קללת הצללים

רכבתי על סוסי "ברק לבן" כבר שלושה ימים ברציפות, עוצר רק לעיתים רחוקות, בעיקר בלילה, בדרכי אל פנירול. הנוף היה מדהים ועוצר נשימה, היערות הירוקים המרהיבים ביופיים היו מראה שאהבתי יותר מכול, אך לא יכולתי להרשות לעצמי להתעכב כלל. חברי וולף קרא לי לעזרה, הוא היה זקוק לי. לפני שלושה ימים קיבלתי מכתב ממנו בעזרת הנץ שלו "שחור זנב". כשראיתי אותו זיהיתי אותו מיד, הושטתי את ידי והוא נחת עליה בנוחות, נראה שגם הוא זיהה אותי. לרגלו השמאלית היה קשור בסרט אדום מכתב שכתב אליי:

"חברי הטוב לזרוס, אני זקוק לעזרתך!
מזה כחודש ימים תוקפים את הכפר שלנו. אני לא יודע מדוע, ואין כלל אפשרות לדבר באופן תרבותי עם התוקפים. שלוש פעמים בשבוע הם באים בהמוניהם כשלושים במספר, מכים אותנו, הורסים את רכושנו, ושורפים את הכפר כליל. לפני חמישה ימים שכבר לא נשאר מה להרוס הם החלו לחטוף את הנשים שלנו. מי שניסה להתנגד נהרג במקום וגם מי שלא. הם פשוט טבחו בנו! אני היחיד בכפר שיודע להילחם היטב, כפי שידוע לך. אימנתי את בני הכפר, אך אין להם סיכוי מול המיומנות הרצחנית של התוקפים. ניסיתי להתנגד ושלא הייתה לי ברירה הפרתי את השבועה שלי וחיסלתי כמה מהם, אך הם היו רבים מדי. לאחר שגילו שאני זה שחיסלתי שניים מחייליהם הם החליטו להעניש אותי וחטפו את אשתי- ונוס.
לזרוס, אני מקווה שהמכתב יגיע אליך מהר ושאתה תגיע אף מהר יותר. אני מבקש ממך, אנו מתמוטטים, הכפר זקוק לך, ונוס זקוקה לך, אני זקוק לך. אנא תגיע במהירות לפני שיהיה מאוחר מדי.
חברך, וולף."
חשבתי על מי שיכול לעמוד מאחורי זה. לפי המספרים שוולף כתב, זה לא יכול להיות שבט השאקה. הם היו באים בקבוצות קטנות יותר. אלו גם לא היו הב'וזונים, הם היו גנבים, אף פעם הם לא הרגו מישהו. חברי כתב שהם רצחו ללא היכר. זה נשמע כמו התנהגות של יצורים אחרים, גולאגים. הם היו רוצחים לשם ההנאה. מיד לאחר שסיימתי לקרוא את המכתב, לקחתי במהירות את כלי נשקי: החרב הכסופה שלי, סכין קטן וחד להב מוחבא בקרסול רגלי השמאלית ועוד פגיון מאחורי מרפק ידי הימנית. בנוסף לכל זה לבשתי שריון חזק ודק במיוחד, אשר במרכזו, באזור החזה, הייתה אבן קריסטל כחולה בוהקת. סבא שלי הוריש לי לפני שמת. ואנס היה שמו. הוא אמר לי שהשריון קסום ושהיה שייך ליצור מסתורי, אשר סבי הרג. כוחו הקסום של השריון מלבד חוזקו העצום היה שהוא מסתדר באופן מדהים לפי מידותיו של הלובש אותו.
וולף חברי קרא לי מסיבה אחת, המקצוע שלי. אני שכיר חרב, זה מה שאני עושה. אך אני קצת שונה. אני לא כמו שכירי החרב האחרים, אני לא מבצע משימה למרבה במחיר, כלל לא. ואני גם לא מקבל כל משימה. אני עוזר רק לאלו שזקוקים לעזרה מהרוע הקיים – לחלשים, לאלו שלא יכולים להגן על עצמם, כמו הכפר של וולף. יותר מזה אני עושה את זה בחינם. עברי מלא בחטאים ופשעים שעד היום אני מתבייש בהם. אך איש חכם לימד אותי פעם שתמיד אפשר להיוולד מחדש, שתמיד אפשר לפתוח דף חדש, לא משנה מה קרה בעבר. האיש הזה הוא וולף. משנפקחו עיניי נדרתי שאני חייב לכפר על מעשיי הרעים, ולשפר את המצב. מאז אני חי לי ביערות הטרטיסנו רחוק מבני אדם. רק יחידים יודעים את מקום הימצאי, כמו חברי.
התקרבתי אל האזור ובאופק ראיתי הר מוכר – ההר מאחוריו נמצא הכפר שאליו הייתי צריך להגיע. אך השמיים לא היו כחולים כמו בדרך כלל, בפעמים שהייתי בא לבקר את פנירול. עמוד עשן גדול היתמר מעל פסגת ההר, דבר שהטריד אותי. האצתי בברק לבן ובעודי דוהר, ליבי דפק בחוזקה והרבה מחשבות רצו לי בראשי – מחשבות על אובדן. לא רציתי שיקרה משהו לאנשי הכפר ובמיוחד לא לוולף. פחות מחצי שעה הייתי במקום. הכפר היה שומם, שום נפש חיה לא הייתה בה. עברתי במהירות לאורך הכפר וראיתי את מה שקיוויתי לא לראות. גופות! הרבה מהם. ילדים, גברים, נשים. "לא, לא,לא…" לחשתי בלי סוף. ירדתי מהסוס וחיפשתי סימן חיים. רצתי אל הבית של חברי, בדרך ראיתי את בתי הקש – הבתים של העניים שבכפר – שרופים כליל. הבתים האחרים בכפר היו עשויים מלבנים. הם אמנם נשארו על תילם, אך האש לא פסחה עליהם וצבעה גם אותם בשחור. על האדמה ראיתי עקבות מוזרים שלא ראיתי כל חיי.
