קסילובין

 

האמא הגדולה היתה חולה. האמא הגדולה תמידהיתה חולה, אבל עכשיו היא נטתה למות. כתמים חיוורים בגון לילך התפשטו על פניה בקצבגובר. השמש חדרה בקושי את הענפים הקוצניים ואת החלון החלבי, מטה אל פניה, במיטההקמוטה, בבקתת העץ הקטנה. קסילובין כרעה לצד המיטה ואחזהבידה, ממוללת את שוליהסדין, דמעה זולגת במורד לחיה. שמלתה היתה פעם אדומה, שיערה אסוף לזנב סוס ארוך, לאמזמן נשרו לה שיני החלב. היא הצפינה אותן מתחת לכרית, אבל שום פיה לא באה.

את מספיק גדולה עכשיו, אמרה האמאהגדולה, מלטפת את ראשה של קסילובין. “אני מכירה את השריטות האלה, על הרגליים, היאנדה בראשה לכיוון שוקיה של הילדה. “טיפסת על האלונים?”

קסילובין נדה בראשה.

מה הם אמרו לך?”

קסילובין הביטה אל האמא במבט שואל.

הו, כן, האלונים יכולים לדבר, חייכההאמא במאמץ. “רק צריך לדעת להקשיב. את יודעת למה אניחולה? למה הייתי חולה כל הזמןהזה?”

קסילובין נדה בראשה לשלילה.

הקשבתי יותר מדי, ראיתי יותר מדי. אסורהיה לי להמשיך עם זה אחרי שנולדת, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. קסילובין לא הבינה עלמה האמא מדברת.

את יודעת שיש ביער שלנו פטריות?” האמאלא המתינה לתשובה. “תבטיחי לי שלא תאכלי מהן.

למה?” שאלה קסילובין.

את ילדה סקרנית, קסילובין. הינשופיםיאהבו אותך. והאמא הגדולה הסתובבה על צידה, משכה בקושי את השמיכה ונרדמה באנחה. הדמעה של קסילובין הפכה ליפחות ויבבות והיא משכה קצת בסדין, אבל האמא הגדולה המשיכהלישון. היה ברור, אפילו לקסילובין, שזמנה של אמא עומד להגמר. היא יצאה מהבקתה ורצהלעץ האלון שלה, שבין הבקתה ותחילת היער. היא טיפסה עליו, ישבה בין שני ענפים כבדיםומיררה בבכי. השמש שקעה וצבעה את העשב בכתום. ציפורי ערב התרוממו ועפו מעצי היערהסמוכים. היער, שאסור להכנס אליו. רק האמא, כפופה וכואבת, היתה נכנסת אליו לחפשמשהו שהקל על הכאבים. עכשיו לא היתה יכולה לעשות זאת יותר. קסילובין נזכרה בפטריותשעליהן סיפרה לה האמא. הפטריות! חשבה. הפטריות יצילו את האמא, אם רק תעזאבלהאמא לא הרשתה אף פעם.

קסילובין ירדה מהעץ וניגשה לשורות העציםהראשונות שהרכיבו את היער, רק כדי לבדוק איך ההרגשה לעמוד קרוב אליהם. זה היהמפחיד. אבל היה גם מפתה. 'את כבר גדולה עכשיו', אמרה לה האמא. אז למה שלא תעז להכנסלתוך היער? בסך הכל אלו עצים, ואפשר לראות את הבקתה מכאן. כן, אפשר לראות את העשןמתנור העצים. קסילובין דרכה על העשב והענפים היבשים לפניה ונכנסה בזהירות לקו העציםהראשון. שום דבר לא קרה. היא הביטה לעבר הבקתה. העשן נדמה רחוק יותר. היא העזהוצעדה צעד נוסף ועוד אחד קטן. הבקתה נעלמה מאחורי קפל קרקע, כמו טבעה בגלים. היאפנתה לאפילה של היער וצעדה פנימה. עם כל צעד נדמה שהפחד נוטש והאומץ ממלא את מקומו.

העצים הלכו והצטופפו במהרה והאפילה סגרהמאחוריה. כשהביטה אחורה ראתה רק גזעים חלקים ואפלים. היא החלה לחזור אחורה, כשהפחדדוהר בחזרה לליבה. ההליכה הפכה לריצה, שהפכה לשעטה מטורפת בשריטת ענפים וחבטת עליםבפרצוף, השורה הראשונה היתה צריכה להתגלות מזמן, אור הכוכבים היה צריך להתגלותמזמן, אבל הגזעים המשיכו והמשיכו. היא עצרה בתזזית וחשבה אם בחרה באמת בכיוון ההפוךלכיוון בואה. היא כבר לא היתה בטוחה יותר. לא היתה שום נקודה להאחז בה, רק יער שלגזעים מתפצלים, צפופים. היא פנתה ימינה, וככל שעברה יותר גזעים, כך הבינה שהיא הלכהלאיבוד, שלעולם לא תמצא את דרכה החוצה, שהיא תהיה טרף לחיות רעות. היא התיישבהבחבטה בבסיסו של עץ ענק, נצמדת לשורשיו, ויללה בבכי, לתקרה האפילה שהיתה סבך הצמרותהחוסם את הלילה.

הבכי עזר. הבכי פרק משהו, והאימה הלכהוהתרככה. כשהבכי הפך לגיהוקים קטנים והדמעות החלו להתייבש, נחת לידה ינשוף.

