אֵרִיאַן אֶרוֹוּאֵי בהה בספר שקרא זה עתה, 'וואלונד- ההיסטוריה', ומבט מאוכזב התנוסס על פניו. היחס השלילי שניתן בסיפור לבני הדיקון, העם אליו הוא עצמו השתייך, הטריד אותו מאוד. 'תאבי בצע', 'חורשי הרג', בדיחה טובה! מישהו צריך למצוא את מי שכתב את הסיפור הזה וללמד אותו דבר או שניים על החסרונות שיש בגזענות, במיוחד אם היא מופנית כלפי עם שיצירת כלי נשק היא, בין היתר, המומחיות שלו. חוץ מזה, לקחת סיפור כה מרתק ולצמצם אותו לכל כך מעט זה פשוט בזבוז של דיו. אריאן לא הסתפק גם מבחינה סיפורית במה שנכתב בספר, שהרי כאשר מספרים על קרב כה חשוב, הקרב בין בני הדיקון לדרקונים, צריך להרחיב יותר מכמה שורות בודדות. צריך לספר על כל מכה שניתנה במהלך הסיפור, על כל מילה שנאמרה, וגם אם חלק מההרחבות הללו יהיו בדויות, זה יעשה רק טוב. אילו היה נאמר ולו מעט יותר על התקרית במערת הדרקון, הסיפור הזה היה יכול להיות הרבה יותר מעניין.
תוך שנתן לרוח הערב הקרירה לשוט מבעד לחלון וללטף את פניו, אריאן נדד במוחו למחשבה על מה קרה בתוך אותה מערה, כמה היה רוצה להיכנס לתוכה ולחוות איזו הרפתקה בחייו. כל כך הרבה נשקים אני מכין, עשרות חרבות, מגנים ושריונות, ואפילו באחד מהם לא יצא לי להשתמש, פרט לאימוני קרב שלא שווים לקליפת השום. בובות מצחינות ממולאות בחול וקרוקפן אחד עלוב, זה כל מה שזכיתי לשסע אי פעם בחרב. ואריאן רצה יותר מזה. הוא רצה לשסע ראשים, של אבדונאקים, לדקור ענק הישר בגולגולת, או אפילו להרוג דרקון אם יתמזל מזלו.
אריאן רצה להיות לוחם מיומן שאין כמותו, ממש כמו אביו בעברו. אך לא הייתה לו את ההזדמנות. במקום זאת, אריאן הוכרח לעבוד יחד עם אביו הנכה, היות והוא היה צריך סיוע בהכנת כלי נשק, ולא היה איש מתאים יותר לתפקיד מאשר אריאן, בשר מבשרו. כמו כן, אריאן היה בן יחיד לאב חד הורי, ואביו לא רצה לאבד אותו, ולהפוך לחסר כל, ואריאן הבין לליבו.
אך עדיין, הרצון לצאת להרפתקה היה נועז וחזק יותר מכל רצון אחר שהיה לו, על כן הוא ניסה לחפש הזדמנויות לצאת לאיזו שליחות מחוץ לגבולות העיר, ולמרות מאמציו, הזדמנות כזו מעולם לא הגיעה.
"אריאן!" נשמע קול מבעד לדלת חדרו של אריאן. הוא הקיץ ממחשבותיו, והניח את ספרו על מדף הספרים הרחב שהיה לו. ספרים רבים היו לאריאן, מכל סוג שניתן להעלות על הדעת, מספרי פנטזיה ומדע בדיוני, ועד לספרי היסטוריה ומגדירי חיות וצמחים. אחד התחביבים הגדולים, אם לא הגדול ביותר שהיה לאריאן, היה הקריאה. כשקרא, אריאן הרגיש שהוא נשאב אל תוך עולם אחר, עולם שונה בכל פעם מחדש, בו הוא יכל לדמיין את כל חלומותיו הפרועים ביותר מתגשמים לנגד עיניו.
אריאן פתח את דלת חדרו, וירד במדרגות השיש העבות של מסדרון ביתו במהירות. הוא ידע שאביו לא אוהב להפריע לו בשעה שהוא קורא, לכן אם הוא קורא לו, כנראה הסיבה מצדיקה את עצמה. "כן, אבא?" שאל אריאן את אביו, משעה שהגיע אל הקומה התחתונה שבביתו, ששימשה גם כנפחיה.
כבשן גדול ובוער, שממנו הזדקרה ארובת אבן שעלתה במעלה הקיר עד לתקרה, עמד במקומו כשבתוכו היו מונחים בלוקים גדולים של מתכת, מסוג שאריאן לא יכל לזהות עקב האפר שכיסה אותה. "אריאן, אני צריך שתכין כמה חרבות, יש לנו משלוח."
