ציידי ארץ הקרח

"מהר יותר!" הזאב האיץ בתן הצעיר שרץ לצידו.
כפותיו של התן כבר היו פצועות מרוב ריצה על הקרח והשלג, הריצה הארוכה, שאינה מביטה אל הזמן.
"אבל-אני לא-עומד בקצב-" ניסה התן לומר כשלשונו משתרבבת מחוץ לפיו. הוא התנשף, וכך שאר זאבי הלהקה.
לעומת זאת הזאב הענקי רץ בקלילות, כאילו הוא מרחף על פני האדמה הלבנה והקפואה.
"אל תדאג, אנחנו נגיע, הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב" השיב לו הזאב, ומשהו דמוי חיוך מרושע מעט נמתח על פניו.
"פה עוצרים להפסקה!" הזאב הכריז לאחר כמה שעות ריצה ארוכות. כל הזאבים עצרו במקומם ורבצו על השלג מיד, מתנשפים, ומביטים בחשש במנהיגם. טראיל.
התן הביט בעץ מעליו, ומספר עלים יבשים נשרו ממנו לאיטם, יורדים בקלילות ובתנועות מסולסלות, כפי שהרוח הועידה להם. אם מישהו היה מסתכל על העץ קודם לכן, הוא היה יכול להישבע שהוא היה עירום לגמריי. התן רבץ על העלים והתנער מהשלג שדבק בפרוותו החומה ירקרקה. טראיל לא ישב, לא שכב. הוא עמד והשקיף לכיוון האופק המחבר בין השלג הטרי, ששום עקבת אדם או חיה לא פצעה את פני השטח שלו, לבין השמיים האפרפרים.
עיניו היו חדות יותר משל רוב הזאבים, אוזניו רגישות יותר, וכך כל שאר החושים שלו.
הוא היה שונה. לא מיוחד, שונה.
"אח גדול" התן נעמד ליד הזאב, "למה אתה ממשיך להסתכל מסביב? הסיכוי שיתקפו אותנו קלוש" הוא אמר ומצמץ בעיניו הגדולות.
הזאב לא השפיל את מבטו.
"לעולם אל תסמוך על זה, אקי. משימות כיבוש לא תמיד בטוחות כמו שהן נראות. אתה מעולם לא השתתפת בכזו." הוא אמר לתן בשקט.
"אח גדול…" התן, אקי, התחיל והשתתק.
אחד הזאבים בלהקה קם במאמץ על רגליו, והביט בחוצפה במנהיגם. "אנחנו חייבים להמשיך!" הוא קרא, "אנחנו לא נוכל לשרוד כאן, הטמפרטורות יורדות, והטורפים אורבים בכל מקום! אנחנו מתעייפים, בקרוב אפילו להקת זאבים נחותה תוכל…" הוא השתתק לאיטו כשקלט את מבטו הרצחני של טראיל ממוקד בעיניו ונזכר למי הוא הוא מדבר. בהבזק מהיר ולבן, גרונו של הזאב שוסף עד העצם. למזלו, הוא מת במקום.
אקי הביט בטראיל במבט מזועזע. "אם אני רוצה להנהיג להקה, אני צריך להחליט את ההחלטות" טראיל נהם בכעס, ואף אחד מהזאבים אפילו לא ניסה להתנגד כשהוא הכריז "אז נמשיך".
הם רצו, כאילו שריריהם עשויים מברזל, לעבר האופק הקפוא. הם עברו חיות קטנות שהתחבאו על העצים המתים ובתוך מחילות, הם חלפו על פני דובים שרבצו, מכורבלים בפרוותם העבה, הם חלפו על פני להקות זאבים אחרות, שהתעלמו מהם.
כל אחד רצה לשרוד.
לשרוד ללא קורבנות.
לבסוף, כשהירח המלא זורח מעליהם, הם עצרו למנוחה.
אקי רבץ על צידו, מתנשף. שאר הזאבים הצטופפו יחדיו במעגל צמוד, מתכרבלים אחד בשני כדי להתחמם.
הם השאירו כשומר זאב שקט ומחושב. הוא שכב בעמדת מפתח וצפה מסביב.
אקי הביט בלהקה המותשת, התרומם על רגליו הרועדות והתיישב ליד טראיל. אפו החל להתקצר, זנבו קטן, ופרוותו נכנסה חזרה לתוך עורו.