ילדים לא אוהבים את הלילה, אמר.

קסילובין הביטה בו בפה פעור. עיניו היוצלחות צהובות גדולות עם אישון ענק בכל אחת מהן. מסביב זהרו הנוצות מלבן לחום, שזורות בזיקים שחורים, שנדמו מעל העיניים כגבות.

גם הלילה לא אוהב את הילדים, הוסיף.

אתה מדבר?” שאלה קסילובין.

את מדברת?” שאל הינשוף.

לא, כן, התבלבלה קסילובין.

בדיוק, אמר הינשוף. “העיניים שלךמוכרות לי.

העיניים שלי?”

כן, הן שייכות גם לאישה החולה מןהבקתה.

זו אמא שלי, אמרה קסילובין. “אתה מכיראותה?”

אני מכיר את כל היער, אמר הינשוף. “אבלאותך עוד לא ראיתי. מה את מחפשת פה?”

פטריות.

הינשוף הצמיד את כנפיו לגופו ודידה סביבקסילובין. אחר כך נעצר, הרים את עיניו לשמיים וחרק, במה שהיה כנראה צחוק היסטרי.

קסילובין קצת נבהלה ובעיקר נעלבה. העלבוןהפך לכעס: “זה בכלל לא מצחיק! האמא הגדולה הולכת למות והדבר היחיד שיציל אותה זהפטריות!” הינשוף חדל לצחוק באחת.

יש לך אמונות מוצקות לגבי דברים שאינךמבינה בהם דבר. ובכן, בכך אינך שונה מרוב בני האדם. אבל אני מעריך ילדה שמוכנהלהכנס ליער למען אמא שלה. בואי, אמר.

הינשוף קפץ והתיישב על ענף בגובה פניהילדה.

אבל לאן?” שאלה קסילובין.

לעץ הרעש, אמר הינשוף ונופףבכנפיו.

חכה!” צעקה קסילובין, אבל הינשוף החללעוף בנסיקות כבדות לתוך החושך. קסילובין רצה אחריו, מנסה לא להתקל בשורשים, ומצאהאותו יושב על ענף גבוה.

הי!” צעקה, והוא המריא קדימה, מעמיק עודלתוך היער.

קסילובין עקבה אחר הינשוף בעודו מתקדםמעץ לעץ. מדי פעם ניבטו בה עיניים צהובות מתוך האפילה, מדי פעם צרצרו חרקים לאמוכרים בקול מנסר.

אחרי אינספור דילוגים, כשחשבה לוותר, הגיעו לקרחת יער. הינשוף עמד על הענף התחתון של עץ צפצפה ענק במרכז הקרחת. קיסלוביןהמזיעה הרגיעה את התנשפויותיה. גופה הקטן החל להבחין בעייפות שנפלה עליו, בשריטותהצורבות בכתפיים, בפנים. היא כרעה והתיישבה לתוך מצע רך. זו לא היתה אדמה וגם לאעשבים. זה היה חלקלק ופריק. היא תפסה בידה שבר מן המצע והרימה אותו לאוויר. היתה לוקליפה חלקה, בשרנית ומה שנראה כדפים זעירים. זה נראה כמו

פטריות!” הכריז הינשוף. “ברוכה הבאהלקרחת. בדינדון עמום נדלקו אורות כתומים בחללי העץ, בחורים האפלים שנוצרו משורשיווגזעיו המשתרגים. אור רך נגה על הקרחת וחשף שדה פטריות צפוף שצמח במעגל סביב העץהענק. חלקן מהפטריות טיפסו על שורשיו של העץ עד לבסיס גזעו, חלקן נגסו בו כמדף זהובעם דפים לבנים. הפטריות שבמעגל הציגו מגוון רחב של גדלים, צורות וצבעים. היו שםנמוכות, רחבות ולבנות, שנראו לקסילובין כרעילות. היו שם גבוהות, כובע חום זהוב עלרגל שקופה דקיקה. היו שם קטנות, נחבאות אל הכלים, תכולות ואדומות. היו כאלה שלא היהברור אם הן טחב כבד, או אצת יבשה שבלולית. מעין כתמי זפת מבריקים. קסילובין אמרה אתהדבר הראשון שעלה על דעתה:

האם תראה לי את הדרך החוצה?”

הינשוף שתק והתעופף מטה, נוחת על גגפטריה לבנה גדולה ועבה. ציפורניו חפרו בכיפת הפטריה.

עלייך לנסות את כולן, אמר.

מה?!” עיניה של קסילוביןנפערו.

כולן. איך תדעי איזו פטריה תציל אתאמאשלך?”

אבל…” יבבה קסילובין, “מה אם הןרעילות?”

אני יכול לפתור לך את הקושי כבר עכשיו, אמר הינשוף, “כולן רעילות.

מה? אבל איך…”, התבלבלהקסילובין.

הקשיבי, אמר הינשוף, “פטריות אלו לאנועדו למאכל, שאם לא כן היו נאכלות זה מכבר על ידי חיות היער. פטריות אלו נועדולמרפא. וכמו כל תרופה, הן רעילות עבור מי שאינו חולה.

אבל איך אבדוק אותן?” אמרה קסילובין, “אני לא מבינה.

יעזרו לך, אמר הינשוף ופרש אתכנפיו.

רגע!” זעקה קסילובין לינשוף המתרחק, “רגע! חזור הנה!”