"כמה?" שאל אריאן את אביו, שנראה טרוד בגלגל אבן גדול שנח בלא ניע.
"מאה חרבות בדיוק," אמר אביו, ואריאן התפלא מאוד לשמע הדבר. מאה חרבות זו אינה כמות ממוצעת למשלוח. בדרך כלל, כל מי שהיה עושה הזמנה של חרבות, היה דורש כמה אחדות, או במקרה הגרוע עשרות. אך בקשה למאה חרבות זו בקשה שאריאן מעולם לא נתקל בה.
"מאה?" שאל אריאן ליתר ביטחון, "זה לא יותר מדי?"
"זו לא סתם בקשה," אמר אביו והסתכל עליו במבט מרוצה, "גנרל לוּקסוֹר ביקש אותה באופן אישי."
"גנרל לוקסור?" שאל אריאן בתמיהה, "בשביל מסע הקטל?"
"אתה צודק בהחלט," אמר אביו, "לכן כדאי שתתחיל לעבוד, יש לנו שלושה ימים לסיים את המכסה."
אריאן ידע על פועלו של לוקסור רק מסיפורים ששמע. הוא היה ידוע כאחד הגנרלים המוצלחים ביותר שהיו אי פעם במייטרן. מסופר ששיטות הלחימה שלו ושל חוליית האליטה שלו טובות ולא צפויות עד כדי כך שאפילו הדרקונים עצמם יראים מפניו. לכן אריאן הנהן נמרצות בלי לחשוב יותר מדי על כובד המטלה, וניגש לעבר הכבשן שבער בעוצמה חלושה מעט, מה שרמז לו שהוא זקוק למעט אוויר.
אריאן לחץ את ידו בחזקה על מפוח כבד ומסורבל שהוצמד לחור גדול בכבשן עצמו. המפוח נשף אוויר חם שהלהיט את המתכת, ואריאן, בעזרת כפפות ומגש גדול, משך את המתכת מתוך הכבשן, והניח אותה על סדן אבן גדול, עליו הוא חישל להב בוהק וחד. את הלהב הוא התקין על ידית מיוחדת לחרב, שהייתה מוכנה מראש, עשויה גומי חזק. הוא הניף את החרב המוגמרת באוויר, וזרק אותה לעבר ערימה של עוד כמה חרבות. כל התהליך לקח כמה דקות אחדות.
במקביל, אביו עב הבשר חישל במרץ מגני פלדה. אותה שיטה נזקקה לו באשר להלהטת המתכת, רק שבשונה מאריאן, הוא היה צריך לשטח את המתכת הרותחת, ולעצבה לצורת טרפז, עליה הוא חרט איור המתאר זאב העומד על כפיו כששתי ידיו מורמות, מה שנחשב בעיני בני הדיקון סמל לכוח ולעוצמה.
עוצמה הייתה התכונה הבולטת ביותר בקַיילֵב. אריאן נזכר על הסיפורים שהיה מספר לו בצעירותו, סיפורים על חיות פרא ויצורים שראשם נכרת מעליהם בהרף עין, על התקופה בה היה כשיר להילחם עם חרב ומגן, דברים שקרו לפני התאונה שבעקבותיה נכרתה רגלו. מרוב הערצתו של אביו לאמנות הסייף בפרט ולכוח הצבאי של מייטרן בכלל, הוא החליט שמאחר והוא אינו יכול להשתמש עוד בחרב, הוא ייצר חרבות לאבירי מייטרן. ועל כן הוא נעשה לחרש ברזל, שעבד בנפחיה שהיא גם ביתו. מעמדו הצבאי מעולם לא פחת, והוא היה ידוע כאחד האנשים המוכרים והמכובדים ביותר בצבא המייטרני כולו, אך הוא שמר על פרופיל נמוך וניסה לסגל לעצמו אורח חיים שליו במקצת. אריאן מעולם לא העריץ מישהו כפי שהעריץ את אביו.
"כמה חרבות כבר הכנת?" שאל אביו של אריאן בחלוף הזמן, בעודו מצמיד לוחית מתכת לגלגל אבן שבחן קודם, ועכשיו הסתובב במלוא העוצמה. הוא ניסה לעקם את המגן ולרקע אותו בדרך שונה מריקוע באמצעות פטיש, בכדי לבחון האם השיטה הזו יעילה, היות וחישול חרבות על גלגל הוא תהליך יעיל יותר ומהיר הרבה יותר מחישול באמצעות פטיש על סדן.
"חמש," ענה אריאן, "ואני עובד על השישית."
"אולי תשתמש בגלגל?" ענה אביו, והרים את גוש המתכת העקום שפעם היה לוחית ישרה וחלקה, "נראה שמגן וגלגל הם לא שילוב מוצלח במיוחד."