שיערו של הנער הצעיר היה כצבע השלכת, עורו היה בהיר, מעט מנומש. עיניו היו ירוקות חומות כצבע עיניו של התן.
הוא לבש חולצה חמה ומכנסיים ארוכות, הוא היה פרוע ונראה עייף. הנער כרע על השלג ליד הזאב.
"אח גדול… אנחנו נמות?" הוא שאל אותו בחשש.
טראיל נעמד על ארבעת רגליו, ראשו מקומר כלפי מטה. פרוותו הלבנה, שעליה עיטורי פסים ארוכים ושחורים, החלה לחזור לגופו, זנבו קטן ואפו התכווץ, עד שהפך לנער בסביבות גיל החמש עשרה.
הוא היה גבוה, עורו היה חיוור עוד יותר משל אחיו.
עיניו היו אדומות כעיני הזאב, מתחתיהן היו שני סימנים שחורים דמויי ראשי חיצים.
הוא לבש בגדים שחורים, ארוכים וחמים, ושיערו היה לבן שפסים שחורים עדינים נשזרו בו ללא תבנית מוגדרת, והוא נשאר חלק ללא דופי למרות הריצה הממושכת.
הוא ליטף את שיערו של אחיו בעדינות מפתיעה, חייך חיוך קטן ואמר לו, "מובן שלא נמות," בחיוך מרגיע.
"מובן שלא נמות, אנחנו, אחרי הכל, ציידי ארץ הקרח"

הם התעוררו לקול נהמותיו של השומר שלהם, וגילו שהם בצרות.
טראיל עמד שם, כולו סמור ונושף בזעם, מביט במזחלות הרבות שהקיפו את כל האיזור.
אקי התרומם מיד על רגליו והביט מסביב. "הם בטח הגיעו כשישנו!" הוא יבב וניסה להראות קטן ככל האפשר.
הזאבים בלהקה הביטו בעניין רב באנשים שהתרוצצו ממקום למקום. אף אחד מהם לא אמר את מה שכולם חשבו.
הם בדיוק כמו מנהיג הלהקה שלהם ואחיו הקטן.
רק שהם לא היו.
הם חפרו בעזרת מקלות משונים, הם העמידו דברים גדולים מתנופפים על האדמה, הם עשו המון רעש, והם נראו… לא שייכים.
"אנחנו צריכים ללכת" טראיל נהם. הזאבים כולם קמו, אבל לא לפני שבני האדם גילו את מה שהם פספסו בלילה.
מיד כמה בני אדם נוספים הגיעו. לכולם היו חפצים מאיימים בידיים, שרק טראיל ואקי יכלו לזהות כקשתות.
"לרוץ!" טראיל שאג, וכולם זינקו על רגליהם ורצו. הם רצו במהירות עצומה כדי להגיע לקצב של מנהיגם, שהיה עצבני ביותר. הם גם הבינו למה כשהזאבים שעמדו מאחור נפלו על השלג כשחיצים נעוצים בגביהם.
"אקי, תוביל!" טראיל שאג וזינק לאחור. בני האדם הנלהבים היססו מעט למראה הזאב העצום שרץ לקראתם. הוא לא נראה כמו שום זאב שהם ראו בעבר. פרוותו תהיה שווה הון.
הם כיוונו אליו את הקשתות. הוא לא הוטרד, אלא המשיך לרוץ לעברם בניבים חשופים ומאיימים.
המטח של חמישה או שישה חיצים נורה בבת אחת.
ככל שהחיצים התקרבו יותר, הם התחילו להפיל שבבי עץ, הנוצות נשרו להם, החוד נחלד. שארית החץ קפאה בזמן המדויק כך שאף אחד מהחיצים לא יפגע בו, בשליט השלג.
ההיגיון הבריא הוא הדבר היחיד שגרם להם להפנות את גבם ולברוח.
טראיל לא רדף אחריהם. הוא הביט בהם באי חיבה והסתובב חזרה להשיג את הלהקה שלו.
הדרך חזרה הייתה זרועה בגופותיהם של חבריו ללהקה.
הוא מצא אותם לבסוף, נחים על השלג, מחכים לו. הם היו קצת יותר משני שליש ממה שהם היו קודם.
הוא רץ ישר קדימה ועקף את כולם.