יעזרו לך, שמעה את קולו הנחלש ואחר כךשריקה עמומה מקפיאת דם.

קסילובין צנחה בין הפטריות וגרונה התכונןלבכי נוסף, אלא שאז שמעה קול עבה מעליה.

אף פעם לא אהבתי ינשופים, אמר הקול בבסעמוק. “תמיד מתחכמים, תמיד נותנים רמזים.

קסילובין הרימה את ראשה. שדה הראיה שלהנמלא בראשו הענק והפרוותי של זאב אפור. המילים נעתקו מפיה, אבל משום מה לא עלה עלדעתה לברוח.

את פוחדת ממני?” שאל הזאב בבסהמהדהד.

קסילובין הניעה בראשה לשלילה.

ילדה טובה. אין ממה לפחד. הזאב היהענק. שכמותיו התרוממו כמטר מעל האדמה, וראשו הגדול היה עטור רעמת צוואר מרשימה. קסילובין התמקדה בעיניים הצהובות, גלשה לחוטם הלח ולניבים הצהובים הנטועיםבחניכיים. הבל פיו החם של הזאב ליטף את פניה.

הזאב תחב את אפו ביער הפטריות, גיששוריחרח. הוא תפס בשיניו דבר מה, עם עפר ושורשים והניח אותו לפני קסילובין. היתה זופטרית טחב קטנה, שחורה.

אתה, אתה הולך לאכול את זה?” שאלהקסילובין ברעד.

לא. את הולכת.

מה זה?”

זו פטריה שחורה. זה מה שהגברת מהבקתההיתה אוספת.

קסילובין חככה בדעתה.

הינשוף אמר לי שאני צריכה לבדוק את כלהפטריות.

נכון, הסכים הזאב, “תתחילי עםזו.

מה היא עושה?” שאלהקסילובין.

אם לא תנסי, לא תדעי, אמר הזאב. “אבלדעי זאת, אני נמצא כאן בשביל לעזור לך. הזאב תחב את חוטמו הענק אל מתחת לרגלוהקדמית וחפר בשיניו איזה פרעוש שגירד לו.

טוב, אמרה קסילובין בחשש, ובליבההוסיפה: “אני חייבת להציל את האמא הגדולה.

היא נטלה חתיכה מפטריית הטחב החלקלקה, החזיקה אותה בין אצבעותיה והביטה בה.

לבלוע, אמר הזאב. “זה לא עובר דרךהאצבעות.

קסילובין נגסה נתח זעיר מהפטריה. היה להטעם של מים ושמרים ואבק.

עוד, ציווה הזאב. קסילובין הכניסה אתשאר החתיכה לפיה ולעסה תוך שהיא מעווה את פניה.

לא טעים במיוחד, הא?” גיחך הזאב. “מתרגלים, הוסיף.

אתה רוצה לאמר שאתה אוכלאותן?”

בוודאי, אמר הזאב, “זה מה שהופך אותילמי שאני.

אז למה אינך אוכל כעת?” שאלה.

כי עכשיו אני משגיח עלייך. האם אתמרגישה משהו?”

קסילובין עצרה וערכה בדיקה קצרה שלתחושותיה. “לא, שום דבר, חוץ מ…” פניה החלו להרגיש צמיגיים, כאילו מעך אותן ענקולש אותן כבצק. “הפנים שליהפנים שלי, הן…” הפחד שב והזדחל לליבה.

אל תפחדי, אמר הזאב. “הכי חשוב זה לאלפחד. אם תפחדי, השפעת הפטריה תהפוך הרסנית ולא תוכלי לעולם להציל את אמאשלך.

קסילובין רצתה לענות, אבל התחושה הצמיגיתהתפשטה ממרכז הפנים לסנטר, לגבות, למצח, לרקות, והחלה עושה את דרכה לצווארולקסיפואיד. היא ניסתה לפעור את פיה ונדמה היה כאילו נוזל סמיך ושחור מנסה לפרוץדרכו.

לא לפחד, ציווה הזאב בנונשלנט. באורחמוזר, קולו של הזאב עזר. עיניה הצטמצמו לשני גרגירים שחורים, מבהיקים. שיערה נצמד, נאסף אחורה ונעלם. אוויר קריר צמרר את קרקפתה הקירחת. שיניה נדמו קטנות ומרווחותוהאוויר הקר ייבש את הלשון. המרווחים שבין העצים נמלאו באורות ירוקים אפלים. במרכזגזעו הענק של עץ הרעש השתרגו הקשרים ונעו בחוסר מנוחה עד שפערו פתח אפל שנדמה כפהענק.

לא לפררחדנשמע קולו המרוטש של הזאבמבעד למסך. נדמה היה כאילו העץ מפהק, מתמתח. ואז עלתה ממנו לחישה, שהפכה לרחש, שהפךלאוסף הרעשים הנורא ביותר שעץ יכול להפיק. הפטריות נדמו כנמתחות אליו, אל פיוהפעור, רוטטות בגלי האוויר והרעש הנורא.

