ענת

בנסיעה השנתית שלהם לצפון, קסדה נושקת לקסדה, היא סיפרה לו שוב את הסיפור, צועקת אל תוך הרוח.

"אחרי שהנסיך והנסיכה הרגו את הדרקון, הם ערכו משתה נצחון. בזמן שכל האורחים אכלו ושתו, באה הנסיכה, מאופרת ומבושמת לאולם ונעלה את הדלתות."
"היא פנתה לאורחים ואמרה 'אתם הייתם מוכנים למסור את הנסיך בידי אויביו. עכשיו שהרגנו את הדרקון, באתם לחגוג אתנו את הנצחון. אבל אני לא שכחתי מה שעשיתם. אני נשבעת לכם, אף אחד מכם לא יצא מכאן בחיים'".
היא עצרה, נותנת לרוח להכות באוזניהם.
"ואז?" הוא קרא.
הרוח הלמה כמו מיתרי באס מתחת ליבבת המנוע.
"אז היא הרגה אותם."
האופנוע פנה מתוך הרוח והחל לטפס, צלע ההר המיוערת בולעת את יללתו המתגברת. היא חיבקה את המעיל, חם עדיין מאור השמש, הסתכלה בחרבות של אור וצל חולפות על-פני ידיו הגדולות האוחזות בכידון.
"איך קראו להם, לנסיך ולנסיכה?" הוא שאל, כשעברו את העיקול.
"לה קראו ענת," היא אמרה, "בגלל זה אני הרי יודעת את האגדה."
"ולו?"
על ימינו שיחק ניצוץ זהב בכל פעם שהאור שיסף את האויר מעל.
"היו לו הרבה שמות. רוכב הערבות. אילון, הדד ורעמן. אבל בדרך-כלל קראו לו בעל. הבעל."
אבל לא בעלי, אמרה ענת לרוח.

קולות המשתה הופכים לזעקות, החוגגים, כבדים מסביאת בשר וסחרחרים מיין, מכים באגרופים על דלתות הארזים הכבדות, החסומות, מטפסים זה על זה בנסיון להחלץ מבעד לחלון גבוה. ענת מכה בהם ללא רחם, גופה משוך בגופר, עיניה בקונכית הפוך, שמלתה בוהקת בלובן. היא הופכת עליהם שולחנות, מכה אותם בכיסאות, משליחה את הדום לנפץ ראשו של מי שדימה להסתתר מאחורי עמוד. דם מכתים את המחצלות, ניתז כיין, היא מבוססת בו עד ברכיה. על פניה נסוך חיוך, אושר ממלא אותה, הכבד שלה טופח משחוק.
הם ימלטו, יגיעו בבגדים מגואלים אל בתיהם, חסרי נשימה, מבועתים. והיא תחכה להם שם, עם חיוך, עם חגורה של ידיים כרותות, תרטש את קרביהם בחצר. היא תישא את ראשה אל ההר, אל מבטו שמופנה ממנה, ותזעק אל העננים.
"מי אוהב אותך כמוני?"
"מי תעשה בשבילך דבר כזה?"
"מי?"
ואז תביט סביב, ותראה עד היכן הגיעה בתאוות ההרג, והינה באים שליחים. מבולבלת, היא תביט בהם בדאגה. מה בעצם קרה, מאז חדר האוכל? איפה הוא היה, אחרי שהחלה במלאכה המתוקה של ההרג? האם קרה לו משהו?
השליחים ירגיעו אותה. בעל חי, הוא קורא לה לחדול ממלחמות ולהביא את השלום. אם תבוא אליו, הוא מבטיח, יגלה לה סוד, את דרך נשר בשמים, את סודה של האבן, את מה שלחש העץ לרוח, את דרך גבר באישה.
היא תניח מידיה איבר כרות, תשטוף מעליה את הדם והרפש בטל השמים, בשמן הארץ ובממטרות הקיבוץ, ותעלה אליו לצימר, שם יתעלסו עד שיחשיך, והוא יספר לה על הצרות שלו, על אישתו והבנות, על ויכוחים שיש לו עם קרובי משפחה על כסף, על הבית שהם רוצים לבנות. היא תקשיב למלים שלו עולות כמו הד, ותזכור איך פעם, הוא דיבר וקולו היה הרעם.

