קטטה

אדם נכנס לתאו הפרטי, הרביעי מתוך חמישה במסדרון. בתא היו מקלחון ושרפרף נמוך שהונחו עליו מגבת וחלוק מקופל. אדם פשט את בגדי החול שלו וחלץ נעלי עור שחורות. לאחר שסיים להישטף ולהתייבש הוא אסף את שיערו, לבש את החלוק המגוהץ, נעל נעלי ספורט ומשך ברדס מחודד מעל לראשו. בגדיו היו כעת בצבעי קרם ולבן.
הוא יצא מהתא והצטרף אל חבריו הכהנים בחדר ההיטהרות. הוא נגע בכתפם לשלום. הם התיישבו על ברכיהם ליד אגן הרחצה ונטלו את ידיהם תוך כדי מזמור והמהומים נמוכים. לאחר מכן עברו לחדר תפילה לבן ומבהיק.
אוריה כרך את עצמו בתפילין, כרע ברך והתפלל.
"ה' הרם והקדוש, יהי רצון מלפניך כי תבוא עלינו ברכה ושמחה ורעות ואחוות אחים. משכנו בצדקות דרכיך והצילנו מכל בל וטומאה. מי ייתן ותתננו לחכמה ולחן, לסגולה ולחסד בעיניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. תהיה מלכות שמיים גדולה וקדושה ומהוללת לעולם ועד. ואמרו אמן".
"אמן", ענו הכהנים.
עדו השתחווה, אפו וידיו משתקפים ברצפה עליה השתטח. שיערו לא התייבש באופן מוחלט לאחר השטיפה וטיפטף מעט על הרצפה. הוא התפלל בצעקות.
"יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותי שתדביקני במצוותייך! שלא תביאני לידי חטא ולא לידי עוון ולא לידי ניסיון ולא לידי עזות פנים ולא לידי יצר הרע ולא לידי ביזיון ולא לידי פגע ולא לידי כלייה ותצילני היום ובכל יום ויום מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות. הבאיני לדרכך דרך-המלך כי נאור אתה וחנון ורחום ונורא. מיין הילף איז נישט פון קיינעם נאר פון דיר, אן דיין הילף קען מען נישט אריבערגיין דעם שוועל פון טיר. ברוך אתה ה', שומע תפילה. ואמרו אמן!"
"אמן!” ענו הכהנים.
נורית-רחל שילבה את ידיה, הרכינה את ראשה מכוסה הברדס ונשאה תפילה.
"יהי רצון מלפניך אבינו מלכינו, אלוקינו, ידידות אור נפשינו, רוחינו ונשמתינו, למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקן לעולם מלפניך. קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשינו מגופינו, וכלתה נפשינו אל גאולת שכינתך ואל מעון קדשיך, ולרצונך ה' נכספנו, הננו מתחננים ובוכים לפניך, ה' אב הרחמן, על גלות השכינה, הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשינו באהבתך הנעימה והעריבה וייעול מלכינו בהיכליה. ואמרו אמן".
"אמן", ענו הכהנים.
היה זה תורו של אדם, אך הוא נותר בשתיקתו. היה זה סימן שהוא תיכנן להתפלל אחר כך.
יניב פתח את ידיו והתפלל.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ולתומכיה. דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
"יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתמלא רחמים עלינו ועשה למען אבותינו הקדושים ובצל כנפיך תסתירנו, ונהיה בריאים בכל אברינו וגידנו, ותשמרנו מכל פחד ומכל חלי, ותצילנו מכל מיני כשוף ומבלבול הדעת, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. ונהיה מישבים בדעתנו, ותן בנו כח ובריאות לעבודתך ויראתך. ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי. ואמרו אמן".
