נצר לשושלת

'טעות גדולה', חשב אבנר, בהיותו שוכב על החול החם, בשעת צהריים רותחת של חודש אוגוסט – 'טעות גדולה היתה לבוא בשעה שכזו אל הים'. בלי שמשיה, ללא קרם שיזוף ואף בלי בקבוק מים – טמטום מוחלט, ובכל זאת, מן עייפות מוזרה שכזו מנעה בעדו מלקום וללכת, בחזרה אל המזגן, או אפילו אל המים, שיצננו אותו מעט. 'מה הביא אותי לכאן?' תהה, שכן לא היה טיפוס של ים, וגם לא של שמש, אך היה זה דחף לא מוסבר שהביא אותו לשכב באותה שעה על החוף המבודד.

צוקי הכורכר שמאחוריו בהקו אל מול השמש והחלו להטשטש מול עיניו. רעש הגלים היכה באוזניו כאילו הגלים עצמם הם שמכים בו והוא ממש הרגיש איך עורו מתקלף תוך שניות. אך כח משיכה עצום כמו הדביק אותו אל החול הרותח. הוא עצם את עיניו והחל הוזה, בתוך עולם חסר זמן ומשמעות. דמויות שונות החלו להתגלות מולו, אנשים מוזרים בתלבושות משונות, מדברים ללא הרף בשפות שונות. היה שם חייל שעישן המון סיגריות ונשען על רובה חלוד, ומדי פעם אמר מספר משפטים שנדמו לאבנר כאיטלקית. היתה שם אשה מבוגרת, מכונסת בתוך עצמה וממלמלת הברות לא ברורות, עורה שרוף ונפוח, מתבודדת כמצורעת משאר הבריות. היה שם איש לבוש חליפה עתיקה ובמשקפיים שבטח היה עובד בנק או פקיד ממשלתי. בחור אחר עמד ללא חולצה במבט עייף, הוא היה גבוה ורזה ונדמה היה שהוא מבקש בביישנות את עזרת הבריות, ועוד ערב רב של דמויות.
אבנר התיישב (או כך לפחות דמיין זאת) והביט בהם בהשתאות, אך הם כמו לא הבחינו בקיומו, עד שלאחר זמן מה איש זקן במשקפיים ושיער שיבה פרוע, לבוש בסמרטוטים, ניגש אליו בסבר פנים חמור.
"קדימה! אל תיתן לעצמך לבזבז את הזמן שלנו. נעשה את זה קצר ולעניין. אתה מוכן?"
אבנר שפשף את עיניו ואז גרד את צווארו, והביט בזקן מבולבל. הזקן חסר הסבלנות רקע ברגלו ונשף כלא מאמין. "אלוהים ישמור! שאלתי אותך אם אתה מוכן"
"מוכן למה? מי אתה? מי אתם?!" שאל אבנר, נלחץ מחוסר סבלנותו של הזקן.
"אתה לא מתכוון להגיד לי שזו הפגישה הראשונה שלך, אה?" זעם האיש, "אין ספק שאתה נצר לשושלת הארורה. אבל הכל תלוי בך"
"איזו שושלת? מה תלוי בי?!" התפלא אבנר, "מי אתם?"
"לא מתפקידי או מכבודי להיות זה שנותן לך הסברים, אבל כרגיל הבירוקרטיה הארורה שוב כשלה, אז הנה אני מבזבז את זמני על שטויות. תקשיב ותקשיב היטב. אתה נצר לשושלת ארוכה של גלגול נשמות. כל מי שאתה רואה כאן סחב את אותה הנשמה בתקופה זו או אחרת, ועכשיו היא אצלך. כן. ואין כאן אף דמות, מלבדי כמובן, שאתה יכול להתגאות שהיא גלגול קודם שלך. זו שושלת ארוכה של מפסידנים. אחת לכל גלגול אנחנו מנסים לשפר את המצב ואת התדמית, שאולי, יום אחד, תבוא הדמות האחת שתשבור את מעגל המפסידנים, ונוכל סוף סוף לעבור אל עולם טוב יותר, בדרגה גבוהה יותר, וגם זה רק אם הבירוקרטיה הארורה הזאת לא תפשל. לא שאני תולה בך אי אילו תקוות, אך מן המחוייבות לנסות זאת בכל גלגול וגלגול".
"אני לא מבין. איפה אני? אני מת?" שאל אבנר שאלה שלא יכלה שלא להרתיח את הזקן.