הגעתי לבית והדלת הייתה פרוצה. נכנסתי פנימה בפראות וחלפתי על פני רוב החדרים אך לא היה שם איש. נכנסתי לחדר הנותר, חדר השינה של וולף ולא ראיתי אף אחד. צעקתי "שיט!" והסתובבתי בכדי לצאת מהחדר. לפני שיצאתי שמעתי צליל מוכר. הסתובבתי שוב וראיתי את הנץ "שחור זנב" קשור בחבל עבה אל אחת ממוטות המיטה. ניגשתי מהר לנץ המופלא הוצאתי את הסכין שמאחוריי מרפק ידי וחתכתי את החבל. הוא נפנף בכנפיו והשתולל, ולא הבנתי מה מפריע לו. רק אחרי התבוננות מקרוב הבנתי מה. מסביב לפיו היה
קשור חוט דק שחסם את פיו ומנע ממנו לפתוח אותו. כשתפסתי את הנץ הבחנתי בדבר נוסף, מצדי פיו בלטו קיפולי נייר. הרגעתי את הנץ חם המזג, זה לקח הרבה זמן יחסית למישהו שמכיר אותו. כשנרגע פתחתי בזהירות את החוט ופיו נפתח לחופשי. מיד שלפתי את הנייר שהיה בתוך פיו ופתחתי אותו. מי עשה את זה לעזאזל? איזו אכזריות, חשבתי בליבי. זה היה מכתב, הוא היה מיועד אליי. מה שהיה כתוב בו, והדרך שבה כתבו אותו הייתה מצמררת. כתבו אותו בדם. לא היה הרבה מה לקרוא , אך היה הרבה ממה לחשוש. אז הבנתי מי עומד מאחורי כל זה. זה היה גולאג.
כבר חצי יום שהתוקפים התקדמו בקצב אחיד ובשורות מסודרות. בראש השורה הוביל יצור רחב מימדים את צבאו הקטן. הם אחזו בשבויים בחוזקה, כל חייל מרים שני אנשים, לא ניכר בפניהם שהם מתאמצים כלל מהמשקל. לפניהם הייתה פרשת דרכים ימינה ושמאלה בתוך יער. "נתחלק לשני קבוצות" אמר היצור המפחיד בקול רם וחזק. גובהו היה כשלושה מטרים ועורו היה חום. "מי שמחזיק שבויים יפנה שמאלה אל הטירה שלנו. ומי שידיו ריקות משבויים יפנה ימינה ויארוב בתוך היער". לא עברו שניות מעטות והשבט החל להתחלק לשניים. אלו פונים לפה ואלו הולכים לשם. היצור הענק קפץ למעלה ונאחז באחד העצים. הוא לא רצה שיזהו את העקבות הבולטות שלו, הוא רצה שהקורבן שלו ייפול בפח.
השבויים היו מותשים ומיואשים, חלקם היו אפילו מעולפים. וולף היה ער. בניגוד לאחרים, לוולף היה ניצוץ של תקווה שחברו הטוב לזרוס יבוא ויציל אותם. הוא אף פעם לא איכזב אותו…
יצאתי מהבית מיד לאחר הבשורה הרעה היישר אל העקבות המוזרים. אם כך זה באמת היה נכון. היו שמועות על-כך שראו גולאגים חיים בימינו למרות שסבי ואנס הרג את אחרון הגולאגים. איך זה ייתכן? שאלתי בליבי, וידעתי שבקרוב אני אדע את התשובה. בכל שטח הכפר היו עקבות, עקבות אנשי הכפר הבורחים היו מפוזרות בכל מקום. אך עקבות נוספות צדו את עיניי, גם עקבות אלו היו של בני אדם אך לעומת העקבות הראשונות אלו היו אחידות ובמרכזן היו עקבות של גולאג. הסתכלתי לאן מובילים הסימנים וראיתי שביל של עקבות שיצא משטח הכפר לכיוון האופק הרחוק. זה היה השטח של שוכני הצללים, שם סכנות ומוות הם דבר שבשגרה יומיומית. לאחר סיבוב אחרון ומהיר בכפר החלטתי ללכת אחרי העקבות המובילים אל האופק. בחנתי חתיכת עץ שרופה, היא הייתה עוד חמה. הערכתי שהתוקפים מובילים בחצי יום. הנץ החום והפצוע במקצת נח על זרועי. "נראה שמצפה לנו דרך ארוכה, שחור זנב?" הלכתי אל סוסי עליתי עליו ודהרתי אל האופק.
דהרתי כבר קרוב לחצי יום. הסוס שלי היה עייף, שמתי לב לכך, אך הכרחתי אותו להמשיך. הייתי חייב להדביק את התוקפים, כל שנייה הייתה חשובה.
מלמעלה הנץ החום עט לו בשמיים, עף לצדנו. המשכנו לעקוב אחרי העקבות והגענו לפרשת דרכים בתחילת יער גדול ופראי. הסתכלתי באיזה שביל התוקפים בחרו לצעוד, והבחנתי ששתי הדרכים מלאות בעקבות, בשניהם הם הלכו. אבל לפתע לא היו עקבות של היצור המסתורי. כאילו בלעה אותו האדמה. זה היה מוזר. לא ידעתי לאן לפנות, אבל ידעתי דבר אחד: הם היו חכמים בדיוק כמו הסיפורים עליהם, כמו שסבי סיפר לי כשהייתי קטן. יותר מזה, מישהו ידע שאני ארדוף אחריהם, מישהו ציפה לי.
