צליל של אגדה

בסופו של דבר החלה לקרוע את תמונת הילדה הקטנה מהספר. הייתה רוצה לסטור לה, לצעוק עליה, לחנוק את המבט היהיר מעל פניה. היום כנראה יהיה יום ההדרכה האחרון שלה, והכול בגללה. היא כמעט הטיחה את הספר בספה הסגולה בזמן שנעמדה לקחת משהו מהמטבח, משהו מתוק וקר שיעזור לה להירגע. משהו שיעצור את הכאב הקטן בבטנה. רגלה היחפה דרכה על חפץ מוארך ועגול והיא קיפלה בחוזקה את קצות אצבעותיה. זה היה צבע שחור, אחד מאלה שצליל פיזר בכל הבית. זוויות פיה עלו ועיניה התכווצו. היא הרימה את הצבע והצמידה אותו אל הדף. קורטוב של הגיון אמר לה שהיא מגזימה, שהיא עבדה ארבע שנים כדי להיות ראויה לספר הזה, שהילדה בתמונה מעולם לא עשתה לה מאומה. אבל המבט הזה, הסנטר הזקוף למעלה, הידיים המונחות על המותניים, כל אלה הכריעו את הכף. אגדה לחצה בחוזקה עד שידה כאבה מרוב מאמץ, והצבע ציית. השחיר את העיניים הכחולות, את החיוך הלבנבן, את האף הסולד. כל כולה הייתה רכונה אל הדף, מזריקה את השחור כמו היה כמוסת רעל. הרעל שהצטבר בה במשך שנים של כישלון.

היא זכרה ילדה אחרת, דומה לזו, עומדת באותה תנוחה. "פיה" קראו לה, אימה הדריכה סיפורי פיות. זה היה ביום ההולדת העשירי שלה, יום בו נקבע אם הילדה המאומצת אכן תהפוך למדריכה. המשימה הוטלה, עליה לעצור את הצייד מלחתוך את בטנו של הזאב בשנתו. אגדת ילדים התכוננה במשך ימים, שבועות. היא קראה את האגדה שוב ושוב עד שעיניה כאבו, עד שהמילה הכתובה הפכה להיות עונש ולא הנאה כשהייתה. לבסוף הגיעה למסקנה, הצייד היה טוב לב. הוא עזר לכיפה אדומה, הוא יעזור גם לה. היא נכנסה אל היער החשוך בצעדים קטנים ומפוחדים, נצמדת אל גזעי עצים, קופצת כשקולות צרצרים וחיות פרא חודרים אליה עם הרוח הקרירה. שם, מול הצייד, רועדת ומשתדלת שלא להביט בסכין, ביקשה, התחננה ולבסוף בכתה. הוא חייך חיוך גדול, החליק באצבעו על הסכין הגדולה, ולכלך אותה בדם. צועדת בקלילות, ידיה על מותניה, סנטרה זקור וחיוך גא על פניה, פיה ניגשה אליו. היא לחשה באוזנו על זאבים נוספים המשוטטים ביער. זה כל מה שהיה נחוץ. הזאב ואגדה נשארו לבדם, כואבים ופצועי בטן. הצייד ניגש לחפש לעצמו מטרות אחרות. אגדה הקטנה שהתכוננה שעות למשימה נכשלה, בעוד פיה, שלא הכירה את אגדות הילדים, הצליחה. היא נשכה את שפתיה בחוזקה בזמן שסיימה לקרוע את התמונה השחורה מהספר, קימטה אותה, לשה ומעכה. לבסוף זרקה את התמונה לפח האשפה. מאחורי הדף הקרוע נגלתה דמותו של נסיך החלומות, גבוהה, גברית ומחייכת. מתסכלת כמעט באותה מידה. אגדה הושיטה אצבע מהססת וליטפה את פניו בעדינות.

נקישה החלטית על אדן החלון גרמה לה לנטוש את התמונה ולהתבונן ביונה הלבנה שעמדה שם. אגדה הרימה את ראשה מהר מדי ותחושת סחרחורת קלה תקפה אותה. לקחה נשימה עמוקה וקמה באיטיות, נשענת על השולחן המגולף, פונה אל הוילון הלבן עם הפסים המוזהבים שנע ברוח הקלה. משכה את הפתק מהתושבת שעל רגל היונה והביטה בשתי המילים, "התקשרי אלי." לא הייתה חתימה, רק טביעת כף שזיהתה. היא בהתה בפתק מספר שניות. הנה, היום האחרון שלה מתחיל. צמרמורת לא נעימה רצה במהירות במעלה גבה. קרעה את הפתק והשליכה אותו בעקבות הילדה. למשך מספר שניות הזרת שלה עלתה אל פיה והיא כססה את הציפורן, אבל כששמה לב למעשיה חזרה לשבת ולקרוא ב"ספר האגדות הגדול-הגרסה למדריכה." אולי שם, בספר הגדול בעל כריכת העור החומה ימצאו לה סוף סוף התשובות.