אריאן צחק למראה הפלדה ההרוסה, וניגש עם הלהב הלא גמור בידיו אל הגלגל. הוא משך בידית שסובבה אותו, והניח עליו את הלהב. הגלגל המסתובב התחכך במתכת במהירות רבה, והחל להתיז גיצים לכל עבר. חומו העז של הלהב התחכך עם הגלגל וחרך את ידיו של אריאן שאחזו בלהב על מנת לייצבו, מה שגרם לו לשמוט את הלהב בבהלה ולסנן קללה חרישית מבין שיניו.
"אתה כל הזמן תשגה באותה טעות, אריאן?" שאל קיילב כשזיעה ניגרת על פניו. למרות שאריאן נכווה, לאביו זה לא הפריע כל כך, מכיוון שהוא ידע שעורו של אריאן, ממש כמו עורו שלו, מחוספס ועבה, וכוויה היא לא דבר שיפריע לו בעבודתו. "כשמשתמשים בגלגל חייבים ללבוש כפפות!"
אריאן הסתכל על ידיו הכוויות, וחשב לעצמו שלמרות עורו המחוספס, ששרד כבר כמה מקרים שאצל אחרים היו גורמים לכוויה, הפעם הגלגל גבר עליו. "חשבתי שזה פחות לוהט" הוא ענה, וטבל את ידו בדלי מים שנח על הרצפה לידו. קול תסיסה נשמע מתוך הדלי, ואריאן נאנח בכאב מלווה בהקלה. הוא לבש כפפות עבות במהירות, שם על פניו משקפי מגן ליתר ביטחון, והניח שוב את הלהב שהיה על הרצפה על גלגל האבן הגדול.
"אני בטוח שבן טקהי היה עושה פה עבודה יותר טובה," אריאן מלמל לעצמו, "להם יש עור של קרנף."
"אני בספק אם אפילו לקרנף יש מספיק סיבולת ועצבים לשמוע בן טקהי בשעת עבודתו" אמר קיילב, ששמע את מלמולו של אריאן. אריאן הסתכל על אביו במבט תמוה, אך לפתע שניהם פרצו בצחוק מתגלגל, שלרגע עצר את הקושי שחשו בעת עבודתם. דבריו של קיילב הזכירו לאריאן תקופה שהייתה לפני כמה שנים, בה בני טקהי עבדו יחד עם בני דיקון בנפחות, תקופה בה אף לא איש יכל לסבול את קיטוריהם, מה שגרם להפרדה בין אלו לאלו בכל הנוגע לעבודת כפיים.
אריאן הרים את הלהב מן הגלגל, ובדק האם הוא חד ועם זאת גמיש מספיק. לאחר שווידא, הוא חיבר את הלהב לידית עור, וזרק את החרב הגמורה לערימת החרבות שנצברה בצד. "שש" הוא אמר לאביו, ולקח עוד בלוק מתכת. "היום אתה צריך להספיק כמות של שלושים וארבע," אמר קיילב, "מה שאומר שעוד עשרים ושמונה וסיימת את המכסה."
אריאן הסתכל על אביו במבט מופתע ומיואש גם יחד, "עוד עשרים ושמונה?"
"אל תשכח שבעוד שלושה ימים מהיום נצטרך להביא מאה חרבות," אמר קיילב, "אם תספיק עד סוף היום יותר משלושים וארבע, זה יקל עליך בימים הבאים."
אריאן הנהן באיטיות, וניגש לעבוד על החרב הבאה. "אני באמת מקווה שהחרבות האלו יועילו במשהו," אמר, "תחשוב על זה לרגע, האבירים של גנרל לוקסור יהרגו עם החרבות האלו את נקראסמט! יכול להיות שאפילו יקראו להם בשמות!"
קיילב גיחך לשמע התלהבותו של אריאן. הוא ידע כמה הוא נלהב מדברים מסוג זה. קרבות, מסעות, הרפתקאות. כבר זמן רב הוא התלבט האם לאשר לאריאן לצאת לאיזו הרפתקה, גם אם היא תסכן אותו, על מנת שיבנה את עצמו ויהיה בן דיקון חזק כשיתבגר. הוא נזכר שאבא שלו בתחילה לא הסכים לו לצאת מגבולות העיר, אך לאחר זמן מה הוא נעתר להפצרותיו, ואישר לו לצאת למסעו הראשון, מה שהוביל לחזרתו כגיבור ולוחם מיומן. הוא ידע כמה שאריאן משתוקק להרפתקה מסוג שכזה, הוא צפה בו לא פעם מוציא את תסכולו על שהוכרח להישאר בגבולות העיר ללא אפשרות אחרת, כשהוא תוקף בובות ישנות שהוא עצמו השתמש בהן בעבר, טרם רגלו נקטעה ממנו. אריאן הוציא את כל כוחותיו על הבובות האלה, ונראה היה לקיילב שעתידו הוא עתיד של לוחם כביר בדרך שבה הוא הסתער על אותם בובות.