"לא!!" צעק הזקן כלא מאמין בעוד שאר הדמויות גיחכו מאחורי גבו. "אתה חי, אבל אם אתה רוצה שלאחר מותך לא תהיה תקוע איתנו כאן, בעולם המעבר הנורא מכולם, כדאי שתעשה משהו בנידון, לטובתך ולטובת כולנו."
"מה כל כך נורא בעולם המעבר הזה?" שאל אבנר והזקן שוב רקע ברגלו.
"הוא משעמם, בסדר? תפסיק לשאול שאלות ופשוט תקשיב למה שלחכמים ממך ולבעלי נסיון רב ממך יש להגיד."
"מחמיא לי שאתם תולים בי את תקוותיכם, אבל אני חייב להנמיך את ציפיותיכם, כי אני בעצמי לוזר לא קטן.
אולי כדאי שתנסו בגלגול הבא. הנה, רק אתמול פיטרו אותי מהעבודה, ואחת שיצאתי איתה פעמיים זרקה אותי. לעזאזל, אני בן שלושים ועדיין בתול, חי אצל ההורים וחסר כל מוטיבציה לעשות משהו עם החיים שלי", פלט אבנר ברגע של כנות.
"תאמין לי שאם זה היה תלוי בי הייתי מתעופף מפה אחרי חצי מבט עליך," הפטיר הזקן וכל שאר הדמויות הנהנו כאחת בהסכמה, "ברור לי שאתה לוזר, אבל יש דברים שחייבים להיעשות. למזלה הרב של השושלת, הייתי גם אני חלק ממנה – יזכרו כל הדורות את מפלת הבירוקרטיה הגדולה מכולן – ולכן יש גם סיכוי. אני הייתי מדען דגול במאה השש עשרה, ואת המצאותיי הגנוזות אפילו בימיך עוד לא הצליחו לפתח".
"אז למה לא עברנו כבר אז לעולם טוב יותר?" שאל אבנר בתמימות
"אני באמת צריך לענות על זה?!" שאג הזקן, "הבירוקרטיה!!!"
האיש עצם את עיניו ולפתע כף ידו של אבנר נפתחה לרווחה מבלי שליטתו. האיש הניח בכף ידו גלולה קטנה בצבע אפרסק, ומיד כף ידו של אבנר נסגרה עליה בחוזקה.
"המצאתי הגדולה מכולן. השתמש בה בחוכמה, כי היא חד פעמית. ברגע שתבלע את הגלולה יתרחש מה שבפי רוב הבריות יקרא נס, אך אין זהו נס כלל וכלל כי אם מדע פשוט, שווה ערך לתחכומו של לוח הכפל, וכמו במרבית ההמצאות הדגולות, גם כאן הגאוניות חבויה בפשטות ההמצאה. אז אל תשכח, השתמש בגלולה רק בעת הצורך, לשם מטרה נעלה, מטרה כזו שבבוא יום מותך אפילו הבירוקרטיה לא תוכל להתעלם מכך שזמננו בעולם הארור הזה תם. אז שיהיה בהצלחה, ולהתראות", האיש הסתובב והחל ללכת
"רגע", נבהל אבנר, "אבל מה הגלולה עושה?"
"אתה פשוט לא מקשיב, לא יוצלח שכמוך", זעם האיש ושיער השיבה שלו התנופף ברוח הים. "ברגע שתבלע את הגלולה, אתה תוכל להיות בשני מקומות במקביל, ולבצע פעולות בעת ובעונה אחת בשני המקומות – המקום בו בלעת את הגלולה, והמקום אליו בחרת להגיע. רק אל תשכח, כיוון שמתתי לפני שהספקתי לסיים את פיתוח ההמצאה הגאונית, משך השפעת הגלולה מוגבל. לאחר משך זמן של בדיוק עשירית השעה תפוג השפעת הגלולה ואתה תמצא את עצמך במקום אליו בחרת להגיע. היה זריז ומתוחכם ונצל היטב את משך זמן ההשפעה. היה שלום, אנו עוד ניפגש ביום מותך המיוחל". ועם סיום דיבורו נעלם האיש ואחריו כל הדמויות המשונות, השותפות כולן לאותה נשמה מסכנה, התקועה זה גלגול אחר גלגול באותו עולם מעבר ארצי ומגושם.