אי-מא." צליל הושיט יד קטנה ופתח וסגר אותה מספר פעמים.
"מה?" אגדה התכופפה קרוב יותר אל הספר שהיה פרוס על ברכיה. יכול להיות שזה מה שהיא חיפשה?
"אי-מא." צליל המשיך לפתוח ולסגור את ידו.
"מה יש?" אגדה המשיכה לדפדף. היא לא הצליחה למצוא מה שרצתה. הרעש שלו הפריע לה, תמיד הפריע. הוא דיבר, הוא צעק, הוא שר, הוא לא היה שקט אפילו לרגע.
"אי-מא."
אגדה הרימה את הראש בחדות. "מה אתה רוצה? אתה לא רואה שאני עסוקה?"
"את זה." צליל הצביע על משחק ההשחלה שנח על השולחן, בהישג ידו. אגדה לא חייכה, גבותיה ירדו מטה והביטו בצליל במבט ארוך של חוסר שביעות רצון. היא קפצה את שיניה בחוזקה, שומרת את המילים הרעות בפנים. לבסוף פלטה "קח לבד." קצר וחזרה לדפדף. אבל כבר לא ראתה כלום ולא הייתה מסוגלת להתרכז, הדם פמפם בעורקיה בעצבנות.
"אי-מא."
"צליל," צליל השתתק והתכווץ, הוא זיהה היטב את טון הדיבור הזה. הוא המתין מספר שניות ואז הוסיף בזהירות, בלחישה, "אי-מא."
ידה של אגדה החלה לרעוד והסחרחורת תקפה אותה שוב, חזקה יותר. נדמה שכל תווי פניה התקבעו בחוזקה לקמטים קשיחים ובלתי מתפשרים. היא לקחה נשימה עמוקה, רועדת, הושיטה יד עיוורת אל המשחק והשליכה אותו אל הרצפה ליד צליל. "הנה, עכשיו תשחק ותעזוב אותי בשקט."
צליל התיישב על הרצפה. הוא התבונן באימו החורגת במשך כמה שניות וניסה חיוך מאולץ שלעיתים הצחיק אותה. אגדה לא הגיבה, פניה המכווצות היו שקועות בספר וידיה המלבינות בפרקיהן אחזו בו בחוזקה. לאחר מספר שניות של התבוננות, צליל הוריד את ראשו אל המשחק והחל להשחיל את החרוזים בדממה. הוא לא בכה, לא עיווה את פניו, רק ידו רעדה מעט.

המראה הגדולה במסדרון התערפלה למספר שניות. לא הייתה זו מראה מסוג המראות החייכניות, שמצהירות בטוב לב שאת היפה בכל העיר. ובמקרה של אגדה, ייתכן שהיה בדבריהן צדק. לא, למראה הזו היה תפקיד אחר לגמרי. היא הופיעה בביתה של כל מדריכת אגדות, בעיקר אלו שעסקו באגדות המסוכנות, אגדות הילדים. תפקידן העיקרי של המראות היה להזהיר. להתריע מפני יצורי אופל משוטטים, קוסמים ממורמרים או אלים בעלי מצב רוח רע. לרובן נוסף צליל מיוחד לכל אזהרה, אבל אגדה העדיפה להשאיר את המראה שלה ללא כל צליל. היא לא אהבה רעש, לא רעש של ילדים ולא את הקול המטרטר של המראה. אחרי הכול, באיזו סכנה היא עלולה להיות נתונה?
ערפל סמיך הופיע במראה ומעליו בצבצו מילים קצרות, "סכנת חיים בעוד מספר שעות". המילים הבהבו במשך כמה שניות ואז הערפיח התפוגג והאזהרה הראשונה נעלמה מבלי שאיש יראה.

דפיקות נשמעו בדלת. צליל הרים ראש. "תוק תוק, 'קוח."
"כן, בא אלי לקוח." אגדה סגרה את ספר העור החום בטריקה והחזירה אותו למקומו. ממילא לא יכלה יותר להתרכז. עיניה פגשו את פרצופו הזהיר של צליל והושפלו למטה. היא באמת לא צריכה להתרגז עליו כך, זה לא באשמתו. שום דבר לא באשמתו.
"תוק תוק, 'קוח."
אגדה הציצה במראה וסידרה את שמלתה. "כן צליל, ל-קוח."
צליל התעודד משיתוף הפעולה והגביה את קולו "תוק תוק, 'קוח."
"אל תהיה נודניק צליל."
"נו-ניק."
אגדה משכה את דלת העץ הכבדה וחייכה אל הגבר הנאה. עיניה התרככו, כתפייה הכפופות התיישרו ושפתיה הקפוצות בדרך כלל התרחבו לחיוך נעים. הגבר מצמץ בעיניו ובהה, תגובה שאגדה הייתה רגילה אליה, אבל לעולם החמיאה לה. לאחר מכן התעשת, קד קידה עמוקה, נקש בעקביו והושיט לה את המכתב שבידו. "המרקיז דה קרבס, לרשותך גברתי."
אגדה קדה בתשובה. כשהרימה את ראשה ראתה מבט של בלבול בפני הגבר. צליל עמד מאחוריה, לבוש בחולצה כחולה ומכנסים חומות. אי אפשר היה לטעות בו. אגדה חטפה מידו של הגבר את המכתב וטרקה את הדלת בפניו ההמומות.

"לא רצית לשחק במשחק? לך תשחק בחדר שלך."
צליל החזיר לה מבט מעיניים גדולות והמתין. אגדה לא טרחה לחזור על דבריה, רק נאנחה וקרעה את המעטפה. בתוכה היה פתק קטן. "התקשרי אלי." ומעליו טביעת חתול מוכרת. אגדה היססה, הכניסה ציפורן קטנה לפיה ולעסה בעצבנות, לבסוף קימטה את הפתק והשליכה אותו בעקבות קודמו. מה תעשה? היא לא יכולה להמשיך לדחות את החתול, אבל אין לה פתרון. לעולם לא תדע למצוא פיתרון?