קסילובין הרגישה כיצד היא הולכת ומתגמדת, הולכת והופכת לאחת מן הפטריות ההן, נמתחת ומשתוקקת להגיע לפיו של העץ הענק, להעלםולהבלע בתוך הרעש המחריד. היא הרגישה משהו לופת בקרסולה בכוח עצום. היו אלו לסתותיושל הזאב, מקרקע אותה למקום, מחזיק אותה, על מנת שלא תעלם בתוך העץ. היא לא הרגישהשום כאב בקרסול, רק לחץ ואוויר חם. היא חדלה להאבק ושיקעה עצמה באדמה. הזאב הניח אתגופו הגדול בינה ובין אורותיו של העץ. הרעשים התעמעמו אף הם. קסילובין צנחה אחור, פשוטת איברים ובירכה על החושך והשקט היחסי. היא החלה להתמזג עם האדמה והעשב, עםהיער ושורשיו. בהביטה פרקדן אל תקרת היער, גילתה שהיא יכולה לראות את הכוכבים. הצמרות לא חסמו לחלוטין את השמייםואוויר קריר זרם מלמעלה כמשב רוח חיים. קסילוביןשתתה ממנו בעודה הולכת ומתכווצת, הולכת ומצטמגת. לשונה הפכה לדבר קשה וחסר ערךוגופה החל לנוע בגלים רכים. היא לא חשה יותר כלום, לא את העשב, לא את האדמה, לא אתגופה. נותר רק לחץ עמום ומרוחק במצח וברקות. חשכת היערעטפה אותה והיא חשה בנוכחותוהמנחמת של הזאב. לא לפחד, אמרה לעצמה, אבל באמת אין ממה לפחד.

אור הלך ומילא אותה ככד חרס המתמלא בשמןרותח. הוא איים לפרוץ מהגרון ודרך הפה, החוצה, לחשכת הליל. תני לו, חשבה. היא פערהאת מה שהיה פיה והאור פרץ בצרורות אל עבר תקרת היער, מפלס דרכו אל השמיים כאלומתאיתות. מזרקת אור חיים. היא הרגישה את האור פושה בורידים, בעורקים, מתפצל ומתחברלשורשים הזעירים שמסביבה, עובר בדרכו כל חרק, גרגר אדמה, עלה עשב וטיפת טל, קושר אתכולם ברשת נימים של אור בוהק. חלקת הפטריות שביער עלתה באש. האור הבוער עלה וטיפסלגזעו של העץ, מפלס דרכו בין הקליפה המחוספסת לשקעים האפלים ומגיע עד לפיו הפעור שלעץ הרעש. שם הוא החל זולג כדבש לתוך החלל הענק וממלא אותו אט אט באור סמיך. הרעשנחלש והפך למוזיקה שמיימית, כאוסף כינורות מחוספסים העוטפים את הלילה. העץ נהםונאנק בסיפוק. הלילה נהם ונאנק באנחה. בור הפה של העץ הלך והצטמצם, הלך ונסגר, עדשהותיר רק פס זהב, נימה זוהרת של אור נבלע ולבסוף חזר והפך לגזע עם שריטה בלתימורגשת לרוחבו. האור נאסף ונעלם.

קסילובין חזרה לגופה באחת וגילתה מחדש אתידיה ורגליה. כשהזימזום בעצמותיה שכך, הופיע כאב עמום אבל מטריד ברגל שמאל. היאהרימה את גבה במאמץ מן העשב ואחזה בשוק. הקרסול השמאלי עוטר בשורת חורים מדממים, מזכרת מנסיונו של הזאב לעצור בעדה מלזנק לתוך לועו של העץ. היא שפשפה את המקוםבזהירות. זה לא היה נורא. היא הסתכלה סביב, אולם הזאב לא היה בנמצא. חלקת הפטריותהיתה חשוכה שוב. העץהיה דומם. תקרת היער נסגרה.

הצבעים נמשו מן העולם והפכו לגווניםחולניים של חום אפור. עץ הרעש נראה עכשיו מת, הפטריות נראו מתות, קסילובין הרגישהמתה. מה עשית לי זאב? שאלה קסילובין ואפילו המחשבה הכאיבה למוחה. היא לא רצתה דברמלבד להמשיך לשכב שרועה בפישוט איברים בין הפטריות המתות, עד שפיו של עץ הרעשיפַּעֵר שנית ויבלע אותה לים של אור זהוב. קסילובין אף פעם לא בכתה בלי דמעות. בפיהעמד טעם מר.

נקודות של אור זהוב ניצנצו מעליה, וקסילובין חשבה שהיא מדמיינת. אבל אחת מהן התקרבה אליה מפיצה אור מופז חמים עלפניה, הופכת את לחיה האפורה לעור ורוד.

זזזז, אמרה הגחלילית. “מי זזזה מוטלכאן? מה עולל לך הזזזאב הרע, ילדונת? קומי ילדה. לא טוב לשכב אחרי מכהכזזזאת.

קסילובין אימצה את עמוד השידרה, הכריחהאת עצמה להתיישב. האדמה הפכה סלעית וכאבה לה בכל מקום.

מי את?” הצליחה ללחושלגחלילית.

אנחנו, זזזה אנחנו. שמענו זזזעקותמהקרחת וראינו את הזזזאב המתרחק. למה הקשבת לו ילדה?”

הוא היה מנחם, אמרה קסילובין, “הוא עזרלי.

כן, אבל לא זזזו העזזרה שלה נזזזקקת. הביטי סביב, בוודאי הכל נראה לך מת.

כן, אמרה קסילובין וחיככה את ראשה. היהקשה להחזיק את הראש זקוף על הצוואר.