אחרי שהתרוקן מדיבור, אחרי שפתרה את בעיותיו אחת-אחת ופיזרה את ענני הדאגה ממצחו היפה, הם יצאו לטייל בחושך, ושכבו על הדשא מתחת לשמים, זה לצד זו.
"ספרי לי עוד קצת את הסיפור הזה שלך. אמרת שהיה דרקון."
ענת נשמה שקט וצללה אל תוך השמים הצלולים.

"פעם היו מלך ומלכה, והיו להם שבעים בנים. אבל כשהגיעה השעה לבחור למלך יורש, רק שלושה בנים באו בחשבון.
הראשון היה עשתר, נסיך הכוכבים. כמו הכוכבים, הוא היה קר ורחוק, מנותק. כשישב על כס המלכות, רגליו לא הגיעו לקרקע, או אפילו לדום שהונח תחת הכס. הוא הביט על הארץ מלמעלה, ישב בארמון עם יועציו וקבע חוקים לפי תנועת המזלות, חוקים קשים שאף אחד לא הבין. לא רק שהיה עריץ, עשתר גם היה חלש. הוא לא היה יכול להגן על הממלכה, או לאכוף את החוקים שחוקק.
השני, ים-נהר, היה חזק, בריון, מפלצת, דרקון אדיר שהקיף את הארץ. עושי-דברו היו התנינים הגדולים, נחש הבריח, הפתן והעקלתון. הוא שלח שליחים לאסיפת הנסיכים ודרש שיבנה לו ארמון מלכות, שכל הנסיכים יהיו לו לעבדים ושנחלותיהם ימסרו לידיו. כשראו את היהירות שבה נהגו השליחים, כיצד לא השתחוו בפני אף-אחד מהם, נפל על חברי האסיפה פחד, והם ביקשו להענות לכל תביעותיו של הדרקון. אפילו המלך הזקן, כשראה עד כמה הדרקון בטוח בעצמו וכמה עזי-רוח השליחים שלו, קבע כי הכל ינתן לו, וכי הים יומלך כמלך החדש, יורש הארץ.
רק אחד באסיפה דיבר נגד ים, אותו נסיך שהים תבע את נחלתו בכדי לבנות בה את ארמונו. היה זה הנסיך השלישי, בעל. הוא גער באסיפה על שמחלה לשליחיו של ים עם עזותם, ואף עמד להכותם במאכלת, אלא שהנסיכה הצעירה ענת עצרה בעדו, מתחננת שלא יפר את שבועת הכנסת האורחים שחלה על כל יושבי הבית. בעל חס על חיי השליחים, אבל מסר להם קריאת תיגר לים נהר, הכרזת מלחמה על הדרקון וצבאותיו."
"ים שלח את צבאותיו לעלות על היבשה, התנינים הגדולים והנחשים, ובראשם נחש עם שבעה ראשים. מצידו של בעל, באה לשדה הקרב ענת, העלמה הענוגה, רכובה על אריה, חמושה בקשת וחרב. היא היכתה את התנינים, רוצצה את שבעת ראשיו של נחש העקלתון, גרשה את הפתן למצולות."
"אז עלה ים מהמעמקים, כמו נחשול שמגרד בראשו את השמים, ומולו בא בעל, רכוב על ענן שחור, כבד משלג, נושא בידיו את שתי האלות הקסומות שהכין עבורו החרש כושר וחסיס. באלה 'אימר' היכה בעל את הים בראשו, באלה 'יגרש' היכה את ים בחזה וניפץ את הנחשול. אז גרש בעל את ים ואת משרתיו מהחוף, פיזר אותם לקצוות תבל."
שוב היא עצרה.
"ואז?" הוא אמר, מלטף את כתפה, "אחרי שענת הרגה את כל האויבים האחרים שלהם, הם חיו באושר ובעושר?"
"אושר ועושר זה באגדות," היא אמרה, "במיתולוגיה זה מסובך יותר. כמו בחיים."
"הם לא התחתנו?"
