר את היצור הקטן מת תחת חסדיו המפלצתיים.

בנשימה עמוקה ומופתעת התעוררה הנערה ושבה להכרתה. מדוע חוסר הרגישות הזאת? חשבה בעצב.

אך עם זאת, הוא האביר שבא להצילני, ואני לא יכולה להיות בררנית או שאשאר לבדי עוד מאתיים שנים בציפייה לאדם המושלם. הוא נאה, הוא חזק, הוא יכול להגן עליי. עליי.. חלשה שכמותי, אומללה ובודדת. למה הפכתי להיות אחרי כל השנים האלו? אני לא בטוחה בכך בעצמי.

קולות טלטלה של מתכת נשמעו מעבר לדלת והיא הבינה מכך שהאביר עושה את דרכו אלייה, במעלה המדרגות. הנערה המתינה על מיטתה, מחבקת את עצמה כדי להתחמם. היא שמעה אותו ליד הדלת, מנסה לפתוח אותה, אך כנראה שהדבר לא הצליח בכלכך קלות, אחרת היא הייתה כבר במקום אחר, רחוק מכאן. הדלת החלה להטלטל ולרעוד. אם הדלת לא נפתחת בעדינות, נאלץ להשתמש בכוח. תהתה הנערה כשניחשה נכונה את מחשבותיו של האביר. היה שקט לרגע ואז הדלת נדפקה חזק, כאילו משהו התנגש בה. זה קרה שוב ושוב, ודלת המתכת התעקמה עוד ועוד, ציריה מתחילים להתפרק. ואז במכה נחרצת אחרונה הועפה דלת המתכת בקול רועם והתרסקה על הרצפה. מתוך ענן האבק שהתפזר פסעה פנימה דמותו של האביר השחור. הוא הוריד את קסדתו וחייך לעברה. שיערו היה שחור ארוך שגלש עד לכתפיו ובנוסף לשיניו הצחורות, היה לו חיוך יפה. "רוזנת יקרה, באתי להצילך מפני כוחות האופל," אמר בעודו מחייך, גאה בעצמו. דמעות עלו בעיניה של הנערה והיא השליכה את עצמה לרגליו. "תודה לך! חיכיתי כלכך הרבה זמן!" הוא הרים אותה על רגלייה והיא חיבקה אותו, מחייכת. אך ברגע שחיבקה אותו במצב בו לא יכל לראות את הבעת פניה; היא כבר לא חייכה. היא לא חייכה וגם לא בכתה כששמעה אותו נאבק בה, מנסה להתרחק מאחיזתה החייתית ומהפגיון שחדר לגבו, אך הוא היה כלוא ביניהם. הוא נפל על ברכיו, מבולבל, מנסה להבין את אשר קרה. "למה?" שאל, אך במקום תשובה הוגנת שמע רק צחוק מרושע מהדהד בכתלי הטירה, צחוק שנראה כי לא נשמע מתוכה, אלא מתהודה רחבה יותר, מהטירה עצמה, והיא הייתה חלק ממנה.

האביר הגוסס הקשיב לצעדיה וקולה המתרחק כשאמרה כמעט רק לעצמה:

"אופל?", צחקה. "מה בכלל אתה יודע אודות האופל?".

למה הפכתי להיות אחרי כל השנים האלו?

למפלצת. חשבה, בעודה מלקקת את הדם מאצבעותיה.

היא עזבה את החדר מבלי להקדיש לו מבט אחרון והותירה שם את האביר המתבוסס בדמו.

כשירדה במדרגות מכוסות השטיח הארגמני חשבה אודות יצורי האופל הערפיליים, הם לא יכולים לפגוע בי, לא כעת שאני חופשייה וחזקה יותר מאיפעם. צורות ערפיליות שחורות התקרבו אלייה אך במרחק סביר.

הנערה עברה מבעדן והן רק התרחקו חזרה לביטחון שהיוו הצללים עבורן.

שאר יצורי האופל השתחוו בפניי נוכחותה המצמררת.

היא עברה דרך הדלתות הכבדות, נושמת את האוויר החופשי והענוג.

המבוך הירוק, הלח והקסום ניצב מולה כעת. היא חיפשה את הענפים הכפופים בצורת חרמש שהיוו סימני דרך כדי לצאת מן המבוך, כפי שזכרה מאותו יום בו הביאו אותה לשם לראשונה.

קשור לאחד העמודים של שערי הטירה המתכתיים היה הסוס השחור.

הוא לא התפרע או ניסה להימלט, הוא רק קיבל על עצמו את גורלו כגורל אדונו;

להיות משועבד אך ורק לה, לרוזנת הכריזמתית והאימתנית.

האביר השחור נידון לאובדנות.

בעודה דוהרת על הסוס אל עבר האפלה העבותה, אל עבר היער,

הרגישה שכעת היא חופשייה לחפש לעצמה קורבנות נוספים,

להמשיך ולחיות את החיים שמנעו ממנה ולנקום בכל האחראים שעשו זאת.

היא יכולה לעשות ככל העולה בתודעתה ואף אחד לא יעמוד בדרכה.

כי רק מילה אחת יכולה לתאר את הרוע והאפשרות לעשות זאת שאופפת את העולם ואותה.

מילה אחת שתקים שוב את תקופת האופל בה שלטה בעבר וכעת תשלוט שוב.

תקופה אימים נפלאה זאת שפינטזה בראשה כלכך הרבה זמן,

זמן בו כעת היא תוכל להמשיך לחיות ולעשות כרצונה.

כי היא יכולה.

כי היא

נצחית.