יש לנו בדיוק את מה שאת צריכה, אמרההגחלילית וחזרה להצטרף לחברותיה. הלהקה כולה הנמיכה עוף וריחפה סנטימטרים ספוריםמעל הפטריות. הצבעים הופיעו שוב וקסילובין יכלה להבחין שוב בגיוון העצום שביניהן. הגחלילית החלה להבזיק קדימה ואחורה בין קסילובין למרכז שדה הפטריות. קסילובין הבינהשהיא קוראת לה למרכז. במאמץ נוסף קיפלה את הברכיים וגררה את רגליה למרכז השדה, דורסת פטריות חומות ולבנות. ממש במרכז המצבור ניצבה פטריה גבוהה עם כובע פעמוניבצבע טורקיז.

זזזו, אמרה הגחלילית, “תיקח אותך מהרעשל הזזאב.

האם היא תעזור לאמא?” שאלהקסילובין.

היא תעזזזור לכל אדם, אמרה הגחלילית, “אם רק ידע איך להשתמש בה.

כמה עלי לאכול?” שאלהקסילובין.

עד שתרגישי דגדוגים, אמרה הגחליליתוחזרה ללהקה. כגוף אחד, פנתה הלהקה, עשתה חצי סיבוב ליד עץ הרעש, מאירה את גזעוהמפואר בחום מלכותי, והסתלקה באיבחה אחת, מותירה אחריה שובל של אור קלוש.

קסילובין התיישבה על ברכיה ליד הפטריההגחלילית וחשבה מה לעשות. אני חייבת לצאת מהיער, חשבה. אבל כבר מאוחר מדי. כלמהשנשאר זה לנסות את הפטריה שהציעה הגחלילית. אולי היא תיתן לי כוח למצוא את הדרךבחזרה.

היא שלחה יד צעירה לפטריה וקרעה פיסהמכובעון הטורקיז. היא התבוננה בה רגע, נאנחה, ואז הכניסה לפיה. טעמה היה חמוץמתוק, כמו דומדמניות. בכלל לא כמו טחבהפטריה של הזאב. האם הרגישה דיגדוג? משהו בכף הרגל? קסילובין לא היתה בטוחה. כדאי להיות בטוחה, חשבה, ולקחה עוד חתיכה. זה היה טעיםומרענן. לפני שחשבה על כך לעומק חיסלה קסילובין את כל כובעהפטריה והתיישבה לידהגבעול המיותם. שום דבר לא קרה לרגע קט, וקסילובין חשבה שהגחלילית שיקרה, אבל אזהרגישה את הדגדוג בכף רגל שמאל הופך לבעירה קטנה השולחת להבות במעלה רגלה השמאלית. הבעירה טיפסה וטיפסה והגיעה אל המפשעה. קסילובין אף פעם לא חוותה את ההתרגשותשאחזה בה. היה זה כאילו כוורת דבורים התמקמה בין רגליה הקטנות ויצרה שם דבש ברעשוברגש. היא נכנעה לעונג וצנחה שוב. נדמה כי הכל התבהר, אור היום עלה והגווניםהירוקים של היער קמו לחיה. אור תכלת חיוור ביצבץ בין צמרות העצים וקסילובין חשהבהתפוצצות גואה בה. כשלא יכלה להחזיק זאת יותר, צרחה במלוא כוחה אל השמיים, וזה היהנהדר. להקות של דרורים קטנים עפו מן הענפים באקסטזה והצוצלות המו וגירגרו איתה ביחדבהתרגשות.

הרעד שכך לאט, אבל האור נשאר. קסילוביןחשה שכוחותיה שבו, הזאב ופטרייתו התרחקו כעת לשכחה. היא קמה על רגליה, רעננה, והסתכלה סביב. שושנים אדומות, נמוכות, כהות כדם, פרחו בין הפטריות הלבנות והתכולות. מרקםהקליפה של עץ הרעש הפך מחוספס וזוהר, מרושת בעורקים ובנימים דקים של זרימהירוקה. קסילובין ניגשה אליו ומיששה את הורידים. הם היו חיים ופועמים. היא חשה תאווהלראות, לשמוע, להרגיש, לחוות. היא יצאה את מעגל הפטריות והחלה לרוץ בתוך היער, נדהמת ממגוון העצים שלא נראה היטב בלילה. היא חלפה ברושים עתיקים ותלשה מהםאיצטרובלים ירוקים סגורים. הריח החריף נשאר איתה. היא חלפה אורנים שליטפו את פניהבמחטים רכות, היא התלכלכה מן הפחם שעטף את עצי האגוז. היא קברה ידיה באדמה הכהה, הרכה ושיחקה בה עד שהרגישה כיצד האדמה מורכבת מאלפי חומרים המזינים את העצים וכיצדהיא ניזונה מהם בחזרה. היא חיבקה גזעים חלקים והגזעים חיבקו אותה. היא חשבה לעצמה: “זו בהחלט הפטריה שהאמא הגדולה צריכה! הלאה הזאב! יחי גחליליות!” אולם אז החל הגשם.