"לא. ענת היא אלה בתולה. לא בתולה במובן של לא מזדיינת, בתולה במובן של בלי גבר. בלי בעל."
"רווקה. לסבית?"
"כן. לא. לא יודעת. חוץ מזה, היא היתה אחותו, למרות שאני לא חושבת שזה הפריע למישהו אז. אבל גם בלי חתונה, הסיפור שלהם ממשיך. אחרי שניצח, בעל בוכה לענת שאין לו ארמון, ואיך הוא יכול להיות מלך הארץ כשהוא עדיין גר עם ההורים? אז מתחיל קטע ארוך על נדל"ן ותחנונים להורים, וחוץ מזה שענת באה למלך הזקן ומאיימת לפוצץ לו את הפרצוף, 'להשליך בשיבתך דם' אם לא יבנה לבעל ארמון, אני לא ממש עקבתי. אתה יודע שאם אין שם מין או אלימות אני מרפרפת. אבל בסוף כושר וחסיס בונה לבעל ארמון לתפארת על ראש הר צפון, ויש חגיגה גדולה וכולם מכירים בו כמלך הארץ."
עד שמגיע המלך הצהוב. אבל ענת לא רצתה לספר על המלך הצהוב, לא אז, לא לו.
"וענת? מה קורה איתה בסוף?"
"לה לא צריך לדאוג," היא קמה, מנערת דשא וטל מישבנה. "בוא. אנחנו משלמים על מיטה, ואני רוצה לבדוק לך עוד פעם את הקפיצים."
באותו לילה, בצימר בלי טלוויזיה, הם שוכבים חבוקים במיטה בלי רווח. רחוק מהקוטג' שלו, עם הטלוויזיה המטרטרת בסלון זרוע צעצועי ילדים וקלטות, רחוק מהדירה שלה, עם האוטובוסים הזורמים מתחת לחלון והשותף שמשחק באינטרנט בלי אוזניות מעבר לקיר. כאן על ההר תיכון ממלכתם הזוגית, עם צ'ק-אאוט בעשר.

היא מוצאת את המעטפה בשעה שהיא אורזת, דוחסת את נכסי הממלכה לשני התיקים שתישא על גבה בכל הנסיעה חזרה על האופנוע, אל מקום גלותה. מעטפה צהובה, חתומה, השם שלו מציץ מבעד לחלון שקוף.
"קיבלת צו?"
"זה כלום," הוא אומר, "בטח ישחררו אותנו."
"אמרו שתהיה מלחמה בקיץ."
"תמיד אומרים."
היא שומטת את המעטפה חזרה לתיק, כמו איבר כרות. וכל הדרך חזרה על האופנוע, היא מחבקת אותו קצת יותר חזק. תקתוקי המנוע מזכירים לה חבטות, כמו האלות של בעל הניתכות על הים, כמו ארטילריה מרוחקת. חצי שנה אחרי, הרבה אחרי, היא תמצא את המעטפה בתיק, עדיין לא פתוחה, ותגלה שהיא שמה אותה בהיסח הדעת בתיק שלה.
היא תיקח את הצו ותקרא אותו לגזרים, תטחן אותו דק, תנפה את רסיסי הנייר ותפזר אותם מהחלון לעוף השדה ויונת הכיכר. אחר-כך היא תשים דיסק מלא גיטרות ובאסים רועמים ותבכה אל תוך הנביחות של הסולן.

ארמונו עומד על ההר, משקיף על ארבע כנפות ארץ. למרגלותיו שדות ירוקים, ממערב הים האפור, במעמקיו משתעשעים התנינים הגדולים מבלי שיעזו להתקרב לחוף. הרחק במזרח הרים וערבה, מדבר וישימון. עדרי הכבשים רועים שם, לבנים כקצף הים הם לוכחים את שולי הארץ הנושבת, הם תועים בפאתי אדמת המרעה לבנים כעננים הנאספים סביב ההר ביום חגו. הוא פונה אל אורחיו, ישובים באולם שמעבר לדלתות הארזים הגבוהות, בין העמודים הרמים. אחיותיו מגישות לו את גביע המלכות, והוא עולה על הכס, מניח רגליו על הדום, ראשו על מסעד. השמש האהובה, לפיד האלים, מברכת אותו באורה הזהוב, הקורן אל תוך ההיכל.
