המלאך האחראי על המלאכה היה איך לאמר – אחד מאלה שעונים על שאלות רטוריות. התוצאה הייתה אסון מהלך על שתיים. כל הבריאה השתקפה בעור העדין שעטף אותם. זה לא החזיק מעמד יותר משעה. ואז כל רעיון האדמה ורוח ואש איכשהו התארגן לגולם הקופי ההוא.
היו לו ידי אומן, את הגירסא המשופרת הטילו עליו, לבנות מסביב לצלע – כדי למנוע סטיות מהבלופרינט. ובכל זאת הוא הצליח להסתיר את העובדה שהלב עדיין היה עשוי בחציו מבְּשַֹרְאִי ששיקף את החדרים באופן כל כך מתוחכם עד שלא ניתן היה להבחין בתרמית.
הייתה סיבה שהמשימה הוטלה עליו, למרות המרירות והקנאה – סוג של קיצור תהליכים, בעור שלה שולבו חלקיקי עוֹרְאִי.
כל הסיפור עם העץ והגירוש והחרב לא הטריד אותו במיוחד. הייתה לו סוג של עדנה במאה ה16 – כן, זה בהחלט היה נחמד, כל עניין הצבעים והאור והעור… זה המשיך עוד כמה מאות. הוא בהחלט לא צפה את ההתפתחות הזו. לא. כל השילוב המסוכן של סטטיסטיקה הסתברות וביולוגיה – זה היה בסדר כל זמן שעסקו בזה רק כמה משוגעים לדבר, לא הייתה עם זה שום בעיה, אבל אז הם התחילו ללמד את כולם. הוא קיווה שעדיין חוץ מכמה משוגעים לדבר אף אחד לא יבין או יתעניין, ובאמת בשנים הראשונות ההתנגדות הייתה גדולה. אבל משהו השתבש, וזה קרה בבת אחת, בלי אזהרה מוקדמת, הכל היה יכול להמשיך לזרום על מי מנוחות, אבל לא היה לזה שום סיכוי ברגע שהם התחילו להאמין.
*****
אנשים לא אוהבים את עצמם, זו עובדה מצערת שלא מפריעה להם להמשיך בחיים שלהם כל זמן שלא מעמידים להם מראה מול הפרצוף. טוב, האמת שגם זה לא בדיוק מפריע להם – תעמיד להם מראה מול הפרצוף והם ישברו אותה לרסיסים תוך כדי מלמול על רצפה עקומה שגרמה להם למעוד משום שהתאורה בחדר גרמה לאור להישבר בזוויות לא מחמיאות עד כדי סחרחורת. זה טוב ויפה ובר החלפה, כל הצדדים יפתרו את האינסידנט באופן שיתפיח להם את חשבון הבנק ויחייכו אל עצמם בהיסח הדעת מול הראי של השירותים הציבוריים בזמן שהם שוטפים את ידיהם משתן ואחריות.
העובדה האנושית הטרוויאלית הזו יכולה להסביר מדוע בכל פעם שאנשים היו פוגשים את מִיַה המחשבה הראשונה שהייתה עולה בראשם הייתה "מי עיצב את התאורה כאן, לעזזל?”.
מִיַה, נולדה בבית חולים ממשלתי בניתוח קיסרי בניגוד מוחלט לתוכניות של אמא שלה.
שושנה רוזנברג גלאס, סוג של אמנית/היפית/רטרומיסטיקנית/פאגנית, או כפי שרוב האנשים שהכירו אותה בזמנו קראו לה – לוקי, תכננה ללדת לידה ביתית טבעית מול המראה הענקית שבחדר השינה שלה. השילוב של פוסטפרטום, טשטוש ואכזבה מהולה בזעם פאגני קדוש, הביא לחילופי שאלות ותשובות הזויים למדי שהתוצאה שלהם הוטבעה בדיו על תעודת הלידה של מיה לדראון עולם: “מירור אליזבת גלאס". כשמיה הייתה קטנטונת ורק התחילה לדבר, כששאלו אותה איך קוראים לה הייתה עונה – .”מִיוֹאְ" שהפך עם הזמן ל"מיה" ונשאר.
השנים הראשונות היו גן עדן – השגעון של לוקי למוביילים מזכוכית ענני קטורת וריקודי גשם הקטינו את חוסר הנוחות שאנשים הרגישו ליד מיה למקבילה של גירוד קל באף ותו לא. אבל אז סבא של מיה, אברהם רוזנברג, הלך לעולמו ואיתו גם לוקי, ומיה עברה לעיר הגדולה עם אמה שוש רוזנברג גלאס, סוכנת נדל"ן מדופלמת.