כשאבנר פקח את עיניו היתה זו עדיין שעת צהריים, החוף היה אותו החוף והשמש אותה שמש. ההיתה זו הזיה? לא! בכף ידו המזיעה נחה לה אותה גלולה אפרסקית, אשר בחובה תלוי כל כך הרבה. אבנר נעמד על החול ולמשך שניות אחדות ראה רק שחור וכשחזר צבע העולם לעיניו הוא הביט בגופו השרוף. כל פיסת עור חשופה היתה אדומה ובוהקת, ואבנר ידע שצפויים לו מספר ימים ולילות של סבל. הוא אף פעם לא העריך את הקיץ.

הימים הבאים עברו עליו במעין ריקנות מחשבתית. פרצופי האנשים – גלגוליו הקודמים, חלפו לנגד עיניו, אך שום מחשבה משמעותית, או רעיון כיצד להשתמש בגלולה לא הבזיק במוחו. כאב כתפיים קל החל מתפתח במהלך הימים, אולי מפאת כובד האחריות המונחת עתה על כתפיו.
אך ככל שהימים והשבועות עברו, אותו צהריים מוזר החל מעסיק אותו יותר ויותר, וכך גם כאב הכתפיים גבר.
כיצד להשתמש בגלולה? איך זה ירגיש להיות בשני מקומות באותו הזמן? מהי מטרה נעלה? האם זוהי מטרה של הכלל או של אבנר עצמו? האם לוזר שכמותו יוכל לעמוד במשימה כה קשה, והאם גלגוליו הקודמים עוקבים אחר חייו הנוכחיים ואף צופים בו בזה הרגע? אז האם כדאי לו להפסיק מהרגליו המגונים כאשר הוא נמצא לבד עם עצמו?
שאלות רבות העסיקוהו והוא השקיע מאמץ מועט מאוד במציאת עבודה חדשה, או בחיי החברה הכושלים כך או כך.
יום אחד, בהיותו הולך ברחוב שקט בעיר בשעת ערב מאוחרת, שמע קול נשי קורא לעזרה. כיוון שהיה לבדו ברחוב הפליאו אותו קריאות ה"הצילו" וה"סליחה אדוני". הוא הביט אל כל צדדיו ולא ראה שום דמות, עד שלבסוף הרים את עיניו אל עבר צמרת העץ תחתיו עמד, שם גילה בחורה צעירה אוחזת בכל כוחה בענפי העץ. "מה את עושה שם?" שאל אבנר.
"החתול שלי עלה אל העץ ולא הצליח לרדת אז עליתי לקחת אותו. כמעט תפסתי אותו ואז הוא פשוט קפץ למטה, ואני נשארתי תקועה. אתה יכול לעזור לי לרדת?"
אבנר, שמעולם לא טיפס על עץ, חשש. 'לא באמת מתחשק לי להיות כאן' חשב, 'אך אם לא אעזור לה גורל נשמתי יהיה כבגלגולים הקודמים. אולי זו ההזדמנות שלי להשתמש בגלולה. אם אטפס מעט על העץ ואז אבלע אותה, אוכל להיות בצמרת העץ גם כן וכך לעזור לה לרדת במהרה. עשירית השעה צריכה להספיק לי לביצוע משימה לא מורכבת זו'. אבנר פשפש בכיסו והוציא את הגלולה, אותה נשא עמו תמיד. הוא הביט בה ובבחורה שבצמרת וחשב – 'האם זו המטרה הנעלה שתביא אותי עם מותי אל עולם טוב יותר? הרי זו גלולה חד פעמית, הכדאי לקחת את הסיכון העצום? האין זה בזבוז מאין כמותו, הלא כך לא באמת ארגיש את חווית ההמצאות בשני מקומות במקביל. אהיה בשני מקומות, אך על אותו העץ.'
אבנר, כמובן, בחר שלא לבזבז על סיטואציה זו את גלולת האפרסק, אך כיוון שהבין שבריחה מן המקום תגזור גם היא את גורלו, החליט לנקוט בפעולה כלשהי, גם אם פחדנית במקצת.
"אל תזוזי, אני מתקשר למכבי האש", צעק אל צמרת העץ, שם הבחורה כבר כמעט ושמטה את אחיזתה מן הענפים.
