שחר הדמים –BlooDawn

בראשית הגשם הראשון החל מטפטף, אך הפעם איני מתכוון ליורה.

אני מדבר על הגשם הראשון, טפטוף המים הראשון שהגיח מהשמיים פתאום לעולם. הרוח נשבה לכל הכיוונים, מותירה קולות שריקה רמים אחריה, בעוד שכל האזור הקפוא והשומם לא זע. היה זה עידןהקרח בפי שפת בני אנוש.

משהו עכר את האווירה. משהו הפריע לסדר הטבעי.

קרח הותז מתוך האדמה בקול נפץ רם, מגיע עד לשמים, מרקיע שחקים. ההרים רעדו ומתוך האדמה קרחון מעלה אדים יצא. גוש הקרח הזה עמד שם משך חצי מאה בשנות בני אדם לערך, אבל כמובן שבני אדם בטח ובטח שלא היו שם.

מיד לאחר מכן, לאחר שהסדר נשאר במצבו הידוע למשך חמישה עשורים נוספים, נוזל אדום וחשוד טפטף מהשמיים, נוזל חם, נוזל שהייתם יכולים להשבע בחייכם שהוא מאגמה רותחת, אם כי היה בפשטות דם (ואקרוץ קריצה קטנה אחדים הם דפוסי ההתנהגות הנכונים והטובים שלפיהם בני אדם מתנהגים, אך סיפורי הוא עד לכך ש”אין לזלזל בכוחו של דם” הוא אחד מהם).

הנוזל חלחל אל הקרחון, ממיס אותו אטאט כשמשהו שלא נראה עוד בעולם, משהו בעל צורה לא מובנת ביחס לסביבה (אמנע מלומר “חסר צורה”) הגיח החוצה. לבן כמו הנוף השלגי, צחור כמו שקר לבן, כמו כל הקרח שעטף את האיזור שנקרא “כדור הארץ” הוא בקע.

היצור שלעת עתה יקרא בשם “הדבר הזה” פלט צרחה זעקת רעב. ישנם דברים שנשגבים מהבנתם של יצורים פשוטים כמונו ואין ספק שהמקרה הזה הוא מאותם דברים.

הצרחה מוססה קרחונים כמו חומצה קטלנית, עצרה הכל מלכת, הקפיאה את הקפוא, חיממה את הלוהט. והפושר? חדל להיות. באירועים כאלה אין מקום לו לאו לפושר ולאו לבינוני.

זעקות נוטות לעורר רעדות, בכל תחום שהוא. ואכן כך היה הזעקה הרעידה את האדמה, טלטלה את ההרים והטביעה את הים, שברה את גוש האדמה לחתיכות פאזל שידועות כיום כ”יבשות”, מהדהדת בכל האזור באקוסטיקה מדהימה כתיבת תהודה של הכלי המושלם.

הדבר הזה” היה ערפד.

הערפד החל צד אחר אוכל. ניסה לאכול קרחונים אך הבין שאין טעם לאכול שתיה. ניסה צמחים אך אלו רק החלישו אותו. במשך תקופה של מאה שלמה לערך היצור הזה לא אכל כלום והתדפק על דלתו של המוות. במקביל עוד ארבעה כמוהו נוצרו בתהליך דומה לשלו. לא טוב היות הערפד לבדו.

בעבור הזמן ובעקבות הנסיבות ערפדינו האנונימי פיתח שפה ודיבר בה בין אם אל עצמו ובין אם אל ארבעת הנוספים, מוצא לעצמו חברה ומפתח אינטילגנציה גבוהה.

שפה מביאה איתה שמות ולא להיפך ולכן הגיע הזמן להסיר את העלטה ולחשוף את שמו של הערפד קיין. אחיו הבל, גאד, דוול ולוציוס.

הערפדים התפלגו לשני קבוצות, כשכל אחת מונה 2 ערפדים בקבוצה אחת היו דוול וקיין, בעוד שבקבוצה השניה חברו הבל וגאד (לוציוס בחר להתבודד, שכן זה היה מטבעו להתנהג כזאב בודד ומכיוון שלדידו “ערפד לערפד זאב”).  כל קבוצה למדה את אמנות הכנת הבגדים, שנארגו ונתפרו משאריות גופותם של האבות הקדומים שנקראו “הדינוזאורים”. כאות הזדהות מסוים נקבעו צבעים לבגדיהם של הקבוצות, מעין מדים (מה שמוכיח לאנשים מסוימים שלא, קבוצות כדורגל לא המציאו את הגלגל ולא גילו את אמריקה). צבעי המדים של קבוצת הבל וגאד הוון, היה לבן וכחול, כסמל לטוהר ולשמיים (שהיו הדבר האהוב ביותר על קבוצת הוון). צבעי קבוצתם של דוול וקיין הל, היו אדוםשחור, כסמל לחושך, אש ואדמה (לאחר שענק בשם פרומיתיאוס גילה לערפדים את האש, קיין ודוול ראו בה תופעה מסחררת ומהממת והכתירו אותה לדבר הנפלא ביותר הקיים על פני האדמה).