הוא החל כטיפותסיכה קטנות, המנקרות אתלחיה בקור דוקר, והמשיך והתעבה לכדי גשם מרטיב ומבצבץ. קסילובין נהנתה מהגשםותחושתו על עורה, אך החליטה לחזור למעגל הפטריות. בדרך החליקה ומרחה את גב השמלהבבוץ שחור. עננים כיסו את האור במהירות וראשה של קסילובין החל להסתחרר. היא היתהבטוחה בכיוון אליו הלכה, אבל כבר לא היתה בטוחה מה היאמנסה לעשות. לחזור? לאן? היאהמשיכה לדדות בין הגשם לעצים, בין הבוץ לפרחים רמוסים, עד שבלי אזהרה נפתחה שורתעצים וחשפה שוב את מעגל עץ הרעש המוכר. הפעם היה העץ חי. ולא רק חי, אלא גםכועס.

היציאה אסורה!” קרא העץ בחצוצרותובקרנות יער. פיו נפער שנית והוא נראה מאיים.

אבל, אבלניסתה קסילובין.

אין אבל, החריד העץ בצ'לו, “את שייכתלי עכשיו, יחד עם כל הפטריות.

קסילובין הסתובבה אחור, אך העצים סגרועליה.

הא הא הא!” שאג העץ, “הא הא הא!” קראואחריו ענפיו. “הי הי היהצטרפו הפטריות בצלצולים.

שיתקו!” צעקה קסילובין. “שיתקו!” אבל היעררק הגביר את צחוקו.

מה אתה רוצה ממני?” שאלה קסילוביןביבבה.

במקום לענות, פער עץ הרעש את פיו ובפניםנגלה אור צהוב עמוק מושך כמגנט ענק. קסילובין ראתה כיצד קווי צבע ואור נמשכים מןהפטריות אל פי העץ. היא הרגישה שמשהו לופת גם בה ודוחף אותה לתוך הלועהפעור.

לא!” צעקה קסילובין, “שחרר אותי! שחרראותי! אני חייבת להציל את אמא! אני חייבת-” אבל קריאותיה נבלמו כשרגליה ניתקו מןהאדמה והיא עפה בחבטה לתוך פיו של עץ הרעש. ראשה נתקע בתוך האור, נלכד בדבש סמיך, ואילו רגליה התנופפו בחוץ. עץ הרעש סגר את פיו על אגנה והחל לעכל ברעש מציצה ונהמותגרגור. רגע לפני שנמצץ ראשה של קסילובין לאבדון, נשמע קול צרצרניבמעומעם:

שחרר אותה לפני שאני עושה לי סלטפטריות.

הפה המחוספס נפער באחת וקסילובין הוקאהמתוכו אל האדמה. העץ חזר להיות דומם, הפטריות שקטו באדמה. מחוץ למעגל, סמוך לכמהסירפדים, ניצב שועל כתום, עם זנב מפואר.

חוסר זהירות, אמר השועל, “להכנס כךלקרחת. מה חשבת לעצמך?”

הוא עמד לבלוע אותי, אמרה קסילוביןהרטובה, עדיין בהלם, משפשפת את ראשה.

הוא גם היה עושה זאת, אם לא היה חוששממני.

מי אתה?” שאלה קסילובין.

מה אומר לך הזנב?” קישקש השועל בזנבובגאווה וזקר את אזניו. “אני מלך הטריקים. אף אחד ביער לא יכול להתחכם איתי. לאהינשופים, לא גחליליות מעופפות, ולא עצים בולעים. את יודעת מה היה קורה לך לולאהייתי כאן?”

קסילובין נדה בראשה לשלילה.

היית הופכת לחלק מעדר הפטריות של עץהרעש. מאיפה את חושבת באו כל הבנות והבנים הנחמדים האלו?” השועל החווה בחוטמו לעברהפטריות. “כן, אמר למבטה ההמום, “אלו בני אדם כמוך שניסו להרפא על ידי הפטריותהראשונות שצמחו כאן על גזעו של עץ הרעש.

אבל אמא…” אמרה קסילובין.

אמא שלך היתה קצת יותר חכמה, הסכיםהשועל. “היא אף פעם לא נגעה בפטריות ההן. היא גם אף פעם לא אכלה כאן בקרחת. תמידקטפה והסתלקה לה לבקתה. לכן עץ הרעש כועס עליה במיוחד.

קסילובין קמה וישרה את שמלתה. הבוץ עלגבה החל להתפורר.

אני חייבת לעזור לה, אמרה לשועל. “אמורלי איך לעזור לה. אמור לי-”

בסדר בסדר, רטן השועל, “אין צורך להיותטרחניים. הביטי, את נמצאת במצב לא קל. אפילו לשועל. איש לא יוצא מהקרחת בדרך כלל. הוא השתתק.

עלַיך לעשות בחירה, אמר.

בחירה? במה?” שאלה קסילובין.

האם את רוצה להתקע כאן או להסתכן במשהוגרוע עוד יותר?”

מה יכול להיות יותר גרוע?” שאלהקסילובין.

לצערי אני לא יכול להראות לך את זה, כפישהזאב והגחליליות לא יכלו. אבל הפעם זה יקח אותך רחוק מכל קרחת, רחוק מכל ביקתה, ואולי אולי, תצליחי להשיג לאמאשלך עזרה.

כן, כן!” קראה קסילובין. “קח אותי לשם!”

אני במקומך הייתי חושב על זה עוד דקה, אמר השועל.

קסילובין הביטה אל כפות רגליה. לא היה שםשומדבר מלבד פטריות דרוסות וכפות רגליים קטנות ומלוכלכות. “אני לא יודעת מה עודלעשות, אמרה.

