קליפה ריקה

 

מילים, למדתי, יכולות לכשף. ומילותיו שלו כשתיאר בפניי את מרחבי הירוק והכחול העצומים ואת אור השמש השוטף את הכל עד קצה האופק, כישפו אותי ולא הותירו בי נחת. עד היום בו מצא אותי, ימיי חלפו מבלי שהרגשתי בהם. בערבים נעצבתי מהידיעה שהים סער, הנחלים זרמו, הרוח שיחקה על פני ארצות אדירות מרחבים ואני לא הייתי שם כדי לראות את כל הפלאים האלו. חשתי שחיי אינם נעים עוד. כאילו הוטל כבר העוגן אל תוך נהר הזמן ויותר אינני מתקדם איתו.
ומרגע שכישף כך את דמיוני הייתי מוכן לעזוב איתו לאן שרק יאמר. ברנארד לא היה זקוק לי בעבודות השדה, ומהמקדש ומעיני הכהנים הבוחנות שבתוכו שמחתי להתרחק. מאז מותו של אבי קיוו בליבם רבים מהכהנים שהנה אני חוזר בי ומשפר את דרכיי. עוד רגע קט והייעוד ממנו נמלטתי ונמנעתי כל חיי יתממש למרות הכל ואהיה לאחד מהם. יותר מכך, למנהיגם. דומני שגם אלה מביניהם שהכירוני פחות ידעו שלא כך יהיה, הניחו שיתבדו. אך אין לה ואף לא תהיה לה תרופה, לתקווה. בעבורי היה ניהול המקדש עניין שלא אוכל לגעת בו, לא אחרי שראיתי את אבי מנהל אותו. במקום אחר ובזמן אחר, היכן שזכרו לא מגיע, אולי היה המצב שונה. רק קעקועים על פרקי ידיי הזכירו לי את מורשתו.

"הערב הוא ערב רגיל לחלוטין, לא כן?" קבע ושאל לוסיאן בערב בו פגשתיו לראשונה. עד שדיבר לא הבחנתי בו מתיישב לצידי על באר העץ הגבוה. הבטתי בפניו, פנים כהות ומבריקות. עצמות הגולגולת בלטו בצידי מצחו, ובלחייו ובלסתו. עיניו החומות והבורקות הביטו בי. היתקתי את עיניי ממנו והבטתי לאחור אל הכניסה לבאר, כמו מחפש אילו הפתעות נוספות מצפות לי. הייתי שתוי וחשיבתי הזדחלה.
"וכי מה עוד הוא יכול להיות?" שאלתי ממצולות השתייה.
"לעיתים קרובות אנשים מגיעים למקומות כמו זה בתקווה שהערב שלהם יהיה מיוחד בדבר מה, מפתיע. צופן חוויות. רובם מתבדים פעם אחר פעם, ולא מפסיקים לקוות." קולו משך אותי מעלה אל הפיכחות.
"ולמה אתה מקווה?"
"אני מחפש את הפתעותיי ואת חוויותיי במקומות אחרים. למקומות כמו זה אני מגיע בתור החוויה, בתור ההפתעה." התקשיתי מאד להתחקות בחשיכה אחר חוט מחשבותיי החמקמק והמהיר. נשמתי כמה נשימות קצובות ואז אמר הוא "נעים מאד, שמי לוסיאן."
"נעים מאד." השבתי.
"האם גם אתה מצפה לדבר מה שיקרה?" שאל. העברתי את אצבעותיי על שפת הכוס, והרהרתי.
"באתי כדי להאריך את יומי. אך התשובה עבורי דומה לתשובה עבור האנשים שתיארת בדבריך קודם."
"יפה. האם לדעתך אתה מצפה למשהו בגלל שעדיין לא קרה מספיק כדי שתהיה מרוצה?"
"לא. אני מצפה כיוון שעדיפה הציפייה על הייאוש. לא אתאכזב אם לא יקרה דבר, אך אעדיף להמשיך להתבדות ולצפות. גם בזה דומה אני לאנשים עליהם דיברת." לוסיאן חייך.
"בוא ונצא. הלילה יפה לשיחות מסתוריות."
האוויר הקר עורר את חושי המנומנמים, ולוסיאן המשיך מיד לדבר. תחילה תיאר את מסעו אל הכפר. ובעודנו הולכים בצעדים שקטים, חולפים על פני הבתים הנמוכים שלבנות הבוץ הבונות אותם מתפוררות אל רחובות האבן הצרים, סיפר על נהרות ועמקים ירוקים, על השלגים בהרים ועל האוויר המגיע מהם. ואז החל לספר על מסעו הבא, הבהול כל כך. "עליי לעזוב בתוך ימים ספורים. אני וליאו חברי למסע ניאלץ להצטייד מהר ככל האפשר ולצאת. אין פנאי." ביקשתי לדעת מדוע והוא חקר במבטו את פניי. "כדי לחזות בהגשמת הנבואה." ועיניו נפקחו, דוחקות בגבותיו מעלה. "לא שמעת על אגדת טואומה." אמר בהשלמה, "אין רבים באזור הזה ששמעו." אז הבטיח שידאג שאשמע את סיפור האגדה מפי מומחה. "ליאו חקר את האגדה במשך שנים, הוא יהיה לך המורה הטוב ביותר."
זמן עבר ולוסיאן תיאר בפניי את נתיב מסעו הקרוב. ראשית יהיה עליו לחצות את נהר טורנה, זאת חשב לעשות על אחד הגשרים שבקרבת המפלים, הרחק בצפון. אחר כך ינוע מהר ככל הניתן בעמק לנופיאה ודרך המעבר המושלג הנושא את שם העמק, משם ימשיך לעמק טופיאה. אז, בחלקו הקשה ביותר של המסע יהיה עליו לטפס על רכס הרי טואומה, ולעבור בו עד שיגיע לעמק טואומה. שם עתידה להתממש האגדה. כששאל לבסוף האם אהיה מעוניין להצטרף לא השבתי מיד.