נוסף על כך, אריאן כיבד את אביו כמו שלא כיבד איש, ועל זה הוא הוקיר לו תודה. אריאן היה יכול לצאת מהעיר בקלות, הרי הכניסה והיציאה ממנה הן חופשיות, והרי ידוע לו שמדי פעם אריאן יוצא החוצה לגבעות שמעבר לכניסה הדרומית של העיר דראַסלֵי. בקלות הוא יכול להמשיך ולצאת לאיזו הרפתקה. אך אריאן כיבד את אביו ודאג לו, ולא הסכים להשאיר אותו לבדו. ולמרות זאת, אריאן איחל בכל יום ויום שיתאפשר לו לצאת למשימה כלשהי מחוץ לגבולות העיר.
"אריאן," ענה קיילב לציפיותיו של אריאן בקשר לחרבות, "החרבות האלו עוד יהיו תלויות בהיכל הגיבורים שבלה-רקין."
אריאן חייך לשמע הדברים המעודדים, ופזל לעבר ערימת החרבות שנחה בצד. "עכשיו תחזור לעבודה!" קרא האב בקול, "או שבמקום לחסל דרקונים האבירים יחסלו אותך!"
אריאן צחק, והחל במלאכת הריקוע על בלוק המתכת הבא.
אריאן שכב במיטתו, וניסה להירדם. השעה הייתה שעת לילה, והוא היה רצוץ מהעבודה שעברה עליו בנפחיה. אך לפתע נשמעה נקישה על חלונו. הוא עצר לרגע, במחשבה שזו סך הכל טיפה של מים, אך כעבור כמה שניות נשמעה עוד נקישה. אריאן התעלם מהנקישות, הניח את ראשו על הכרית וניסה להירדם, אך הנקישות רק נשמעו בתכיפות רבה יותר. לרוע מזלו, חלון חדרו של אריאן היה מוצב ממש מעל ראשו, על כן הוא לא יכל להירדם עד שהמטרד ייעלם.
אריאן פתח את חלונו, וחיפש אחר מקור הרעש. לפתע, הוא הבחין בדמות שניצבה בעלטה, בדיוק בין שתי מנורות רחוב כך שאורם לא האיר עליה, ועל כן היה זה בלתי אפשרי לזהותה מהסתכלות בלבד. מחזה מאוד מוזר, חשב לעצמו אריאן, מוזר ומטריד.
"מי שם?" שאל אריאן את הדמות, שעמדה במקום בלא ניע. הדמות הסיטה את ראשה לעברו, והיה נראה שהיא מסתכלת עליו על פי הכיוון אליו ראשה היה מוטה, אך היא לא אמרה מילה. כך אריאן והדמות האפילה החליפו מבטים בניהם, בלי להוציא הגה, עד שזו החלה לדבר, "זהו אני, בּוּרבּוּן, בן הטרון הנודד בדרכים!"
הדמות דיברה במבטא המייחד את בני טרון, והשם הזה, למרות טיפשותו, היה יכול בקלות להוות שם מוצלח לאחד, מה שהיה יכול להטעות את אריאן לחשבה את הדמות לבן טרון ממש, לולא הציניות שנשמעה בקולה של הדמות, מה שהסגיר אותה. אריאן הכיר רק בן דיקון אחד שירצה להטל בו בצורה מגוחכת שכזו.
"הבאתי עגבניות טריות, ישר מהשדה!"
"היית צריך להביא כמה באמת, אני גווע!" ענה אריאן לדמות תוך שהוא מנסה לכבוש את צחוקו, וסגר את החלון בזריזות.
אריאן לבש חולצה עשויה כותנה רכה, שהתאימה לצעידה בלילה חמים שכזה, ונעל סנדלי עור קלילות. הוא יצא מחדרו, וצעד במהירות לעבר דלת הכניסה של הבית. הוא פתח אותה בעדינות, משתדל שלא לעורר רעש שיעיר את אביו, שישן בינתיים בחדרו. "אריאן!" קראה הדמות שכבר לא הייתה באפילה והיה לאריאן ברור מיהי. אריאן זינק על הדמות וסתם את פיה, משום הרעש שעוררה. "גְלָארד! תשמור על השקט!" הוא סינן בשקט, "אבא שלי יתעורר!"