היער היה צפוף ולא אפשר לסוס תנועה מהירה. הנץ נחת על זרועי ובחרתי ללכת לצד ימין. לא ידעתי שצעדתי היישר בדרך שהגולאג רצה שאלך בה…
זמן קצר אחרי שנכנסתי ליער, הרגשתי שצופים בי ולוטשים בי מבט. עברנו חצי קילומטר אל תוך היער הפראי. לא הסגרתי את עצמי והתהלכתי כאילו איני חש בדבר, אך הייתי דרוך ומוכן להפתעות. לעומת זאת, שחור זנב לא הפנים את חשדותיו ועף בפראות. ברק לבן גם רעד קלות ורקע ברגליו מדי פעם. היה קשה לשמור על פרופיל נמוך כששניהם עשו מהומה רבה. הרגשתי רוח קלילה עוברת במהירות ליד ראשי ושמעתי באוזני קול שריקה. כשהסתובבתי קלות ראיתי חץ תקוע בתוך עץ, חץ שכוון אליי. חץ נוסף נורה היישר מעליי, הוא טס היישר אל שחור זנב ופגע בכנפו הימנית. הנץ נחת שני מטר לידי וצייץ בקול צרוד. הבחנתי בהם , כשישה מפלצות גדולות ואפורות. ירדתי מהסוס והוריתי לו לברוח. זינקתי הצידה במהירות לפני ששישה חצים נורו לעברי. תפסתי את הנץ והתחבאתי מאחורי עץ עבה, שם הוצאתי את החץ מכנפו והשארתי אותו. שלפתי את חרבי הכסופה, ורצתי בזיג-זג, עוצר מדי פעם מאחורי עץ, מתקדם לעברם. לא היה סיכוי בעולם שאני אפנה לאחור, שאנטוש את חברי ושאחזור לאחור בגללם. המשכתי לרוץ לעברם, כעת הייתי קרוב יותר אליהם, כעשרים מטרים בלבד. הם היו תריסר וכשהבחנתי בכך, גיליתי שחץ אחד פגע בי בכתפי השמאלית. מזל שיש לי את השריון הזה חשבתי לעצמי, הרגשתי רק דגדוג. ששת המפלצות האחרות באו מהצד האחורי כך שהם מכתרים אותי. הם נראו כמו גושי סלע ענקיים, אפורים ומכוערים. רציתי שוולף יהיה כאן איתי, ובאותה מחשבה שמחתי שהוא לא איתי. אחד מהם התקדם אליי וירה את אגרופו, זינקתי הצידה כך שהיד הענקית של היצור פרושה לצדי וחתכתי את כף ידו. המפלצת צווחה מכאב וקולו היה מחריש אוזניים. חסמתי את אוזני מהרעש הגדול ויצור אחר רץ לעברי ונופף בידו באלת ברזל בפראות. שלפתי פגיון מרגלי השמאלית והטלתי אותו על היצור. הלהב החד נכנס היישר בברכו של היצור, גורם גם לו לצרוח מכאב. באותו הזמן, שחור זנב הפצוע הפגין את נאמנותו, חג מעל היצור ושרט אותו בכל צלילה. ניצלתי את הסחת הדעת, רצתי אל היצור ועליתי על פלג גופו העליון תוך כדי שאני משתמש בפגיון הנעוצה בברכו כמדרגה. כשהגעתי אל הצוואר הנפתי את חרבי וערפתי את ראשו של היצור. זינקתי מיד בגלגול לאחור, והייתי מוכן לקורבן הבא. אך באותו הזמן, שמעתי את ברק לבן נוהם,מזהיר אותי, וראיתי שהיצור שחתכתי לו את היד, השתמש בידו בתור אלה והניף אותה לעברי. לא הספקתי לזנק וספגתי את המכה החזקה. עפתי אחורנית כמה מטרים כך שגבי מתרסק היישר אל העץ. מיד איבדתי את ההכרה.
לא הרחק משם, עשרים חיילים ארבו בלב היער, מחכים לקורבן בעל שריון מיוחד. הם לא ציפו ליצור סלע שעשה סיור. יצור הסלע הבחין בהם וניסה להפחיד כדי שיברחו. אך החיילים לא זזו, אלא הם כיתרו את היצור וסגרו עליו. חץ נורה לעבר היצור ונתקע בגבו. זה היה האות להתקפה, האישור לחיסול. כל החיילים תקפו כאחד. חבטה של ענק הסלע הדפה כשלושה לוחמים אך אלו קמו מיד, לא מתייחסים לכאב העצום שאמור היה להיות להם. מכה כזאת הייתה צריכה לשבור כמה עצמות. כשראה את כוחם העצום הבין שמשהו אחר טמון בהם, קסם שעוזר להם. לצערו הוא הכיר מעברו הנורא את כוחו של הקסם. הוא נכנע וקיבל את גורלו המר.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר קטן וחשוך, לא הבנתי איפה אני נמצא. שניות לאחר מכן נזכרתי במאורעות הדברים, והצטערתי על כך, על בזבוז הזמן היקר.
ישבתי על האדמה הקרה מחכה ללא נודע. נזכרתי בעברי הקודר, על פשעיי הרבים, וחשבתי שאולי זהו עונשי למות עכשיו בזמן שחברי זקוק לי כל-כך. כמוני, גם לוולף היו מיומנות של שכיר חרב, הוא היה אחד הקטלניים. אימנו אותנו בממלכת הצללים להפוך למכונות הרג רצחניות. נתנו לנו להאמין שאנו נלחמים ברעים. מילאו את מוחנו בשקרים, ואנחנו לא ידענו שאלה שאנו נלחמנו נגדם היו בעצם משפחתנו, העם שלנו. כשהתברר האסון המר, אני לא יכולתי להמשיך ואיבדתי את עצמי. מי שהחזיר אותי לשפיות היה וולף. אולי אני הצלתי אותו פעמים רבות בחיי, אך מה שהוא עשה אז שווה יותר מכל מה שעשיתי בשבילו. הוא הציל את נשמתי.
