קטגוריות
מסלול רגיל 2015

חולה אפס

"מישה! תפתחי את הדלת!" אמא שלה קוראת מהמטבח ומישה נאנחת בקול רם וקמה מהספה, מושכת את רגליה בעצלות.

היא מורידה את המפתחות ממקומם ליד הדלת, לא טורחת לבדוק מי זה לפני שהיא פותחת אותה במהירות וחושפת את מר ווד מצידה השני.

"מישה," הוא מחייך בחיבה, "ההורים שלך בבית?"

היא מהנהנת, מוסיפה "אמא במטבח" ומתרחקת מהדלת, מתחמקת בקלות מפריעת השיער שהיא ידעה שתגיע.

היא נועלת את הדלת וחוזרת למקומה על הספה, מניחה את רגליה על השולחן ונשאבת חזרה למצב של כמעט-שינה מול החדשות.

עשר דקות אחר כך אמא שלה יוצאת עם מר ווד מהמטבח, ומישה מתעוררת בדיוק בזמן כדי לראות את הפנים הזועפות שלה מעליה רגע לפני שהיא חובטת לה ברגליים עם מגבת מטבח. היא מפילה אותן אל הרצפה ומתיישרת במהירות, ממצמצת כמה פעמים כדי להתעורר.

"מר ווד לא מרגיש טוב, אז הוא יישאר לישון אצלנו כדי שנוכל לראות שהכל בסדר איתו." היא מודיעה, ומישה רק מושכת בכתפיה בתגובה. מאז שמר ווד איבד את אשתו ובנו הוא הפך לסוג של משפחה, אז זה מפריע לה כמו שיפריע לה שדוד שלה ישן כאן.

 

מישה מתעוררת באמצע הלילה כשהיא שומעת רעש חזק של חבטה, ואחריה צליל של משהו נשבר. היא ממהרת אל הסלון בעיוורון, מחזיקה את מחבט הטניס שלה.

כשהיא מגיעה אל הסלון היא רואה את מר ווד מכווץ על הרצפה, גונח בכאב. היא לא חושבת פעמיים לפני שהיא קוראת להורים שלה, והם מגיעים כמה שניות אחרי.

"תחזרי לישון," אמא שלה אומרת לה אחרי שהיא עוזרת להם להחזיר את מר ווד אל הספה. "אנחנו נשמור עליו, אל תדאגי." היא מנשקת את המצח שלה ומישה מנגבת את המקום מתוך הרגל לפני שהיא חוזרת לחדר שלה, בלי לומר מילה.

היא סוגרת את הדלת אחריה כדי להשאיר את הרעש בחוץ.

 

כשהיא מתעוררת שוב כבר בוקר, והיא מתמתחת בעצלנות במיטה לפני שהיא בודקת את הטלפון הנייד שלה ורואה הודעה מהולי שאומרת לה לבוא אליה. היא מסמסת לה חזרה שהיא תהיה שם אחרי שהיא תאכל משהו, וקמה להחליף בגדים.

היא פותחת את הדלת ולוקחת כמה צעדים לפני שהיא מבינה שמשהו ממש לא בסדר— וכשהיא מסתובבת אחרי המסדרון הקצר היא רואה שהבית שלה הפוך. רהיטים שבורים מקשטים את הרצפה, ולידם מה שנראה ומריח כמו קיא, ואפילו זכוכית וחרסינה שבורות.

היא נכנסת בהיסוס למטבח, מנסה להישאר כמה שיותר שקטה, עד שהיא רואה את אמא שלה יושבת מול אחד הארונות ומוציאה ממנו הכל החוצה. "אמא?" היא שואלת בקול שקט.

אמא שלה מפסיקה בבת אחת ומסתובבת כדי להסתכל עליה, ומישה לוקחת צעד אחורה, משתנקת כשהיא רואה את פניה. "מ-מה קרה לך?" היא מגמגמת בקושי. הפנים שלה היו חיוורות מספיק כדי להיחשב לבנות כסיד, העיניים שלה קיבלו גוון צהוב-חולה, וכשהיא נעמדת מישה יכולה לראות שכל הגוף שלה מכוסה חבורות.