אך עוד הוא מפשפש בכיסיו בגמלוניות ומוציא את הטלפון הנייד, ומנסה להיזכר במספר עליו לחייג, הופיע גבר מסוקס ושרירי בקצה הרחוב ולאחר כמחצית הדקה כבר עמד תחת העץ והקשיב לסיפורה של הבחורה שבצמרתו. אבנר נזכר במספר ועוד החל לחייגו – פעולה אווילית במיוחד – כאשר הגבר המסוקס החל לדלג בקלילות במעלה הגזע, ולא חלפה עוד חצי דקה נוספת עד שהניח את הבחורה התשושה בשרמנטיות על הקרקע היציבה. אבנר האדים במבוכתו, ניתק את שיחת הטלפון והחל מתרחק מן המקום, ועדיף שלא ידע כיצד תגמלה אותה בחורה את הגבר המסוקס באותו הלילה, על מנת שלא יועצם עלבונו העצמי.

מספר ערבים לאחר מכן ישב בסלון בית הוריו וצפה בתכנית אירוח בטלוויזיה. בין שאר אורחי התכנית היתה גם זמרת צעירה בתחילת דרכה. אבנר הביט בה מהופנט. היא היתה כה חטובה וקולה היה כה ערב, שהוא מיד התאהב.
במהלך כל התכנית ידו לא יצאה מכיס מכנסיו. הוא אחז בגלולה, מוכן לרגע בו תסתיים התכנית ואז תלך הזמרת אל חדרה שמאחורי הקלעים (כך לפחות דמיין זאת), ואז יבלע אבנר את הגלולה ויופיע מולה, והיא תהיה כה נפעמת מהופעתו, שמיד גם היא תתאהב בו, ואז הוא ינעל את דלת החדר, וייתן למה שרק טבעי שיקרה בין האוהבים לקרות.
"למה תמיד צריכים לחכות לך?" גער אביו של אבנר מן המטבח, "אתה יודע שאמא שלך עבדה הרבה על ארוחת הערב. מן הנימוס שלפחות תבוא לשולחן בזמן."
גבותיו של אבנר התרוממו באין אונים. הוא היה כה שקוע בהזייתו ששכח לגמרי מהזמן, מהוריו ולבטח מארוחת הערב. ולאחר רגע של התעשתות הוא קם ממקומו. אמת היא – אין סיבה שהוא יעקב את הוריו כל עוד הוא חי על חשבונם. וגם גורל הוא – כנראה לא היה זה הזמן הנכון לבליעת הגלולה, והוריו הצילו אותו בזה הרגע מטעות גורלית. אז הוא הלך למטבח, אמנם ממורמר על פספוס הרומן, אך רעבונו מהר השכיח זאת ממנו – כזה היה אבנר.

השנים חלפו, אבנר מצא עבודה חדשה, עזב את בית הוריו ואף עבר בין מספר דירות, אך עדיין נותר אותו בתול לא יוצלח המתעסק באובססיה בגורל נשמתו. פעמים מספר חשב שבטח היתה זו הזיה בשעת הצהריים ההיא, אך הגלולה שלא משה מכיסו, הזכירה לו שאין זה כך.
במהלך השנים הללו נתקל אבנר בסיטואציות לא מעטות בהן שקל לבלוע את הגלולה, כמו בפעם בה יכול היה למנוע שוד בנק מתוקשר, מה שבטח היה הופך אותו לגיבור בפני התקשורת, אך הוא נמנע מלעשות זאת בתירוץ שהבנקים הם הגנבים הגדולים באמת והגונב מגנב פטור, וכמובן סיבתו העיקרית – בזבוז הגלולה החד פעמית על מקרה לא הכרחי. או הפעם בה לקח את עצמו לטיול, הרחק ממקום מגוריו, ואז נודע לו שסבו גוסס ושזוהי כנראה שעתו האחרונה, ואבנר סרב לבלוע את הגלולה ולהימצא בקירבת סבו ברגעיו האחרונים, בטענה שכך או כך סבו לא יזהה אותו ושום תועלת לא תצמח מביקור חטף לפני מותו.

למרות שכל אותן שנים אבנר לא נקט בשום צעד משמעותי, הוא כן הצליח להסיק שתי מסקנות חשובות ואף להרגיש שלם עמן.
האחת היתה ההבנה שבליעת הגלולה צריכה בראש ובראשונה להועיל לו. הוא הבין שעזרה לזולת יפה היא, אך חסרת משמעות הרת גורל, אשר לה הוא זקוק. וכך ירד מעליו מעט מן הלחץ שכן מקרים רבים שבעבר הותירו אותו חסר אונים והחלטה, הפכו לפסולים מראש וחסכו לו זמן, מחשבות, דאגות וטירדה.
