סוף המשחק

כמו תמיד- רצתי כאילו חיי תלויים בזה.

כנראה שהם באמת היו.

זינקתי מעל גזע עץ שקרס לפני זמן מה וכבר הספיק להתכסות בשכבה עבה של טחב, מטפסים ושאר יצורים ירוקים שכאלו.

רצתי כבר נצח, הריצה התישה אותי, אך הייתי רגיל לכך.
בשנה האחרונה נראה שכל חיי הפכו לריצת מרתון אחת ארוכה. מאז אותו יום ארור, בו הכל השתנה…

אבל אין לי זמן עכשיו לשקוע במחשבות. רגע אחד של חוסר ערנות יכול להיות רגע אחד יותר מדי, ולא היה לי שום רצון לברר אם אני מסוגל להמשיך לרוץ עם רגל שבורה.

לרוץ…

זינקתי מעל תהום שכמו נפערה תחתי לפתע.
נחיתה מהעבר השני.

לא יאמן, הרגליים שלי נשארו שלמות.

להמשיך לרוץ…!

הכל היה יכול להיות כל כך פשוט יותר אם הוא פשוט היה מניח לי.
נכון, הוא ישן מדי פעם, או עוצר כדי לאכול, אך אלו פחות או יותר כל ההפסקות להן זכיתי.

הוא תמיד מאחורי.
תמיד בקצב קבוע, בדיוק רחוק מספיק כדי שלעולם לא אראה אותו.
תמיד קרוב מספיק כדי שלא אוכל לשכוח שהוא שם.

אל תחשוב, תרוץ.

יש ימים שנוכחותו כמעט מנחמת אותי, כשמסביב הכל נעשה עוין בצורה מזעזעת עצמות.
כמובן שזו מין בדיחה לא מוצלחת שכזו, אחרי הכל הוא הסיבה בגללה מלכתחילה אני מגיע למקומות העוינים ההם.

לרוץ…

רגלי נעשות כבדות מרגע לרגע, אני מתפלל לכל אל שאני מכיר- וגם לכמה שלא- שהוא יעצור, שישן, שיאכל, כל דבר, רק שיניח לי לרגע!

לרוץ, לרוץ, לרוץ….

הקרקע שינתה צורה מתחתי, הופכת מיער מעוות לשביל מרוצף אבנים.
זה נשמע בטח די משונה שאני אומר שהקרקע פשוט שינתה צורה, אחרי הכל רובנו רגילים לקרקע שנשארת בצורתה הנורמלית פחות או יותר- כמו שהיא אמורה, לכל הרוחות!- אך אצלי כמובן לא היה מקום לנורמלי.

תרוץ, לכל השדים.

בכלל, המושג "נורמלי" לא היה תקף לגבי כבר זמן רב מאוד.

רוץ כבר… רוץ!

אני מניח שקרקע מרוצפת נשמעת כמו מקום נוח יותר לשעוט בו על חייך. אך כמו תמיד, הדרך הייתה מלאה מכשולים.
מרצפות התרוממו לפתע מתחת לרגלי, מנסות להשליך אותי על ראשי או גרוע מזה. בורות נפערו, ענפים קרסו…
כיף חיים.

רוץ. רוץ. רוץ. רוץ…

שורה של מטבעות זהובים ריצדה פתאום לנגד עיני, רק לסטות מעט ימינה, לזנק מעל בור מגודל שנפער מתחתי ו…. הם שלי.

המטבעות פה היו חשובים, חשובים יותר אפילו ממה שנראו לי בעולם הרגיל, חיוניים. הם יכלו להעניק לי חיים, לרפא את פצעיי ואפילו לקנות לי כמה רגעים של שקט ושלווה מתוחה.

רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ!

הוא נשמע קרוב יותר הפעם.
קרוב הרבה יותר מדי…
הגברתי את הקצב, מודע במעומעם לכך שאני מתחיל להתנשף כמו סוס מותש.

רוץ. רוץ. רוץ.

סוסים…

מחשבותיי התחילו לנדוד.

זה קורה לי לפעמים. לאחרונה קצת יותר.
אולי אני מאבד את זה.

אולי אני משתגע סוף כל סוף…

רוץ.

פעם אהבתי סוסים, אני חושב…
הייתי די בטוח שהיה לי אחד.
כמובן, היה די קשה להיזכר. זה כאילו שבכל צעד ששעטתי קדימה איבדתי עוד משהו מהאני הקודם שלי.

יש סיכוי טוב מאוד שזה אכן מה שקרה.
רוב הדברים כבר היו מעורפלים מאוד. את שמי עוד זכרתי, ג'יימס.
שם נוראי.
תיעבתי אותו.

רוץ. רוץ. רוץ.

אני חושב שהייתה לי אישה ושני ילדים.
לא זכרתי מה עלה בגורלם. ידעתי שזה היה נורא,ידעתי שבדרך עקיפה זו הסיבה שמצאתי את עצמי כאן בסופו של דבר, אך מחשבותיי החליקו מעל הנושא בלי לגעת בו- כמו מים על נוצת ברווז.