יפה מאד, אמרהשועל. “תשובה לא פחותטובה מכל אחת אחרת. אם כך הכל פשוט מאד: האם את רואה את פטריות המדף הצומחות עלגזעו של עץ הרעש?”

קסילובין הנהנה.

הן דרך המוצא שלך. אבל לא תהיה זו דרךכמו הדרך שבה הגעת לכאן, את מבינה?”

קסילובין לא הבינה אבל הנהנה.

לא לקחת הרבה!” ציווה השועל. “אם תקחיהרבה, תגיעי רחוק מדי, ולהתקע שם זה גרוע כמו להתקע כאן. קחי כגודלאצבעך.

קסילובין ניגשה לעץ הרעש ובצעה חתיכהקטנה.

יפה, עכשיו כל מה שנשאר זה לאכול. אםיורשה לי, הזאב בכל זאת נתן לך עצה מועילה. אחרי הכל אנחנו בנידודים.

מהי?” שאלה.

לא לפחד, ענה השועל והסתלק בנפנוף זנב. קסילובין נשארה לבד. מהר, לפני שעץ הרעש יספיק לפעור שוב את לועו, בלעה את החתיכה. היא אפילו לא הספיקה להרגיש את טעמה.

הלילה שב, מילא את היער, וקסילובין ישבהבחוסר מעש וציפתה לבאות. שקט מוזר השתרר בכל, אף לא חרק זמזם, אף לא ציפור קראה. שקט מבשר רעות. ואז הכל נפל.

השמש רצחה את העיניים. החום היה מעוות. כאשר השמש הפכה לכתמים שחורים עם שוליים סגולים, קסילובין זיהתה שהיא נמצאת בעיר. היא היתה רק פעם אחת בעיר, והיא לא נראתה כך. מתחת לרגליה היה אספלט שחור רותחשנמתח בעליה ובסיבוב. באוויר עמד ריח פיח שמנוני מגעיל. הבניינים בצד הדרך היועשויים אבן, אבל ישרים בצורה לא רגילה. בצד השני של הדרך נשקף נוף של עמק מלאבבניינים קטנים ורבועים. עמודי עץ גליליים ליוו את הדרך וחוטים שחורים נמתחוביניהם, גבוה, למעלה. בבניין הסמוך היו פתחים רבועים, ומתחת לחלון נמתחו חוטים, עליהם היו תלוים בגדים מתנפנפים באדום ולבן. החום הפך את מוחה של קסילובין לחולשהאחת גדולה. תחושת הזרות והשמש החזקה הפכו את המקוםעיר הזה לסיוט בלתי נתפס. היאהיתה רחוקה מרחק אינסופי מהבית. זה לא היה היער ולא היה הבקתה. זה היה משהו אחרבצורה נוראית, כל כך נוראית שהיא הרגישה את המרחק כבעיטה בבטן. היא התכופפה על גדרבזל שחורה וניסתה להקיא, אבל רק חוטי רוק בודדים יצאו. על גגות הבתים הזדקרו ברזליםישרים בצורה לא טבעית ולא מובנת. גלילים לבנים ורחבים עמדו גם כן על הגגות והחזירואת אור השמש לעיניה באלימות. היא גררה עצמה לאורך הגדר, ילדה יחפה בשמלה אדומהשגַבַּהּ מצופֶּה בוץ קרוש. כפות רגליה ניכוו מהאספלט והיא רצה בצעקות לצל שהטילהבניין הקרוב. היא התיישבה ליד מיכל פלסטיק ירוק ענק מתפקע משקיות שחורות, ריחגועלי וחתולים. שוב בכתה, הפעם בשקט. נדמה שמתישהו יגמרו כל הדמעות.

בלי אזהרה נחת הרעב והתיישב בקיבתה. היאהסתכלה סביב אבל לא היו שום אנשים ברחוב. על גבה של שקית אשפה בתוך המיכל נחה קליפתתפוז. קסילובין הסתכלה לעברה ומבלי לחשוב שלפה את השקית מהמיכל וקרעה אותה בידיההקטנות. בין שאריות של מאכלים לא מזוהים וריחות חזקים התגולל חצי תפוז חצי רקוב, מנוקד נקודות חומות. קסילובין הברישה אותו כנגד השמלה ונעצה את שיניה בציפה. הסוכרהעיר אותה מיד. היא נברה בשיניה הקטנות לתוך בשר התפוז וכרסמה גם את הדופן הלבנה שלהקליפה, עד שלא נותר דבר לכרסם. התפוז החזיר אותה לקרקע באחת. היא החליטה להכנסלבית הקרוב ולבקש עזרה.

היא עלתה בחשש במדרגות החלקות. הקורהכאיב לרגליה הכווּיות. המדרגות הובילו לדלת חומה, פעורה כדי סדק מן המשקוף. קסילובין דפקה בלחש על הדלת, אך שום תשובה לא נשמעה. הרעב גבר על הפחד והיא דחפה אתהדלת וציפתה לנורא מכל. כלום לא קרה. לא לפחד אמרו הזאב והשועל. קסילובין התגברה עלהפחד ונכנסה לחדר החשוך.