"קדימה, אנחנו חוזרים לקצב!" טראיל צעק והפנה את ראשו אחורה בתנופה, לראות אם כולם עוד עומדים בזה. הם התחילו לרוץ, לרוץ שוב. המהירות שלהם הייתה מדהימה. הם התרגלו לריצה כל כך, עד שזה לאט לאט הפסיק להכאיב לשריריהם.
"להקת זאבים רעבה בדרך" אקי הודיע בקול את מה שכולם כבר ראו.
"אם ככה, נאלץ להלחם בהם. גם אנחנו צריכים לאכול, לפעמים" טראיל אמר בחיוך, חיוך מעט מרושע, והגביר את הקצב. כולם הגבירו את הקצב אחריו, מתלהבים לקראת האפשרות שקצת מזון יכנס לקיבתם. להקת הזאבים הרגילים הגיעה ממולם מהר מאוד, והקרב התחיל.
הקרב היה קצר, קצר מאוד, אבל עקוב מדם.
הלהקה של טראיל יצאה ללא הרוגים, לעומת הלהקה הגוססת על האדמה. הקרב היה אלים וחסר כל כבוד כלפי אף אחד מהצדדים המורעבים, שצלעותיהם בולטות. "פה אנחנו חונים הלילה," טראיל הודיע, "וגם יש לנו ארוחת ערב."
הארוחה הייתה גדולה. כמעט עשרים קילוגרמים של בשר לכל זאב בלהקה. הזאבים היו שבעים ומנומנמים, ולא היה צורך לבקש פעמים כדי שכולם ילכו לישון מיד, מלבד השומר ללילה, כמובן.
אקי התכרבל איפושהו באמצע, בין כל הזאבים, וטראיל רבץ על סלע גדול לידם, ולפני שנרדם, הוא הביט בגעגוע לאופק.

למחרת בבוקר, את פניהם קידמה סופת שלגים.
אבל הם רצו בכל זאת, נאבקים בשלג, מלבד טראיל, שרץ בחופשיות, כאילו הסופה מפנה לו מקום. או אולי, כאילו הוא נכנס לתוך הסופה.
הזאבים האחרים נאבקו ברוח הקפואה, אך הקור חדר דרך פרוותם. מהר מאוד הם נאלצו לעשות הפסקה.
אקי מצא מערה. את המערה אכלסו כמה ארנבי שלג ושועל אחד, שהפכו במהרה לארוחה של הזאבים היותר חלשים בלהקה, אבל המערה הייתה ריקה יחסית. הם ישבו במערה כמה שעות, רובם ישנים, עד שהסערה הפסיקה בצורה פתאומית.
טראיל הביט החוצה בחשד.
"בואו נמשיך" הוא אמר, מתרומם מהאדמה הקשה של המערה. "אנחנו חייבים להגיע בזמן!"
הם המשיכו לרוץ.
העסק כבר התחיל לשעמם את אקי. כבר ימים שלמים שהם לא עושים כלום מלבד לרוץ. לרוץ, לרוץ, ועוד קצת לרוץ.
טראיל נראה מוטרד. אבל טראיל כל הזמן נראה מוטרד, אז אקי החליט לא לשאול.
"אקי…" טראיל מלמל בשקט, "אתה רואה מה שאני רואה?"
אקי הרים את ראשו, ואכן ראה מה שטראיל ראה.
פס של אור השתרע באופק. אור זהוב, בוהק, של קיץ.

האור התקרב. טראיל ואקי רצו, אחריהם להקת הזאבים, שייללו לאוויר יללות קרב.
הם נענו ביללות שונות, חתוליות.
"הם פה," טראיל אמר, ונראה רציני. מאוד רציני.
אקי הביט בו בחשש.
עיניו של טראיל התרחבו ואישוניו התכווצו, הוא חשף את שיניו ופלט שאגה רמה, מחרידה. אקי חייך, והצטרף ביללה משלו.
הם כבר יכלו לראות את אויביהם, מגיעים לאותו המקום בדיוק.
טראיל יכל לראות את הלינקס הזהוב הענקי רץ בראש, ולצידו רץ השועל, שלפרוותו היה גוון חשוד של ורוד.
"אח גדול, הם באו לפה לאותה מטרה כמונו?" אקי שאל בחשש.
טראיל הנהן.
"אז בעצם, אנחנו צריכים… להלחם… באחים שלנו?" הוא שאל והביט בטראיל, שלא הביט בו בחזרה, אלא אמר, "כן. ואנחנו נביס אותם!"