רוץ.

שנאתי חצילים.
אני לא יודע למה דווקא העובדה המטופשת וחסרת התועלת הזו הייתה ברורה במוחי כמעט יותר משמי.

רוץ טיפש אחד, ותפסיק לדבר אל עצמך!

אהבתי מוזיקת רוק מיושנת, וויסקי מסוג מסוים שכבר לא הצלחתי לזכור.
אהבתי גשם.
הקיץ הציק לי.

רוץ.

"קיץ זו הדרך של אלוהים לומר לנו ללכת לעזאזל."

נזכרתי במשפט שסבתי נהגה לומר, כשהיא מביטה מבעד לחלון בזעף.

רוץ ג'יימס, או איך שלא תקרא לעצמך…

לא זכרתי את ההצעה שהציע לי הזר ההוא בפאב השכונתי המאובק והאפלולי שבו נהגתי לבזבז את מיטב כספי על בירה זולה.
זכרתי רק את ההרגשה שלי אחר כך, מין תחושת "שילך כל העולם הזה לאלף עזאזל! אני צריך שינוי!"
אני מניח שכולנו נתקלים בתקופות כאלה בחיינו, כשהמציאות כבר לא מספקת אותנו והחלום רחוק מאיתנו כמו הירח הארור בכבודו ובעצמו.

זה לרוב הרגע שבו אנחנו עושים טעות מטופשת להפליא, רק כדי לעשות משהו.

אצלי, זו הייתה טעות קיצונית למדי.

רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ…

כן, אני יודע שזה נשמע מאוד לא חכם להסכים להפוך לטרף של איזה מטורף חסר פנים.
כן, אני יודע שזה טיפשי וחסר אחריות לחלוטין לחתום על חוזה כשאתה שתוי מכדי לזהות את פניה של אימך.
כן, אני יודעת שאני אידיוט מושלם.

לרוץ.

לא זכור לי הרבה אחר כך, רק שבהתחלה זה היה קל.

בבית הספר זכיתי לא מעט פעמים בתחרויות ריצה.
הייתי מהיר מאז ומתמיד, והריצה הייתה בין הדברים הבודדים שהצליחו להרגיע אותי כשהמצב היה קשה.

אבל כאן…. זה כאילו שהמציאות החליטה לקום ולחבוט לי ישר בפרצוף.
עכשיו שנאתי לרוץ.

רוץ…

העצים מסביבי חזרו סוף סוף.
העדפתי אותם על פני השממה המרוצפת.

כמו פאקינג דורותי…. אני רץ לי על שביל האבנים הצהובות…

התנשפתי והספקתי ברגע האחרון להישכב מתחת לענף שקרס לפתע.
פעם זה היה יכול להשבית אותי מיד, היום כבר הייתי מהיר יותר.

רוץ!

הייתי בדיוק באמצע להסתער על עוד שורת מטבעות כשהכל נעשה פתאום חשוך.

מנוחה.

כמעט בכיתי מהקלה.
כבר חשבתי שזהו זה, הפעם הוא לא יפסיק, הפעם הוא ימשיך וימשיך עד שאתמוטט מהתקף לב.
חלק מסוים במוחי תהה איך זה באמת לא קרה עדיין.

הרודף היה חכם כנראה, החלטתי, הוא ידע איך לגרום לי לרוץ היטב- מספיק מהר כדי להתיש אותי, מספיק רחוק כדי לייאש אותי, אבל לא מספיק כדי לגרום לי נזק רציני כלשהו.
כאילו, לפחות במובן הפיזי, הייתי די בטוח שאני כבר מטורף על כל הראש…

מרדף תמידי עושה לך משהו כזה.

אפשר לראות את זה אצל כל האנשים שבילו זמן רב מדי בבריחה. אם זה מהחוק, מאדם מסוים או מעצמם.
בהתחלה אתה עובד על עצמך שהכל בסדר, שזה ייגמר, שאתה תשרוד את זה.
לאט לאט אבל בטוח, הביטחון העצמי המופרז שטרחת ללבוש הופך משריון פלדה לחולצה מרופטת ומרוטה, כשהשעות הנצחיות של בריחה מתחילות לחלחל לך אל תוך השכל.

בערך אז מתחיל השלב שבו אתה מבין שלא, הניצחון בהחלט לא מובטח לך.

ואז מתחיל הפחד…

תנוח.

אני קורס על הקרקע הקשה, ליד ערימת אבנים שהמקום הזה סידר בוודאי רק כדי שאמעד עליהם.
בתיק הקטן שעל גבי אני מוצא את ארוחת הערב הקלה הרגילה, כמה פירות שאין לי שמץ של מושג איך קוראים להם או איך הגיעו לשם.
אני אוכל בלי לחושב, כבר עברו הימים שתהיתי על דברים שכאלו.

מחר אני מניח שאגיע לחנות ההיא, שנמצא בשומקום מסוים. אוכל לקנות מעט מהשיקוי הירוק המועיל להפליא ההוא, הרגל השמאלית שלי התחילה לכאב בצורה מבשרת רעות.