ברגע שהיא מזדקפת היא פולטת צליל גרוני שגורם למישה לרעוד. כשהיא מתחילה להתקרב אליה מישה בורחת אל הסלון שם היא מוצאת את אבא שלה כורע ליד מה שנראה כמו גופה חצי אכולה, והבטן שלה מתכווצת כשהיא מבינה שזה כנראה מה שנשאר ממר ווד.

היא לא חושבת פעמיים לפני שהיא רצה אל הדלת, מפילה את המפתחות ממקומם בניסיון שלה לפתוח את הדלת, אבל היא מצליחה לצאת מהבית לפני ששניהם מגיעים אליה ונועלת אותם בפנים. "אני—אני לא בטוחה מה קורה, אבל אני הולכת לקרוא לעזרה!" היא צועקת ורצה ישר אל המדרגות, לא מסוגלת לעמוד ולחכות למעלית.

 

היא בקושי מצליחה לעכל מה קרה לפני שהיא כבר דופקת נמרצות על הדלת של החברה הכי טובה שלה, לא מפסיקה עד שהדלת נפתחת. "בוקר טוב—" היא מכריחה חיוך להופיע על פניה כשראתה את גברת לואיס.

"בוקר טוב, מישה," היא מחייכת בחזרה ולוקחת צעד אחורה, מניחה לצעירה להיכנס. "הולי! מישה כאן!" היא קוראת.

הולי מחליקה את דרכה בגרביים ופיג'מה, השיער הבלונדיני שלה אסוף בבלגן— תלתלים בורחים מהגומייה בקלות— וזורקת חיוך לאמא שלה לפני שהעבירה את מבטה למישה. "ממתי את אוכלת כל כך מהר?" היא שואלת בזחיחות. "לא יכולת לחכות לראות אותי?"

היא צוחקת בקושי, לא עונה.

"היי, מה יש?" הבלונדינית שואלת, "את בסדר?"

"אני…" מישה מתחילה ואז עוצרת, לא בטוחה מה להגיד. "ההורים שלי" היא ממלמלת, "משהו קרה להם."

"מה זאת אומרת? הם בסדר?" גברת לואיס שואלת בדאגה.

היא מנערת את ראשה לשלילה. "מר ווד בא אלינו אתמול, אמר שהוא לא מרגיש טוב… וכשקמתי היום ההורים שלי היו חיוורים והעיניים שלהם היו צהובות—" היא עצרה, לא רוצה לדבר על זה שהם כנראה אכלו את מר ווד.

הלואיסיות חולקות מבט. "למה שלא תשארי כאן ואני אלך לבדוק מה קורה איתם??" גברת לואיס מציעה, וכשמישה מנערת את ראשה שוב היא מוסיפה, "תאכלי משהו, כל דבר. אני אזמין אמבולנס בדרך, טוב?"

"אל תדאגי, אני בטוחה שהכל בסדר." הולי מניחה יד על הכתף שלה בניסיון להרגיע אותה.

היא לא מצליחה להירגע, אבל היא מהנהנת ומציעה את המפתחות שלה לגברת לואיס. "הם… הם לא מתנהגים כמו עצמם. תזהרי." היא ממלמלת.

 

מישה מעבירה את השעתיים עד שגברת לואיס חוזרת בהליכה במעגלים, לא מסוגלת לעמוד בשקט לא משנה כמה פעמים הולי מנסה לשכנע אותה פשוט לשבת ולהירגע. היא בקושי אוכלת משהו, התמונות של הגופה החצי אכולה טריות בראשה ורק גורמות לה לדאוג יותר. מה גברת לואיס תגיד כשהיא תגלה?

כשהיא סוף סוף חוזרת, אף אחת מהן לא מוכנה למה שהיא אומרת. "ההורים שלך נדבקו בסוג של וירוס שמשפיע על הכליות, מתוקה. זה לא ברור איך הוא עובד, אבל…" היא עוצרת כדי לקחת נשימה, "הם מתים" היא לא מצליחה להסתיר את המבט העצוב על פניה.

"לא." מישה אומרת בקשיחות אבל הקול שלה נשבר כשהיא ממשיכה, "את לא… את משקרת, נכון?" דמעות עולות בעיניה, "הם… הם לא יכולים להיות מתים, הם היו בסדר אתמול—" הגרון שלה מתייאש והיא מתחילה לבכות.