הוא נראה כמעט מטורף.
אבל אקי ידע שזה לא נכון. הם אף פעם לא הביסו את אחיהם. אבל, גם אחיהם לא הביסו אותם.
אחד הלינקסים בלהקה, בהתלהבות של התחלת הקרב, הקדים את חבריו. טעות מרה מצידו.
טראיל, שרץ בראש להקת הזאבים, הגיע אליו ראשון, ובלי אפילו להיעצר לידו, חתך את העורק בצווארו.
הלינקס נפל על השלג, מפרפר בדמו, צווח בכאב. שתי הלהקות נפגשו חזיתית.
צעדיו של הלינקס המיסו את השלג, ובמקומו צמח דשא.
השועל, שדילג בעליצות על השלג, מוכן ומזומן לקרב, הצמיח אחריו פרחים צבעוניים.
בכל פעם שטראיל דרך על חתיכת עשב שצמחה, היא קמלה וקפאה.
בכל פעם שאקי דרך על פרח, הפרח התייבש.
טראיל והלינקס עמדו אחד מול השני, וכך גם אקי והשועל, בעוד חברי הלהקות שלהם נלחמים אחד בשני.
"היקארי," טראיל אמר והביט בלינקס, "הארו," הביט בשועל, "אנחנו שוב נפגשים," הוא אמר, והשתתק במבט זועף להפליא.
"שלום לך, יוקי" הלינקס, היקארי, אמר בחיוך מרושע. הצלקת המשוננת על עינו הימנית בלטה למרחוק. "שלום לכם, יוקי קון, א-קי-קו צ'אן" הארו אמר, מדגיש את כינוי החיבה של אקי.
טראיל לא הגיב, לעומת אקי שאמר "משום מה, בכל פעם שאנחנו נפגשים הכינוי הזה צץ. אקיקו זה שם של בת, שועל מוגבל מוחית!" הוא קרא וזינק לעברו בניבים חשופים.
הם התחילו להלחם במרץ. בגלל ששניהם היו קטנים יותר מהאחרים, זה נראה יותר כמשחק מאשר כקרב של חיים ומוות. "לפני שאנחנו מתחילים בקרב הגדול," טראיל אמר והביט בהיקארי בזעף, "דבר ראשון, אני לא מוכן לשמוע שום יוקי בקרב הזה!" הוא אמר בקול רגוע ומדוד היטב לפני שזינק לעבר היקארי עם לסתות פעורות.
היקארי התחמק, וזינק עם ציפורניו החדות לעבר פרצופו של טראיל. טראיל הדף אותו עם לסתותיו.
"ומה הדבר השני?" היקארי שאל כשהוא נוחת על השלג עם ארבע כפותיו הרכות.
"שאני רוצה קרב רציני, בלי דיבורים מיותרים!" טראיל שאג וזינק עליו שוב, מנסה לנשוך אותם, או לפחות לפצוע אותו עם ציפורניו.
"יוקייי, אתה לא יכול להביס אותייי," היקארי זימר בחיוך בעודו מנסה להמשיך לשרוט את טראיל מבלי להיפגע מניסיונותיו הנואשים של טראיל לנשוך אותו.
"אמרתי לך קרוב למאה פעמים," טראיל אמר בעודו מנסה לנשוך את היקארי, "אל תקרא לי יוקי!" הוא שאג וזינק עליו עם שיניים חשופות.
אקי והארו היו שקועים בקרבם, אך הפציעות לא היו כל כך קשות. טראיל והיקארי כאילו קראו זה את מחשבותיו של זה. אף אחד מהם לא פגע ביריבו באופן קשה.
"נו, יוקי, אתה עדיין חלש ממני," היקארי אמר בלגלוג, "אף פעם לא ניצחת אותי."
טראיל נהם. "גם אתה מעולם לא ניצחת אותי!" הוא קרא, ונעל את לסתותיו על רגלו השמאלית הקדמית של היקארי.
היקארי ילל בזעם ובכאב. טראיל ידע שבעוד שיניו ננעצות ברגלו של היקארי, רגלו קופאת לאיטה. היקארי נשף ושרט את פרצופו של טראיל, שריטות מציפורניים חמות כמו ברזל מלובן. שניהם הרפו וזינקו אחורה. שניהם הכתימו את השלג בדם.