"אמן", ענו הכהנים. הם קמו ופנו לעבר השער. ברוך, שעמד בשער, חימם את כתפיהם כשיצאו ואמר להם “קדימה. תכסחו אותם טוב טוב, כמו שצריך”.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

בחדר ההלבשה המקביל התארגנו חמישה אחרים: ניר, תומר, עופר, צור ואורן: קבוצת משוחררי חיל הרגלים. אדים חמים התפשטו מהמקלחות. הם התעלמו מהתאים הפרטיים. ניר ותומר התלבשו ליד ספסל ארוך. לאחר כל בגד שלבש העביר תומר את אצבעו על המראה וצייר באדים פרצופים מחייכים.
“אני לא מוכן להתפשר על הנוחות שלי אפילו בסנטימטר", הכריז תומר, תוך כדי שהוציא את ראשו מחולצת הקבוצה השחורה והאוורירית. הוא הרים את אצבעו לשם הדגשה ואז צייר איתה במראה סמיילי נוסף. “רק מהשלוליות שישנו בהן בשקי שינה אני ואתה כבר היה לנו מספיק אי-נוחות לכל החיים".
"נהיית מפונק, מה?” שאל ניר, שכבר נעל את נעליו. “אולי אתה צריך ללכת לאחת המסיבות האלגנטיות האלה של ברסמא, לא?”
"אולי באמת. ואם אני מפונק – זה כי מגיע לי. תסתכל איפה אנחנו נמצאים: הצלחנו בגדול. ומי שמצליח בגדול, מגיע לו".
"אבל הוא לא מפונק כמו טל", הצטרף לשיחה אורן, שעדיין התקלח. “שמעתי שהוא אמר לשרון שתמצא לו מישהו שימלא בשבילו את הטפסים, כי הוא לא מוכן לעשות את זה יותר". טל היה שחקן החילוף הראשון – והיחיד – של הקבוצה.
"גדול", אמר ניר. “הורג אותי ששרון קורעת את התחת יום ולילה על תוכניות האימונים ועל האסטרטגיות שלנו, מביאה אותנו לגמר וגם מחזיקה את כל המועדון על הכתפיים, ובסוף היא צריכה להתעסק עם השטויות של טל ותומר".
"סתם צחקתי", אמר תומר. הוא צייר פרצוף מחייך אחרון על המראה. הפרצופים הראשונים שצייר דהו באדים שהצטברו מחדש.
עופר ישב לידם. הוא ישב זקוף, אך ידיו ורגליו היו צמודות. הוא סיים להתלבש כבר לפני חמש דקות.
"אתם רוצים אולי לעבור שוב על השחקנים שלהם?” הוא שאל.
"כמה פעמים אפשר לעבור על הדוסים האלה? כמה??” קרא אורן מהמקלחת וזרק על עופר חתיכת סבון. עופר הרים את ידו – הסבון קפא באוויר.
"די, די, לא לבזבז כח", אמר ניר. הסבון נפל לרצפה והחליק בחזרה למקלחת. ניר התיישב וכרך את זרועו סביב צווארו של עופר. “מה, אתה לחוץ?”
עופר עיווה את פניו. הוא היה בן 24, השחקן הצעיר ביותר בקבוצה.
“אולי".
"אל תהיה. מה זה לחוץ? לחוץ זה כשלוחצים עליך. מישהו לוחץ עליך??” שאל ניר, צחק והידק מעט את אחיזתו.
"לא".
"יפה. אז תירגע”. הוא שיחרר את עופר וטפח על גבו.
אורן יצא מהמקלחת. תומר זרק עליו מגבת, ואורן זרק אותה בחזרה.
“בשביל מה להתייבש? גם ככה עוד רגע אנחנו מתמלאים בזיעה”, אמר אורן בזמן שהתלבש. “חבל שאסור לקחת שום דבר, הייתי מת לשחק מסטול”. הוא פנה אל עופר. “איך קוראים לזאתי שבאה איתך לאימון פעם קודמת?”
“טליה”, ענה עופר.
"היא חמודה. זיינת אותה?”
“יופי, יופי אורן”, התערב תומר. “תפסת את המצב באופן מושלם, איבחנת את הבעיה, וניגשת אליה בצורה הטובה ביותר. אני מוחא לך כפיים”.