הולי מחבקת אותה בחוזקה, לא אומרת כלום, אבל אז אמא שלה מפרידה ביניהן. "אני מצטערת, מישה, אבל אולי נדבקת גם." היא כבר לא מנסה להיות מנומסת, "את צריכה ללכת עכשיו."

"אמא! מה את עושה! היא הרגע אבדה את ההורים שלה!" הולי צועקת עליה, מנסה לתפוס את מישה, אבל אמא שלה דוחפת אותה אחורה.

"אני לא יכולה לסכן אותך, הולי," היא נועצת בה מבט נוקשה שהיא מעבירה אחר כך למישה. "יש אנשים שמחכים בחוץ לקחת אותך."

מישה זורקת להולי מבט אחרון לפני שהיא מרכינה את ראשה ומסתובבת, פונה אל הדלת.

 

מישה שוכבת על צידה על מיטת בית החולים, בוכה. ההורים שלה מתים, היא לא יכולה לראות את החברה הכי טובה שלה, והעובדים בבית החולים אפילו לא מתייחסים אליה כמו אל בן אדם כי אולי היא חולה.

לקחו ממנה כל כך הרבה מבחנות דם שהיא בקושי יכולה לעמוד. וזה בלי להזכיר את הבדיחות הרעות והירידות, את ההבטחות של כל כך הרבה זריקות עד שהיא לא תרגיש שום דבר עוד לעולם.

היא מנסה להשתיק את הבכי שלה כשהיא שומעת מישהו עובר ליד החדר שלה, מתחבאת מתחת לסדינים הדקים כשהדלת נפתחת.

"מישה?" היא שומעת והיא מתכווצת אפילו יותר. הצעדים מתקרבים אליה והיא מחזקת את אחיזתה על הסדינים, אבל היא חלשה מידי והם נתלשים מידיה בקלות, "היי."

היא ממצמצת כמה פעמים, מחכה שהראייה שלה תתפקס על האדם שמולה— לא קשה לה לזהות את השיער האדום הבוהק, והיא מרגישה את הגוף שלה נרגע, גם אם זה רק לרגע. "ק-קיין? מה אתה עושה כאן?" היא לא מצליחה להסתיר את הבלבול שלה.

"הולי סיפרה לי מה קרה, ולא יכולתי להשאיר אותך כאן אחרי…" הוא מכחכח בגרונו לפני שמלמל, "אחרי שאיבדת את המשפחה שלך."

היא מרגישה דמעות עולות שוב והיא מנסה לא לבכות. "תודה" היא ממלמלת אחרי רגע, מתיישבת במיטה והוא מתיישב לידה, מחבק אותה לצידו.

הם יושבים בשקט כמה דקות עד שהיא נרגעת. "כדאי שנתחיל לזוז, אנחנו לא רוצים להיתפס," הוא משחרר אותה ונעמד, תופס את ידה, "בואי."

"לאן אנחנו הולכים?" היא מועדת אחריו, והוא תופס אותה בקלות.

"השמועה שנדבקת בווירוס קטלני כבר די התפשטה…" הוא הסיט את מבטו אל הרצפה לרגע, "אז אנחנו בורחים." הוא מושך בכתפיו בניסיון לגרום לזה להישמע פחות נורא.

אבל זה לא עובד. "מה?"

"אני מניח שאנחנו יכולים ללכת לבית שלך לכמה זמן, אף אחד לא מעז להתקרב לשם." קיין ממשיך לדבר, בעיקר לעצמו. "אנחנו צריכים אספקה בכל מקרה, ואנחנו לא יכולים ללכת אלי."

"קיין, תפסיק!" היא כמעט צורחת, "למה אתה מתכוון ב'אנחנו בורחים'?"

"אני מתכוון שברגע שהם יגלו שהצלחת לצאת מכאן הם יצודו אותך, ואני לא מתכוון לעמוד מהצד ולראות אותך מתה, טוב?" הוא נועץ בה מבט רציני, "אז את באה או לא?"