מאז נדרתי להילחם תמיד לצד הטוב, וגם וולף נשבע בשבועה. הוא נדר שלא יהרוג אף אחד, אלא רק במקרה של סכנת נפש, רק אז יפעיל את יכולתו הקטלנית. זה מסביר את החלטתו לא להשתמש בכוח, אני מבין אותו. אני מאמין שאם צבאו של הגולאג היו תוקפים רק אותו לבד ללא תושבי הכפר, המצב היה שונה.
חשבתי על המכתב שהופנה אליי. היה כתוב בו שהמפלצת רוצה את השריון שלה בחזרה, ושהיא יודעת שאני קשור לראש הכפר. שאם לא אחזיר לה את השריון הקסום תוך שלושה ימים כל השבויים ימותו. לא ידעתי איך היצור ידע שאני חבר של וולף, אך הבנתי שבאמת הוא היה חכם. שפשפתי את הצמיד הקסום שעל ידי והוא החל לבהוק באור ירוק, משמש לי תאורה. חיפשתי את חפציי האישיים, את כלי נשקי. הם לא היו שם, כמובן. חיפשתי דלת ושמצאתי אותה הלכתי לכיוונה, וניסיתי לפרוץ אותה. לא הצלחתי להזיז אותה אפילו קצת. חזרתי למקומי וישבתי בחוסר רצון. שפשפתי שוב את הצמיד והאור כבה, אם אני לא רואה אף אחד אין טעם להשאיר אותו בוהק. הסתכלתי על המקום שבו עומדת הדלת וראיתי פס לבן ודק בחלקה התחתון. התרכזתי באור הדק כמספר שניות. לאחר מכן נשמעו צעדים והאור הדק פסק. עדיין ישבתי, לא יודע מה קורה. הדלת נפתחה ואיתה נכנס אור לבן ובוהק, מסנוור אותי ולא מאפשר לי לראות מי עומד בפתח. נשמעו צעדים של יצורי הסלע, והרגשתי ארבעה זוגות ידיים אוחזים בי, בשני ידיי ורגליי. הם לקחו אותי בגסות והובילו אותי ליער, מושיבים אותי על סלע וקושרים אותי. לפניי ראיתי יצור סלע גדול מכול האחרים. בוודאי זה היה המנהיג שלהם. כמו האחרים צבעו היה אפור כסלע, ופרצופו היה מורכב מהרבה אבנים קטנות. הוא בחן אותי מספר שניות ולא אמר מילה. מה שמשך במיוחד את תשומת ליבו היה השריון שלי. הוא הצביע על אבן הקריסטל הכחולה ושאל את חבריו משהו, אך אף אחד לא ענה לו. הוא היה נראה מופתע מהקריסטל. לבסוף שאל אותי –
"מי אתה? מה שמך? " התפלאתי במיוחד שהיצור הפראי מדבר בשפתי.
"אני לזרוס" עניתי.
"מאיפה השגת את השריון הזה? " תהיתי על מטרת השאלה, אם הם היו רוצים את השריון הם היו מפשיטים אותו ממני, או שהם לא שמו לב עד עכשיו? החלטתי לספר את הסיפור, את כולו.
"קיבלתי אותו מסבא שלי, הוא היה סייר. הוא רדף אחרי יצור מסוכן – גולאג, שמו". שאמרתי את שם המפלצת גוש הסלע הענק העווה את פניו, וניסה להסתיר זאת, הבחנתי בזה. "לא היה קל למצוא אותו. אך סבי היה אדם סבלן וגשש מעולה. פעם אחת הוא ארב ליצור בפתח המאורה שלו, שלושה ימים ושלושה לילות. ברגע הנכון, הוא נאבק עם המפלצת. הוא הרג את הגולאג, הסיר את שריונו, ולקח אותו. לפני שמת הוא החביא את השריון וכתב לי מכתב היכן השריון. רק לאחר שנים, שחזרתי אל הארץ ממסעי המפרך הגעתי אל הבקתה של סבי ומצאתי מה שהוריש לי".
יצור הסלע האפור שקע במחשבות עקב דבריי, לא הפרעתי לו בזמן שחשב. נראה שהוא ניסה להיזכר במשהו. לבסוף הוא פנה אליי ושאל "האם אתה הצאצא של הרוזן ואנס? "
עיניי נפתחו לרווחה "כן, איך ידעת את שמו של סבי? "
הוא התעלם ממני והורה לשניים מלוחמיו לשחרר אותי. השניים עשו זאת מיד. "יש לנו על מה לדבר" אמר היצור הגדול והוביל אותי אל היער. הערב החל לרדת ונכנסנו אל פנים היער. ראיתי כעשרה יצורים יושבים במעגל, ובמרכז המעגל, יצור סלע הדליק אש בעזרת הגיצים שיצאו מחבטות אגרופיו. "אל תפחד" אמר הסלע והוביל אותי למרכז המעגל. לא הבנתי את התנהגות היצור, אולי תכף אגלה, חשבתי לעצמי.
"סלעים, גיליתי משהו מדהים. האדם שתפסנו בסיור הוא לא אויב, הוא חבר, ואני אוכיח לכם" רובם נראו המומים, חלקן היו כועסים. "זוכרים את הרוזן ואנס, חברי הטוב, מלפני הרבה שנים? הלוחם הדגול שהצליח לגבור על הגולאג?" כולם נענעו בראשם כאות הסכמה. "האיש הזה, לזרוס, הוא הנכד של הרוזן ואנס האגדי." כולם קמו מיד והתקרבו בזהירות, כאילו הם מחכים לשמוע את קולי.
"מה שמך?" שאלתי את היצור הענק.