"התרח הזקן?" שאל גלארד אוּרפוּס , חברו הטוב ביותר של אריאן מאז ומעולם. "סמוך עליי, הוא ישן כמו גדול."
חברו של אריאן היה אדם גבוה מעט וצנום. שערו המתולתל והבהיר, עורו החיוור ופניו הנעריות השוו לו מראה של נער צעיר שטרם התבגר, למרות שהוא כבר חווה את תקופת הנעורים שלו. אריאן סגר את הדלת, והחל לצעוד יחד עם ידידו ברחובות העיר דראסליי, תוך ששניהם מנסים שלא לעורר יותר מדי רעש שיעיר את השרויים בתרדמה, אך ללא הצלחה.
"ובכן!" קרא גלארד בקול רם כל כך, שאפילו ענק מערות היה קם משנתו לו היה נמצא בקרבת מקום. "מה הכנת לנו היום, אריאן?" הוא הסתכל על אריאן במבט משועשע, ונעץ את אצבעו בחזהו.
"כמה חרבות." אריאן משך בכתפיו.
"ולשם מה החרבות האלו?" שאל גלארד, "איזו הזמנה מיוחדת?"
"האמת שכן," אריאן השיב כשחיוך רחב התנוסס על פניו, "גנרל לוקסור בכבודו ובעצמו ביקש מאבי להכין לו מאה חרבות ומגנים!"
"גנרל לוקסור?" שאל גלארד המופתע ועם זאת נלהב לשמע הדברים, "אותו אחד שתחת פיקודו מתנהל המסע לעבר מערת הדרקון? ולנקראסמט?" חזר על דבריו של אריאן, שהנהן בגאווה. "אתה מבין מה זה אומר?" שאל גלארד בהתרגשות, "החרבות שאתה מחשל יהיו אלו שבאמצעותם ייכרת ראשו של נקראסמט!"
אריאן הסתכל על גלארד בעודו ממשיך ומפרט על כמה מרגש לוודאי יהיה מסעם, ולפתע הבין מה הוא יצר. אלו לא סתם חרבות. אלו החרבות שבעזרתם יחוסל הנורא שבדרקונים, הדרקון שחיסל ערים שלמות, שבגללו כל המרד שהיה בעבר החל. אריאן הבין שעליו להתייחס למטלה הזו ביתר שאת, להקדיש כל דקה מזמנו עבור חישול החרבות. הרי יותר מכל תושבי דראסליי, וכלל בני הדיקון, רצו בכל מאודם לנקום בדרקון שהביא על אבותיהם חורבן והרס. ובמיוחד עכשיו, בשיאו של המרד שהובילו נגד הדרקונים, חיסולו של הגדול מכולם יעורר פחד מבני הדיקון שאין כדוגמתו, ויכול להיות אפילו שהדרקונים ייסוגו מוואלונד ולא יפקדו אותה עוד. על שום אלה על אריאן להכין את אותם חרבות, כדי להשיב את הצדק על כנו.
"אתה בכלל מקשיב?" שאל גלארד שחדל מדיבוריו על מסע האבירים כשראה את אריאן שקוע במחשבות. "גלארד," אמר אריאן בקול חרישי, "אתה צודק. זה באמת גדול הרבה יותר מסתם עוד בקשה לחישול חרב."
גלארד הנהן וטפח על גבו לאות עידוד, "טוב שהבנת את זה", אמר בחיוך מאיר פנים. אריאן הסתכל לפנים, ולפתע שם לב שהוא כבר לא עומד בתוך גבולות העיר, אלא מעבר לכניסתה הדרומית. "מרוב מחשבה לא שמתי לב שיצאנו מהעיר." אמר וגירד את ערפו במתיחות, כשהוא מחייך חיוך נבוך מעט. "לא נורא," אמר גלארד, "זה קורה לי הרבה. מזל שהפעם אני כן שמתי לב."
אריאן הרים את עיניו, וחלקת אדמה מלאה בכרי דשא נפרסה אל מולו. הוא הניח את ידיו על מותניו, וצפה בגלארד רץ אל המקום השליו ביותר שהוא מכיר. גלארד נשכב על הדשא הרך, ושם את ידיו מאחורי ראשו. אריאן פסע לעברו ונשכב לידו, ראש לצד ראש, שניהם בוהים בכוכבי השמיים שהאירו מעט את הלילה הקודר. גלארד, שהרגיש מעט משועמם לשכב באותו מקום ולהירגע, חיפש בעיניו אחר דבר מה שיעביר את זמנו.