צל נופל. זר עומד בדלת. כולם פונים לראות מי זה בא, ובעל רואה את הבעתה שאוחזת באורחיו.
הזר עוטה גלימה צהובה, כמו תבואה כמלה, כמו שדה צחיח.
"מי אדון הארץ?" הוא שואל. "בפני מי מכל בניו של האל ישתחוו כולם?"
הוא לוקח מידי המשרתים גביע יין, ומביא אל פיו חומץ. הוא נוטל בשר, וזה אכול רימות לפני שבא אל קירבו. פניו הכמושים נבקעים בחיוך, ונדמה שכשפיו נפער, הוא רחב יותר מקירות ההיכל. ריח הרקב עולה מלועו, המאיים לשאוף לתוכו את בעל וכל אורחיו.
"אין בכל הארמון הזה בכדי להשביע את רעבוני," הוא אומר, "אבל אני מודה לך על הכנסת האורחים. אני מקווה שבקרוב תעניק גם לי כבוד, ותתארח בביתי."
אז פונה המוות ויוצא את הארמון, מותיר אחריו את הפחד.

הוא נלקח ממנה בחתיכות. ענת כבר חשבה שלמדה לאבד אותו, הרי מאז היום שבו החליטו להרוס את ידידותם רבת-השנים, מפני שהיתה צרה מלהכיל את גודש הרגשות שביניהם, נפרדו כבר כל-כך הרבה פעמים. נפרדו, אבל לא הצליחו לנתק את קוי חייהם המשיקים. היא חשבה שלמדה להרפות את ידיה ממנו, למדה לחיות עם ידיים ריקות-למחצה. אבל היא מעולם לא למדה לעזוב, לא ממש.
היא חשבה שאיבדה אותו ביום שהבינה שהוא זקוק למשהו מעבר לסערת הפרידות וההתפייסויות הלוהטות והשוצפות שהיוותה בעיניה מערכת יחסים. היא חשבה שזה יסתיים ביום שבו קנתה כרטיס טיסה פתוח וסיפרה לו על מוגלי והזאבה.
"מוגלי גדל בין הזאבים, אבל כשהתבגר הוא התחיל להתאוות לחיות בין בני מינו. הוא רצה לגור בבתים של בני האדם, להתעסק בעיסוקים של בני אדם, להתחבר עם בנות אדם ולהביא לעולם גורי-אדם כמוהו. מה שלא סיפרו לך בספר של קיפלינג או בסרט של דיסני הוא, שהיתה זאבה, שאהבה את מוגלי בכל נפשה, שהכירה אותו כל חייה וחשבה לעצמה שהוא כמוה, זאב. ואולי מוגלי אהב גם אותה חזרה, שהרי היתה אחותו, זאבה כמוהו. אבל כשמוגלי רצה ללכת לחיות בין בני האדם, הזאבה לא יכלה לבוא איתו. לא היה לה מקום בעולם של בני האדם. אם ביער היא ומוגלי היו שווים, שניהם חיות בר, הרי שבכפר בני האדם, הוא היה איש והיא היתה חיה לא-מבוייתת, ואף אחד לא צריך חיה שאי-אפשר לביית בכפר בני-האדם, גם לא מוגלי. אז הזאבה נשארה ביער, ומוגלי הלך לגור בכפר. וכל לילה היא היתה עומדת בשולי היער, במקום שבו נשקו העצים לשדות הכפר, ומייללת אל הירח. עד שמישהו ירה בה."
אחר-כך הם עשו אהבה, וענת נסעה, ולא חזרה עד אחרי שהתחתן, ולא אספה אותו שוב למיטתה עד שנולדה לו בת. כי עכשיו, היא אמרה לו, אני כבר לא האישה השניה בחיים שלך. אני האישה השלישית. ואצבעותיה חרצו חבורות בבשרו בשעה שחמקה מביניהן עוד חתיכה ממנו.