"שמי היה טרנס כלומר, לא תמיד הייתי כך, גם חבריי לא היו תמיד מפלצות סלעים מפחידים. היינו בני אדם כמוך. והיינו הלוחמים של הוד מלכותה קאריסה . אהבתי את החיים שם, אין ספק שאני מתגעגע לתקופה ההיא. למלכה הייתה קוסמת שהתברר לבסוף שהיא מכשפה אכזרית. היא התאהבה בי ורצתה אותי לבעל. אך ליבי היה שייך למישהי אחרת. לאחר שסירבתי להיות עם המכשפה, היא הטילה עליי כישוף נורא, והפכה אותי למפלצת מכוערת, כפי שאני היום. היא לא הסתפקה בכך והפכה גם את לוחמיי, חבריי, למפלצות דומות. אנחנו ברחנו, לא יכולנו להראות את פרצופנו בממלכה ומאז אנו חיים פה בלב היער, רחוק מאנשים".
"האם אפשר להסיר את הכישוף? "
"רק אם יהרגו את המכשפה, יוטל הכישוף."
רציתי לשאול אותו אם הם ניסו פעם להרוג אותה, אך ראיתי בהבעת פניו שזה נושא כואב בשבילו והעברתי נושא.
"מאיפה אתה מכיר את סבי?"
"כשהייתי אדם הכרתי את סבך. היינו בערך באותו הגיל. אתה מבין, הכישוף גרם לנו לחיות הרבה מעבר לחיי אדם. כיבדתי והערכתי אותו מאוד. הייתי נושא כליו".
"מה באמת? "
"כן, זה נכון. יצאתי איתו מדי פעם לצוד ביחד את הגולאג. למזלי שסבך נלחם איתו לא הייתי באזור, היצור הזה מפחיד. מה מביא אותך לאזור הזה לזרוס? "
"הרסו את כפר פנירול, אם שמעת עליו, שלושה קילומטר מכאן. הרגו הרבה מאנשי הכפר, ואת השאר חטפו. ראש הכפר הוא חבר שלי, הוא שלח לי מכתב לעזרה. כשהגעתי למקום, הכפר היה כבר הרוס כליל. התחלתי במרדף אחרי התוקפים באמצעות עקבותיהם, אך היו עקבות מוזרות, עקבות שרק שמעתי עליהם".
"עקבות של מה לזרוס?"
"של גולאג!"
"לא יכול להיות! סבך הרג את האחרון מהם, זה לא ייתכן! "
הוצאתי את המכתב שהיה מכוון אליי, "תראה! המכתב הזה נשאר בכפר בחדרו של חברי, הוא יודע שהשריון אצלי והוא מחכה לי. הוא רצה אותו בחזרה. שים לב, איזה יצור אכזרי יכתוב בדם? רק גולאגים נוהגים כך, ואם היית נושא כליו של סבי , אתה יודע את זה! "
הבעת פניו הרצינו, הוא לקח את המכתב קרא אותו הסתכל בי ובמכתב לסירוגין, המום לגמרי.
"מחר עם עלות השחר אני אמשיך במשימתי."
"זה התאבדות, אתה תמות אם תלך לשם לבדך"
"אם זה מה שיקרה, שיהיה כך".
"כרצונך. ואם זה מנחם אותך, אתה בדיוק כמו סבך" אמר והשאיר אותי לבד לנדוד במחשבותיי.
טירת הצללים, שטח עצום של טירה ענקית, מוקפת בשמירה קפדנית של לוחמי המכשפה. מסביב לטירה היה אגם לבה ורק גשר יחיד אפשר את הכניסה והיציאה ממנו. בעבר, המכשפה איזבל, גירשה את לוחמי הטירה באמצעות כישוף, הרגה את המלכה, ומשם הדרך היה קלה להשתלטות על הממלכה.
יצור ענקי ועב בשר התקדם באטיות לעבר השער. מאחוריו חייליו הלכו בשורות, מחזיקים את השבויים. השער נפתח והם נכנסו אל שטח הטירה. מיד לאחר כשנכנסו, הקסם התפוגג והשבויים נפלו מידי החיילים. כוחם נעלם שוב. המכשפה הייתה חכמה, והתמזל מזלה.
באותה תקופה היא ראתה את זה כיד הגורל. ביום אחד הגיע אליה גולאג – היצור המסוכן ביותר. הוא היה פצוע וגוסס הוא ביקש את עזרתה לרפאות אותו. בתמורה הבטיח לה היצור שיהיה עבדה לעולם. היא הפקידה בידו צבא של חיילים, וביחד היו בלתי מנוצחים. לחיילים העניקה כוח עצום. ברגע שהם היו מחוץ לממלכה, היו יכולים לגבור על רוב האויבים בלי מאמץ בעזרת הקסם שהעניקה להם. אך היה עליהם לחזור אליה כל שבוע לחידוש הקסם ולא, הם ימותו. הם לחמו לצידה בעל כורחם. ברגע שנכנסו אל הממלכה כוחם הקסום התפוגג והם היו ללוחמים רגילים.
הבוקר החל לעלות וקרני שמש ראשונות בצבצו באופק הרחוק. אני התכוננתי לדרכי. כלי נשקי היו עליי, קיבלתי אותם בחזרה אתמול בלילה. שחור זנב עדיין נח עקב הפציעה שלו, ברק לבן יחד איתו. פניתי אל טרנס ונפרדתי ממנו.
"להתראות לך, בזבזתי זמן יקר ואני צריך כבר לזוז".
"חכה רגע" אמר טרנס.
הוא החזיק בידו קשת זהובה עם חץ בודד. "זה בשבילך לזרוס. הקשת הזו הייתה של ואנס. הוא העניק אותה למזכרת במסעותינו ביחד, תיקח אותה"
"תודה" אמרתי. והחזקתי את הקשת ביראת כבוד.