“מה?” התרעם אורן. “מה הבעיה? רק שאלתי”.
שרון קראה להם מפתח החדר. היא אמרה שנותרו שלוש דקות.
“רגע”, צעק לה אורן. “צור, 'תה בא?”
צור נהם בחזרה. זרם המקלחות פסק לאחר עשרים דקות רצופות והשקט התפשט בחדר. צור מיהר אל הספסל, תחב את גופו הגדול לתוך מדי הקבוצה השחורים והאווריריים והם יצאו אל שרון.
הדשא מחוץ לשער בהק בירוק כשנאספו במעגל. שרון חזרה על תכנית המשחק שלהם. הפתיעו אותם, היא אמרה. מי שמשקיע כל כך הרבה כדי להיות הכי טוב בשיטות המוכרות יהיה פחות טוב באלתורים. קחו את המשחק אליכם. תעשו אותי גאה, היא אמרה.
הם יצאו אל הדשא, ואצטדיון שלם הריע.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

התזמורת העירונית ניגנה את ההמנון האירועים הלאומי הרשמי. הרעש שהגיע מהיציעים בלע את הרוב. רק פעימות התוף היציבות נשמעו היטב. כמות האנשים שהגיעו למשחקי הליגה עלתה בהתמדה, בייחוד לגמר.
כשהתזמורת התפנתה הקבוצות ניגשו אחת לשנייה. השחקנים בתפקידים המקבילים לחצו ידיים. ניר לאוריה, אורן לעדו, תומר לנורית-רחל, צור לאדם, עופר ליניב. הם חזרו לצדדי המגרש, והמשחק התחיל.
תור התקיפה הראשון היה של קבוצת משוחררי חיל הרגלים.
ניר, תומר, עופר צור ואורן עמדו בקו השער שלהם. בעזרת תיעול כח רצון ותנועות ידיים הם גיבשו כדור כח שקוף בקוטר של 65 סנטימטרים.
ניר ועופר הוסיפו לכדור חדירת קסם, שהפכה אותו לצהוב. תומר, אורן וצור סובבו אותו במהירות רבה.
באותו הזמן הלוי ברסמא בנו ביצורי כח ופיתולי מרחב מסביב לשערם. אך כשראו את כדור הכח נעשה צהוב הם שינו את פעולתם. הם גררו את הביצורים שהכינו וריכזו אותם לחומה אחת צרה בדרכו של הכדור לשערם. הם עשו זאת כיוון שהכדור הסתובב במהירות רבה והיה קשה לשנות את כיוונו יותר מפעם אחת.
משוחררי חיל הרגלים התקדמו עם כדורם. צור בנה מגן שגונן על הכדור מהשפעות מהצד. אורן עף אל מעל לחומה של הלוי ברסמא, ונראה כמתכנן להסיט את הכדור בחזרה אל השער אם הכדור יעקוף את החומה מלמעלה. אוריה עף ונצמד מאחוריו כדי לסכל פעולה כזאת.
אך כשהכדור של משוחררי חיל הרגלים התקרב לחומה, הם לא העיפו אותו מעליה. צור תפס את המגן שבנה, הסתובב איתו פעם אחת במהירות והעיף אותו אל צידה הימני של החומה. אורן הוסיף משב רוח מבין רגליו, וחומת הביצורים המגובבת הסתובבה על צירה עם הפגיעה. עופר, ניר ותומר כבר דחפו את הכדור בכח רב והוא פגע בחומה הנטויה בזווית שסובבה אותה עד הסוף – כך שפנתה לאורך ולא לרוחב.
הכדור המשיך לעוף אל השער של הלוי ברסמא, אך שחקני קבוצת המשוחררים נתקעו בחומה ובשחקני הלוי ולא יכלו ללוות אותו עוד. הנקודה נראתה כמובטחת, אך בתגובה מהירה ובתיאום מושלם אוריה, אדם ויניב שלחו שלושה משבי רוח שפגעו כולם בכדור, והסיטו אותו אל הקורה.