אגדה שכבה על אחת הספות הסגולות ותלתלה את שערותיה הצהובות. צופה מתוך עיניים סגורות למחצה בדובי וצליל מתלחשים, צמודי ראש. טפיפות קלות נשמעו מבחוץ, הידית נלחצה והדלת נפתחה. לא מוזמן, לא רצוי, ומסוגל לגרום להשעייתה, החתול עצמו עמד מולה. אגדה התיישבה מייד וצליל מחא כפיים וצחק.
"תוק תוק, 'קוח."
"מה אני צריך לעשות? מה אני צריך לעשות? רק תעזרי לי, אני אעשה הכול."
"תוק תוק, 'קוח." קולו של צליל עלה אף יותר.
נשימה עמוקה, רק להישאר רגועה ובשליטה. להסיח את דעתו. "איך הגעת לכאן?"
"תוק תוק 'קוח." צווחה.
החתול אפילו לא עצר לנשום. "ואני אומר לקוסם, תהפוך לעכבר, תהפוך לעכבר, והוא לא מקשיב לי."
אל תילחצי, את הכול אפשר לתקן. תהיי בשליטה. את יכולה להצליח. " די צליל, שקט. מה אתה רוצה?"
"והמלך נכנס לשם, מצפה לראות מקום נקי, מצפה לראות שאין קוסם, ומה קורה? הקוסם הופך אותו לעכבר. הופך את המלך לעכבר! זה טוב? זה טוב? תגידי לי, מה טוב? מה טוב?" החתול נופף בכפותיו בייאוש כלפי מעלה, כאילו משם תימצא לו התשובה.
"חתול-" אגדה ידעה שאין לה שום פתרון. אין סיכוי שהיא פותרת את התסבוכת הזו, לא, היא שקועה עמוק בתוך הצרות.
"ויש גרוע יותר, יש גרוע יותר. אני לא יכולתי, פשוט לא יכולתי, לא עמדתי בפיתוי, עכברים. ואני, אני אכלתי אותו."
"אכלת אותו?" אגדה החלה להרגיש כאילו העולם שמסביבה מתחיל להתמוטט, פיסת שמיים אחת אחרי חברתה.
"אכלתי אותו. את המלך. מה אני אעשה? מה אני אעשה?" החתול ירד על ברכיו, אחז בשמלתה הכחולה והחל לילל.
אגדה שלחה מבט של ייאוש אל הספר הגדול, בו חיפשה פתרונות כל הבוקר. היא ידעה שזה יגיע. היו אנשים טובים שטרחו לבוא ולהודיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה. בפעם הבאה שתיכשל, לא תהיה מדריכה יותר, היא תהיה… כלום. עם המזל שלה עוד מעט יבוא גם הקוסם להתלונן עליה. רכנה לעבר החתול המייבב וליטפה באצבעות נוקשות את הפרווה הכתומה.
"בוא איתי לחדר, נחשוב ביחד מה להגיד לקוסם." כן, נכון, כאילו שהוא יקשיב לי.
החתול משך באפו והזדקף, לקק את דמעותיו מעל כפותיו ונשרך אחרי אגדה, מגפי הגומי האדומים שלרגליו משמיעים קול חריקה.
צליל הושיט יד ונגע בסימנים שהופיעו על המראה. ציור מוזר הופיע עליה, לא צבעוני בכלל.
"אי-"
"לא עכשיו צליל."
האזהרה השנייה במראה נעלמה.
אגדה הובילה בעדינות את החתול דרך מסך החרוזים הסגול, אל חדר העבודה שלה, וסגרה אותו במשיכה.

צליל התבונן מספר רגעים במסך החרוזים, ואז פנה אל המטבח. הרים את ראשו למעלה, אל ארון העוגיות. דחף את אחד הכיסאות, עד שהצליח למקם אותו מתחת לארון, טיפס בזהירות על הכיסא והושיט יד קצרה. זה עדיין לא היה מספיק. נעמד בקצה הכיסא, על קצות אצבעותיו, כמעט-. הוא נפל, ראשו נחבט באחד הארונות וכתפו נחבלה. צליל קפא למספר שניות, מוודא שלא הקים הרבה רעש. אחר הביט בארון העוגיות בעיניים מטושטשות, הדמעות השקופות החליקו על לחייו כשהתייפח בשקט, מתנשם בכבדות. הן זלגו בעדינות, והרטיבו את פניו ואת חולצתו. הוא התייפח במשך מספר דקות בבכי רועד, מביט כל אותו זמן לכיוון דלת המטבח ומחכה. אבל היא לא הגיעה. לבסוף נעמד, נאנח ושפשף את עיניו.
"בּוּבִּי," צליל נשף בקול רועד והושיט יד מזמינה. "בובי, בוא." הדובון הגדול צעד אליו בצעד מתנדנד.
"אִי-בּוּק," לחש. הדובון פרס כפים חומות וכרך אותן מסביב לצליל, כך הם עמדו למספר רגעים, מתנדנדים, עד שצליל נסוג.
"גּוּגָה, בובי גּוּגָה." צליל ניגב שוב את עיניו, משך באפו והצביע למעלה. הדובון התבונן בו וחיכה. צליל טיפס שוב על הכיסא, נעמד בזהירות בקצה והדובון טיפס על גבו והושיט כפה מאומצת. לבסוף הם ישבו על רצפת המטבח וחלקו בניהם צנצנת מלאה עוגיות. לאחר כמה דקות של לעיסה צליל העלה רעיון.
"אִי-יול בובי?"
עיני הכפתורים של הדובון הבריקו כשצליל הצביע בשאלה לכיוון דלת הכניסה. הוא מיהר ללחוץ בכפה רכה על הידית. אדם גבה קומה בעל כובע מחודד התבונן בו בתמיהה מהעבר השני.
"סליחה, זה הבית של אגדה?" מבטו עבר על הבית הקטנטן, המעוצב בסגול, על המראה הגדולה, וחזר אל שתי הדמויות הקטנות על הרצפה.
"'קוח" צליל קרא בחדווה. הושיט זוג ידיים קטנות כלפי מעלה, והמתין בפתח הדלת עד שהקוסם נוכח לדעת שאין בפניו ברירה וציית. טפח בחוסר נוחות על ראשו ולאחר סקירת כל הידוע לו לגבי ילדים הוסיף בחוסר נוחות "ילדה טובה."
הדובי הניח שתי כפות על מותניו ונהם משהו בלתי ברור.
"ילד טוב?" הקוסם העביר מבט נוסף. כן, זה אכן היה בית של מדריכת אגדות. המראה הייתה אופיינית. נכון שבדרך כלל הן גרות בטירות שמורות על ידי דרקונים, זו כנראה שונה מהאחרות, אבל למה ילד?
הדובי נהם עוד נהמה שהבהירה לקוסם מה דעתו עליו והקוסם השתתק.
צליל שלא הבין על מה כל המהומה, התקרב לאוזנו הגדולה של הקוסם ולחש בה הצעה שאיש לא יוכל לעמוד בה."גּוּגָה? קוקולד?"
הקוסם היסס, העביר שוב מבט על פני הבית הקטן. לא נראה שמדריכת האגדות נמצאת. הוא כחכח בגרונו ואז שאל "יש גם גבינה?"
כשאגדה, כוססת ציפורניים בעיניים אדומות, והחתול שמוט האוזניים נכנסו למטבח כדי לחזק את ליבם בשתייה, הם מצאו בו דובון נוחר קלות, ילדון ישן שפניו בצבע השוקולד וקוסם בדמות עכבר שוכב על גבו ורגליו מפרפרות קלות כשהוא חולם על אכילת עוגיות גבינה.