"וחוץ מזה אנו נלווה אותך עד סוף היער, זה המעט שאני יכול לעשות למען נכדו של חברי. היער זה השטח שלנו, עדיף שלא תלך לבד"
"תודה רבה" אמרתי ושמחתי על חבריי רבי הערך.
מצאנו בקלות את השביל הראשון, זה שהתחלתי בו. טרנס אמר לי שיש עוד קילומטר אחד בלבד עד סוף היער. הלכנו כחצי שעה והדרך הייתה שקטה בלי בעיות. בעודנו הולכים, טרנס רץ פתאום במהירות בכיוון מסוים, שם הוא מצא אחד מלוחמיו חצוי לשניים וכל גופו מרוסק. הוא צעק בחוזקה לאור אובדן חברו, ואני תהיתי אם גם אני אצעק ככה בעתיד. ההד היה חזק ונראה לי שכל היער שמע את הצעקה שלו. טרנס הרגיש משהו באוויר, נוכחות מסוימת. מהעצים קפצו כעשרים חיילים, רצח בעיניהם. ידיהם אחזו בגרזנים ובחרבות, על פניהם לא ניכר כל פחד. שריריהם השתרגו ובלטו בצורה שקשה לא לראות, והערכתי שכוחם גדול. הם כיתרו אותנו, מוכנים לקרב. יצור סלע רץ לעבר חייל שניסה להטיל גרזן לעברו אך לפני שהספיק, היצור העניק לו אגרוף והעיף אותו הצידה. הוא עף ונפל על שניים מחבריו. טרנס לקח את קשתו ופילח את ראשו של אחד הלוחמים. שני לוחמים קפצו מאחד העצים על יצור סלע היישר אל ראשו. כשנחתו הכו בחרבותיהם בראש הסלע, ונשארו עליו למרות התזוזות הבלתי פוסקות של היצור המסכן. לאחר כמה שניות הוא נפל ומת. טרנס ירה חץ אחר חץ. הלוחמים שהרגו זה עתה את היצור לא הבחינו בחצים המתקרבים עד שחדרו דרך גופם…
חייל אחד זינק היישר מולי. שנינו אחזנו בחרבות שלופות והילכנו במעגלים, כל אחד בוחן את השני. אני הכיתי ראשון בחרבי לעברו הוא הדף את המכה בקלות, ותקף אותי. הלוחם לא היה מיומן בחרב, אך כל מכה היה שלו חזקה ביותר. הצלחתי להדוף את המכות שלו, אך כל פעם נדחפתי צעד אחורה. אני ניהלתי את הקצב והוא חשב שהוא שולט במצב, אך הוא לא הבין את המלכודת שלי. נפלתי בגלגול לאחור בכוונה, הלוחם חשב שזהו סופי ורץ לעברי כשהוא מניף את חרבו. שלפתי פגיון והטלתי אותו היישר לגרונו של הלוחם. הוא נפל ולאחר שניות מספר מת. שלפתי את הסכין המוכתם וניקיתי אותו, השארתי אותו אצלי ביד, שם העדפתי שהוא יהיה. טרנס השתגע ושאג שוב. הלוחמים הנותרים פחדו ממנהיג הסלעים וברחו על נפשם.
לאחר שנרגע, דיברנו. "הייתי נשאר אבל יש לי משימה להשלים, תודה רבה על הליווי. בלעדיכם אולי לא הייתי חי עכשיו, הם היו חזקים מדי, יותר מבן אדם רגיל".
טרנס נעמד באטיות "זה קסם" אמר, "מישהו או מישהי העניק להם כוח. אני מכיר מישהי עם כוחות כאלה"
"המכשפה שהפכה אתכם למה שאתם היום"
"בדיוק! איזבל. אני מאמין שהיא העניקה להם את הכוחות."
"אם מה שאתה אומר זה נכון, אז הגולאג ואיזבל ביחד? "
"זה בדיוק, לזרוס, מה שמפחיד אותי"
"אולי זה לא מקרה שנפגשו שנינו אני ואתה , אולי זה הגורל שנילחם נגדם ונביס אותם." אמרתי מקווה להפיח בו תקוות שווא.
"לחמת לצד סבי, טרנס. בוא הילחם לצדי" הושטתי את ידי באוויר. "נעזור אחד לשני. אני אהרוג את המכשפה והקללה תוסר. ואתה תעזור לי להציל את חברי"
טרנס חשב על זה, עד כמה הוא רצה להיות שוב בן אדם רגיל. הוא הסתכל על לוחמיו הנותרים, הפצועים. גם הם רצו בכך. חברו המת היה מונח על האדמה. הוא נזכר בתקופה שבה היה צועד ולוחם לצד הרוזן ואנס, עד כמה ביטחון היה לו שהיה מסתובב עימו. הוא הסתכל על לזרוס והרגיש את אותו ביטחון גם איתו.
הוא הסכים. "אני אבוא איתך, ידידי" אמר.
שמחתי מאד למשמע המילים הללו. המשכנו ללכת ביער עד שהגענו לקצהו. באופק ראינו את טירת הצללים, שם שוכנת איזבל המכשפה.
"לזרוס, צריך תוכנית כלשהי. אי אפשר לפרוץ לשם סתם כך, זו תהיה התאבדות"
"יש לי רעיון" אמרתי וחיוך זדוני היה נסוך על פניי…
טרנס אחז בי בשתי זרועותיו, עליהם הייתי מוטל כמת. כלי נשקי היו מוחבאים היטב עליי, מוכנים לפעולה. מנהיג הסלעים הוביל את תריסר חייליו והם עלו על גשר המוביל אל ממלכת הצללים. מתחת לגשר היה נהר לבה שהקיף את כל שטח הטירה, מה שאפשר רק לדרך זו להיכנס לעיר. כשהגיעו לזקיפים השומרים על השער, הרגישו יצורי הסלע שהמון עיניים צופות בהם, טרנס הסתכל למעלה ולא התפלא כשראה המון חצים מכוונים אליהם מחומות הטירה.