עברו יומיים וגופי כמו אסף לו אוויר נקי וטוב וציפה. ההחלטה להצטרף אל לוסיאן כבר החלה משתלטת על כולי. הפנים המקומטות שפוגשים ברחובות כפרי נראו לי לפתע מחוייכות, וילונות החלונות שבבתים שבעיניי היו תמיד כוילונות אבן הפכו שקופים והתנופפו ברוח, חושפים מאחוריהם את פנים הבתים, ורעש ציריהן של דלתות העץ הישנות, הצורם תמיד, נשמע באוזניי כקול זקן המתענג על מתיחת אבריו.
בבקרים הצטרפתי אל ברנארד לעבודות השדה. פניתי אליו בוקר אחד, כששתלנו זרעי כרובית בתוך גומות. בעודי חופר גומה אחר גומה והוא אחרי זורע ואוטם בעפר אמרתי "לו היית הולך ולפתע רואה מולך שער או דלת, פתוחים אל הלא נודע, האם היית מעז ועובר דרכם?"
"מה כוונתך ב'שער הפתוח אל הלא נודע'?" ניסה ברנארד לרדת לסוף דעתי.
"כוונתי לשער, או דלת, שאם יעבור מישהו דרכם, יגיע אל מקום לא ידוע." ברנארד שלח אליי מבט תועה. שיערו הבהיר מונח לו כתמיד באי סדר על ראשו ומכסה את מצחו, ועיניו שלוחות בתמימות ילדותית.
"ראה," הסברתי, "אין זה דבר טבעי שתראה שער או דלת העומדים בין אוויר פתוח לבין אוויר פתוח, מי ישים אותם בכזה מקום."
"כמובן." השיב, מבין כנראה את דבריי אך לא את הקשרם.
"אם כן, לו היית רואה שער שכזה, או דלת שכזו," המשכתי, "היית וודאי מגיע למסקנה שמשהו פלאי מתרחש, היית מניח שמעבר לדלת או לשער, אם תעבור דרכם, שוכן דבר מה לא נודע."
"מדוע שאניח שמדובר במשהו פלאי שמתרחש? ומה אם בחר מישהו לשים דלת בין כלום לכלום למרות הכל?" נתתי בו מבט שרצה לומר שהוא מציק בזוטות.
"נאמר אם כן שהשער או הדלת זורחים באור נוגה."
"זורחים באור נוגה? איך זה משנה משהו?"
"אם השער או הדלת זורחים באור נוגה, האם היית מניח שמדובר במשהו פלאי?"
"ייתכן שהשער הארור עומד כנגד השמש."
ממש איבדתי את סבלנותי, פסקתי ממלאכתי, התרוממתי והסתובבתי אליו.
"אל תהיה מטומטם!" הוא הביט בי במצח מקומט. "נניח שהשמש בכלל לא באזור ושיש מספיק סימנים על מנת לשכנע אותך שהשער או הדלת פלאיים."
"ובכן?"
"ובכן, האם לא היית מניח אז שהם פלאיים?"
"וודאי שכן, הלא הרגע אמרת שראיתי מספיק סימנים בכדי לשכנע אותי שהשער פלאי."
"יפה," נרגעתי מעט, "כעת, האם היית בוחר לעבור דרך השער או הדלת?" הוא הרהר ארוכות.
"זו שאלה טובה מאד."
הנהנתי בראשי, גאה שהגענו לנקודה הזו בשיחה. לאחר זמן, מששתלנו את כמעט מחצית השדה שאל "האם ניתן להציץ דרך השער, לראות מה נמצא מאחוריו?"
"הדלת או השער פתוחים, דרכם אתה רואה את מה שנמצא מאחוריהם מאז ומעולם, אתה רק לא יודע מה יקרה אם תעבור דרכם, לו היית יכול לדעת לא היה כאן שום דבר שאינו נודע." לקח לו עוד כרבע השדה לענות.
"אינני יודע. אינני יודע אם הייתי עובר דרך הדלת."

ביום השני שלאחר מפגשנו בא לוסיאן לפגוש בי מלווה באדם נמוך קומה עד מאד ובעל שיער שחור וחלק שהיה מוטל בחלקו על פניו. עיניו של לוסיאן אמרו לי שהוא בטוח שאצטרף אליו. "זהו ליאו, חברנו להרפתקה" אמר. משהו בפניו של האיש הקטן, משהו בברק עיניו היה מלא חיים. דבר מה הקורן החוצה ולא ניתן להתעלם ממנו. גילו היה מבוגר מגיל עיניו, ועור פניו עייף. שיניו בלטו מעט החוצה, ומראהו הכללי הזכיר את מראהו של מכרסם.
"מהיכן אתה מצטרף אלינו?" שאלתי.
"אני מגיע מהספרייה הראשית של עירי. ספרן אני, וענייני בשנים האחרונות היה מחקר מעמיק של ההיסטוריה של אגדות ומעשיות. את מקורן חקרתי, ואת התפתחותן."
"ומהן מסקנותיך, האם גילית משהו יוצא דופן?"
"ובכן, סיומו של מחקרי עוד לפני. ברצוני לחקור האם קיימת אמת בחלק מהאגדות שבהן העמקתי. אולם, תשובה לשאלה כזו לא ניתן למצוא בספרייה. לכן אני נמצא כאן, לכן הצטרפתי אל פרופסור קרוסטנאדור למסעו." פרופסור לוסיאן קרוסטנאדור.
ראיתי שלוסיאן מביט בי, ורמז חיוך עלה על שפתיו. "הנך סקרן יותר או פחות כעת?" שאל ולא ציפה לתשובה. "נצא מחר עם שחר." אמר והניח לפני צרור ארוז שהכיל את הנחוץ למסע. "בעוד שבעה עשר ימים נהיה מעבר להרי טואומה."