המסקנה השנייה היתה שעליו ליזום פעולה שבעקבותיה יבלע את הגלולה, ולא לחכות למקרה אקראי בו לבטח יהסס כתמיד. ובזכות החלטה זו הפסיק ללכת עם הגלולה בכיסו והרגיש חופשי יותר ותחושת הרווחה כמעט והביאה לניצוץ של אושר בחייו.
את המסקנות הללו ואת תחושת הרווחה סחב עמו תקופה ארוכה אשר בסופה כבר ניתן היה לקבוע בוודאות שאבנר הוא איש מבוגר, בן לא פחות מחמישים, וכרגיל דבר לא השתנה, אולי מלבד עובדת איבוד בתוליו כמה שנים קודם לכן (סיפור מביש בפני עצמו).
וכשכבר נדמה היה שלעולם לא יבלע את הגלולה, או שאולי פג תוקפה, או שמא אכן היתה זו הזיה באותה שעת צהריים שנים רבות קודם לכן, צצה והאירה הארה את מוחו הנדוש.
היה זה בעת שישב וצפה במשחקים האולימפיים בטלוויזיה בסלון ביתו. מאמצע הלילה ועד הבוקר היה מהופנט אל המסך, דבוק אל הספה כמו שהיה אז אל החול הלוהט. וכשתמו השידורים לאחר שהוכרזו זוכי ריצת המרתון, הוא קם מהספה, מלא חיות ורענן, נחוש להתחיל את היום, את התקופה החדשה העומדת לפניו, את הגשמת חזונו החדש.
וכך במהלך ימים ספורים הוא ארגן את כל מה שהבירוקרטיה תבעה מפעולתו, ומוכן היה לגשת אל תקופת ההכנה שתיכנן לעצמו – הכנה מנטלית לעומד להתרחש בעת בליעת הגלולה, והכנה פיסית – שכן גם אם מובטחת לו הזכייה בריצת המרתון, עדיף לו להיות בכושר ריצה טוב, כי לאט או מהר, הוא יצטרך לרוץ במשך שעתיים ברציפות.
כן, יגידו אחדים שמקורי הוא הרעיון, ורבים שמגוחך הוא, אך בעיני אבנר היה זה רעיון גאוני, שאפילו המדען ממציא הגלולה היה חייב להודות בכך. הוא נרשם לאליפות בינלאומית לריצת מרתון.
התכנית היתה פשוטה. אבנר יזנק כמו שאר הרצים לתחרות ולאחר שעתיים של ריצה, גם אם יהיה אחרון הרצים – יבלע את הגלולה ויופיע במקביל גם בכניסה לאצטדיון בו תסתיים הריצה. הוא ינצח את המירוץ ומיד שמו ילך לפניו – האדם המבוגר ביותר אי פעם שניצח במרתון ואף תהיה לו האופציה לשבור את שיא העולם אם יחשוק בכך.
כמובן שנותרו שאלות פתוחות לגבי תחושתו במהלך השפעת הגלולה ובתום עשירית השעה, ולגבי החשדות שאולי יעלו כנגדו בתום המירוץ, אך אבנר שהיה כה נלהב מרעיונו זנח את ההתעסקות בשאלות אלו.
הוא התאמן ברצינות רבה. הכין לעצמו לוח זמנים נוקשה שכלל אימונים של פיתוח שריריו הרפים ואימוני ריצה של מרחקים הולכים וגדלים, ועמד בו בנחישות ובהקפדה יתירה. אימוני הכושר הפכו לאובססיה החדשה שלו. ולאחר שנת אימונים מפרכת ובריאה, הגיע מועד התחרות.
הוא קנה בגדי ריצה עם כיסים במכנסיים שם יתחוב את הגלולה, ולאחר לילה של הפרעות שינה, ניצב נרגש עד מאוד, ליבו פועם בחוזקה, על קו הזינוק, דחוס בין מאות רצים אחרים, נטועי תקוות השווא שגם להם סיכוי לזכות במירוץ.

יריית הזינוק נשמעה ועדר הרצים יצא אל הדרך הארוכה, לאורכו של פס כחול אין סופי. המתיימרים מביניהם דהרו קדימה אל ההובלה, המקצוענים שמרו מהם מרחק מתוכנן, והנשרכים סגרו את זנב הרצים, כך כנראה יהיה לאורך כל הדרך, וביניהם מצא אבנר את מקומו בנוחות ובקשיי נשימה.