"מי אלו הבאים לממלכה? "שאל אחד הזקיפים.
"יצורי הסלע"
"מה מעשיכם פה?"
"באנו עד לכאן, למכשפה איזבל. אולי היא תסיר מעלינו את הכישוף"
"איזה מתנה הבאתם לאיזבל, אתם יודעים שאי אפשר לבוא בידיים ריקות? נכון? רגע מה זה בידיים שלך? זה בן אדם?"
"זה לא סתם בן אדם, תסתכל מה הוא לובש. זה מה שהמכשפה שלך רוצה. זה השריון הקסום" באותם שניות שטרנס אמר את שתי המילים האחרונות שמעתי איך הזקיף נרגש וצועק למישהו, כנראה לזקיף השני לפתוח את השער.
"לעונג הוא לנו לקבל אותך יצור סלע נכבד, ברוך הבא" היה עליי לעצום את עיניי, ולהישאר במצב רפוי תמידי, כאילו אני מת, ועם זאת להאזין בדריכות לקורה סביבי, זה היה קשה. הם נכנסו לטירה המפוארת ותמונות של המכשפה כיסו את כל הקירות. הזקיף הוביל את יצורי הסלע במעלה מדרגות ואז לחדר גדול עוד יותר שם שכנה לה המכשפה. לכל אורך המדרגות עמדו להם זקיפים. הוא דפק על הדלת בעדינות וצעד שתי צעדים אחורנית. לאחר כמה שניות הדלת נפתחה והזקיף נכנס לבד מסמן לטרנס להישאר בחוץ בינתיים.
"יש לך בשורות טובות או רעות? " שאלה המכשפה את הזקיף.
"חדשות טובות, אפילו טובות מאוד"
"המשך" אמרה.
"קבוצות יצורי סלע מצאו את האדם העוטה את השריון הקסום, הם רוצים להביא לך אותו תמורת עזרה ממך, הם ממש כאן מאחורי הדלת". המכשפה נזכרה לפני הרבה שנים איך הפכה את הלוחם שומר הארמון יפה התואר בחיר לבה למפלצת מכוערת. טרנס, זה היה שמו. ועכשיו הוא בא לכאן. אולי נהרוג את הנוכל ואז ניקח את השריון, חשבה, שתי ציפורים במכה אחת.
"אז למה הם בחוץ? תכניס אותם!" ציוותה.
"כן גברתי" הזקיף יצא מהחדר רועד וסימן לקבוצה להיכנס. הם נכנסו ושני המבטים נפגשו. טרנס ואיזבל – שני מבטים מלאי שנאה ופחד כאחד.
"טרנס שלום לך. איך אתה מסתדר בימים אלו? "
"קיוויתי שאת תסדרי אותי, תמורת השריון הקסום"
"הפחת תקוות שווא, מפלצת! אני אהרוג את כולכם והשריון יהיה שלי! " היא החלה לצחוק בפראות. לפתע מאחורי המכשפה הופיעה דמות גדולה ומפחידה, עיניה הצהובות מסתכלות מבעד לפרצוף הקרפדה שלה. ניביה מחכים רק לפקודה לטרוף. עורה החום היה גס ועבה והריח המצחין שלה הורגש בכל החדר. זה היה גולאג. רעד עבר בטרנס וניחשתי שהמפלצת חשפה את עצמה. לצד הגולאג הצטרפו חיילים נוספים, חמושים כולם.
"תן לי את השריון , ואולי אהרוג אותך מהר כך שלא תסבול, מה אתה אומר? "
"את רוצה את השריון? את באמת רוצה אותו? " צעק טרנס.
"כן, אני רוצה, תן לי אותו! "
"אז קחי אותו!" צעק טרנס. הוא אחז בי והחל להסתובב בעודו מסיים סיבוב שלם הוא צעק "תתכונן". הוא הטיל אותי היישר לכיוון המכשפה. פקחתי את עיניי ושלפתי ממרפקי פגיון, והטלתי אותו לכיוונה. היה קשה לכוון במצבי, אך הפגיון עשה את העבודה והסיח את דעתה של איזבל שניסתה להטיל עליי כישוף, אך נעצרה כי הייתה חייבת להתכופף לנוכח הפגיון שזה עתה חלף מעליה. מיד לאחר הטלת הפגיון הוצאתי פגיון נוסף ממרפק ידי השנייה ואחזתי בו בחוזקה. המשכתי לעוף היישר אל המכשפה והפגיון חדר אל גופה ופגש את
ליבה. נפלתי עליה, תוך כדי שאני מסובב את הסכין בכדי שיהיה חתך רציני יותר. הסתכלתי על עיניה מלאות השנאה, לא מבינה מה נפל עליה. היא ניסתה להגיד משהו והתקשתה אך לבסוף הצליחה.
"מי אתה? " שאלה בגמגום.
"לזרוס"
"ארור תהיה לזרוס" אמרה ועיניה נעצמו, אלו היו מילותיה האחרונות.
הרמתי את ראשי וכולם הסתכלו עליי. יצורי הסלע, החיילים, גולאג.
"המפלצת שלי" צעקתי לטרנס.
"אין לך.."
"היא שלי" צעקתי שוב ורצתי לכיוונה.
"רוצה את השריון שלך? בוא קח אותו!" צעקתי לעבר המפלצת.
לא כל הלוחמים נכנסו לחדר שבו שכנה המכשפה. שחור זנב חיפש את השבויים .הזקיפים היו מוטרדים בגללו והחלו לרדוף אחריו, שחור זנב ביצע את העבודה. בזכותו המעבר היה נקי מזקיפים כשיצאתי מהחדר בריצה, בורח כל עוד נפשי בי. בעודי יורד במדרגות לאורך השער שמעתי את צעדי הריצה של הגולאג מאחוריי שואג לעברי. הזקיף פחד כל-כך ופתח את השער במהירות. יצאתי מהטירה וחיכיתי ליצור על הגשר.