המבוגרים, כיאה למבוגרים, התעלמו והמשיכו בענייניהם. גם הילדים, כל זמן שהשגיחו עליהם, עד שכבר לא. והלא הזה התחיל איפשהו כשמיה הייתה בת ארבע.
ברגע הראשון היה נדמה למיה שלא רואים אותה – ההרגשה הייתה בחילתית למדי. היא עמדה במרכז ארגז החול וזה פתאם הציף אותה – הידיעה העמוקה הפלאית עד כמה נפלא הוא חול, עד כמה נפלא להיות חול, והיא הייתה, ויכלה להמשיך להיות לפחות עד ש… בום. משהו, או מישהו נתקל בה.
– זה שלנו תלכי מפה!
מיה מצמצה מבולבלת, מתקשה להסתגל לשינוי שנכפה עליה.
– כן, זה שלנו! הארגז חול! של החבורה!
– תלכי!
– אין כניסה!
– שאת לא בחבורה בכלל… כן..
העיניים שלה נפערו בתמיהה להתבונן בדניאל המנהיג שהיה כבר בן ארבע וחצי. הבהלה שלו הבהילה אותה. כל ילדה אחרת הייתה מרגישה משהו שחור ואפל מזדחל ברגע ההוא אל תוך הלב שלה. משהו שחור ואפל אכן הזדחל אל הלב של מיה, או בכל אופן ניסה להזדחל – למרבה המזל של מיה, כשהוא הגיע אל הלב שלה, כל מה שיכול לראות היה משהו שחור ואפל מזדחל כלפיו. מסתבר שדברים אפלים ושחורים פוחדים לא פחות מילדות קטנות מדברים אפלים ושחורים שזוחלים כלפיהם, המשהו הזה ברח.
אבל הזמן, הזמן המשיך בהזדחלות הבריחתית שלו, ומיה עמדה לעלות לכיתה א'.
*****
– גברת רוזנברג גלאס?
– מדברת
– מדברת המורה של מיה, שרונה קלימן.
– כן, במה אני יכולה לעזור לך?
- הייתי רוצה לקבוע איתך פגישה
– אה אני מבינה שאת מחפשת בית!
– לא, זה בקשר למיה.
– הו, המממ, יום שני אחה"צ אני פנויה.
– קליק.
"לא, זו לא דיסלקציה. היא פשוט כותבת בכתב ראי.”
זה היה יכול להיות חלום או סיוט או נבואה – קשה לאמר משום שמלאכים חולמים בעיניים פקוחות. זה לא קורה להם הרבה. בניגוד לכל מה שמספרים עליהם, מלאכים הם ישויות שכלתניות למדי, ואין להם שום בעיה להפליט קללה פה ושם מה שמסביר את את התגובה שבאה בעקבות החזיון המלאכי האומלל ההוא –
"לעזזל."
הוא נאנח, התלבש ומצא את הסולם הקרוב לארגז החול, לא סיפור מסובך למצוא סולם בארגז חול – די פשוט למען האמת, ארגזי חול ומתקני טיפוס הם סוג של אקסיומה ארכיטקטונית כמעט כמו העובדה שעל טעויות צריך לשלם. והוא ידע את זה – שזו תהיה רק ההתחלה, וההמשך יהיה לא טוב, מאוד לא טוב והוא היה חייב להפסיק את זה לפני שהיא תתחיל לסבול. רחמנות היא ללא ספק תכונה מסוכנת כשאין אף אחד בסביבה שישגיח עליה או על המלאך שמחזיק בה בארגז חול.
*****
"שלום מיה"
היא הסתכלה עליו מופתעת, אבל ההפתעה התמסמסה מהר מאוד אל תוך תחושת היכרות מתעתעת למדי. זו לא הייתה מיה שהכירה אותו אלא החומר ממנו הלב שלה היה עשוי. חומר שמכיר את בוראו ומשתוקק וכמה אל המגע שלו.
העיניים שלהם נפגשו לפני שהוא הספיק להיזכר איך ולמה ומה כדאי לעשות במצבים כאלה. עד כמה שלהתבונן בעיני הברואים שלו, הברואים האהובים שלו שלא שרדו יותר משעה, הייתה חוויה לא קלה בלשון המעטה – להתבונן בעיניים של מיה היה מבעית באופן נוראי כל כך, לא רק נקודתית, אלא משום שהטעות הזו (והרי כבר ידוע שעל טעויות משלמים, והפעם משום מה הבריאה הגישה לו את החשבון) תישאר איתו לנצח. הוא לא תיאר לעצמו שעם השנים האור האלוהי שאמור היה להיות לו הפך פלורסנטי וקר. הכיעור פשה בו . הו, זה היה שבריר רגע אכזרי למדי, אין ספק בדבר – והאכזריות הטהורה שלו עמדה לטהר את עצם קיומו.