אגדה סגרה את הדלת אחרי החתול המפוטם והרגוע. היא הצליחה, היא הצליחה, היא הצליחה. לא יאמן! היא לא מושעית. הרבה מזה היה בזכותו של צליל, למען האמת. מעולם לא חשבה שיש לו כישרון לשום דבר חוץ מנדנודים. יכול להיות שילדה היתה מצליחה יותר? לא סביר. צליל והדובי אכלו, והרעישו על הספות הסגולות בסלון והיא הייתה חייבת, פשוט חייבת לספר למישהו. היא העבירה את אצבעותיה על המראה המבריקה והמתינה. אישה נאה שאת קצוות שערה ליטף האפור נגלתה מהצד השני. לבושה בחלוק משי כחול מרוקם, לועסת קרואסון. היא החזיקה את הקרואסון בין אצבע ואגודל מטופחות ומלוטשות בלק אדום מבריק.
"אמא, את לא תאמיני מה היה לי היום."
"חכי רגע, אגדונת, אני באמצע התוכנית שלי, טוב מתוקה?"
אגדה הנהנה ועמדה בסבלנות למשך חמש דקות. נוקשת בעדינות בנעלי הזכוכית שלה ומזמזמת נעימה. אימה החורגת חזרה עם קערית קרואסונים.
"עכשיו יש פרסומות. מה שלומך מתוקה?"
"בסדר. את רואה שאני בסדר."
"את נראית רע. את עדיין עם הקסם הקבוע ההוא?"
שתיקה.
"זה לוקח ממך את כל הכוחות, אני בטוחה שיש לך סחרחורות כל הזמן."
"אמא, אני בסדר."
"הוא לא שווה את זה."
"אמא, די! דיברנו על זה אלף פעם. אולי פעם אחת לא נדוש בזה?"
אימה שלחה בה מבט נעלב, אבל לאחר רגע התאוששה. "ומה שלום הילד הקטן?"
אגדה ידעה מה יבוא עכשיו והחלה להצטער שהתקשרה. "צליל בסדר."
"מאה פעם אמרתי לך, את חייבת להחליף אותו בילדה, הוא מזיק לך, הוא מזיק לשם שלך. את מדריכת אגדות, את צריכה לטפח מדריכת אגדות נוספת."
אגדה השתדלה לא לאבד סבלנות. ההרצאה הזאת הייתה מוכרת באותה מידה שהייתה שנואה. אבל היא ידעה שאם תגיב עליה, היא תתארך למימדים בלתי נסבלים, אז היא עמדה, תופפה ברגליה על הרצפה וחיכתה.
"את לא מבינה שכולם צוחקים עלייך? כל פעם שאני עוברת ליד הענק ואשתו הם מתחילים לרעום כמו זוג הרים, קוסמים מסובבים אחרי את הראש ומצחקקים, פיות שופכות עלי אבקת קסמים, את מבינה לאן הגעתי? תחשבי גם על אמא שלך."
אגדה עשתה ניסיון, לפעמים זה עבד ולפעמים לא. "שמעת על שביתת הקוסמים היום?"
"אל תחליפי נושא. אני רוצה שתחליפי אותו בילדה. תחשבי על זה, ילדה עם תלתלי זהב מתוקים." ידיה של האם ציירו דמות ערפילית באוויר ועיניה התמלאו בלחות חשודה. "תקני לה שמלות ורודות קטנטנות, סרטים וגומיות צבעוניות לשיער, אוי, נסיכים ידפקו על הדלת כל היום. יש יותר מזה? מה עוד אמא צריכה?"
"אמא, את יודעת שאסור לי להחליף את צליל בילדה."
"מה כל כך קשה להתנשק עם גברים? זה אפילו די נעים. נשקי אחד ונגמר הסיפור, באמת אגדונת. את זו שאומרת כל הזמן שכל אחד צריך אהבה ועושה את הקסם המטופש הזה."
"אמא, אולי תפסיקי כבר?"
"אגדונת, גידלתי אותך במשך עשרים ושלוש שנים, ומעולם לא אמרת לי דבר כזה. רק יצאת מהבית וכבר את מדברת אלי ככה." מטפחת משי כחולה נשלפה וניגבה את העיניים הלחות, הנוזפות. "מה אני בסך הכול רוצה? שתהיי מאושרת. גברים לא כאלה גרועים אגדונת, אפשר לחיות איתם."
"את מעולם לא חיית עם אחד."
"שוב היא משפילה אותי." משיכה חזקה ועמוקה באף. "באמת אגדונת. פעם לא היית מדברת לאמא ככה. זה הילד הרע הזה גורם לנסיכה שלי להתנהג כך."
"אי-מא."
"הנה התוכנית שלי במראה מתחילה. היום הם מראים נסיכות יפות במיוחד. אני הולכת לראות. ביי נסיכה." אימה החורגת כמעט זימרה את המילים. הקול החנוק והדמעות נעלמו.
"אמא?" רק דמותה שלה בהתה בה בחזרה.