"אריאן?" שאל משעה שהבחין בפתק מעורר חשד שנח בכיסו של אריאן. "כן?" שאל אריאן, שעצם את עיניו ונשם עמוק, נח מהיום העמוס שעבר."מה זה?" גלארד שאל בלי לצפות לתשובה, והחל לקרוא את מה שהיה כתוב בפתק, "האבדונאק התקרב אליי בחשש, הוא ידע שאני לוחם מיומן-" הוא התכוון להמשיך ולקרוא, אך אריאן המבוהל חטף מידו את הפתק במהירות ותחב אותו בכיסו.
"איך, או יותר חשוב, למה לקחת את הפתק הזה בלי שאשים לב?" הוא שאל בחרדה, אך גלארד, במקום להשיב לשאלתו, החל לצחוק. "אתה כותב מעשיות גבורה מומצאות בכיכובך?" שאל תוך שהוא מנסה, ללא הצלחה, לכבוש את צחוקו. "אני שומר את הפתק הזה בכיסי," אמר אריאן וחייך ברוגע תוך שהוא נד בראשו, "למקרה שארצה לדמיין שאני אכן בהרפתקה כלשהי." "והיית רוצה לעבור אחת?" שאל גלארד שנרגע מצחוקו לאחר שהבין שכוונתו של אריאן בכתיבת המעשייה היא רצינית, והסתכל על הגבעות הירוקות, חושב על מה שנמצא מעבר להן.
"גלארד," אמר אריאן, צופה מראש את מה שהוא רוצה להגיד, "זה לא מובן מאליו. אבי נכה, הוא זקוק לעזרה בנפחיה."
"עזרה?" שאל אותו גלארד, מופתע לשמע המילים, "מהיכרות עם קיילב אני חייב לומר שהאיש הזה חזק כמו פיל, אם לא יותר."
"אולי," אמר אריאן בספקנות, "ולמרות זאת, מה יהיה במידה ויקרה לו משהו?"
"קיילב יסתדר, אריאן" ענה גלארד, "אל תפקפק בו."
אריאן בהה באדמה, שוקל את האפשרות של יציאה להרפתקה. הוא הוציא מכיסו את הפתק עליו היו כתובים סיפוריו, וקרא בליבו קטע קצר מתוכו, שיר שהוא כתב בעבר;
השמיים נצבעו אפור, כוכב קטן הופיע
חלף לו, זרה אור, צבע את הרקיע.
ולא היה שם איש שידע את שעבר
שבכל מקום טייל לו, בכל פתח ומעבר.
והיו כאלו ששאלו האם הוא התקשה
האם הרגיש הוא דבר מה, פחד או בושה.
והיו שרק אמרו שהוא אמיץ וגם גיבור
והיו שלא ידעו שהכוכב מפיץ רק אור.
אך כוכב אחד קטן שמטייל בכל מקום
יודע שכל שעובר הוא סך הכל חלום.
חלום שלא יקרה, לא יתגשם הוא לעולם
אך כוכב קטן רק מייחל לו יותר מכולם.
אריאן הסתכל על השמיים, וחשב לעצמו מה היה עושה לו היה יכול לצאת להרפתקה מסעירה. איך היה נוהג, האם במידת החסד והרחמים או במידת האכזריות והקשיחות. האם ינהיג את קבוצתו או שרק יהיה חוליה מתוך ההרכב. אבל כל זה לא שינה לו, רק לצאת להרפתקה, זה כל מה שאריאן אי פעם רצה.
אריאן פתח את הפתק שהיה מקופל, וקרא את מה שהיה בחלק שלא נראה לעין קודם לכן. גלארד, שהיה משועמם עד מוות, פזל לעבר הפתק, וקרא בו גם. "אתה ראית אי פעם קרוקפן?" הוא שאל לאחר שקרא את הקטע, שבו מסופר על איך אריאן הרג שלושה קרוקפנים. "האמת שהרגתי אחד," ענה אריאן.
"אה, באמת? ולא סיפרת לי עד היום?" לגלג עליו גלארד.
"אבי לא רצה שאעשה מזה עניין."
"ואיך זה קרה בדיוק, קרוקפן נפל מהשמיים אל תוך הכבשן שבבית שלך בזמן שעבדת? זה ידוע שאין קרוקפנים באזור, ואני בספק אם יש בכלל במייטרן."
"יש ועוד איך," אמר אריאן והחל לספר את מה שקרה, "אבי יצא למסע חד פעמי ללה-רקין, כדי להעביר סחורה של חרבות שהמוכר שילם עבורם ביד נדיבה על מנת שיגיעו אליו בלי שיצטרך לקחתם. ביקשתי להתלוות אליו, בעיקר מפני שלא רציתי שיצא לבד אך אשקר אם אגיד שיצר ההרפתקה שבער בתוכי לא דחף אותי לכך גם כן. יצאנו על עגלת משא שהניעו שתי פרדות."