ולפני סוף הלילה הגיעו לוסיאן וליאו מלווים בשלושה סוסים. מבלי להמתין לעלות החמה יצאנו אל הדרך. ערפל אטום כיסה את המרחבים שמסביב לכפר וכשעטף כבר את כל סביבותינו קל היה לחוש רחוק ומבודד. רכבנו צפונה לאט עד שהתחילה השמש לחמם את האדמה תחתינו והערפל חזר למחבואו עד הלילה הבא. רכבנו במשך שעות האור ללא עצירות, חולפים במישורים החדגוניים הנפרסים עד נהר טורנה הגדול. עיניי לכדו כל פיסת ארץ שעברנו. מעולם לא הרחקתי מכפרי כל כך, ומראה ההרים הרחוקים המתקרבים אליי המריץ את דמי. לוסיאן רכב במרחק מה ממני ומליאו, עיניו נשואות אל האופק והוא בוחר נתיב בתוך העשבים הגבוהים. אחרי זמן לא ניתן היה לראות זכר למלאכת אדם. לא עוד גדרות, חלקות מעובדות ועמודי סימון. מרחב פתוח.
"הפרופסור סיפר לי שאינך מכיר את סיפור האגדה." פנה אליי ליאו.
"לא, אינני מכיר."
"אספר לך כיצד שמעתי עליה אני." אמר, ומבט מתרפק נזרק בעיניו. "לפני מספר שנים פגשתי בלוסיאן בכנס שנערך בעיר מחוז גדולה. היה זה כנס של חוקרי אגדות כמוני והנושא היה 'התפתחויות אחרונות במחקר אגדות'. הפרופסור תפס את תשומת ליבי מהר מאד, נדמה היה שהוא שם בשביל לקבל תשובות ברורות. אין זו תכונה הגיונית עבור חוקר אגדות. ובכן, במהלך הכנס כולו ישב והאזין בדריכות, ערך רשימות ולעיתים שאל שאלות. כל אימת שמישהו ניסה לפתור את שאלותיו ללא תשובה שסיפקה אותו היה שב ומקשה, ואם נותר לבסוף ללא תשובה פניו נראו מיוסרות. ההרצאה שהעברתי אני הייתה על מבנה האגדה הקלאסי ועל רמזים פנימיים בתוך האגדה."
"רמזים למה?" שאלתי.
"עליך להבין, ואולי אף אטרח ואספר לך מעט על תחום המחקר שלי בכדי שלא תחוש שעם חולמים יצאת להרפתקה." אמנם אמר שיטרח לספר, אך ניכר היה שהוא נהנה מההזדמנות.
"מעולם לא יצאתי למשלחת מעין זו." אמר, "את רוב ימיי העברתי בספריה בה אני עורך את מחקרי. אינני רודף אגדות, אני מוקסם מהן, מהאמת ומהשקר שבהן. תתפלא לדעת כמה אגדות יש, מופרכות מיסודן, פרי דמיונם של אנשים, אשר דומות בכל זו לזו."
"ומה בכך?" שאלתי.
"האין זה מדהים שכאשר אנשים ממקומות שונים ובתקופות שונות, מנסים לבדות סיפור מעשה הם בודים את אותו הסיפור? במשך שנים רבות, במהלך עיקר ההיסטוריה, סברו מלומדים שהדמיון בין סיפורים מתקופות ומקומות שונים מוכיח את נכונותם, שהמקור לכל אותם סיפורים הוא אירוע שהתרחש בעבר ושמועות עליו הגיעו למקומות רבים. הבל הוא!" ליאו העלה קולו, אך בלחישה, "כולנו בודים את אותם השקרים, ואין בכך הוכחה לדבר פרט להיותנו אטומים וחסרי גוון. ואתה מבין לבדך שאינני יוצא למסע הזה בכדי להגן על אגדה שסבורני שמקורה הוא הדמיון. מחקרי שלי עוסק בפירוק האגדות לפרטיהן וניתוח הפרטים. בתוכם אני מחפש רמזים לאמיתות קטנות." הוא זיהה את עיניי המתקשות. "מהו מקורן של אגדות, לדעתך?" שאל אותי. מדרך דיבורו ניחשתי שהוא בוחר במילים שכבר אמר בעבר לעצמו, בעודו מהסס מהרהר כמוני כעת. לי לא הייתה תשובה מוכנה מבעוד מועד לשאלתו.
"סבורני שחלקן מקורן באמת שנתבלבלה והשתנתה מעט, אולי בגלל עדות מופרזת לאיזה מאורע. ייתכן שההסבר שניתן לאותה עדות הוא דמיון פורה שהשתחרר ברגע שהושמעה. חלקן וודאי הינן מעשיות חסרות שחר שיד הזיכרון לא מגיעה אל ראשיתן."
"יפה יפה," אמר. "והאם היית סבור שיהיה הבדל עקרוני כלשהו בין סוג אגדות זה או אחר. אילו דברים היית בודק על מנת להעריך האם מדובר במעשייה חסרת שחר, או באמת שנתבלבלה."
"אינני בטוח אם ניתן לקבוע כלל וכלל." ליאו לא הסתפק בתשובתי והמתין לעוד. "הייתי מנסה לשפוט האם סיפור המעשה הגיוני בעיניי."
"זו הדרך הפשוטה ביותר, ואף המטעה ביותר." אמר ליאו. "לעיתים הסיפורים שדומה שאינם בגדר האפשר הם דווקא הקרובים ביותר לאירועים האמיתיים. אמנם טעות קטנה בהבנת המציאות יכולה להפיח רוח חיים בעולם שלם וחדש של פרטים בדיוניים, אולם המציאות המתוארת ברקע הינה עדיין אמת שהייתה. סיפורים שנבדו על ידי אנשים לעומת זאת, נוטים להיות דומים ומושפעים מרוח תקופתם, וכך ניתן לעיתים קרובות לזהות אותם. בעיניי מוזר הדבר, דווקא הסיפורים ההגיוניים ביותר הם לרוב חסרי אחיזה במציאות. רק לעיתים נדירות מגיעה לידיי אגדה שסיפורה מופרך כל כך שייתכן וגרעינה הוא סיפור מעשה אמיתי. זהו המחקר עליו אני שוקד, חיפוש אגדות שייתכן ויש בהן אמת."