אגדה שירכה את רגליה לסלון. החלונות הגדולים, הפתוחים לרווחה הכניסו רוח ערבית מלטפת ואפלוליות קלה. צליל שכב על אחת הספות הסגולות, רגליו פרוסות קדימה, פיו פעור מעט והוא נושם קלות. ראשו נח על ברכיו של הדובון. עיני הכפתורים של הדובי הביטו באגדה בשקט, תמיד במבט מאשים.
"אתה לא מבין דובי, אתה פשוט לא מבין." אבל הייתה בה תחושה שהדובון מבין יותר ממנה. כשקיבלה את צליל, לפני חודשיים, לא הייתה יכולה לסבול את נוכחותו. הוא היה יותר מדי כמוה, לא מתאים. כל חברותיה קיבלו ילדות יפהפיות כשהגיעו לגיל עשרים. רק היא עוכבה לגיל עשרים ושלוש וגם אז קיבלה בן. היא ידעה שהיו גברים שיהיו מוכנים לנשק אותה, היא ראתה כיצד התבוננו בה. היא פשוט לא ידעה כיצד לגרום להם לעשות זאת. היא מעולם לא ידעה איך לגרום לאנשים לעשות מה שהיא רוצה. צליל הפך להיות ילד עצוב יותר ויותר, גם את זה היא לא הייתה יכולה לסבול, עד שהדובון הגיע. היא לא באמת רצתה שהפעוט יהיה עצוב, לא בגללה, כל זה לא באשמתו והדובון הציל את המצב. שווה לשלם קצת סחרחורות בשביל זה, נכון?
אגדה הרימה את צליל בזהירות, גופו החמים והרך היה נעים לה והיא הצמידה אותו אליה. היא השכיבה אותו במיטתו, היססה לרגע, ואז נגעה בעדינות בתלתליו השחורים. היה נדמה לה שהוא מחייך מעט מתוך שינה והיא חייכה בחזרה. הדובון טיפס בכבדות אל המיטה, תחב את אפו השחור בצווארו של צליל ונרדם. אגדה משכה מעליהם את השמיכה הרכה.
היא עיוותה את פניה כששמעה את הדפיקות בדלת. דווקא היום. הראש שלה כאב והיא הרגישה מסוחררת. כמה מזל היה ליפהפייה הנרדמת? מאה שנה בלי שאף לקוח יפריע. היא שלחה מבט אחרון בצליל ולחשה "לילה טוב נסיך קטן."

הדפיקות בדלת התחזקו ואגדה נגשה לפתוח את הדלת. עיניים בולטות בהו בה בזעם מתוך הררי שיער קש שחור. היא מעולם לא ראתה נסיכה מכוערת יותר.
"אז את המדריכה המטומטמת ההיא. אני מאוד מקווה שתוכלי לתקן את הטעויות שלך."
נהדר, פשוט נהדר. אגדת ילדים הצביעה בשתיקה ושתיהן נכנסו אל החדר הסגול.
"את אפילו לא יודעת מה עשית. אבל זה באשמתך." הנסיכה שילבה ידיים גרומות.
אגדה מעולם לא אהבה נסיכות, הן היו מתנשאות. החוק המטופש של נישוק גבר על מנת לקבל ילדה היה שלהן. הן טענו שהן לא מוכנות לקבל הדרכה ממי שמכוערת מכדי לגרום לגברים לנשק אותה. היא תהתה, אם רק תהנהן ותודה באשמה אולי תגרום לזו לעזוב מהר יותר, ראשה פעם בכאב.
"החתול המטונף אמר לי שעזרת לו, לאכול את הקוסם." אגדה המשיכה להנהן בסבלנות וחישבה את מספר שעות השינה שלה בשבוע האחרון.
"אז את חייבת לי. אני יודעת שאת לא חכמה במיוחד, גם לא מוכשרת. מעולם לא נושקת, את מגדלת ילד וכל זה." אגדה הפסיקה להנהן. זה לא ממש עזר.
"אבל את קלקלת ואת חייבת לתקן."
"מה הבעיה?" אגדה הציצה בשעון.
"מה הבעיה? תגידי, את לא מבינה כלום?" הנסיכה הביטה באגדה בבוז. "את עזרת לחתול המפסידן הזה לאכול את הקוסם ועכשיו אני צריכה להתחתן עם הבן של הטוחן." אגדה פיהקה ובהתה בה בעייפות, לא מרוכזת. היא הרגישה שהיא מרחפת בתוך בועה.
"הבן של הטוחן, ה-א-ל-ו.", הנסיכה נופפה מול פניה של אגדה בלק ורוד. "תגידי, השתמשת באבקת פיות? את לא מבינה? אין סיכוי שאני הולכת להתחתן עם אפס כזה, מפסידן שכל החיים שלו רק טחן קמח! אני נסיכה!"
לאט לאט ההבנה פעפעה לתוך אגדה. הנסיכה המכוערת עם השיער שיכול לשמש משכן לחסידות מסרבת להינשא לגבר הנאה שפגשה היום, המרקיז דה קרבס. כל זה משום שפעם הוא טחן קמח.
"תראי," אגדה שפשפה עיניים אדומות. "התפקיד שלי הוא לשמור שהאגדות ינוהלו כמו שצריך, לא להפר אותן."
נחיריה של הנסיכה התנפחו. "את תדאגי שאני לא אתחתן עם האיכר הזה. אין לך ברירה אחרת."
הטון ההחלטי תמיד גרם לדם בגופה להתחיל לדפוק בחוזקה. אגדה החלה לנקוש ברגליה ברצפה. "תראי נסיכה, אין שום דבר שאני יכולה לעשות. אני לא אחרוג מהתפקיד שלי ואעוות את האגדה. למעשה, את לא היית חייבת להיכנס לאגדה הזו. זו הייתה הבחירה שלך."
הנסיכה קפצה שפתיים דקות. "תקשיבי רווקה מכוערת, ותקשיבי טוב. אני לא הולכת להתחתן עם מלקק אדמה ולהפוך אותו למלך. אם החתול שלך לא היה אוכל את המלך הייתי יכולה להתחתן איתו, ולאחר סוף האגדה להתגרש. אבל החתול האהבל הזה אכל את אבא שלי, לא שזו אבדה כזו גדולה, ועכשיו אם אני אתגרש, הוא יישאר המלך ולי לא יהיה כלום. תקני את זה מייד, או שאני אדאג שישעו אותך ושתינו יודעות שזה לא יהיה קשה."
רגלה של אגדה הפסיקה לנקוש, היא נעמדה והצביעה. "אני מצטערת, כבר מאוד מאוחר, הדלת בכיוון הזה."
פיה של הנסיכה נפער ועיניה הבולטות כמו נורו מארובותיהן. היא רכנה לעבר אגדה, הניחה ידיים לבנות על השולחן הכהה ודיברה בשקט. "את חושבת שאת חכמה? את חושבת שתצליחי לסדר אותי? מה את? את כלום. אפס שכולם צוחקים עליו מאחורי הגב. בלי חברות, בלי אהבה, רק עם ילד קטן ומסריח ואמא מטומטמת שהודחה בגלל צפיית יתר. את מעיזה לזלזל בי? אני הייתי נסיכה ביותר אגדות משאת הדרכת, אני יכולה לעשות לך דברים שמעולם לא חלמת עליהם. את חושבת שזה היה במקרה שהקוסם לא הסכים להפוך לעכבר? עכשיו, את תהפכי אותי למלכה, ואם לא, את תצטערי."
אגדה לא אמרה מילה, רק המשיכה להצביע. ידה הייתה כמו מאובנת, רק מי שהביט היטב יכול היה לראות את הרעד הקל באצבעותיה. אפילו היא לא ידעה אם הסיבה היא זעם או פחד.
הדלת נטרקה ואגדה הורידה את ידה. נשכה את שפתיה, והעולם סביבה התערפל. עבר רגע עד שהבינה שהערפול נובע מהלחות בעיניה.