טראיל הרכין את ראשו אך לא ניתק קשר עין עם היקארי, פרוותו סמורה. עיניו האדומות כדם נראו מטורפות לחלוטין. היקארי בטש באדמה הקשה ובעשב עם רגלו הבריאה, והקרב המשיך.
היקארי נשך את צווארו של טראיל במהירות מדהימה, שנעמד על רגליו האחוריות והטיח את היקארי בעץ בכל כוחו. היקארי נפל, וטראיל לא בזבז זמן ונשך אותו בצד גופו, קורע מעליו את בשרו.
היקארי שרט שוב את פרצופו של טראיל, שהפנה את ראשו הצידה בשאגת כאב.
באותה הטלת ראש הצידה הוא הספיק לראות את הזאבים והלינקסים המתים והגוססים, את אקי, בצורת האדם שלו, רובץ על ערימה של עלים יבשים, מחוסר כוחות, והארו, בצורתו האנושית, שכללה שיער ורוד עד אמצע הגב בערך, עיניים כחולות, חולצה צהובה קצרה ומכנסיים סגולים ארוכים, רבץ בין הפרחים שהוא הצמיח.
טראיל והיקארי היו היחידים שעוד עמדו ונלחמו.
היקארי צלע קשות, ודימם מצד גופו, פרצופו של טראיל היה מכוסה שריטות עמוקות, סימני נשיכה מדממים היו על צווארו וסימני ציפורניים על גבו, ואוזנו הייתה קרועה מעט.
היקארי סמר את פרוותו המבהיקה, ושאג לאוויר הבוקר. במהירות מחרידה, השמש טיפסה לשמיים, בוהקת במלוא כוחה.
היקארי שאף את האוויר החם, חזהו מתנפח, ואז פלט שאגה אדירה וצורמת.
רוח חמה, מלאה חול ואבק ניתכה בפרצופו של טראיל. הוא נעץ את ציפורניו בשלג, שנמס בכל מקום במהירות מלבד במקום שבו הוא עמד. מרכין את ראשו נגד הרוח, מסונוור מהשמש החזקה.
הוא היה בעמדת נחיתות, והוא לא היה מסוגל לסבול את זה.
הוא התרומם בכוח, אוגר את כוחו, ופלט יללת זאבים ארוכה וחזקה, שקיררה מיד את האוויר סביבו. שלג התחיל להתערבל באוויר, מסתובב סביב עצמו ברוח החזקה.
טראיל נשם עמוק ושאג בכוח על היקארי. סופת השלגים שנוצרה למענו הטיחה את עצמה בהיקארי בכוח, מקפיאה את השלג הנמס מהתקפתו של היקארי וגם את צמחיו.
בלי לבזבז זמן, הוא זינק לעבר היקארי שעוד לא התאושש מספיק מהמתקפה, הפיל אותו לאדמה, ושיניו מחזיקות היטב בצווארו. היקארי אפילו לא נאבק. הוא השלים עם סופו.
טראיל בא לסיים את זה, לנעוץ את שיניו בעורק צווארו של היקארי, ואז עצר. היקארי הביט בו במבט לא מבין.
הוא נראה אפילו יותר מבולבל כשטראיל עזב את צווארו ושינה את צורתו.
היקארי קם מתנדנד, ושינה את צורתו גם כן. שיערו היה בלונדיני ופרוע, עם קוקו מחלק מהשיער מאחורה, שרק הוא צמח לאורך.
טראיל קם, לא מחייך. למרות הקרב, שיערו נשאר חלק להפליא, צווארו ופניו דיממו, גב חולצתו הייתה שרוטה וכך גם העור מתחת, ומאוזנו השסועה טפטף דם לשלג.
"מה… למה..?" היקארי שאל, מבט המום על פניו. טראיל הסיט את מבטו הצידה.
"אני לא יכול. כל השנים האלה האמנתי שברגע שתהיה לי הזדמנות, אני אקרע אותך לגזרים ואתעלל בגופתך. כשהגעתי לרגע האמת, אני לא יכול לעשות את זה. מרות כל מה שעשית לי, למרות שבגללך שיניתי את שמי ונטשתי את המשפחה, למרות הכל, אתה האח שלי. אי לא מסוגל להרוג אותך."
היקארי היה המום. אבל כעבור כמה שניות, חיוך נמתח על פניו. "כן. אני מניח שאתה צודק. גם אני לא חושב שהייתי יכול להרוג אותך."