יום אחד, קיין כבר לא יכל לנשוא ולסבול את הרעב ומצא את עצמו על סף גסיסה שוב. הוא יצא לכיוון מאורתם של גאד והבל, בעת שגאד יצא לסיור בחוץ על מנת לבדוק אם הלטאות הללו, הלטאות הקטנטנות הללו שהתפתחו מהאבות הקדמונים, הצליחו להתפתח מאז בדיקתו האחרונה ובזמן שהבל העצלן ישן כהרגלו שנת עקומים (מן הראוי לציין שהבל לא הביא תועלת לקבוצת הוון ולא תרם לה בשום צורה ועיסוקיו העיקריים היו שינה ורביצה בחוסר מעשתרומתו הגדולה ביותר הייתה חיטוט מתמשך בטבור, ולכן יש לומר שנת עקומים, ולא שנת ישרים).

אחד מהדברים עליהם העולם עומד הוא כמובן היופי, ולכן הגיעה השעה לתיאור הקוסמטי הערפדים היו חיוורים מאוד, בעלי ניבים מחודדים וקטלניים עם ציפורניים מחודדות אף יותר. קיין היה ערפד קטלני במיוחד, קטלני יותר מכל דבר שתוכלו להעלות על דעתכם. הוא היה כה עוצמתי עד שהיה ביכולתו לינוק נשמות, לקחת כוח חיים, להקפיא ולשתק יצורים חיים. קיין ידע שזהו יעודו בחיים, הוא חייב לאכול, אך הוא לא ידע שהוא יהיה המפתח לדבר הנשגב ביותר בהיסטוריה:

הוא הסתער על הבל בשיניים חשופות ובשאגה מקפיאת דם, היישר לכיוון צווארו מזנק לעברו, הורג אותו ומוצץ מתוכו את דמו ואת כוח החיים שלו, תוקע בו את ניביו ואת טפריו ולא מרפה. ניזון ממנו, מכווץ את עצמותיו, סותם את עורקיו, ניזון את מזונו הראשון והאחרון, מגשים את גורלו.

גאד שבדיוק חזר למערה, ראה את גופו של קיין רוכנת מעל גופתנו של הבל, כשדם שוטט מפיו של קיין ונכנס לכוננות.. קיין מצידו הביט בו במבט משתק, חושף לעברו את ניביו, מוכן להכות בכל רגע, כאילו הדבר היחיד שרצה לעשות עכשיו הוא לרצוח, לקטול, לשסף, לחתוך.

קיין זינק לעברו בתעופה, משנה צורות באוויר (ועכשיו ניתן להגיד “חסר צורה”). מצידו, גאד שלף את אצבעו וברק מרצד וחשוד יצא מתוכה, ירוק כמו ברקת אך עם זאת מונה איך שהוא בתוכו את כל הצבעים בעולם, מרכז את כל המשאבים הדרושים לו בכדי להזיק, גורם לקיין להתכווץ מכאבים בפה פעור, להתקפל בעוויתות נוראיות, לשנות את צבע עורו. כאילו היה אחוז דיבוק, קיין סיים את חייו.

האנושות הגיעה לשחרה:

מתוך בטנו של קיין יצאו עוברים שהפכו במהרה לבני אדם והתפזרו כל אחד למקומו, ומאוזניו עטלפים, שריחפו לכל עבר והשתחררו אל העולם בקלילות. אור וחושך יצאו מכל גופו של קיין, נאבקים אחד בשני על קיום ועל שליטה בחלל, מבשרים כאות על תחילת המלחמה. כל אותו הזמן קיין מרחף באוויר כשגפיו שמוטות לאחור ובטנו שועטת לפנים, מאיימת לקרוע אותו. קיין נפל מת ושדוד לרגליו של הבל המת לא פחות. שניהם מילאו את חלקם בהיסטוריה.

העולם חולק לשלושה מימדים שונים:

חלקה האחד, בו היה דוול, ירד למעמקי האדמה, והוכרז כממלכת הל, נשלט ע”י האופל שבקע מגופו של קיין. דוול הפך לאדום, גידל קרניים והיה אחראי על נשמות מתים חוטאות (ומסתבר לפעמים שחלק מהקלישאות ומהסטריאוטופים אכן נכונים). מאיזור זה הגיעו המגיפות, היצורים האלימים ובהכללה הצד האפל של הארץ.

חלקה השני, בו היה גאד, עלה למעלה, לשמיים והוכרז כממלכת הוון, נשלט ע”י האור שבקע מגופו של קיין. גאד הפך חסר צורה וקורן אור (ושוב, חסר צורה. ושוב, קלישאות) והפך לממונה על הסדר בעולם, כמו כן על נשמות טהורות. מאיזור זה הגיעה השמש, היצורים הנאורים ובהכללה כל הצד המואר של הארץ.