אגדה גיששה את דרכה אל חדרה, אל מיטת האפריון הסגולה, המגולפת. כאב הראש נעלם בבת אחת, אם כי שרידים ממנו עוד ריצדו מול עיניה. דבריה של הנסיכה הדהדו בה. הכו ושרטו בחוזקה בליבה.
היא התיישבה על המיטה, הצמידה את ברכיה אל גופה והתנדנדה לאט קדימה ואחורה. המילים לא הניחו לה. "מה את? את כלום. אפס שכולם צוחקים עליו מאחורי הגב. בלי חברות, בלי אהבה, רק עם ילד קטן ומסריח ואמא מטומטמת שהודחה בגלל צפיית יתר." המילים לא היו כואבות כל כך אם לא הייתה שומעת את צליל מחשבותיה בתוכן.
היא ניסתה להסיט אותן הצידה, להתעלם, לישון. אבל לא יכלה. כל גופה הרגיש פועם, חי וכבד. אגדה נשמה נשימות עמוקות ויבשות, היא לא רצתה לבכות, עדיין לא. היא שנאה את האגדות, את ההדרכה, למעשה שנאה כל דבר בחייה. הדמעות החלו לזלוג בכוח, במרירות, אבל היא עוד לא נכנעה להן.
'אל תרחמי על עצמך'. נזפה בעצמה. 'את כמו ילדה קטנה שבוכה כל פעם שהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה.'
'אבל הנסיכה צודקת, היא צודקת!' ענתה לעצמה. 'מה אני? אין בי כלום. אני לא טובה בכלום. חשבתי שאני אדע יותר עם הזמן, שאני אצליח עם הזמן, אבל זה רק כואב יותר ויותר מפעם לפעם. אני חייבת ל… משהו, להשתנות במשהו, להיות גאה בעצמי במשהו. כי ככה אני סתם אפס. מה יש לי בחיים שלי? יש לי את אמא שלי ואת העבודה ואת צליל. וכולם היו יכולים להסתדר בלעדי. יש מדריכות טובות ממני. ולאמא יש את הטלוויזיה שלה, וצליל-.' עכשיו הדמעות התחילו לזלוג חזק יותר והחנק בגרון התפשט. אגדה הצמידה את ברכיה לחזה חיבקה אותם בחוזקה והורידה את הראש שלה אליהן. הגב שלה כאב, אבל היא לא הרפתה. כאילו רצתה להעניש את עצמה. כאילו אם יכאב לה זה יתקן משהו.
'תחשבי מה את רוצה?' היא לחשה אל תוך תוכה. 'מה יפסיק את הכאב הזה כל פעם מחדש? אין לך כבר כוח לבכות, אין לך כבר כוח לכלום.' היא הרגישה שהמוח שלה כואב, אבל המשיכה לדחוק בו בכוח. 'תחשבי, תחשבי.'
בין נשימה מתייפחת אחת לשנייה התשובה הכתה בה בחוזקה. 'אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה שאמא שלי תאהב אותי, אני רוצה שצליל יאהב אותי, אני רוצה שהלקוחות יאהבו אותי. גם לי מגיע שיאהבו אותי. לכל אחד מגיעה אהבה.' היא נשכבה במיטה וכיסתה את כל גופה ופניה בשמיכה. גופה התרפה לאט ודמה נרגע. הדמעות החלו מטפטפות פחות ופחות. היא החזיקה את התשובה קרוב אל ליבה. 'גם לי מגיע שיאהבו אותי.' חיוך חיוור עלה על פניה, 'ואני יודעת בדיוק מה לעשות בשביל זה.' ובשעה הבאה חזרה על המחשבה הזו שוב ושוב עד שנרדמה.
באותו הבית, באותו הזמן, פעוט ישן שאף ונשף אוויר בעדינות, דובון שמנמן וחום לצידו שכב כמו מת.