אוהדי שתי הקבוצות וצופי היציע הנייטרלי קראו בשמחה, באכזבה ובהפתעה.
לו אחד משלושת משבי הרוח היה מחטיא, או אם נורית-רחל ועדו היו טועים ושולחים משבי רוח מהכיוון השני, הייתה זו הבקעה.
מנותק מתחזוקם של קבוצת המשוחררים, כדור הכח דהה ונמוג.
הקבוצות התאפסו. כעת היה זה תור התקיפה של הלוי ברסמא.
הלוי ברסמא גיבשו את כדור הכח שלהם אחרת. אוריה כיווץ אותו לגודלו הקטן ביותר המותר – קוטר של 30 סנטימטרים. עדו ואדם הוסיפו לו מהירות, יניב הוסיף לו גמישות ונורית-רחל הוסיפה לו ענן ערפל. מכיוון שכדור הכח נותר שקוף הוא נעלם לחלוטין בתוך הערפל.
משוחררי חיל הרגלים התרוצצו בצד שלהם של המגרש ופיזרו פיתולי מרחב גבוהים.
יניב זרק את כדור הכח במהירות רבה ועדו דלק אחריו. רגליו רומסות את הדשא וידיו כאילו הכו על תופים. חלוק הכהנים שלו התנפנף מאחוריו כמו שהערפל נמתח מאחורי הכדור. קבוצת הלוי ברסמא התפזרה במהירות אל צד המגרש של המשוחררים.
תומר מיהר אל דרכו של עדו וכיסה את השטח שבין מפתלי המרחב במגן כח רחב, גבוה ודק. אך עדו דחף את כדור הכח הקטן, המהיר והגמיש הישר אל מפתל המרחב.
הכדור מכוסה הערפל פנה בזווית חדה והגיע לידיה של נורית-רחל. משוחררי חיל הרגלים כבר חסמו את דרכה, כי ציפו את הזווית. ניר הספיק לפרוש מגן רחב, גבוה ודק בין מפתלי המרחב שממולה, אבל נורית-רחל זרקה את הכדור אל הרצפה ולתוך מפתל המרחב. הכדור עלה באוויר, לידיו של אוריה, שעף לכיוון השער, והוא התקרב אל השער, אבל תומר הגן עליו ויכל להדוף את הכדור הקטן. ברגע האחרון אוריה זרק את הכדור אל מפתל מרחב והוא הותז הצידה, בחזרה לנורית-רחל. נורית-רחל זרקה את ענן הערפל לפיתול מרחב והוא יצא ממנו לכיוונו של יניב. קריאות הקהל התגברו עם כל תמרון. משוחררי חיל הרגלים חזו לא נכון את זווית פיתול המרחב האחרונה והשטח נותר חופשי לעדו, שקפץ אל האוויר ובעט בכדור באוויר מהצד הישר אל מפתל מרחב, והוא עף ממנו ונכנס אל השער מעל לכתפו של תומר.
קבוצת הלוי ברסמא הבקיעו נקודה בתור התקיפה הראשון שלהם. אוהדי הלוי ברסמא קראו ברכות שמחה. לאחר מכן חבר לשירת מזמור דתי על אלוהים ועל קדושה ועל ניצחון עם ישראל, וקולם היה נעים ורם.

המשחקים נמשכו כך, כל קבוצה ותור התקיפה שלה, חמישה מגבשים ביחד כדור כח וחמישה מכינים הגנות. גובשו כדורי כח מגנטיים, כדורי כח שהתעלמו מפיתולי מרחב, כדורי כח שצללו אל תוך האדמה ועלו בחזרה מספר מטרים אחר כך. הלוי ברסמא הגדילו את היתרון לשתי הבקעות בתורם השלישי, שוב בעזרת יכולת התמרון העליונה שלהם, אך משוחררי חיל הרגלים שמרו על מאבק צמוד. הם השיגו נקודה בתורם הרביעי, בעזרת כדור כח אדום שהיה בלתי ניתן לעצירה כל זמן שחמשת השחקנים תיחזקו אותו ביחד. התור ההוא היה אלים במיוחד. וגם בתורם החמישי הם הבקיעו, בזכות יריית צלפים של אורן מחצי מגרש של כדור כח קטן ומאוד מהיר. לאחר התור החמישי של הלוי ברסמא שתי הקבוצות יצאו להפסקה.