 

הם מגיעים לבית של מישה, הבניין כולו כבר פונה לחלוטין וזה מרגיש כאילו לא גרו בו מעולם. מישה מכווצת את הגבות שלה אבל לא מגיבה על זה ונכנסת דרך הדלת שנשארה פתוחה. חלק בה מצפה לראות את הגופות של ההורים שלה על הרצפה, אבל נראה שהן פונו מהאזור. היא תופסת בזרועו של קיין כשהיא רואה את הנקודה שבה אבא שלה כרע לצד הגופה של מר ווד.

"את בסדר?" הוא שואל והיא מנערת בראשה לשלילה. "אנחנו נצא תכף, אני מבטיח. בואי רק ניקח כמה דברים, טוב?" הוא מוסיף ושולח אותה לארוז בחדר שלה בזמן שהוא הולך למטבח.

מישה נכנסת לחדרה בתחושת פחד וייאוש. היא משאירה את עיניה על הרצפה, יודעת טוב מאוד שכל דבר בחדר יזכיר לה את המשפחה שלה. היא הולכת באיטיות אל הארון שלה, מוציאה תיק גדול ודוחפת פנימה כל דבר שנראה לה שימושי.

קיין מצטרף אליה כמה רגעים אחר כך, מחזיק קופסאות שימורים ולא מסתכל על פניה. "אלכס… יודע על כל זה?" הוא שואל ומישה פתאום מבינה שלא.

היא ממהרת אל המיטה שלה, מחפשת את הטלפון בעיוורון ומתקשרת אל אחיה ברגע שהיא מוצאת אותו.

אלכס עזב את הבית לפני ארבע שנים, כשהוא היה בגילה— הוא רצה לעבור לעיר מרכזית יותר ונכנס למריבה ענקית עם ההורים שלהם, מריבה שהובילה לכך שהוא יעזוב ושהם ינתקו כל קשר איתו, מכריחים את מישה לעשות כמותם.

הם שמרו על קשר בהתחלה, מתקשרים אחד לשני בסתר, אבל עד מהרה כל אחד מהם נשאב חזרה לשגרה העמוסה שלו וזה פשוט נשכח מהם, אפילו יותר אחרי שהם עברו דירה וכבר לא היה לה את החדר הצמוד של אלכס להזכיר לה אותו.

היא מצמידה את הטלפון לאוזנה, מחכה ומחכה אבל הוא לא עונה. היא מנסה עוד פעמיים לפני שהיא מוותרת וזורקת את הטלפון על הקיר.

קיין מושך אותה לחיבוק, מהדק את אחיזתו בה כשהיא מנסה לדחוף אותו. "תפסיקי." הוא אומר בהחלטיות, "תפסיקי, רק תירגעי." הוא לא משחרר אותה עד שהיא באמת נרגעת, ואז הוא הולך לצד השני של החדר ומרים את המכשיר.

הוא מרכיב אותו בחזרה ומדליק אותו, מניח אותו לידה. "אנחנו לוקחים את זה איתנו, וננסה להתקשר אליו שוב כשלא יהיה אמצע הלילה, טוב?"

היא מהנהנת חלושות לפני שנופלת על צידה, קוברת את פניה בסדינים שלה. "אנחנו יכולים להישאר כאן ללילה?" היא ממלמלת.

הוא נשאר שקט לכמה רגעים לפני שנאנח. "רק הלילה."

 

הם מסיימים לארגן את כל מה שהם יצטרכו לפני שקרסו על המיטה של מישה. יש להם בערך שעתיים עד הזריחה, ולשניהם אין מושג איך עוד לא באו לחפש אותה.

הם שוכבים על המיטה זה לצד זו, עם הפנים אחד לשנייה. הם צריכים לישון אבל הם לא מצליחים להירדם.

"זה נכון?" קיין שואל, כאילו מצפה ממנה לקרוא את מחשבותיו. היא בוהה בו בבלבול והוא רק משחרר צחוק קצר לפני שהסביר. "שההורים שלך אכלו את מר ווד" הוא אומר כאילו זה נורמלי לחלוטין.

מישה עוצמת את עיניה ומסתובבת, לא עונה עד שהיא מרגישה אותו מתקרב אליה, מחבק אותה אליו. "כן" היא ממלמלת חזרה, והם לא ממשיכים לדבר.