כמו בכל בית של מדריכת אגדות, גם בביתה של אגדה מצוי שעון אורלוגין, אולם כאשר בשאר הבתים והטירות שמורות הדרקונים, השעון מצלצל חצות, בביתה של אגדה הוא אפילו לא מתקתק. המראה הגדולה התערפלה, זו הייתה האזהרה האחרונה שלה, וגם אותה איש לא ראה. שתי נשים על מטאטא מעופש חגו סביב הבית של אגדה. לזו שישבה מאחור היה שיער שיכל לשמש משכן לחסידות. האישה שהטיסה את המטאטא דקרה את אצבעה וטיפת דם טפטפה ונספגה באדמה. עכשיו תזהה את הבית הזה בכל מצב. הן הסתובבו פעם אחת נוספת אך לבסוף טסו משם, המטאטא המעופש השאיר אחריו שובל שחור ומחניק.

אגדה התעוררה בהרגשה שהיום יהיה יום נפלא, יום של התחלות חדשות. היא הרגישה נקייה, קצת מבוישת, אבל נקייה. היא עצמה את עיניה, התרכזה והסחרחורת הקלה תקפה אותה שוב, היא תהתה אם אי פעם תתרגל לתוצאות הקסם. היא כמעט נקשה באצבע כדי להחדיר מוסיקה נעימה אל החדר, אבל החליטה לא להיות אופטימית מדי. "היום הולך להיות יום מצוין." אמרה אל בובת הנסיך ששכבה במיטתה. הוא החזיר לה מבט בוהה והיא טפחה על ראשו בחיבה. היא לא הייתה היחידה בעלת מצב הרוח. במרחק לא גדול ממנה, אישה זקנה, הנראית כרוכלת ובידיה סלסלת תפוחים אדומים התקרבה אל הבית. צועדת בצעדים קלילים שלא נראו כתואמים את גילה. היא נקשה בדלת פעם ופעמיים והמתינה. המראה הבהיקה את המילים האחרונות שלה, "סכנת חיים." ודממה.

הדובון החום כמו התעורר לחיים. הוא פיהק ומתח את כפותיו עד שהתפרים העדינים שחיזקו אותו חישבו להתפקע. גם צליל פקח עיניים מנומנמות וכמו בכל בוקר מלמל "בובי" וקיבל בתמורה חיבוק ונשיקה. על פניו של צליל נמתח לאט חיוך, כמו צויר בעיפרון. נקישות של לקוח בדלת, עוד לפני שאכל ארוחת בוקר. עכשיו אמא תהיה עסוקה והוא יוכל להרכיב את ארוחת הבוקר מעוגיות שוקולד. הוא ירד מהמיטה, מצווח "'קוח, 'קוח." והגיע ראשון אל הדלת. מאחורי הדלת הרוכלת שלפה מהסלסילה תפוח אדום ומבריק, שפשפה אותו כנגד חולצתה והמתינה. הדובי פיהק שוב והסתובב לצד השני במיטה, מחפש עוד רגע של שינה. צליל פתח את הדלת בחיוך גדול.
"איזה ילד מתוק." קרקרה האישה בקול יבש. והושיטה לו תפוח אדום לחיים.
"לא'צה." צליל הרים כתף במיאון. תפוח? שהוא יאכל תפוח?
"אולי עוגת שוקולד לילד המתוק?" הזקנה הוציאה מתחתית הסל פרוסת עוגה שאוהבי השוקולד יהיו מוכנים להרוג בשבילה. צליל הושיט יד להוטה מלמל "דודה" חטוף ומנומס ודחף את הפרוסה פנימה. לפני שמישהו הספיק לומר "אברה קדאברה" היא נעלמה. הרוכלת חייכה אליו נעים, כולו שיניים צחורות. אגדה הספיקה לראות את שייריה של העוגה נעלמים. ככלל, היא לא אהבה שזרים נותנים לצליל אוכל, אבל זה היה בוקר יפה מכדי לכעוס. היא חייכה בחמימות אל הרוכלת הזקנה.
"יפה מצדך גברתי, תרצי להיכנס?"
הרוכלת בתשובה הושיטה תפוח אדום לחיים. "וזה בשביל האימא היפה."
אגדה לקחה את התפוח בחיוך שובב. "הוא לא מורעל או משהו, נכון?" הזקנה קרקרה אליה בתשובה וצחוקן השתלב בהרמוניה.
"תאכלי, תאכלי חמודה, זה התפוח הכי טעים שאכלת בחיים שלך."
אגדה לא הייתה חובבת תפוחים גדולה, אבל לא רצתה להעליב ונגסה בתפוח. הוא באמת היה טעים באופן מיוחד והיא נגסה שוב.
"תודה רבה לך, זה מאוד טעים." הסחרחורת של אגדה התחזקה והיא הניחה יד על המראה כדי לייצב את עצמה. מתוך ערפול הצבעים מסביבה ראתה את צליל צונח לרצפה. מספר שניות לפני שנפלה גם היא אל תוך החשכה, היא חשבה שזה בדיוק המזל שלה. למות, מבלי שתינתן לה היכולת לתקן, לנסות לגרום לו לאהוב אותה כמו שהיא אוהבת אותו.
המראה שעליה נשענה נסדקה, ולא יכלה לשמש לתקשורת או לאמצעי הצלה. הזקנה שכבר לא נראתה כמו זקנה הנהנה בשביעות רצון, יצאה וסגרה את הדלת אחריה. היא לא טרחה להתגנב בחשאיות. אחרי הכול, היא היתה רק עוד לקוחה מרוצה. במיטתו הדובי שכב ללא רוח חיים, כפותיו פרוסות לצדדים ורגליו מתוחות. על הרצפה שכבו צליל ואגדה. לא נושמים, לא זזים, לא חיים. הבית נמלא שקט, דממה מהסוג האהוב על אגדה. רק הרוח שרקה שיר עצוב.

יונה לבנה נקשה על זגוגית החלון, נקשה שוב, חזק יותר והמתינה. איש לא הגיע. היא חיכתה עוד מספר דקות, נקשה עוד מספר נקישות והתעופפה משם. לא לפני שמשכה והעיפה פתק קטן מהתושבת שלרגלה. על הפתק היו כתובות שתי מילים. "התקשרי אלי." לא הייתה חתימה, רק טביעת כף שאגדה הייתה מזהה.