תיקו בהפסקה היה הישג לא מבוטל בשביל קבוצת המשוחררים – הלוי ברסמא זכו באליפות שש שנים ברציפות, ורק משחק גמר אחד מתוכם נזכר כצמוד. קבוצת המשוחררים עלתה ליגה רק השנה ואף אחד לא צפה את התקדמותם הבלתי ניתנת לעצירה.
לאחר ההפסקה הקבוצות יצאו שוב למגרש והתגלה כי הלוי ברסמא החליפו את חלוקי הכהנים שלהם בבגדי ספורט לבנים, דבר אשר לא עשו מעולם.
בתורם השישי של שתי הקבוצות לא נרשמה נקודה.
תורם השביעי של משוחררי חיל הרגלים התחיל באופן מבטיח, עם כדור כח שעופר יכל לגרום לו לנחות אל הרצפה ולהתקבע בה כברז כיבוי אש. הם התקדמו אל השער צעד אחר צעד, אך תורם נקטע באמצע.
ראש העיר ברסמא הגיע למשחק הגמר, וכללי הטקס, כפי שהכריז מנהל המשחק, מחייבים את הקבוצות לעצור ולחכות לישיבתו ולאישורו להמשיך.
חליפתו הלבנה של ברסמא בהקה ביציע הנייטרלי. הקיפו אותו מגן כח צהבהב ושומרי ראש לובשי שחורים. מגן הכח הוקרן מקמיע זהוב שנתלה על צווארו, קמיע מפתח העיר. הוא ושומרי ראשו פילסו את דרכם בקהל הצפוף והתיישבו במרכז היציע. שני נושאי כלים צעירים התרוצצו בין המסולקים ממושבם ותחבו בידיהם שטרות בהתנצלות. הם לא היו צפויים לגרום לבעיות, בתור צופי היציע הנייטרלי.
ברסמא הושיט את כף ידו לעבר שתי הקבוצות שהמתינו לישיבתו במגרש: הלוי ברסמא בחצי קידה מוקפדת, ומשוחררי חיל הרגלים בבעיטות בקרקע ובמבטים זועפים.
התור נמשך כשהופסק, אך השהות איפשרה לשחקני הלוי לארגן את מחשבותיהם ואת הגנתם.
השער לא הובקע בתור ההוא.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

בן הוביל את חבורתו בסמטאות שמסביב לאצטדיון. הוא, נצר, משה וחיים היו שמשים זוטרים בבית הכנסת הגדול של כנסיית הלוי במרכז ברסמא. הצטרפו אליהם אוהדים שהם הכירו במשחק: ניתאי, גלעד ושמעון, אנשי מעמד הפועלים, שומרי מצוות, שרצו לעבוד בבית הכנסת. הרבה רצו לעבוד בבית הכנסת. בשביל השכר, התמיכה, המעמד בקהילה. המחשבה שבן ימליץ על עובדים לשמשים הבכירים והם יעשו כדבריו הצחיקה אותו.
הם איתרו חבורה של אוהדי המשוחררים.
אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. נראה אותם עוצרים אותנו, חשב בן והסיט שיער מלחייו.
בוא נראה מה בן עושה, חשב נצר והסתכל על בן.
מכות זה כיף, חשב משה ומתח את כתפיו.
אני לא אוהב לאן שזה הולך, חשב חיים והידק את שפתיו. הוא התרחק מהם.
הקרב בין הלוי ברסמא לבין המשוחררים ממשיך גם אחרי המשחק, חשב ניתאי ועיניו ברקו.