 

הם מתעוררים לרעש של סירנות, ולוקח להם שניות אחדות לקום מהמיטה ולקחת את כל הדברים.

"אני אצא קודם," הוא אומר, "אני אסיח את דעתם כדי שתוכלי להתחמק. ניפגש בפארק." הוא לחץ על ידה בניסיון להרגיע אותה.

היא מהנהנת וקיין לא מבזבז זמן, יוצא מהבניין בהליכה רגועה למרות התיק הענק שנח על גבו. היא שומעת אנשים צועקים עליו שאסור לו להיות כאן אבל הוא עונה להם בקול חלש מידי מכדי שהיא תוכל להבין מה הוא אומר, אז היא פשוט מחכה שהצעקות יעברו לפני שהיא מציצה מהחלון.

ברגע שהרחוב ריק מספיק היא מתחילה לרוץ, ולרגע זה מרגיש כמו הלילות שבהן הם היו מתחמקים כדי ללכת למסיבות— רק שהפעם היא צריכה להתחמק ולברוח כדי לחיות.

 

היא מגיעה אל הפארק בזמן שיא, ולמזלה מוקדם מידי מכדי שיהיה שם מישהו נוסף.

היא מתיישבת על אחד הספסלים ומתעסקת בטלפון שלה, מנסה להתקשר לאלכס כמה פעמים ומגיעה לתא הקולי בכל פעם. היא מתחילה להילחץ כשעשרים דקות עוברות ללא סימן מקיין, אבל אז היא שומעת צפירת מכונית.

האינסטינקט הראשוני שלה הוא לברוח, אבל כשהיא מסתכלת לעבר מקור הרעש היא מזהה את המכונית— המכונית של ההורים שלה— וכשהיא מביטה בחלון הנהג קשה לה לפספס את השיער האדום. היא ממהרת אליו, והבלבול כנראה ברור על פניה, כי ברגע שהיא קרובה מספיק הוא קורא, "הנחתי שנצטרך הסעה."

מישה מהנהנת ומניחה את התיק שלה במושב האחורי. ברגע שהיא מתיישבת במושב הקדמי הם מתחילים לנסוע. תוך דקות ספורות הם כבר מחוץ לעיר ובכיוון לכביש המהיר הקרוב ביותר.

הולי מתקשרת שלוש פעמים, וכל פעם מישה רוצה לענות אבל קיין עוצר אותה בטענה שאולי המשטרה משתמשת בטלפון שלה כדי לאתר אותה, אותם.

היא מכבה את הטלפון שלה ואחרי שהיא מוצאת תנוחה נוחה מספיק, נרדמת.

 

היא חולמת שההורים שלה אוכלים אותה בעודה בחיים לפני שקיין מנער אותה כדי שהיא תתעורר, והיא מתיישרת במקומה ברגע שהיא פוקחת את עיניה, מתנשפת בכבדות ומתעלמת מהרטיבות בעיניה.

"כבר צהריים ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר…" הוא ממלמל, לא מדבר על מה שקרה.

היא מנערת את ראשה. "אני… אני לא רעבה." היא ממלמלת חזרה בקול חלש.

קיין רק מהנהן. "אנחנו בתחנת דלק, אז אני רק אקנה משהו מהר ונמשיך לנסוע, טוב?" הוא שואל אבל לא באמת מחכה לתשובה.

מישה פותחת את תא הכפפות בחיפוש אחר הטישיו שידעה שיש שם ברגע שהוא נעלם אל תוך החנות, מנגבת כל זכר לדמעות שלה.

 

הם מגיעים לאכסניה קטנה במרחק כמה ערים, ולמזלם (ולהפתעתם) החדשות בנוגע למישה עוד לא התפשטו עד לשם. הם מקבלים חדר קטן עם מיטה אחת, אבל אף אחד מהם לא מתלונן.

הם שוכבים עם הפנים אחד אל השנייה למרות שחשוך מידי כדי לראות משהו. "לאיפה אנחנו הולכים?" מישה שואלת, הקול שלה רק קצת מעל לחישה.

"אני לא יודע," הוא עונה בכנות, "אנחנו בסדר עכשיו, אבל בתוך כמה ימים…" הוא לא מסיים את המשפט.