"האם תמיד נחשבה האגדה כאמת שהייתה?"
"זהו מקרה מסובך יותר. עוד אספר לך." הוא השתהה מעט. "בכל אופן, במהלך ההרצאה שאל אותי הפרופסור שאלות רבות, מנסה להבין בדיוק מהו המבנה אותו אני מחפש באגדה, באילו פרטים אני חושד כאמיתיים ומדוע וכהנה וכהנה שאלות. עניתי לשביעות רצונו ובתום ההרצאה הוא ניגש אליי. 'וודאי שמעת על אגדת טואומה.' אמר. אני, שמעולם לא שמעתי על אגדה שכזו הופתעתי. אתה מבין, לא חשבתי עד אז שיש אגדה שאינני מכיר. 'לא אדוני' השבתי לו, 'חוששני שאינני מכיר.' הוא נראה מופתע, אך לא מאוכזב בשום אופן. אז אמר שלקראת השנים הבאות האגדה וודאי תיעשה ידועה יותר ויותר שכן גורלה יוכרע בקרוב. בסקרנותי סחטתי ממנו מעט פרטים ומהם למדתי שהפרשנות המקובלת לאגדה היא שקרוב היום שבו יתממש חזונה. היום הזה, הוא בעוד שבעה עשר ימים מהיום." ועיניו הביטו בי.
"מה? מה קורה עוד שבעה עשר יום?" הפרטים המצטברים כבר גדשו בי, והתמונה לא החלה מצטיירת.
"גם לזה נגיע. אך לוסיאן לא סיפר לי אז את אגדת טואומה. כמעט ואף פרט לא ברח משפתיו, וכשברח היה זה בחוסר רצון ומתוך אילוץ. הוא סיפר שברצונו לצאת לטואומה לקראת אותו יום גורלי ולראות את הנחזה מתרחש. אז פנה אליי בהצעה והבטיח לי שכר הולם אם אקדיש את שנותיי הקרובות למחקר מעמיק של האגדה, ואצטרף אליו במסעו. הוא הניח בידי מקדמה נדיבה ולא הרפה עד שנתתי את הסכמתי בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים."
"ואז התחלת לחקור את האגדה?"
"ניסיתי, אך דמיין לך איזה ביש מזל, לא מצאתי שום חומר אודות האגדה. טואומה הוא עמק לא ממופה מאחורי רכס הרי טואומה, אין ידוע הרבה לגבי המתרחש בו בימינו, כמו גם בתקופות עתיקות. עברתי מספרייה לספרייה בערים שלא הכרתי. לראשונה בחיי עזבתי את עירי למסע של חודשים בארצות רחוקות. אפילו מעבר לים הגעתי. ושם, בעיר נמל גדולה אחת, בעודי שואל אנשים שאינם דוברים את שפתינו בסימני ידיים היכן נמצאת הספרייה, ראיתי לפתע את הפרופסור, מהלך לו מחוייך ומשתעשע עם מקל בידו. תאר לך את ההפתעה! להיתקל בו כך בעברו השני של העולם!" והוא צחק בקול. "וכך היה. דיברנו מעט, וסיפרתי לו על מצבו העגום של מחקרי. 'אל לך לדאוג.' אמר לי, 'אם שמעתי אני על טואומה וודאי תוכל אתה להתחקות אחריה.' אחר כך סיפר עוד שלראשונה שמע על טואומה בעיר בה נמצאנו מפיו של מכר. נפרדנו לשלום ואני, מעודד מהחדשות מיהרתי אל הספרייה. אם כאן שמע על האגדה, אולי בספרייה המקומית ימצא לה זכר. ואכן כך היה, לא ניתן לתאר את קורת הרוח שלי כאשר נתקלתי בחוברת המרופטת הכתובה בלשון המקום. אני בקיא מעט בשפות העולם ויכולתי לזהות את הכותרת 'טואומה וימיה משכבר'. היה עליי להמתין עוד כמה ימים עד שתתורגם החוברת ואוכל לקרוא בה. עולם ומלואו נגלה לי מהחוברת הקטנה, אינספור פרטים שחשפו סיפור מרתק."
"מה, מהו הסיפור? מה גילית?"
"בחוברת תוארה תרבות עתיקה מאד שהשתכנה בעמק טואומה. העמק היה אז אחד האיזורים העשירים ביותר בעולם כולו. באחד הכתובים שנפלו לידי מתואר נחל שהרוחץ במימיו היה יוצא וגופו מכוסה כולו ברדידי זהב קטנטנים. דמיין לך, זהב במי הנחל!" ניכר היה בליאו שכולו שקוע בסיפורו. "ועוד מצאתי בחוברת את שמותיהם ואת מקומם של ספרים נוספים אודות טואומה, ולזה קוראים מזל שנקנה בעמל." אמר וחייך.
"אך מה בדבר אותם אנשים, בני אותה תרבות עתיקה?"
"ובכן, זמן רב חיו ללא מחסור כלל, לא ידעו רעב או עוני או מצוקה. הם בנו עיר גדולה ומפוארת שגדלה עד שהיא וגניה כיסו כמעט את כל העמק הירוק ההוא. העיר כבר לא קיימת היום, ואף את שרידיה כנראה שלא ניתן למצוא בעמק, אך גם בימים ההם, לא נהגו אנשים מהחוץ לבוא לבקר בה. ייתכן שהיו אלו בני טואומה שניסו לשמור את קיומם בסוד, ואומרים שאולי אף הסתירו את נתיב הכניסה לתוך העמק. תאר לך מה היה קורה לו היו באים זרים ומגלים את סוד עושרם. אנשי העיר גם הם לא הרחיקו ממנה, רק לשם החלפת הזהב בסחורות אחרות."