נקישות דפקו בדלת, לקוח הגיע. הנקישות התחזקו, המתינו ושוב התחזקו, לאחר מספר רגעים עזבו.

מישהי ניסתה לתקשר עם המראה, וגילתה שהיא חסומה. אימה החורגת של אגדה לעסה עוד קרואסון ודקה לפני שהפרסומות נגמרו מלמלה בדרמטיות "זה הילד הרע הזה גורם לנסיכה שלי להתנהג כך."

המרקיז דה קרבס נקש בדלת פעם ועוד פעם. אילו היה נסיך היה יודע שלעולם לא נכנסים לבית של אחרים ללא רשות. אבל הוא לא היה נסיך, רק בן של טוחן, והיה לו מסר להעביר. אחרי שדפק בדלת זמן ממושך הוא לחץ על הידית ונכנס. הוא צעד צעד ראשון אל תוך הבית ונעצר. האישה היפה שטרקה לו את הדלת אתמול שכבה על הרצפה ללא רוח חיים. הוא לא היה נסיך, רק בן של טוחן, אבל הוא קרא כמה סיפורי אגדות בחייו. הוא התכופף אל אגדה ונשק לה בעדינות. היא לא זזה ולא נשמה, זה לא עבד.

"אני לא מאמין, אני פשוט לא מאמין. אתה פשוט טיפש כמו הנסיכה שנישקה את הצפרדע. אתה לא מבין? אתה לא מבין מה צריך לעשות?" החתול הניף את כפותיו למעלה והמתין, כמחכה לתשובה, משזו התעכבה הוריד אותן למטה. "בשפתיים, נשק אותה בשפתיים, או שבפעם הבאה יכניסו אותך לאגדה בתור הנסיך צפרדע. קדימה, למה אתה מחכה?"
בן הטוחן שנקרא גם המרקיז דה קרבס שלח מבט נוזף אל החתול, עצם עיניים בחוזקה, נישק ולמרבה המזל גם במקום הנכון.

האח הייתה דלוקה, הערבים בטירה הגדולה של הקוסם היו קרים מתמיד. רעש הטלוויזיה מהחדר הסמוך התערבב ברעש הנעימה השקטה שבחדר. אגדה נקשה בקלילות בנעל הזכוכית שלה, ושקעה עמוק בקריאה בספה הסגולה.
"תראי מה מצאתי." המרקיז הושיט לה ספר עבה שזיהתה מייד. "בארגז האחרון. למה לא פרקת את זה?"
אגדה העבירה יד מלטפת על כריכת העור החומה. "חשבתי שאיבדתי אותו, זה היה ספר ההדרכה שלי." פתחה את הספר הכבד ודפדפה בין המילים והתמונות עד שהגיעה לעמוד קרוע שהעביר בה זיכרונות. העבירה אצבע על קרעי הדף, על התמונה שמתחתיו ואז חייכה.
"תעצום עיניים."
"למה, מה את מתכננת עכשיו?"
החיוך התרחב. "תעצום עיניים או שאני אהפוך אותך לעכבר ואקרא לחתול."
הוא ציית אבל רטן. "חכי חכי, אני אגיד לאמא שלך מה את עושה לי."
"אגדונת," נשמעה הצעקה מהחדר השני, "אל תציקי לנסיך."
"מלשן." אגדה מלמלה והתרכזה בתמונת נסיך החלומות. "אתה יכול להציץ עכשיו."
המרקיז חייך למראה התמונה שלו בספר כשמתחתיו מופיעות המילים "נסיך החלומות."
"חכה, עוד לא סיימתי." אגדה העבירה אצבע על הדף הקרוע, משלימה אותו בתמונה המתאימה.
"אמא," צעקה תוך כדי עבודה, "אולי די עם הטלוויזיה, זה לא בריא לילדים." דמות צהובת שיער רצה מחדר הטלוויזיה, קפצה על ברכיה והתבוננה בתמונה.
"אני," היא הצביעה על גופה.
"כן, נכון. לפחות זה די דומה. ככה נראית לפני שסבתא החליטה להפוך את השיער שלך לבלונדיני." אגדה ליטפה בהיסח הדעת את הראש המתולתל.
"דובי, תראה, צליל." צליל קרב את הדובון החום המרופט אל התמונה. עיני הכפתורים של הדובי בהו במבט ריק.
המראה צלצלה צלצול אחד. "לקוח הגיע." אמרה בקול מתכתי. "החלילן מהמלין."
החתול זינק ממקומו על אדן החלון שם ישב והתנמנם והעביר לשון ורודה על שפתיו. "אני אטפל בלקוח הזה." אמר ודהר במדרגות הטירה אל הדלת. צליל הרים עיניים גדולות מתחננות, תחינה מהסוג שהוא ידע שאימו לא מסוגלת להתמודד איתה. מבט אחד הכניע אותה.
"טוב, אבל אל תעשה שם יותר מדי בלאגן, או שאני אחליף אותך בילדה, הבנת?" הוא לא התייחס לאיום המוכר, אלא זנח את הדובי על הספה ורץ בעקבות החתול, צועק "לקוח, לקוח."
המרקיז הרים את הדובון החום. "הוא משתחרר ממנו לאט לאט, נכון?"
אגדה הנהנה. "לאט לאט."
"אני עדיין לא מאמין שבמשך חודשים החיית דובון צעצוע כדי שצליל ירגיש אהוב, זה בטח עשה לך יופי של כאבי ראש וסחרחורות."
אגדה הנהנה. סובבה את פניה אל חדר הטלוויזיה ואז חזרה אל פניו האהובות, המוכרות של בעלה. "אמא שלי תמיד אמרה שכל אחד צריך אהבה." אמרה, וחייכה אליו חיוך אוהב.