והם פשוט נרדמים.

 

ה'כמה ימים' שהם חשבו שהיו להם הפכו לקצת יותר משבועיים, להפתעתם הרבה, והם נמצאים בחנות של תחנת דלק כשהם רואים את החדשות.

המגישה מספרת על וירוס קטלני שהורג אנשים תוך עד עשרים וארבע שעות, אבל אז הם חוזרים— חוזרים כדי להדביק ולהרוג אנשים נוספים.

הזוג חולק מבט כשהנערה מאחורי הדלפק משתנקת בפחד. "למה הם מתכוונים?" היא שואלת אותם, והם שניהם מושכים בכתפיהם בתשובה.

כמה דקות אחרי מישה מקבלת שיחה מהולי. עברו בערך עשרה ימים מאז הפעם האחרונה שהיא התקשרה אליה, וקיין רק נאנח.

היא עונה ושמה אותה על רמקול.

"מישה?" היא שומעת את הקול הרועד של הולי וכמעט זועקת בתגובה.

במקום זאת היא פשוט משיבה ב"הולי?" רועד משלה.

"את בחיים!" היא קוראת ומישה בקושי מצליחה להגיב בצחוק קצר לפני שהיא ממשיכה, "איפה את? מה קרה? את בסדר?" היא יורה שאלה אחר שאלה.

היא זורקת מבט לקיין לפני שהיא מתחילה לענות. "ברחתי… ("כן, הבנתי את זה, מפגרת!" הולי צועקת והיא מתעלמת ממנה) עם קיין. אנחנו כבר די רחוקים מהבית. איך הכל שם?"

הולי שקטה לכמה רגעים. "בשבוע אחרי שנעלמת עוד… עוד אנשים נדבקו. המשפחה שלי הספיקה לצאת לפני שהחליטו על עוצר." היא ממלמלת. "אני מפחדת, מישה. אני מתגעגעת אליך." היא מוסיפה בקול שקט יותר.

מישה בולעת מסביב לגוש בגרון שלה. "זה בסדר, הולי…" היא מנסה להרגיע אותה, "גם אני מתגעגעת אליך." קיין משמיע קול חלש והיא מחייכת כשהיא מוסיפה, "וגם קיין."

"איפה אתם?" היא שואלת אחרי רגע. "אני… אולי אני… יכולה להצטרף אליכם?" היא מהססת ומישה יכולה לשמוע את אמא שלה צועקת ברקע.

היא מעבירה את הטלפון להשתק ומסתכלת על השני בעיניים מתחננות. "היא יכולה? בבקשה?"

קיין מסתכל עליה מזווית עיניו, מנסה להישאר במרוכז בכביש. "אנחנו לא יכולים לחזור, מישה—"

"—היא החברה הכי טובה שלי!" היא קוראת.

"אנחנו לא יכולים להסתכן." הוא מכווץ את גבותיו, "עד כמה שידוע לנו עדיין מחפשים אותך, אותנו!"

"אני לא יכולה לעזוב אותה ככה." היא ממלמלת, מסיטה את מבטה לטלפון שבידה, לא יכולה להתעלם מהולי שקוראת בשמה.

הוא מיישר את מבטו לכביש, "היא עזבה אותך."

היא משתנקת בתגובה. "זה לא נכון, לא הייתה לה ברירה!" היא צועקת.

קיין עוצר את המכונית בשוליים, לוקח נשימה עמוקה לפני שהתחיל לדבר. "הלכתי לבית שלה לפני שבאתי לאסוף אותך מהפארק. אמרתי לה לבוא איתנו והיא אמרה לא." הוא מסתכל לה ישר בעיניים, "הייתה לה ברירה."

היא מסתכלת על השני בפה פעור, לוקחת כמה רגעים כדי לעכל את זה לפני שדיברה. "טוב, היא בחרה עכשיו." היא נשענת חזרה במקומה, "בבקשה, קיין." היא תופסת בידו, לוחצת אותה.

הוא נאנח ומכסה את פניו עם ידו השנייה. "תגידי לה שתשלח לך בהודעה איפה היא נמצאת. אנחנו באים לקחת אותה."