בפנים היתה קרירות נעימה, שונה לחלוטיןמהגיהינום שהתחולל בחוץ. שולחן גדול וכבד מכוסה בחפצים לא מוכרים, כיסאות בעיצובמוזר, האוויר בחדר עומד. חדר נוסף הכיל ספה, שטיח, קופסת זכוכית אפלה, משהו המשתלשלמהתקרה בשרשרת. דלת צרה ולבנה סגרה חדר נוסף. קסילובין ניגשה לדלת, למרות שקולבראשה אמר לה לא. לא לפחד אמרו הזאב והשועל. היא לחצה על הידית והדלת נפתחה בחריקה. באוויר עמד ריח סבון ועודריח מתוק, שקסילובין לא זיהתה. הקירות צופו אבן חלקהומבריקה.

בתוך האמבטיה צפה עם הפנים מטה ילדהקטנה, שיערותיה מתפזרות במים, גב שמלתה האדומה מצופה בכתמי בוץ מתפוררים.

דלת הכניסה השמיעה קול חבטה. קסילוביןנפנתה בבהלה. רשרוש שקיות, נשיפה קלה.

עינת? את בבית? בואי תעזרי לי עםהשקיות.

קסילובין יצאה בלאט מחדר הרחצה וסגרהאחריה את הדלת. עכשיו שמה לב שכפות רגליה רטובות והיא מורחת ליכלוך רטוב עלהריצפה.

מה זה? איפה היית? מאיפה כל הטינופתהזו? תראי מה עשית לריצפה. האמא הגדולה מיששה את שיערה של קסילובין, בוחנת אתהזוהמה שדבקה בו.

אמא?” שאלה קסילובין בגרון חנוק. היאנראתה כמו האמא הגדולה, אבל לא היתה האמא הגדולה. היא היתה האמא של מישהי אחרת, מישהי שצפה עכשיו באמבטיה עם הפנים מטה.

נו? מאיפה כל זה? רצת יחפה בכביש? מהאמרתי לך על זה? תכנסי מיד לאמבטיה.

לא לא, נזעקה קסילובין וחסמה את הדלתבגבה. “אניאני רעבה, אמרה ופרצה בבכי.

אמא התכופפה וחיבקה את קסילובין. “מה? מהקרה חמודה? נבהלת שצעקתי עלייך? אני מצטערת חמודה, לא התכוונתי. בואי, נכין משהולאכול. אמא ניגבה את דמעותיה של קסילובין, לקחה את ידה והובילה אותה לשולחן הגדול.

אבל תדעי לך שזה באמת לא בסדר לאסוף אתכל הלכלוך הזה ככה. מי ינקה אחריך?” אמא חתכה לחם במטבח. קסילובין ישבה דוממת לידהשולחן.

אמא?” שאלה קסילובין.

כן חמודה?”

אם הייתי חולהחולהמאד…”

מה קרה? יש לך חום?” אמא עזבה את הלחםוהניחה יד קרירה על מצחה של קסילובין.

לא, לא, שום דבר.

אז למה את מדברת ככה? בואי תקחיסנדביץ'. ומיד אחרי זה – לאמבטיה, הא?”

קסילובין לעסה והינהנה.

תראי כמה דברים טובים קניתי, אמרה אמאופרקה את השקיות. “לא תנחשי מה הביאו למכולת. אמא הוציאה סלסלה קטנה. “הפטריות שאתהכי אוהבת. נעשה את המרק שלך בערב. קסילובין השתעלה כשגוש לחם ניסה להדחק לקנההנשימה שלה.

עינתי?” אמא זינקה אליה וטפחה על גבה. קסילובין בלעה והתנשמה.

הכל בסדר?”

כן.

לא כל כך מהר, הא?”

לא כל כך מהר.

וצ'יק צ'ק לאמבטיה, אמרה אמא.

קסילובין הניחה את הסנדביץ' הלאגמור עלהצלחת ופנתה בחשש לחדר האמבטיה.

הדרך לחדר האמבטיה התארכה מאד. נראהכאילו תנועותיה של אמא ברקע הואטו. מה יהיה עם הילדה שבאמבטיה? חשבה קסילובין. ואזחשבה על מה שאמר לה השועל. דרך המוצא לא תהיה דומה לדרך שבה הגיעה. האם זה אומרשעלי להשאר כאן? חשבה. האם זה אומר שיותר לא אחזור ליער? היא הביטה אחורה לאמא, המוציאה בתנועות איטיותמצרכים משקיות הניילון. אמא חייכה אליה לרגע וקסילובין ידעהשהיא לעולם לא תהיה האמא הגדולה, והיא לעולם תשאר קסילובין, אבל היא פתחה את דלתהאמבטיה. בתוך האמבטיה היו רק מים צלולים, בלי שום ילדה בתוכם. קסילובין פשטה אתהשמלה האדומה והביטה בזכוכית ששיקפה את דמותה מעל הכיור. היא התרוממה על קצותאצבעותיה עד שראתה את השריטות על כתפיה, מזכרת מהלילה ביער. אחר כך עלתה על דופןהאמבטיה החלקלקה והציצה מבעד לחלון זעיר חסום ברשת. החלון השקיף לעמק העמוס לעייפהבתים קטנים. האבק על הרשת דיגדג את קצה אפה. באופק נראו גבעות נמוכות. קסילוביןתהתה האם מאחוריהן, איפה שהוא, נמצא היער ומאחוריו הבקתה. האם יום אחד תחזור הביתה? תהתה. אולי, ענתה לעצמה ונכנסה למים החמימים. אולי, אבל רק כשאהיה גדולה ולא אפחדיותר.