כשאיבדה אותו, כשאיבדה אותו סופית, הוא כבר היה קרוע לכל-כך הרבה חתיכות שכבר לא ידעה מה נותר לה כמעט. כל השבוע ושני סופישבוע לפחות לאישתו ולילדות. סופשבוע אחד בחודש לה, בתירוץ קבוע של טיול אופנועים, וכל חודש וחצי סופשבוע לטיול האופנועים עצמו, כדי לשמור על החברים שכיסו בשבילו כשהיה איתה. וזו, היריבה האחרונה, היא שלקחה אותו. בכביש העקלקל היורד אל המדבר, לקח רוכב הערבות פניה לדרך אחרת, הדרך היורדת אל ביתו של המוות.
ענת היתה שם לפני שסיימו לחלץ את הגופה. החבר שלו, גופר או גומא או גפן, משהו כזה, זה שניסה לשדך לה פעם, התקשר אליה. סיפר על התאונה, האופנוע שעף לתהום, שהם מצאו את הגוף שלו בתחתית הנקיק, שהם מחכים למד"א ולמחלצים. ענת לקחה את השותף שלה ואת רכב החברה שלו וירדה למדבר. היא עמדה על שפת התהום וראתה אותו עולה, מטולטל בחבלים, הקסדה עדיין לראשו. החובש הסיר את הקסדה, והיא הרגישה את עצמה קופצת לצעוק אסור! אבל חוקים כאלה כנראה כבר לא חלים על המתים. מתחת לקסדה, הפנים שלו היו ללא רבב, ועיניו עצומות. הקול שלו נשמע בראשה, זועק מעל נהמת האופנוע במורד ההר "אם הסיבובים מפחידים אותך, תעשי כמוני ותעצמי עיניים".
הם נתנו לה לרכב איתו, לא מפני שבכתה וצרחה, אלא מפני שהחובשים ראו בפנים שלה את כל הבכי והצרחות שהיא מונעת מהם. רגעים היה נדמה לה שהוא ישן, כאילו נשכב באלונקה למנוחה קלה, ורגעים היה נדמה לה שפסל שעווה מונח שם. היא נגעה ביד שלו, אצבעות גדולות וקרות כמו הטבעת שעליהן, הרימה מבט קדימה ופגשה את עיניו של החובש, שמיהר להסיט את מבטו. לא אקרע את בשרי, היא אמרה לו, לא אכסה את ראשי בעפר, לא אשרוט את לחי באבן צור, לא אחרוש את גבי תלמים. אבכה קצת, דמעות שקטות, מנומסות. לא הייתי טובה במיוחד בלבכות. בכי היה המומחיות שלו, ועכשיו שעפעפיו סגורים, קמטי הצחוק שלו חרבים מדמעות. לא אתייפח, לא אבהיל אותך ולא אגרום לך לסובב ראשך. לא אשמיע קול, כי אין אוזן בעולם שלא תתחרש מהזעקה שאני אוצרת בקרבי. רק אחזיק לו את היד, תן לי את החלק הזה ממנו, כי אינני יכולה להרפות.

בהלוויה חפה מענן, אנשים השתעלו והתייפחו סביבה ומישהו דיבר בארמית בקול ניחר מלוויות, ואף אחד לא שרט את עורו או קרע את בשרו. רק את הבגד. ענת לא הקשיבה להם, היא הקשיבה למוות. הוא פער פה רחב כמו הרקיע, שפתו העליונה בשמים הריקים, התחתונה נוגעת בקרקע לרגליה. הקבר, בור צר שנחפר בחופזה, נדמה לה ללוע ענקי, והוא שכב שם בתכריך שלהם כמו טלה שנבלע בשלמות. איפה רוכב הערבות שלך, צוחק אליה המוות, מי אדון הארץ? הרי כמו שה תועה הוא נבלע בלועי, כמו גדי על שפת תהום. היא שומעת את המוות צוחק ושותקת. ורק בשעת פיזור, היא מביטה בתלולית שהותיר לה, ומסננת בליבה: חכה-חכה.