 

לוקח להם כמה ימים להגיע אל הולי. היא, בתורה, בורחת גם כן ומגיעה כמה שיותר רחוק עם מעט האוטובוסים שעוד מוכנים לנסוע באזור הזה— אבל הם עדיין חוזרים די הרבה אחורה, וקיין נהיה כועס יותר ויותר עם כל עיר שהם עוברים שוב.

אבל זה לא משנה למישה כשהיא סוף סוף רואה אותה.

היא מחכה להם בתחנת אוטובוס, ומישה אפילו לא מחכה שקיין יעצור את המוכנית לפני שהיא יוצאת ורצה אליה, מתנפלת עליה עם חיבוק ולא משחררת עד שהוא נעמד לידן.

"את נראית נורא." זה הדבר הראשון שהוא אומר לה ומישה לוקחת צעד אחורנית, באמת מסתכלת על הבלונדינית. היא ראתה אותה אין ספור פעמים במצבים הכי גרועים שלה— כשהיא רק קמה, כשהיא חולה, אחרי שיעורי ספורט— ועדיין, היא מעולם לא נראתה נורא יותר.

היא זועפת בתגובה, "נראה אותך נוסע באוטובוסים ארבעה ימים רצופים," היא מסננת לעברו לפני שמחזירה את מבטה למישה, "איך שרדת איתו כל כך הרבה זמן?" היא מגלגלת את עיניה, אבל חיוך קטן נח על שפתיה.

"התגעגעתי אליך כל כך." היא מלמלת, מתעלמת מכל מה שהם אמרו, ומושכת אותה לחיבוק נוסף.

קיין נאנח, מנער את ראשו כשלקח את התיק שהיה מונח על הרצפה לידם ומכניס אותו למכונית. "בואו נזוז." הוא אומר כשהחליט שהן התחבקו מספיק.

"לאן אנחנו נוסעים?" הולי שואלת אחרי שהם כולם נכנסו למכונית, והשניים האחרים חולקים מבט לפני שמשכו בכתפיהם יחד. היא מכווצת את גבותיה בתגובה. "מה עשיתם עד עכשיו?"

"פשוט… נסענו?" מישה ממלמלת. "ניסינו להתרחק מהבית, כדי שלא יתפסו אותנו."

הולי נאנחת. "הפסיקו לחפש אותך אחרי יומיים." היא אומרת, "ניסיתי להתקשר אליך כדי להגיד לך, אבל לא ענית."

היא מסתובבת במקומה כדי להסתכל עליה. "באמת?" היא מכווצת את גבותיה, לא לגמרי מאמינה, "אני לא צריכה לברוח?"

"רק מהזומבים האלו, אני מניחה." היא עונה אחרי רגע, "אבל אף אחד כבר לא מחפש אתכם."

היא מתיישרת חזרה במקומה, משחררת אנחת רווחה. "היום הזה רק משתפר." היא ממלמלת לעצמה, אבל לא מפספסת את החיוך על פניו של קיין. "שמעת את זה? פחדנו כל הזמן הזה בלחי סיבה!" היא קראה, כמעט פורצת בצחוק. "דאגנו כל כך הרבה…"

"זה עדיין טוב שהתרחקנו משם," הוא מציין, "היא אמרה שעוד אנשים התחילו לחלות אחרי שעזבנו."

היא מהנהנת, "כן, אבל…" היא נאנחת. "זה טוב." היא מסכמת.

 

הם עוצרים במסעדה קטנה בקצה של עיירה, ובפעם הראשונה מאז אותו יום מקולל למישה יש תיאבון.

היא מזמינה את המנה הכי גדולה, ולא מבזבזת רגע לפני שהיא מתחילה לאכול.

"הרעבת אותה?" הבלונדינית מרימה גבה אחת, בועטת בקיין מתחת לשולחן.

"יותר כמו הכרחתי אותה לאכול." הוא בעט חזרה, מחייך כשהסתכל על מישה. אולי לאסוף את הולי לא היה רעיון כזה נורא. "אולי כדאי שתאטי לפני שתיחנקי?" הוא מניח יד על גבה.

מישה רק נועצת בו מבט כועסת לפני שחזרה להתרכז באוכל שלה.