חלקה השלישי והגדול של האדמה, נשאר בין הפטיש לסדן, באמצע, מכיל בתוכו את לוציוס, שנשאר בצורת הערפד המקורית, את בני האדם ואת כל היצורים החיים, אך מכיל בתוכו גם יותר מזה, נקודת הקרב של הצד הטוב והרע. בשדה קרב זה שניהם נאבקים על שליטה גם הטוב וגם הרע מתמזגים.

כתוצאה מחילוק האדמה ומהאנרגיה העצומה שנפלטה מקיין, הקרחונים והשלגים התמוססו כלא היו, הופכים לאדמה עשירה מתחת ולשמיים תכולים מעל. האדמה גידלה צמחים והשמיים עננים ועבים, רכים ונעימים ככריות. היבשות קיבלו שמות ע”י בני האדם אפריקה, אירופה, אסיה, אוסטרליה ואמריקה, כולן על שם אנשי מפתח בחברה האנושית.

העטלפים שיצאו מגופתו של קיין מצאו לעצמם את מקומם הטבעי במערות חשוכות, ישנים ביום וערים בלילה, חלקם מחפשים אחר פירות, חלקם אחר דם בשרני. בני האדם היו מסובכים יותר בני האדם התפלגו כל אחד למקומו והקימו משפחות. חלקם התבייתו ויצרו חברה מגובשת וחזקה, שפיתחה את מוחה ואת כוחה, ובמהרה שלטה בעולם ביד רמה. הם היו האנושיים. חלקם השני של בני האדם שיצאו מגופתו של קיין בחרו לברוח ליערות העבותים ולג'ונגלים הסבוכים. מחוסר שימוש במוחם המפותח שניתן להם, הם נעשו טיפשים יותר ופיקחים פחות וכצורך להגנה הם פיתחו שיערות גוף סבוכות וחזקות. כמו כן לצורך טיפוס על עצים, גפיהם הפכו להיות מתאימות לפעולות פיסיות קשות יותר מאשר של בני האדם. הם נקראו קופים (למרות שיש בני האדם הקוראים כך האחד לרעהו).

הזמן עבר והציוויליזציה התפתחה, בני האדם התרבו בקצב מדהים, מה שנתן ללוציוס אפשרות לשתות דם בלי לאבד הערכה יתרה מצד אחיו הטוב, גאד (שמאז הומצאו לו אלפי שמות), ולהשיג הערכה יתרה מצד אחיו הרשע, דוול (שהשמות שהומצאו לו אינם פחותים יותר). חלק משמות בני האדם החשובים בציוויליזציה היו אבר(ה)ם בן תרח, ישוע בן יוסף ומוחמד בן עבדאללה.

לוציוס היה חצוי לטוב ולרע, ממש כמו האדמה. הוא ניזון והתרבה בעזרת רשע אונס ורצח מאידך, בעוד שהוא עזר לבני אדם ועשה מעשי קדושה מאידך. בכוחו של לוציוס הייתה האפשרות להפוך לעטלף או לבן אדם כאוות נפשו ויותר מזה לכל צורה שהיה רק חפץ בה.

הוא היה הערפד החזק ביותר בעולם הידוע, אין ספק בכך. אקרובט מדהים, עוצמתי מעל כל דמיון, חסר גבולות ממש, בעוד שהקסם האישי שלו והאינטילגנציה שלו לא פחתו מכוחו הפיסי. יישות ואישיות נשגבת.

צאצאים של הלטאות (שהתפתחו לזנים ומינים מיוחדים ביותר כגון “זוחלים” למשל) ובני האדם (קופים ואנושיים כאחד) הפכו לקבוצה חדשה בשם “יונקים” (שלאחר שילוב שלה עם בני האנוש, נוצרו חיות מסתוריות וקסומות כגון אנשיזאב למשל) וליצורים שונים כגון דרקונים (שילוב לטאה ואדם). יונקים אלה התברכו כקבוצה הנפוצה בעולם שכללה משפחות גדולות ושונות כגון החתוליים, הכלביים וכו'.

הערפדים שפוזרו בעולם (לאחר שהורבו עלידי לוציוס), הגזע העתיק ביותר, בחרו בדרכי רשע או לחלופין בדרכי הטוב. הרשעים מביניהם (דולוריאנים) רצחו, אנסו, גנבו, ניזונו מדם אנושי (ולכן חלקם מתו ממחלת האיידס) ושירתו את דוול, בעוד שהקדושים (וואלורדים) ניזונו מדם חיות והמציאו דתות ותורות בעלות חוקים שיהללו את גאד (דתות שלא הועילו במיוחד לדידי).

שני החלקים חמדו בכוחו של לוציוס, הערפד החזק בעולם, וכמו כן שררו ביניהם עוד שלל חילוקי דעות וסכסוכים שונים ולכן באו למצב מלחמה עזה אחד עם השני. מלחמה מתמדת ועקובה מדם שנמשכה לכל אורך הציוויליזציה האנושית ועודנה נמשכת, מלחמה שקורותיה ארוכות יותר מהספר עב הכרס ביותר שתוכלו למצוא אך זהו סיפור אחר, שכמובן, יסופר בהזדמנות אחרת.