הנה חילונים מלוכלכים, חשב גלעד וכיווץ את אגרופו.
כואב לי הראש, חשב שמעון וזרק את בקבוק היין הכהה. חציו התנפץ אל תוך הפח וחציו נשבר ונפל אל שקיות הזבל שמתחת.
"תראו, הנה דוסים”, אמר בועז.
"אמא שלך לא לימדה אותך דרך ארץ?” שאל אותו בן.
ניתאי התערב לפני שבועז ענה.
"תגידו, באמת מעניין אותי לדעת. כמה מכם אהדתם את המשוחררים לפני חצי שנה? או שנה שעברה, כשהם היו ליגה ב'?” הוא שאל.
"אבא שלי משחק שם, יא אפס", אמר אביב.
"איך קראת לי?” שאל משה והתקרב.
"יאללה, לכו הביתה דוסים", אמר בר.
"אנחנו הביתה? אנחנו בבית. לך אתה הביתה", אמר גלעד.
"תזהר ממני", אמר דניאל.
"ממה יש להיזהר? ברברי מטונף", אמר גלעד.

הם לא הספיקו ללכת מכות זמן רב. משה מיהר להפיל את דניאל ולהטביע את מרפקו בפניו של בועז. גם האחרים הרביצו קצת.
אבל כששמעון חזר עם חצי בקבוק היין השבור, וזרק אותו על בר, והזכוכית עמדה לחדור למצחו לעיניו ולשפתיו, אביב הצנום זינק לפניו ומגן כח צהבהב נפרש והדף את הבקבוק לרצפה. הוא החזיק את קמיע מפתח העיר מלפניו.
"מה זה, מאיפה השגת את זה?” שאל אותו בר.
באותו רגע הגיעו לסמטה ארבעה אנשים. לירן, חיים, ניר ואדם. עם הופעתם של שני השחקנים הכוכבים האוהדים איבדו את הריכוז והסתכלו עליהם. גם השיכורים.
"בוא, הולכים הביתה", אמר ניר לאביב.
בזמן שהשניים התווכחו ניגש אדם לאוהדי הלוי ברסמא.
"ככה אתם מתנהגים, כמו פוסטפאסניק? הולכים מכות עם צעירים?” הוא פנה לבן, נצר ומשה. "ככה להוציא שם רע לכנסייה? תתביישו. אני לא כזה בטוח שתשמרו על העבודה שלכם".
"זה היה בלהט הרגע. אנחנו נהייה טובים", אמר בן. הוא נראה מרוצה משום מה.
אבל אז התחילו המכות האמיתיות. שומרי הראש של ברסמא, לובשי השחורים, הגיעו לסמטא מכל כיוון. מכל רחוב, מכל דלת של כל בניין, קופצים מהגגות ונוחתים בלי פגע. הם דחפו את ניר הצידה, נטרלו את אביב ולקחו ממנו את קמיע מפתח העיר.
הם השכיבו את כולם על הרצפה בכח וקשרו את ידיהם בחבל גס.

לאחר מכן, בתא המעצר שבו הושמו כולם, אדם התפלל.
"הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כּנפשי ומאודי והריני מזמנת את פי להתפלל לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא: ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתתמלא רחמים עלינו, ותטע אהבה ואחוה ושלום ורעות ביננו ובין כל עם ישראל. כן ברחמיך הרבים תזכינו להעביר ממנו שנאה וקנאה ותחרות, ונהיה אוהבים זה לזה, ותשים שלום ביננו. וזככת אותנו וטהרתנו מכל טמאה וחלאה וזוהמה, וקדשתנו במצוותיך ותטהר רעיוננו ותיחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך הגדול הגיבור והנורא. כמו שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. במהרה בימנו, כן יהי רצון. ואמרו אמן".
אף אף אחד לא ענה לו אמן. כשעה לאחר המעצר הגיע סוהר ושיחרר את אדם, ניר ואביב.
שאר האסורים נשארו שם, דתיים וחילונים.