טרנס ולוחמיו נשארו בחדר עם חיילי המכשפה. הם היו מבולבלים, האישה שפחדו ממנה מתה. זה אומר שהם חופשיים? טרנס חד העין ראה את הבלבול בהבעת פניהם וניצל את המצב. "אנו לא רוצים להילחם, אנו לא צריכים! איזבל מתה! אתה חופשיים!" טרנס הורה ללוחמיו להוריד את כליו נשקם וכך הם עשו.
אחריהם גם הזקיפים עשו כך ולא מהסיבה שחשב טרנס. הם נבהלו לאור הסרת הקללה. לאט לאט טרנס ולוחמיו חזרו להיות שוב בני אדם. הם הבחינו שהזקיפים נעשים יותר בגובה שלהם, וקלטו את העניין. למרות השמחה הם התעשתו מיד. טרנס ניגש אל הזקיפים והושיט יד "אין צורך במלחמה. היא מתה". אמר והצביע לכיוון המכשפה.
"אתה צודק, נלחמנו בשבילה בעל כורחנו, לא רצינו בכך. אך היא הטילה כישוף שאם לא נחזור אליה כל שבוע, נמות"
טרנס שם יד על כתפו של הזקיף ואמר "אתם חופשיים".
הם שמחו אך היו מבולבלים."לאן נמשיך מכאן?" שאלו.
"איפה השבויים?" שאל טרנס.
"למטה במרתף, בואו אחריי". הם הלכו אחרי הזקיפים וירדו במדרגות הענקיות אל המרתף. מספר דקות לאחר מכן הם שחררו את השבויים וטרנס חיפש את וולף. "מי זה וולף? יש כאן מישהו בשם וולף?" צעק. אף אחד לא ענה בגלל המולות השמחה,ולכן חיפש טרנס מישהו עם שחור זנב ומצא אותו בקלות.
"אתה וולף?". וולף הנהן.
"אני טרנס, חבר של לזרוס. הוא נלחם עם הגולאג. בוא מהר". הם רצו במעלה המדרגות מקווים לטוב ביותר…

אומרים שהגולאג מקורו מהשאול. בזמן שאימנו אותי להיות רוצח בימי עבר, לימדו אותי שפונים נגדך בחרב גם אתה תילחם בחרב, וכך כלפי כל הנשקים. אם מקורו הוא מהשאול אז הוא בא מהאש ולשם הוא יחזור. קיוויתי שאצליח להפיל אותו לאגם הלבה. שלפתי את חרבי והכיתי בגשר מנסה לשבור את קורות העץ. המפלצת עברה את השער בריצה ונעצרה כשהייתה ארבעה מטרים מולי.
"השריון הזה הוא שלי!" שאג "הרוזן ואנס גנב אותו ממני, מי אתה בשבילו?"
"אני הנכד שלו. לזרוס." עיניו הצהובות הגדולות עוררו בי פחד.
"איך ידעתי למצוא אותי? "
הוא חייך ואמר "הנץ. ידעתי שהשריון נמצא אצלך. אך לא מצאתי אותך. ראיתי אותך לא פעם עם אחד מאנשי הכפר, שהיה לו נץ. מדי פעם הנץ ביקר אצלך. ידעתי שאם אהרוס את הכפר, חברך יקרא לך ואז אתה תבוא".
"צעד חכם" אמרתי והמשכתי.
"אני אתן לך את השריון" אמרתי והתכוונתי לדבריי. למרות שאהבתי אותו, והרגשתי בטוח איתו, זו הייתה הדרך היחידה להרגיע את הגולאג. פשטתי את השריון והסתכנתי באותם שניות, אך בניתי על זה שהמפלצת מהופנטת וצדקתי.
הנחתי בעדינות את השריון הקסום וגלגלתי אותו היישר אל הנקודה החלשה של הגשר, הנקודה שבה הכיתי בחרבי. גולאג היה מהופנט. הוא נגע לאט בשריון ושאג משמחה.
"אתה לא אמור להיות מת?"
"זה לא משנה. כעת שהשריון בידי, אני בן אלמוות" אמר.
הוא לבש את השריון באטיות וניצלתי את המצב, בעודו מוסח מסביבתו. הגשר בינתיים ספג את משקלו הכבד, אך לא להרבה זמן. הוצאתי את הקשת של סבי, החץ היה דרוך ומוכן.
"אף אחד לא בן אלמוות" אמרתי.
החץ טס במהירות וחדר אל עינו השמאלית של גולאג. הוא שאג בקולו הרם והחל לקפוץ ולזנק בלי סוף. ואז זה קרה. הגשר התמוטט במקום שבו עמדה המפלצת. גולאג נפל יחד עם שריונו האהוב, השריון שגרם לו למות. גיצי לבה התנפצו ברגע שנכנס לאש הרותחת. כעת סיימתי את משימת סבי, חשבתי לעצמי.
שכבתי על הגשר, עייף מכדי לקום, שמח על שהסיוט הסתיים. שמעתי צעקות וקולות מוכרים וראיתי את וולף , שחור זנב מעליו ועוד גבר לא מוכר רצים לעברי. הנחתי שזה טרנס. אם כן, הקללה הוסרה. אנשי הכפר הנותרים היו חיים ושלמים, בניהם גם ונוס.
צבא זקיפי איזבל הציעו לעזור בבניית ושיקום הכפר, בתמורה וולף הציע להם להצטרף לאנשי הכפר ולשמש כשומרים. הם הסכימו על האפשרות לפתוח דף חדש הרחק מכאן.
חשבתי על עברי הכואב ומצבי הנוכחי השמח כאחד, היכולת שלי, היא הברכה שלי, הקללה שלי.