"מאיפה הפרדות?" קטע אותו גלארד, שרצה לדעת את רמת האמיתות הסיפור, עקב שידע כמה שאריאן אוהב להפריז כשהוא מספר סיפורים.
"ולמה שאדע?" שאל אריאן כתגובה לשאלתו של גלארד, "לא ביררתי מאיפה הוא לוקח את הפרדות שלו."
גלארד הניד בראשו, אך לא יכל להשתמש בעובדה שאריאן לא יודע על מקור הפרדות כהוכחה שסיפורו בדוי.
"בוא נמשיך," אמר אריאן והמשיך בסיפורו, "אבי היה צריך להעביר סחורה שכללה כמה שריונים וכלי נשק אל החיילים שבלה-רקין. לפני היציאה הוא הלביש את שנינו בשריונים, ליתר ביטחון. יצאנו מהעיר, והכל עבר בשלווה, עד שבדרך עצרו אותנו שלושה קרוקפנים, שרצו לבזוז את רכושנו."
גלארד עיווה את פניו, "רק שלושה? זה מוזר."
"למה?" שאל אריאן, "זה מעט מדי לדעתך? אז כדאי שתדע שכשהם לא נמצאים בסמוך לשבט, בדרך כלל הקרוקפנים בוזזים ביחידים." הוא הפגין את בקיאותו בנושא.
"איך זה בכלל הגיוני?" שאל גלארד, "אם יבוא רק קרוקפן אחד, הוא ימות בן רגע."
"אולי אם הוא יבוא פנים אל פנים," הסביר אריאן, "אך הקרוקפנים הם גנבים, לא גזלנים. הם בוזזים חפצי ערך בהיחבא."
גלארד הנהן, "מעניין. אבל משהו במה שאמרת סותר את עצמך, שהרי אין שום שבט של קרוקפנים במייטרן! יכול להיות שהסיפור מומצא?" הוא נעשה ספקן יותר ככל שהסיפור התארך. "לא!" שלל אריאן בתוקף, "אני דובר אמת!"
"שכח מזה," אמר גלארד, שהתייאש כבר מלנסות לסתור את סיפורו, "תמשיך."
אריאן גיחך קלות, והמשיך בסיפורו. "בכל מקרה, אבי אמר לי להביא להם את כספנו. הסתכלתי עליו במבט תמוה, לא היה סביר כלל וכלל שהוא יוותר מהר כל כך, ועוד בעימות עם כמה קרוקפנים עלובים. אבל הוא קרץ לעברי, ומזה הבנתי שאני לא באמת אמור להביא להם את הכל וללכת."
"חכה רק רגע," גלארד הפסיק את אריאן פעם נוספת, משעה שפענח סתירה נוספת, "נוסף על כל הדברים המוזרים שאמרת, ציינת גם שלבשתם שריונים. ושהעברתם חרבות ומגנים, משמע שהעגלה הייתה גדושה בהם. הקרוקפנים לא שמו לב לכל זה לדעתך?"
אריאן משך בכתפיו ברוגז, "אינני יודע! תן לי לסיים!
גלארד נשף בחזקה מאפו, השעין את ראשו על כפות ידיו ובהה באריאן, "אני מקווה שיצא משהו טוב מהסיפור הזה."
"למה אתה מתכוון?" תמה אריאן. "אם באמת הרגת קרוקפן, יהיה שווה לשמוע" השיב גלארד. אריאן הנהן, "חכה ותראה," המשיך בסיפורו.
"הושטתי לאחד הקרוקפנים את השק שבתוכו הנחנו את כספנו" – אריאן קם על רגליו בעודו מדבר – "ומיד כששלושתם הסתובבו והתכוונו ללכת, ירדתי מהעגלה ואבי הושיט לי חרב מתוך הערימה שהייתה על העגלה, ואתה כבר יודע מכאן לאן זה מוביל."
"תפתיע אותי" לגלג גלארד והאזין לסיפור שבעיניו היה לא אחר מאשר פרי דמיונו של אריאן.
"בסדר. אם כן," השיב אריאן שהתעלם מלגלוגו של גלארד, "כשפניהם היו מופנות לכיוון ההפוך, זינקתי על אחד מהם, אותו אחד שהחזיק בשק הכסף, ונעצתי את החרב בגבו. הקרוקפן נאנק בכאב, ואני במהירות חטפתי מידו את השק ורצתי אל העגלה שעליה נסענו."
"ומה קרה עם האחרים?" שאל גלארד המשתאה, שהתחיל להביע עניין בסיפורו של אריאן.