"אז הקרב נגמר?" הם שמעו קול לידם. אקי והארו ישבו בצד, מביטים בהם.
"אני… חושב" אמר טראיל, מופתע. הוא לא ציפה שככה ייגמר הקרב.
"אז אם ככה, מה נעשה?" שאל היקארי. "בלי המלחמות האלה, לא נדע מי יהיה השליט של השאר. אנחנו לא יכולים להרוג אחד את השני, אז מה נעשה?"
"שלום" אקי אמר בתקיפות, והארו הנהן לצידו. הפעם גם היקארי הביט בו בהפתעה.
"שלום?! אנחנו רבים על השליטה פה כבר שנים, איך אפשר לעשות שלום? זה לא הגיוני!" הוא מחה.
"אבל זה נשמע דווקא שימושי" אמר טראיל, מהורהר.
"אז גם אתה רוצה שלום?!"
"לא, אני לא רוצה. אבל יש לנו ברירה?" טראיל שאל בנבזות. היקארי עשה פרצוף.
"אני מניח שלא. אבל איך נחלק את זה? שנה שנה? חודש חודש?"
"אממ, האם יורשה לי להציע רעיון?" שאל הארו בחיוך רחב ומרגיז. אקי הביט בו במבט נבזה.
"כן, תציע" אמר היקארי והביט בו בגבה מורמת. להארו אף פעם אין רעיונות.
"אני אומר לחלק את השנה לארבע, שלושה חודשים לכל אחד!" הוא אמר בחיוך. אקי חשב על זה, ביט על שני אחיו הגדולים, ואמר "לא."
שלושתם הביטו בו מופתעים למדי.
"מה כוונתך בלא? יש לך רעיון טוב יותר?" שאל היקארי בלגלוג מה.
"כן, יש לי רעיון טוב יותר" אקי אמר בנחישות. "למה התחלנו לריב מלכתחילה? כי היה לכולנו את אותו פרק זמן. אני חושב שאני והארו צריכים להסתפק בחודש, מקסימום חודשיים."
הארו היה מזועזע. "למה?! זה לא הוגן! גם אני רוצה רבע מהשנה!"
אקי הסתכל עליו במבט פראי ואמר "אם תיקח רבע מהשנה אנחנו נגיע למצב הזה שוב! אני חושב שהם צריכים לקבל את רוב השנה. שים לה שאנחנו כמו קטעי המעבר שלהם, אני חושב שאנחנו צריכים לחלק את זה ככה."
היקארי שקל את הרעיון, ואמר "נשמע לי רעיון טוב דווקא."
טראיל הנהן ואמר "גם לי. טיפשי, אבל לא רע."
"אפשר לתאר את זה ככה" היקארי אמר בחיוך שטראיל לא ראה על הפנים שלו מעולם.
"אז אני מניח שלא נפגש יותר… לעולם…" טראיל אמר. היקארי הנהן בחיוך.
טראיל הושיט את ידו ללחיצה.
היקארי הרחיב את חיוכו, והושיט את ידו. ברגע שידיהם נגעו אחת בשנייה, אור פרץ מהן, הבזק לבן, ריק. הארו הוסיף את ידו, ולאט לאט, בזהירות, אקי הניח את ידו על ידיהם.
הזאבים והלינקסים המתים והגוססים נעלמו לתוך האור, וארבעת האחים עמדו שם, בריק הלבן, עד שהאור העלים גם אותם.
מאז אותו יום של מלחמת העונות, הם הגיעו לפשרה על השליטה. בכל תקופה בשנה אחד מהם משליט את כוחו במקומות מסויימים של העולם. באזורים מסויימים הייתה שליטה קבועה, אך ברוב העולם השליטה התחלקה בין ארבעתם, כשהאחים הקטנים, כאמור, הסתפקו במועט. אקי קיבל את החלק שבין הסוף של סוף השנה וההתחלה של אמצע השנה, הסתיו, הארו קיבל את החלק שבין סוף האמצע לתחילת הסוף, האביב, היקארי קיבל את הסוף, הקיץ, וטראיל קיבל את האמצע, החורף.
גם היום, אם תביט לשמים כשהשלג יורד, או על פסגות של שלג טרי, תוכל לראות, עם קצת מזל, זאב לבן גדול, את פרוותו מעטרים פסים שחורים, ומאחוריו להקה של זאבים, הקוראים לשלג.