"אמנים גדולים היו בני טואומה בתקופה ההיא, ויצירותיהם והמבנים שבנו מתוארים על ידי האדם היחיד מהחוץ שנכנס אי פעם לתוך העמק כך, 'יראה אותם אדם, יפול על ברכיו ויבכה. כי אם עד שם הרחיק ברגליו, אינו צריך להרחיק עוד.' האיש היה בן הימים ההם, חוקר דגול בשם אדינבור. אדינבור איבד את כל חברי משלחתו, ביניהם שני בניו, בדרך לטואומה. הוא עזב אותם בדרך ובעצמו המשיך ללכת. משהגיע אל העמק שלח יונת דואר שנשא עימו ואיתה פנקס מלא בכתובים המתארים את חוויותיו. כיום יש הטוענים שהוא כלל לא הגיע אל העמק, אלא לקה בנפשו לאחר מות בניו והזה כל מיני הזיות משונות."
"ומה אתה חושב?"
"אני משתעשע רק מהאפשרות שיש אמת לחשוף, לגלות דברים שהדעת לא מסוגלת לתפוס. אחרי הכל זה לא ישנה דבר אם נגלה שהסיפור הוא בדיה." השמש כבר עברה את שיא מסלולה ורוחות קרירות החלו נושבות ממערב, שנינו התעטפנו בצעיפים עבים.
"בכל אופן, שנים רבות עברו כך," המשיך ליאו בסיפורו, "מבלי שדבר ישבש את חייהם של בני טואומה. את כל משאביהם הרבים, את כשרונותיהם, חוכמתם ועושרם, השקיעו בעבודת קודש ובחקר מה שקראו בשפתם 'טואודין', תורת הקליפות. הם היו קשורים מאד לדתם, שסודותיה וצפונותיה נסתרים היו אז ונסתרים היום. בכתובים נאמר שאת התמצית של תרבותם שנרכשה בחסות האושר והשלווה בה חיו, הצליחו לרכז בספר הדת שלהם. ספר המכיל תובנות רוחניות יקרות מפז וכן את תורתם המלאה. הספר נכתב בשקידה רבה, במשך כל שנות קיומם.
בימיהם האחרונים היה נביא לבני טואומה, אדם שזכה לכתוב דפים באותו הספר ושמו ריקון. בנבואתו האחרונה חזה את השמדתה של התרבות הנפלאה הזו כולה. 'ביום שבו תסתיים מלאכת כתיבת הספר,' אמר, 'יסתיימו ימינו על פני האדמה.' מאמיניו שאלו מתי תסתיים כתיבת הספר, והאם ניתן שלא לסיים את כתיבתו לעולם. 'איש אינו יודע מה עתיד להיכתב עוד.' הוא השיב, 'עד כמה שידוע לי, ייתכן שכתיבתו כבר הסתיימה.' ותאר לך, האיש צדק. וממש באותו הערב פרץ הר הגעש טואוקומה הקרוב וכיסה באש ועפר את העיר ואת יושביה."
"והספר, הושמד גם הוא?"
"בשביל זה יש אגדות נערי, הלא כן?" והוא צחק. "בשביל זה יש אגדות. ובכן, האגדה מספרת שריקון צפה את הבאות ושמר את הספר בתוך תא אבן כבד ואטום, על מנת שיתגלה יום אחד. הדבר האחרון אותו כתב בספר הוא התאריך שבו יתגלה הספר, אותו אתה כבר יודע."
"ומה יקרה אז, התא יפתח מעצמו?"
"לא, פרט שכזה לא מוזכר בכתובים."
"אם כך מה מיוחד דווקא ביום הזה?"
"זהו היום שבו יימצא הספר."
"כן אך מדוע? אם יימצא באותו תאריך מבלי שייקרה שום דבר מיוחד, מדוע שלא יימצא בכל יום אחר. מדוע לא נמצא לפני מאות שנים?"
"זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה נבואה תתגשם מכורח הנסיבות בלבד, וזו לא תהיה הפעם האחרונה שאיש לא ידע האם הייתה זו הנבואה שהגשימה את עצמה, או המציאות שעקבה אחרי הכללים."
"אין בכך שום הגיון."
"אם היית חולם חלום, ובו ביקרת בקבר אביך. האם הליכתך לבית הקברות למחרת תהיה התגשמות החלום, או שמא מוחך העוקב אחרי זכרונותיו וכמיהותיו. רואה אתה, לעיתים אין סוף ואין התחלה."
כשהנמיכה השמש והשמיים האדימו עצר לוסיאן וסרק בעיניו את סביבותינו. "נחנה כאן." אמר והוליך את סוסו אל עבר כמה עצים נמוכים בקרבת מקום. המחנה הוקם מהר, כפי שיוקם במשך כל מסענו, שלושה אוהלים קטנים ומדורה בקרבתם. עד שפנינו לישון סיפר לוסיאן מסביב למדורה איך היה ליאו מעדכן אותו על כל פרט ששמע על האגדה. ארבע שנים מחייו הקדיש ליאו למחקר וסיכם את כל שלמד בספר. הוא בחן לעומקן את כל גרסותיה של האגדה, קבע אילו פרטים חשודים כבדיות ואילו מסתירים לדעתו אירועים שהתרחשו. את מחקריו פרסם, ורבים למדו מכתביו על האגדה ועל התאריך בו היא עתידה להתגשם.
ביום השני למסענו פגשנו בחבורה של הולכי רגל בדרכה להצטרף אל שיירת קרונות העושה את דרכה אל טואומה. ההולכים, שני אחים וחברם, היו קורני עיניים והתרגשותם מהעתיד לקרות ניכרה. הם תיארו התרגשות רבה במקומות בהם עברו, אמרו שרבים האנשים המחפשים דרך להגיע אל טואומה בזמן. לוסיאן היה זה ששוחח איתם וחיוכו המריר הסגיר סוד שלא עלה בידי לפענח. "שנזכה כולנו לחזות בגילוי הספר ולחיות על פי דרכיו" כך נפרד מהם. היה זה מפגשנו הראשון מני רבים עם חבורות קטנות וגדולות העושות דרכן אל טואומה. תכונה הייתה ברחבי העולם כולו, המונים נהרו אל העמק, ולאט לאט נגלו לי מימדיה.