ועכשיו לישון. כל עוד אפשר…

אבל כמובן שזה לא עובד כך. אדם לא יכול פשוט לומר לעצמו להירדם. משעשע לחשוב שלמרות שבני האנוש המציאו את החשמל, האטום והחלליות- דבר פשוט כמו שינה יכול להוות עבורם כזו מין בעיה.

פעם הייתי יכול להירדם גם בעמידה אם הייתי עייף מספיק. אבל כאן? השמים עצמם הטרידו אותי.

ועכשיו לך תישן כשאתה מרגיש כאילו מיליון עיניים זועמות נועצות בך מבט, בלי אפילו למצמץ.

זה היה הדבר הראשון שתיעבתי במקום הזה.
השמיים.

הם היו כל כך לא אמיתים, כאילו מישהו זרק צבע וכוכבים- הרבה יותר מדי כוכבים- על בד תפאורה של איזו הצגה זולה ומעוותת…

תישן, לעזאזל איתך…

לא ציפיתי להמון מציאותיות ממקום שבו הקרקע מחליפה צורה כמו עורה של זיקית עצומה, אך השמים האלה הטרידו אותי.
והכוכבים היו מלבניים או מרובעים, ואם הסתכלתי טוב יכולתי לראות בהם השתקפויות של מאות אלפי צורת חיים.
כמו חלונות למאות סיפורים שונים שנעוצים בשמים ובוהים בי חזרה…

רוץ.

הפקודה העירה אותי מיד.

בלי לבזבז אפילו רגע קמתי על רגלי ופרצתי בריצה.

הרגשתי הפוך לחלוטין. אני מניח שישנתי פחות מארבע שעות.
קשה לדעת במקום שבו השמש זורחת ברגע שהרודף שלך מתעורר.

לרוץ.

בפקודה הזו הייתה דחיפות גדולה מהרגיל, וניחשתי שצלעתי קצת. רגלי השמאלית הייתה זקוקה ליומיים התאוששות, או לבקבוקון ירוק מסוים שקיוויתי בכל לבי שיצוץ היום.

הגברתי את הקצב, משתדל לא לקלל בקול רם.

ענף נופל, סיבוב פתאומי להחריד, תהום פעורה, מערה…

לרוץ, לרוץ, לרוץ.

הזמן חלף לאטו, צברתי עוד כמה עשרות מטבעות והתפללתי שהחנות באמצע שומקום תופיע מהר. לא הייתי בטוח שאוכל להמשיך כך עוד זמן רב.
הקרקע התחלפה, רצתי על חומה ארוכה שנראתה כאילו תולעים עצומות ניסו לנשנש.

תהיתי אם יש תולעים בגודל כזה, או אם הן במקרה עוד בסביבה. מוות על ידי תולעת עצומה ואוכלת אבנים לא נשמע כבר כמו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לי כרגע.

זינקתי מעל ענף מגודל, שקוע במחשבות על תולעי ענק חובבות אבן ומצאתי את עצמי בתוך החנות המשונה.
היה שם דלפק עץ ארוך ועליו מספר שיקויים במגוון צבעים.
לא היה לי זמן רב, חטפתי את השיקוי הירוק, לגמתי את כולו במהירות, זרקתי את המטבעות שצברתי על הדלפק ונשלפתי משם, מוצא את עצמי רץ בתוך מקדש משונה ומואר בלפידים מעטים.

לשיקוי לקח בערך חצי דקה להתחיל להשפיע, אז הרגשתי פרץ של אנרגיה חמימה וחזרתי לשעוט במלוא המהירות.

רצתי בעלייה מתונה, הלפידים לא סייעו הרבה, בעיקר סנוורו אותי ואז הפכו את האפלה לאפלה כפליים.
אני מניח שזו הסיבה שלא שמתי לב לחור העצום בגודלו שנפער לפני…

גם אם הייתי מנסה לזנק, אני די בטוח שהייתי נכשל בצורה מחפירה.
התהום הייתה גדולה כל כך שהייתי זקוק לכל כוחי ומהירותי כדי, אולי, להצליח להגיע לצידה האחר, ואני… בואו נגיד את זה ככה… לא ממש הספקתי לזנק.

לעזאזל! לעזאזל הארור והשחור!

מכירים את החלומות האלה? שבהם אתם נופלים ונופלים ונופלים שוב?
אתם יודעים איפשהו עמוק בתוככם שזה לא הגיוני, שהקרקע אמורה כבר לפגוש אתכם…
זה הרגיש די דומה.
רק שאני לא אתעורר בסוף, שטוף זיעה ומבועת.

לכל הרוחות!

הרודף השיג אותי. לרגע אחד קצת הצלחתי לראות אותו.

רק ילד.

שיער כהה, עיניים כהות, פרצוף מאוכזב, כאילו כישלוני פגע בו אישית.

ואולי זה אכן היה כך.

רגע לפני שהכל החשיך, ראיתי הבזק מעלי.

הרמתי את עיני והספקתי לקרוא שתי מילים: Game Over.