הקיץ בא, עולה וגובר, שמי ברזל מתיכים את הארץ בכבשן, מסתירים את השמש מעין. הלחות תלויה באויר כמו הבל-פיו של דרקון הים, כמו געגוע לגשם. לענת אין מנוחה, כמו פרה שאיבדה את עגלה, היא משוטטת ברחובות, באוטובוסים, באינטרנט, היא נוסעת וחוזרת, נודדת בדרכים, בבארים, בטרמפים. כמו חתולה שאיבדה את גורה היא מייללת בלילות, כמו זאבה בקצה היער זועקת לירח.
לפעמים היא מגיעה אל הבית שלו. כמה פעמים, היא ראתה אופנוע זר עומד בחוץ. בפנים האלמנה יושבת עם האורח, רגליו אפילו לא מגיעים לדום שלרגלי הכס, מנידה לה בראשה, עיניה מזהירות מפני הויכוח שעוד יבוא. ענת הולכת לחדר שינה לא-לה ומסתכלת בארונות על הבגדים שלו, נוגעת במעיל העור הישן שעדיין תלוי שם, זוכרת איך היה חם בשמש על פניה. היא מושיטה יד לבגד, מרימה לאפה להריח ועוצרת, יודעת שיום יבוא ותריח שם גבר זר.
הבת שלו באה אליה עם ספר, רוצה שתקרא. לפעמים ענת יושבת איתה בחצר וקוראת לה, מבטה מרפרף בין הדפים בספר לעינים שלו בראשה של הילדה. לפעמים היא סוגרת את הספר ומספרת לילדה על הנסיכה הכי גיבורה בעולם, שעזרה לנסיך לגרש את הדרקון, שרכבה על אריה, שיצאה להילחם במות.
"מות החזיק את הנסיך בכלא, רחוק במדבר, בתחתית הנקיק, בין שני אבנים, בקצה מחילה, באמצע ביצה, בבית בסוף השאול."
"'תן לי את הנסיך,' אמרה הנסיכה למות, 'לא אבקש ממך עוד פעם. שחרר אותו!' אבל המות צחק על הנסיכה, 'מי את שאפחד ממך? סתם ילדה קטנה! אני טרפתי את הנסיך, בלעתי אותו שלם לקרבי! אין בעולם אף אחד חזק יותר ממני, אין אף אחד בעולם שיכול להשיב לך אותו בחזרה!' אבל הנסיכה לא פחדה מהמות. היא אמרה לו 'הבטחתי לך, לא אבקש פעם שניה.' המות ראה שהנסיכה לא פוחדת ממנו, נבהל והלך לדרכו."
"עברו חודשים, ומות שוב פגש בנסיכה. היא באה אליו, ובלי מלים היא התנפלה עליו, חתכה אותו בחרב, טחנה אותו ברחיים, ניפתה אותו במניפה, וזרע את החתיכות שלו בשדה, מאכל לעוף השמים, לתרנגולות ולציפורים."
ענת מרימה את ראשה מעיניה הפעורות של הילדה, רואה את אלמנתו מביטה בה בפנים מזועזעות.
"בואי אלי," אומרת האם, והזאטוטה קופצת מעל ברכה של ענת ורצה לזרועותיה הפרושות.
"איזה מין סיפור זה," מסננת לה האם כשהיא אוספת את חפציה, "לספר לילדה? ילדה במצבה?"
ענת עומדת בדלת, נותנת מבט פרידה בסלון עם הצעצועים, בביתה של האלמנה.
"זה הסיפור שלנו," היא אומרת, ויוצאת.
בלילה ההוא היא שוכבת בלי לישון עד שהיא קמה. הולכת לשירותים ולאמבטיה, סוגרת את הדלת, עומדת ומביטה במראה. השותף כבר רגיל לאור, רגיל לשמוע אותה מדברת עם עצמה.
"את חייבת ללמוד לשחרר," היא אומרת לפנים בראי, "להרפות. את לא רואה את המציאות, את חיה לך בתוך הפנטזיות שלך, בתוך סרט."
"אם לדייק," היא מתקנת, "בתוך לוחות חרס מהמאה החמש-עשרה לפני הספירה. אבל הבנתי."