עוד לילה עבר לפני שהגענו אל סדרת הגשרים העוברים מעל נהר טורנה. לצד המפלים השוצפים, מעט במעלה הנחל היכן שהערוץ צר וזרימת המים מהירה ניצבו ארבעה גשרים, שניים להולכי רגל ושניים לקרונות ומרכבות. שאלתי את לוסיאן מי בנה את הגשרים ומדוע בנה ארבעה.
"בנו אותם בני אדם, ובגלל טפשות בנו ארבעה." אמר. הוא סיפר שכשנבנה גשר המרכבות הראשון, הופתעו כולם לגלות שהסוסים מסרבים לחצות אותו מדרום לצפון בשעות החשיכה. אחרי כמה צעדים מהוססים היו עוצרים ושום כוח בעולם לא היה מניע אותם מעקשנותם. כל מיני הסברים נשמעו לתופעה אך לאיש לא היה רעיון כיצד לשכנע את הסוסים לעבור. אחרי כמה שנים בנו גשר הולכי רגל שכן ההולכים חששו שיש דבר מה איום בגשר שעיניהם שלהם לא רואות, אך רואים הסוסים. אחר כך בנו את גשר הקרונות השני עבור תנועת הקרונות מדרום. לבסוף חשבו שאם ישנם שני גשרי קרונות, ייתכן שיש צורך גם בשני גשרי הולכי רגל, שכן ייתכן שאין לנוע מעל הנהר בשני כיוונים על גשר אחד, אז בנו את גשר הולכי הרגל השני. רק שנים לאחר מכן התברר שמה שעצר מבעד הסוסים מלכתחילה היתה משואה שדלקה בלילות על מנת לסמן לנודדים את מיקום הגשר. המשואה עמדה בגדה הצפונית במרחק מה מהגשר, ועל כן לא נראתה למי שנמצא על הגשר וחצה אותו מצפון, אך למי שהלך על הגשר מדרום נדמה היה כי הוא על נתיב מדוייק אל המשואה ואל האש. "אך הסברים פשוטים אינם מושכים את תשומת ליבנו כמו אלו אפופי המיסתורין." אמר לוסיאן וקרץ. עברנו בגשר הקרונות הראשון.
בימים שבאו אחרי שעברנו את הנהר פגשנו יותר ויותר בחבורות העושות דרכן אל טואומה. חלקן היו מאורגנות מאד, כאלה שהחלו להתכונן למסע חדשים מראש, וחלקן יצאו מיד כששמעו את דבר האגדה מחשש שיאבדו את ההזדמנות. לוסיאן חיבב את המפגשים האלו והיה פותח לעיתים קרובות בשיחה עם אותם נוודים. היה מתעניין כיצד שמעו על האגדה ומתי, מה הוביל אותם לצאת לדרך ומדוע הם סבורים שאכן תתממש הנבואה. התשובות היו רבות ושונות, אם כי בכמה פרטים היה ביניהן דמיון, לא היה אדם אחד מאלה שפגשנו ששמע על האגדה לפני זמן רב משלוש שנים. אותה ברכה בה השתמש לוסיאן כשנפרד מהחבורה הראשונה שפגשנו הפכה למעין ברכה קבועה המוחלפת בין הנודדים. בימי המסע עוד חשבתי שחיבתו של לוסיאן לנודדים מקורה באמונה שככל שיתקבצו יותר אנשים בעמק טואומה כך יהיה המעמד מרגש הרבה יותר. שישה ימים הלכנו בעמק לנופיאה, מתקדמים בקצב נאה וחולפים על פני כמה שיירות. ביום התשיעי למסענו הגענו למעבר לנופיאה.
את העלייה עשינו ברגל, לוסיאן הסביר שהדרך הסלולה מפותלת וארוכה וששביל ההליכה התלול יגזול פחות זמן. הסוסים התקשו לטפס כל אימת שהפך התוואי סלעי ומכוסה בוץ וקרח, כבר בתחילת הטיפוס שחררנו אותם על מנת שינועו בחופשיות היכן שהיו יכולים ויתעכבו במקומות בהם נחוץ להם זמן. למרות ההליכה המאומצת וקוצר הנשימה שפקד אותי, הטיפוס היה מרומם רוח. ההבטחה של לוסיאן, זו שלא ניסח במילים, זו שסחפה אותי אל המסע הזה התגשמה שם. העמק כולו נפרש מאחורינו ירוק ואפור וכחול וחום, וההרים סוגרים עליו ומגוננים. אור השמש החיה את הצבעים ונצנץ כחלחל על מי נהר טורנה הרחוק. והכל מצא מול עיניי את מקומו, הנחלים זרמו מן ההרים מטה עד האופק, האגמים מעניקים למימיהם שהות לעצור לפני שיסחפו אל סוף המסע. ובתוך כל זה, חוצות את העמק, לוקחות הדרכים החומות אל מרחבן, כל אחת מבטיחה סיפור אחר ומפתיע.
הירידה מן המעבר אל עמק טופיאה התגלתה כמתונה הרבה יותר, ועם ערב כבר היינו למרגלות ההרים. עוד חמישה ימי רכיבה במרחביו הפתוחים של עמק טופיאה. עוד ועוד שיירות הציפו את השבילים ככל שהתקרבנו. עיניי היו נתונות מרבית הזמן אל ההרים המתקרבים, כל כך אציליים למראה בצבעם הכהה, בזוויות החדות של שיפוליהם ובפסגות הנישאות. ומשהגענו עד לרגליהם התחלנו מטפסים, רכובים בשביל צר ועמוס לעייפה ברוכבים והולכים. יומיים נמשך הטיפוס עד שבערב היום השישה עשר למסע הבטנו מן הרכס למטה אל עמק טואומה.