ההתרגשות העצומה שאחזה בו פגה עם תחילת הריצה, כך שהוא הצליח להפיק הנאה מן הדרך ורק להקפיד להביט בשעונו כל מספר דקות כדי שחס וחלילה לא יפספס את רגע האמת. למרות שהגלולה עוד היתה בכיסו, הוא חש כאילו החל בדרך שאין ממנה חזרה ושאלו הם רגעים גורליים לחייו הנוכחיים והבאים, ותחושה זו כמו ליטפה אותו ברוגע נעים שהסיר כל דאגה מליבו.

תשוש וכואב היה אבנר כשהביט בשעונו והבין שזהו רגע האמת. קרוב לשעתיים רצופות של ריצה כמעט והצליחו להשכיח זאת ממנו. בשלב זה היה מהמשתרכים שבמשתרכים (אם כי ראוי לציין שלא אחרון), וכשהגיע לעמדת המים הקרובה נעצר והמשיך לצעוד במקום, כדי שלא ייתפסו שריריו בטרם יפרוץ אל האצטדיון. הוא אחז בכוס מים ופשפש בכיסו ומבלי לחשוב יותר מדי הניח את הגלולה האפרסקית על קצה לשונו, לגם מן המים, התרכז היטב במקום אליו הוא רוצה להגיע, ובלע אותה. הוא המתין מספר שניות וכשראה שדבר עוד לא התרחש, המשיך בריצתו לאורך הפס הכחול.
לפתע הפס החל מטשטש מול עיניו וקול נשימותיו התגבר והחל להכאיב לאוזניו. הוא פסק מריצתו והחל להתנודד כשיכור לאורך הפס, ועוד הבחין במספר רצים חולפים על פניו ושולחים בו מבט תמוה, כשעיניו נעצמו בחוזקה והוא הרגיש כאילו הוא נופל אל תוך תהום עמוקה, חשוכה וקרה, ואז איבד כל תחושה למשך מספר שניות (שנדמו לו כנצח). וכששבה התחושה היתה זו כזו של חום לוהט, ואת עיניו העצומות יקדו קרני שמש חזקות, וכשהוא פקח אותן ראה רק שחור, שהלך והתבהר אט אט, וחלפו עוד מספר רגעים עד שהבין שהוא נמצא על אותו החוף, אותו החול ואותו רחש המים שם לפני שנים רבות פגש בגלגוליו.
"טעות גדולה", שמע אבנר קול זועף מאחוריו וכשהסתובב גילה תחת צוקי הכורכר את המדען הזקן, מלווה בדמויות המשונות החולקות איתו את נשמתו. הזקן התקרב אל אבנר בפרצוף גדוש זעף ואכזבה. "איזו שטות", קרא ושאר הדמויות הנהנו מאוכזבים. "מי חשב! לבזבז את הגלולה היוקרתית על ריצת מרתון מטופשת. על מה חשבת?!" זעקות אלו של הזקן בלבלו את אבנר והוא בקושי הצליח להוציא הגה מפיו.
"א… אני אנצח במירוץ וכך שמי ייזכר לעד. כך תיקטע שושלת המפסידנים…" ניסה אבנר לשכנע.
"שטויות! לא יכולתי לצפות בחירה גרועה כל כך. אבל אנחנו כה נואשים וחסרי סבלנות לחכות גלגול נוסף, אז הצלחנו לארגן, במאמץ עילאי ותחנונים לבירוקרטיה – דרך חזרה".
לפתע כף ידו של אבנר נפתחה והזקן הניח בה גלולה כחולה, ומיד אצבעותיו של אבנר סגרו עליה בחוזקה.
"כשתבלע את הגלולה הזו אתה תמצא את עצמך בעמדת המים במירוץ, רגע לפני שבלעת את הגלולה. ואז תחזיר את הגלולה האפרסקית לכיסך, ותמשיך במירוץ כאחד האדם. ותשתמש בה שוב, בעתיד, לשם מטרה נעלה באמת. ברור?"