"הקרוקפנים הנותרים הבינו מה מתרחש ופתחו במרדף אחרי, אבל כאשר הבחינו סוף כל סוף בכמות החרבות המכובדת שנחה בעגלת המשא, הם נסו על נפשם, ונטשו את השלישי מאחור, לגסוס למוות."
"סיפור מרתק," אמר גלארד, "עם זאת נשמע שהקרוקפנים במייטרן הם רפי שכל, הרבה יותר מן הקרוקפנים בדארקרן."
אריאן הנהן חרישית, ובהה בפתק שהחזיק בידו. הוא התיישב על הדשא הרך והרטוב מרסיסי הלילה, ומילא את ריאותיו באוויר.
"לקחת לו את הפגיון?" שאל גלארד ושבר את הדממה ששררה בניהם למשך כמה דקות. גלארד, כמו גם אריאן, ידע שכל קרוקפן שמרשה לעצמו לשדוד מאחרים לא יסתובב ללא פגיון בידו. "רציתי." אמר אריאן, שאהב לאסוף כלי נשק ולתלותם בחדרו. הוא התגאה באוסף המונה עשרות סוגים של אמצעי לחימה מכל רחבי וואלונד, מגרזנים, אלות וכדורי ברזל שהוא קיבל כמתנה מאביו, לאחר שחזר ממסעות השילוח שלו, ועד לחרבות שחישל בעצמו. היה זה שכיח שאביו הביא כלי נשק שונים בשובו הביתה, ואריאן קיבלם כשי.
"אבל היה מכשול קטן שמנע ממני לקחת אותו," המשיך אריאן. "תן לי לנחש-" אמר גלארד, אך אריאן, שלא נתן לו לסיים את דבריו, המשיך לדבר. "הבחנתי בדמו של הקרוקפן, שנטף על הפגיון, ואתה בטח מתאר לעצמך כמה מצחין יכול להיות דמו של קרוקפן שנודד ממקום למקום ברחבי מייטרן ובוזז חפצי ערך מעוברי אורח."
"ידעתי." אמר גלארד. "ולא רק זה," הוסיף אריאן, "עקב הסירחון הנוראי הייתי מוכרח להשאיר את החרב שבה הרגתי את הקרוקפן מאחור."
"אני אף פעם לא אבין קרוקפנים" הודה גלארד, "יש להם השכל לייצר פגיונות מאבנים ומאיברים של חיות, אבל על להתרחץ הם לא חשבו."
אריאן משך בכתפיו, "מי יודע מה עובר להם בראש". "יצורים ירוקים וחולניים שעושים רק צרות" אמר גלארד והזקיף את גבו, "אני מעריך אותך מאוד על כך שמיעטת את האוכלוסייה שלהם, גם אם בפרט בודד."
אריאן חייך חיוך מעושה, ושם לב לניצוץ שדלק בעיניו של גלארד מששמע על הקרוקפנים.
גלארד תיעב קרוקפנים, הוא חשב שאין יצורים חולניים יותר מהם. בין אם בגופם, שהסריח באופן תמידי ונראה גושי ומרקיב, לבין דרך התנהגותם הדוחה, והדרך שלהם לפרנס את עצמם שמתבטאת לא בעבודה יצרנית אלא בבזיזה. לדעתו של גלארד, גניבה זה אפילו גרוע מרצח, מכיוון שנטילת חייו של יצור זה נורא פחות מהסבת ייסורים מתמשכים באמצעות נטילת כל רכושו, והשארתו חסר אונים, פגיע לכל פגע אפשרי, בלי היכולת לעשות מאומה.
דבר זה היה תמוה בעיני אריאן, משום שלא פעם נהג גלארד לקחת ללא רשות חפצים קטנים מכיסיהם של אחרים. מצד שני, גלארד תמיד היה מחזיר כל דבר שהיה לוקח. הוא לעולם לא לקח חפצים עבור ערכם הכספי, אלא רק מתוך סקרנות, בדומה לפתק שלקח מכיסו של אריאן.
"גם אתה היית רוצה לצאת למסעות כאלו, אני צודק, גלארד?" שאל אריאן עקב העניין שגילה גלארד לקראת סופו של הסיפור שסיפר, "להרוג כמה קרוקפנים בעצמך?"
"זה מובן מאליו, לא?" ענה גלארד, והחווה בידו לעבר האופק שנראה מעבר לגבעות, "רק נסה להעלות על הדעת מה מחכה לנו שם! אילו הרפתקאות אנו יכולים לחוות!"
אריאן הנהן קלות, "הלוואי והיינו יכולים לצאת לאחת כזו, גלארד". הוא אמר מלא בתקווה, ולרגע פזל לעבר גלארד כשעל פניו מבט רציני, ועם זאת רגוע. "הלוואי והייתה לנו ההזדמנות."