אינספור אוהלים כיסו את קרקעיתו. חיוך עלה על פניו של לוסיאן כשסרק בעיניו הנוצצות את התנועה הבלתי פוסקת של הבאים אל העמק ואת ההמונים שכבר חיכו. האוהלים נזרקו בחוסר סדר, צבעיהם יוצרים פסיפס סתום למראה. "אין כאן יד מכוונת, רק אנשים שמחפשים תשובה." אמר לוסיאן.

ועם שחר היו כולם דרוכים. עמדנו מפוזרים על אדמת העמק. ולמרות שחיכינו לדבר מה, ההתרגשות שהכתה בכולם אחרי שנפערה האדמה לרגליי ואחרי שהתכופפתי והרמתי בידיי את הספר נמשכת עד עצם היום הזה. ראשית הבחין בכך ליאו וקרא בקול "הספר, הספר הופיע." ואחריו יצאו האנשים שהיו בקרבת מקום בכל מיני קריאות. עד מהרה התכנס כל ההמון העצום סביבי, ואינסוף העיניים מחכות למוצא פי. אנשים התלחשו "ראה, הוא כהן, הבט בפרקי ידיו." "לא סתם כהן, זהו נצר לכהן גדול!" הבטתי אל הטבעת הזו המקיפה אותי וגופי קפא. אחרי זמן החלו אלו הבקיאים בסיפור האגדה להורות מה יש לעשות. "יש להקים את המקדש." קרא אחד ואחריו הלכו רבים. "יש להגן על הכהן הגדול, לתת לו להתייחד עם הספר." קרא אחר, ומיד הובילו אותי יחד עם ליאו הרחק מן ההמון, בנו בקתה קטנה סביבנו והציבו שומרים. תוך שבועות כבר הייתה עיר עומדת בעמק טואומה, ואנשיה לא פוסקים מלשיר ולהלל ולבנות.
בסיוריי בעיר, כשלצידי ליאו שהפך לעוזרי הראשי, ושנינו מוקפים באנשי המקדש ובהמון המאמינים המציפים את הרחובות, נוכחתי עד כמה מסורים היו כל אלה המחכים למוצא פי. רק קומץ קטן מדפי הספר פוענח עד עתה, כמאה אנשים עמלים על תרגומו יומם וליל. רק אני זכיתי לראות את הכתוב, ורק ממני שמעו המאמינים את התורה. העיר נבנתה היטב, כאילו מתוך כבוד לרעיון שסביבו הוקמה. בתי העץ שהוקמו בתחילה הוחלפו מהר בבתי אבן לבנה, הרחובות נסללו וגנים וככרות הוקמו בכל פינה. מחוץ לעיר הגדלה החלו כבר בונים את מקדש הקבע, זה המתואר באגדות, בעל מגדל הפעמון הגבוה המוזהב. וכך, למרות שסדרי עולם התהפכו ועוד לא נמצא להם פתרון של קבע, נמצאה בכל זאת תקווה לסדר שיצמח מתוך החריצות הזו.
תפקידי התברר לי מהר, היה עליי להדריך את המאמינים, לפרש עבורם את הנדרש מהם על פי הטואון ולהבטיח להם שבקרוב תהיה בידינו הבנה של הטואודין כולו. התחלתי ממלא אותו בלב כבד, לא יכול לאכזב את האנשים האלה ואת עיניהם הנוצצות. מחשבותיי נדדו לעיתים תכופות בתקופה זו אל אבי. דמיינתי לי את מבטו הזעוף והמחנך נוזף בי, 'לא רק שנכשלת בבחירתך שלא להיות כהן, נכשלת אפילו בלקיים את בחירתך.' כזה איש היה.
לפני ימים ספורים בא ליאו לשוחח איתי. שיחותיי עם ליאו הם שארית ההגיון שעוד נותר בעולמי, אך לא בפעם הזו. "חשבתי שוב על לוסיאן." אמר, עיניו החיות כל כך היו כבויות ומראן מצמרר. דיברנו בעבר על היעלמותו של לוסיאן בטרם הופיע הספר, שנינו לא ראינו אותו באותו בוקר ומאז. ליאו סבר אז שללוסיאן היה ניחוש משלו היכן יופיע הספר, לכן התגנב לוסיאן באישון לילה לאותה נקודה כדי שיהיה זה הוא שימצא את הספר. הערכנו שלאחר שהתבדה וגילה שאני הוא זה שאוחז בספר בידיו העדיף להיעלם ולצאת מהעמק.
"מה חשבת?" שאלתי.
"חשבתי מדוע קרא לך לוסיאן להצטרף אלינו אל המסע," פניו של ליאו העידו שהוא לא מעוניין לשמוע את דעתי. "חשבתי מדוע שמח כל כך על מפגשינו עם הנודדים אל טואומה. חשבתי על דברים שאמר ועל עניינו הרב באגדה. ולבסוף, חשבתי איך קרה הדבר שהאגדה הידועה ביותר במאות השנים האחרונות לא הייתה ידועה כלל לפני שנים ספורות."
מחשבותיי היו מבולבלות זמן, והנה לראשונה מאז אותו הבוקר התחדדה חשיבתי. הבטתי בליאו והתחלתי להבין. מיד כשחזר ההגיון אל סדר מחשבותיי, התנפלה עליי אותה הכרה מייאשת ונוראה. לפתע הבנתי מדוע לא שמע ליאו מעולם על טואומה עד שבא לוסיאן אליו, ומדוע נכשל במשך זמן ארוך להתחקות אחר האגדה, הבנתי גם מדוע בא לוסיאן אליי, נצר אחרון לשושלת ארוכה של כהנים וביקש ממני להצטרף אליו למסע, ולבסוף הבנתי מדוע הופיע הספר לרגליי. לא השבתי לליאו, הבטנו זה בזה וגם הוא לא הוסיף דבר, הוא רק חייך חיוך עצוב והנהן בראשו. והוא, לוסיאן, שנעלם לו בשחר אותו היום הגורלי ובטוחני שלעולם לא אראה אותו שוב. אינני יודע מה היה הדבר שרצה לברוא, אינני יודע אם בכך תמה המליצה הנוראה הזו.