אבנר המבולבל ניסה להתרכז ולחשוב במהרה, ללא הססנותו הידועה ובטרם תפוג השפעת הגלולה. דברי הזקן נשמעו הגיוניים. 'לא לזכות במירוץ כמתוכנן בסופו של עניין לא יהיה דבר נורא כל כך…' חשב. אך להמשיך ולרוץ שעה נוספת לפחות היה לא בא בחשבון! לפרוש מהמירוץ? גם כן לא מתקבל על הדעת.
ובאחד מרגעיו הגדולים, שלבטח ייחקק בספר דברי ימי אבנר, הוא פתח את כף ידו, ובהחלטיות מרשימה השליך את הגלולה הכחולה אל מי הים. עיני הזקן ושאר הדמויות נפערו לרווחה.
"מה אתה עושה?!" צרח הזקן, "אתה לא מודע במה היה כרוך להשיג את הגלולה", הוא הצביע לעבר המים וכל הדמויות רצו לשם במהרה והחלו לצלול על מנת להציל את הגלולה, שוודאי כבר נמסה במי המלח.
"לעזאזל הגלולות שלך ולעזאזל הנשמה ולעזאזל העולם הבא. אני הולך לנצח במירוץ! תחזרו אתה ועדר הנשמות שלך למקום ממנו באתם! אני כבר אמצא את דרכי לעולם הבא, עולם טוב הרבה יותר מזה שאתם תקועים בו!!!" שאג אבנר בתרועת נצחון.
"לא! אל תעשה זאת! בבקשה, כולנו תלויים בך" התחנן הזקן, אך אבנר כבר היה בדרכו חזרה אל עולמנו אנו. הוא עצם עיניו והתעלף. וכשהתעורר היה זה הרגע בו נכנס תוך כדי ריצה דרך שער האצטדיון. קהל של אלפים קיבל אותו בתרועות אדירות ואבנר המאושר החל להקיף את מסלול הריצה בידיים מונפות וחיוך לא נשלט על פרצופו. כן! הוא עשה זאת. קילומטר אחד של ריצה בתוך האצטדיון והעולם יהיה מונח בכף ידו. לראשונה בחייו הרגיש שהוא זה ששולט בחייו, ושמעתה הכל יתנהל על פי רצונו ובטובתו הבלעדית. חלפו לנגד עיניו כל השנים המבוזבזות של אובססיית הגלולה וההתרכזות בעולם הבא. אבל הנה הוא כאן! ידיו מונפות באוויר וכל אהבת הקהל מופנית אליו, האגדה החיה אשר עשתה הסבה לספורט בגיל כה מאוחר ובעזרת כח רצון אדיר כבשה את פסגת ההישגים.
אך אבוי! עוד מאות מטרים נותרו לחציית קו הסיום, והנה רץ נוסף נכנס דרך שער האצטדיון, ומיד אחריו עוד מתחרה. הקהל, שכבר הכתיר את אבנר כמנצח, נעמד על רגליו ובשאגות רמות עודד את שני הרצים האחרים, כדי ליצור מתח שיא – בשבילו נמצא שם הקהל – בסמוך לקו הסיום.
אבנר כמו נחת על הקרקע והחל מתרכז בריצתו במאמץ על לחצות כבר את קו הגמר. הוא הרגיש כיצד הפערים הולכים ומצטמצמים בינו ובין המתחרים המקצוענים, וכמה שלא ניסה, רגליו כמו סרבו להתקדם, וכמאתיים מטרים לפני המקום בו ייחל להיות ראשון צפה ברץ הראשון החולף על פניו, ואז ברץ השני החולף על פניו, ומאה מטרים לאחר מכן קיבל בהכנעה את עובדת שני הרצים הנוספים החולפים על פניו. היה זה הרגע בו עיניו התמלאו בדמעות ועלבון צורם גדש את גרונו. הוא סיים במקום החמישי המכובד, וחדי העין שבין קוראי מוספי הספורט, אף יכלו לזהות את שמו בעיתון הבוקר של יום המחרת, בעמוד השביעי, בתחתית הצד השמאלי, ברשימת דרוג המנצחים.
כאן פסק הטעם מלהמשיך ולספר את סיפורו של אבנר, נצר לשושלת של מפסידנים, אשר נפטר מספר שנים לאחר מכן בשיבה טובה, והופיע עוד פעמים רבות לאחר מכן על אותו חוף ים, כדמות בין דמויות, לצד מדען זקן המנסה גלגול אחר גלגול לשנות את גורל נשמתו האבודה, עד כה ללא הצלחה.

 

הסוף!