הפנים מהמראה מסתכלים עליה, והיא רואה איך פני העלמה אטומות בפני הדברים. הפה מדבר, אבל הלב חרש. תזעקי אל תוכך, מת, מת, מת, אבל לא תרפי, לא תשמעי. ענת במראה לא מבינה מה רוצים ממנה. האם לא ויתרה מספיק? לא נתנה את אהובה, חתיכה אחר חתיכה? איך תרפה מהחתיכה האחרונה? לא תרפה.
"פגשתי פעם את מלכת מצרים," סיפרה לה ענת שבמראה, "אויב נעל את אהובה בתיבה והשליך אותה ליאור. והתיבה צפה במורד הנהר אל הים ועד אל נמל גבל, שם נלכדה בגזע של עץ שקמה. בעזרת כשפיה, הצליחה מלכת מצרים למצוא את אהובה לכוד בעמוד באחד מארמונותיו של מלך גבל, ושלקחה אותו חזרה אל ארץ מצרים. אלא ששם בא אויבו בדמות סוס-יאור וקרע את גופו של אהובה לגזרים, אותם פיזר לכל קצוות ארץ. המלכה ליקטה בסבלנות חלק אחר חלק, ואז תפרה לילה אחר לילה את חלקיו זה אל זה, עד שהיה גופו שלם. ואחרי כל זה, הוא עדיין היה מת."
"זה לא סיפור," אמרה ענת למראה, "רק אגדה."
"זו אפילו לא אגדה," ענתה המראה לענת, "רק קרע של אגדה. אבל זה מה שניתן לנו. מזה אנחנו בונים את חיינו, מקרעים של אגדות. בגלל זה אנחנו לא מרפים מהן."
"גבירה ענת," אמרה לפניה במראה, "גבירה בתולה, יבמת לאומים. תני לי אותו. אני אקרע בשבילו את המוות. תני לי אותו חזרה."
לרגע נדמה היה לה שבמראה ראתה מבט עצוב וחכם, אבל לא. הפנים היו מלאי אותו זעם טהור, תמים וילדי, שהרגישה בליבה.
"מי שיצא לחופשי מהסיפור אינו שב," אמרה המראה, "רק האלים חוזרים מביתו של המוות, רק האלים מוכרחים לחזור, כמו שחוזרת השמש, כמו שחוזר הגשם. את לא רוצה להיות כמו שמש, את לא רוצה שהוא יהיה כמו גשם. גם אם ישוב, לא תוכלי לאחוז בו יותר משיכולת לאחוז בו כשחי. חלק אחר חלק ממנו ישמט מאצבעותיך, יתפזר אל הרוח, יאבד, ואז הוא ילקח ממך שוב. הוא לא יראה את בנותיו גדלות, לא תראי שיבה בשיערו, ולא בשערך. לא יהיה לך אופק מעבר לאגדה שגזרת על חייך, ועוד תביני מדוע קוראים לביתו של המוות 'בית החופשית'."
אבל ענת ראתה על פניה, הפה אומר את הדברים והלב חרש. היא פנתה לכבות את האור. כשעמדה מול המגבות לפתוח את הדלת, שמעה את קולה אומר,
"לא אבקש פעם שניה."

היא הולכת למיטה ונסחפת אל תרדמה. בחלומה, הוא חוזר. המוות מת בשנתה. היא מתעוררת מרעש של גשם ניתך בחלון.
בחוץ מנערת הרוח את צמרות הפיקוסים, תחתן רועמים האוטובוסים כמו סוסי יאור בנהר של אספלט רטוב. שלט החוצות השתנה. היא מסתכלת על החדר שלה באור האפור, רואה את הבגדים והנרות הפזורים על השטיח. מהמסדרון גואש מתקן ההדחה שבשירותים. ענת זוחלת מתוך המיטה, מגששת אחר החולצה הישנה שלו שנדמה לה שלבשה בלילה. על השטיח נח מעיל עור. היא אוחזת בו והדלת נפתחת. חי. הוא חי. אוסף אותה בזרועותיו, ידיו עוטפות אותה ואין עליהן טבעת. עדיין.
"בואי נתארגן," הוא אומר, מחפש אחר תחתוניו, "יש לנו את הצימר משתים עשרה. אל תדאגי ממזג האויר. אני אוהב לנהוג על האופנוע בגשם."