הוא היסס. יכול היה להבין אותם – הוא ראה אותה בעיני רוחו גדלה ואת הרשע שגדל סביבה, את השנאה. את התמימות הזכה שלא עוזבת אותה בזמן שכל מי שמביט בעיניה נפגש בניצוץ הבריאה שבמסתרי ליבו משתקף בעיני המראה שלה. עיני המראה של הילדה שלעולם לא תדע את עצמה משום שלעולם תהייה השתקפות. השתקפות של תחלואי הבריאה בעולם שמתיימר להיות הומני. הוא ראה אותם כל אחד עם עצמו – את הבהלה הראשונית ואז הרעד, ההתמכרות והמשטמה. ישויות אנושיות ילדותיות ונרקסיסטיות. החזרה הזו להתבונן בעיניה שוב ושוב הייתה משולה לחיטוט עצמי אובססיבי עם יתד חלודה בפצע מוגלתי מרקיב. והם יחזרו. בתחילה ביחידים. כל אחד מהם, איתה במקומות מסתור, והיא שלעולם לא תלמד, תלך אחרי כל מי שיושיט לה יד בציות ונאמנות. היא לעולם לא תבין מדוע המבט שבעיניים יהפוך מסקרנות שובבה לכאב לתשוקה להרס למגע נקמני וחסר חמלה .
מיחידים הם יהפכו לקבוצות, והם ירדפו אותה, בלילות ובאור יום, ולא יהיה מי שייתן את הדין, מי שיעצור וישמור עליה מפניהם. המוות שלה יהיה כואב איטי מתמשך וחסר רחמים. לא היה לה מקום בעולם הזה.
הוא הזכיר לעצמו שכל זה התחיל משום שמישהו מהם, ההוא, ההוא חסר הגוף בעל אינסוף השמות, בגחמה של רגע זרק לחלל הריק את המחשבה הארורה ההיא – “נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ ". איזו יוהרה מחורבנת. אפילו הם כבר יותר חכמים ממנו – כולם עברו לחמישה ימי עבודה בשבוע. ואחר כך, כל הסיפור עם העצים והנחש – לא, הוא לא יחזור על הטעויות המתמשכות של ההוא. מה הוא חשב לעצמו – שתרגיל עם עצים ופיתוי וגירוש יגרום להם לשכוח את העובדה שבסופה של בריאה כל ההאדרה העצמית הזו תתבטא ברוע שאין לו סוף?
לא. לא אותה. לא את שלו. והיא הרי שלו. מכורח הסטטיסטיקה וההסתברות והביולוגיה – היא שלו. חומר ביד היוצר.
*****
"בואי"
הוא הושיט לה יד, ומיה אחזה בה, ליבה מפרפר בתחושה לא מוכרת, תחושת ביטחון של ילדה קטנה שאוחזת בידו של אביה האהוב שבא לאסוף אותה מגן השעשועים אחה"צ. והם הלכו בשתיקה ואחרי עשר דקות של הליכה הוא התכופף אליה ולקח אותה על הידיים, שלא תתעייף – הייתה להם עוד דרך ארוכה לעשות. היא חייכה אליו ונרדמה, ראשה מונח על כתפו. הוא המשיך לצעוד עד שהגיע אל שדה נטוש. בעדינות אין קץ השכיב אותה על האדמה. האצבעות שלו מלטפות את צווארה העדין, ואז לופתות אותו ונסגרות עליו.
*****
הוא מוציא חתיכת עור מגולגלת ופורש אותה על האדמה. זו סכין קטנה ועדינה. היא לוהטת ומתהפכת בין אצבעותיו כשהוא ניגש אל המלאכה. שני החתכים מתבצעים בו זמנית – הוא שולח את כפות ידיו ועוקר את שני הלבבות ממקומם ומחליף אותם זה בזה.
גופו רועד כאשר הוא מעביר את קצות אצבעותיו על החתך שעל חזה של מיה – החתך מתאחה באחת. היא נושמת נשימות שקטות, הוא מעביר את אצבעותיו על צווארה, סימני החניקה נעלמים כלא היו.
לבסוף הוא מעביר את אצבעותיו על חזהו, מגלגל את חתיכת העור, עוטף את מיה בזרועותיו ומחזיר אותה אל ארגז החול רגע לפני שהיא מתעוררת.
כשהעיניים שלה נפקחות ומביטות בו, הוא רואה בהלה שמתחלפת בכאב שמתחלפת בכעס שהופכת לבוז – “אתה פויה לך מפה!” היא אומרת לו ורצה משם.
הוא מסתכל עליה נעלמת מעבר לפינה. באופן תמוה הוא מוצא את עצמו מאושר לטפס על הסולם לקול הזכוכית הנשברת בקירבו.