היה זה ספר יחיד במינו. אותו ספר המתאר את כל מורשתה של תרבות שנראה שמעולם לא התקיימה, הכתוב בשפתה של אותה תרבות שנראה שמעולם לא דוברה. כך הופיע לו כנגד עיניי ושם אותי בנקודה ממנה נמלטתי. הספר שהפך את העולם סביבי למטיל מורא בצייתנותו. כאבי לפניי, גם אני עומד מדי יום מול קהל המאמינים, נושא דברים שיהפכו לשיחת יומם, לדרך חייהם. זכרו של לוסיאן אינו מרפה ממני, האם אכן במו ידיו ברא את כל עולמי החדש? האם אכן כתב את הספר בעצמו ואת האגדה סביבו? בכל אופן אינני נושא בתפקידי בלב שלם. גם אם יכולתי למצוא בי אמונה שאכן הספר בידיי עתיק כל כך ואכן נכתבו בו בעבר כל הסודות והחוכמות הללו ואכן נבחרתי אני להעבירו הלאה, גם אז ליבי לא היה שלם.
שמו של הספר באותה שפה הוא 'טואון' או קליפה בלשוננו. ולמילה קליפה שמורה משמעות גם בתוך הספר. 'קליפה', כך קורא הטואון לחלומות, לכמיהות של בני אדם. ואף מצויין בו שרק משהגיע אדם למרחק נגיעה מחלומו, ידע אם מתחת לקליפה מסתתרת אכן תחושת ההגשמה לה ציפה, ה'פסגה' שלו. ייתכן שיגיע אדם עד לקליפה שלו, יושיט אליה את ידיו ויגלה שבתוכה אין דבר, אירוע כואב זה מתואר בשורות הטואון, "יש שיביטו אז סביבם בפליאה, קרועי עיניים, ויחפשו את מה שחייב היה להיות, את מה שמעולם לא היה אפשר שיהיה."
לאחר שיעזוב את הקליפה וימשיך הלאה צפוי אותו אדם לעבור 'התעצמות', היא התהליך הגורם לו להבין את הצורך למצוא לו קליפות בעלות תוכן אישי עבורו, שיביאו אותו אל הפסגה. לפי הטואון משקיע האדם בשלב זה זמן רב בבחינה פנימית ובהתפכחות.
והתמונה אותה מתעקש הטואון ליצור, היא של עדר נשמות המרחף בחלל חשוך, וכל אחת מהן נעה באיזה מסלול מסובך ומפותל בין הקליפות. חלקן הקטן שלה, ומרביתן של אחרות. כאשר מגיע אדם, במקרה או שלא אל קליפה שאינה שלו מכנה אותו הטואון 'אורח', אך לא בשום מובן חיובי של המילה אורח. וכך מוסבר העניין בספר, "והוא אז כאותו האורח במנזר השתקנים, אשר באין שואל יכול להסתיר את כל תשובותיו." כלומר הכוונה כאן היא יותר למתחזה מאשר לאורח. ובכל זאת אדם כזה יקרא אורח קובע ספר הטואון, ועל קביעותיו אין שום עוררין מאז הופיע לו אל מול עיניי.
את פרקי הזמן הארוכים שבין מפגש עם קליפה למשנהו מכנה הטואון בשפתו 'קיאון', ושני פירושים יש לה למילה. האחד הוא בפשטות 'זרימה', והשני 'צמיחה'. כשנתבקשתי יום אחד לפסוק בעניין ולפרש כתבתי באחד מהנספחים לטואון כך, "אין צמיחה ללא תנועה. כאשר מתקרב אדם אל קליפה ימצא עצמו לעולם עומד ובוחן את סביבתו, ואחת היא לו אם הוא אורח או שמא הגיע אל קליפה משלו. רק כאשר מנווט לו אדם את דרכו בין הקליפות, יש לו הזדמנות להנתק מהסובב אותו ולהתפתח." וכך כתבתי עוד ועוד פירושים שתאמו יפה את רוחו של הספר, מתאמץ לאמץ את הכתוב בו אל ליבי כפי שהיה מצופה ממני. והמוני המאמינים מדברים בינם לבין עצמם, זה אומר לזה שהנה הוא כבר קרוב אל הקליפה שבתוכה שוכנת הפסגה שלו, ועונה לו חברו שקרא באחד מנספחיי שלי שהפסגה כשמה כן היא, מעבר לה אין עוד לאן לטפס. ואומר אחר שהנה הוא מסיים את התעצמותו ויוצא לו אל דרך חדשה, אל הקליפה שבה יוכל לגעת מבלי שיקרעו עיניו לרווחה.
וגם אליי הם פונים בלשון החדשה והמשוגעת הזו. בנימוס ובכבוד, במכתבים הכתובים באותיות מצויירות על ידי אמנים. הם מעלים שאלות, פותחים דיונים, חולקים עימי דעות. לעיתים שואל מישהו איך ידע האם הקליפה אליה הגיע היא שלו, אחר תוהה מתי ייבנה אותו מקדש מרהיב ונהדר, מקושט במגדל פעמון גבוה ומוזהב, שבו ניתן יהיה להמשיך במלאכת הקודש ולכתוב פרקים נוספים בטואון. והם מחכים לדבריי כפי שמחכות ציפורים לחורף, לאיזו הבטחה למסע חדש ולאוויר פתוח. וכל הימים האלו, וכל הלילות, אני מביט בהם והתלהבותם עוד לא סוחפת אותי. המוני המבטים המתרגשים מתנפצים עליי כמו גשם זלעפות על ים שומם. אורח אני במקום הזה, ואין לי באמת תשובות.