"אז לאן אנחנו נוסעים עכשיו כשלא רודפים אחריכם?" הולי מחליפה נושא בקלות.

הוא חשב על זה כמה רגעים לפני שמשך בכתפיו, "אנחנו יכולים לנסות למצוא את אלכס." הוא מציע, וזה גורם למישה לעצור באכילה שלה.

"אלכס?" הבלונדינית שואלת, מכווצת את גבותיה. "אח שלך?" היא מעבירה את מבטה לשנייה.

היא מהנהנת בתגובה, מניחה את המזלג שלה אבל לא מרימה את מבטה אליהם.

היא ניסתה להתקשר אליו יותר מעשרות פעמים בכל יום בשבוע הראשון, וזה ירד בהדרגה עד שבסוף השבוע השני היא פשוט מחקה את המספר שלו, לא מוכנה לדבר איתו גם אם הוא בעצמו יתקשר עכשיו.

"זו האפשרות הכי טובה שלנו." הוא ממשיך ומניח יד על כתפה של מישה.

היא נשארת שקטה והשניים חולקים מבט מודאג עד שהיא מנערת את ידו ממנה ונאנחת. "בסדר."

 

הם חוזרים למכונית והולי משכנעת את מישה להחליף איתה מקום, וברגע שהיא מתיישבת במושב האחורי היא כבר מתחילה להירדם.

"היא נראית יותר טוב משציפיתי." הולי אומרת כשהיא בטוחה שהיא נרדמה.

"השתדלתי," קיין עונה בגלגול עיניים, "בניגוד אליך."

היא זורקת לו מבט מלוכלך אבל לא מגיבה על זה.

 

"מה המספר שלו?" קיין שואל כשהם נכנסים לחדר שהם השכירו ללילה— הפעם יש בו שתי מיטות קטנות בניגוד למיטה הבודדה שהם כבר התרגלו לראות.

מישה מרכינה את ראשה כשהיא ממלמלת את המספר בשלמותו. היא אמנם מחקה אותו מהטלפון אבל היא לא יכולה למחוק אותו מהראש שלה, לא משנה כמה היא מנסה.

הוא מכניס אותו לטלפון שלו ומנסה להתקשר, שוב ושוב ושוב, הולך במעגלים בחדר בזמן שהולי ומישה מתיישבות על אחת המיטות, לפני שנאנח. "ננסה שוב מחר." הוא קובע.

הן מהנהנות בהסכמה ומישה נעמדת, מעבירה את מבטה בין שתי המיטות.

"נישן ביחד" הבלונדינית מחייכת, "מצטערת שגנבתי לך את המיטה, מבטיחה שאני לא אתפוס הרבה מקום." היא צוחקת.

היא צוחקת חזרה. קיין רק בוהה עם חיוך מאולץ.

 

שבוע אחרי זה הם נתקלים, בפעם הראשונה מאז שעזבו, באדם חולה.

הם עוצרים בתחנת דלק, לא מתייחסים יותר מידי לעובדה שהיא די ריקה— זו לא הפעם הראשונה שהם מגיעים לאחת כזו.

קיין נשאר לתדלק והשתיים הולכות לחפש שירותים. זה תא יחיד, לא הכי נקי שיש אבל יותר טוב מכלום, ומישה מחכה בחוץ, צועקת על הולי שתזדרז.

היא שומעת צעדים אבל לא מייחסת להם אף חשיבות עד שהיא שומעת נהימה— וכשהיא מסתובבת היא נתקלת באדם חיוור עם עיניים צהובות.

היא מתחילה לצרוח הרבה לפני שהיא מבינה מה קורה, ותוך כמה שניות קיין מגיע אליה והולי פותחת את הדלת ומושכת אותה פנימה. היא ממשיכה לצרוח ולצעוק לא משנה כמה השנייה מנסה להרגיע אותה, ורק כשקיין פותח את הדלת ומרים אותה לכיוון המכונית היא משתתקת ומתחילה לבכות.

היא בוכה ובוכה, ואז בוכה עוד— בוכה כמו שהיא לא בכתה מאז שהם ברחו.

 

הם לא מדברים על זה.

היא לא מעלה את הנושא והשניים האחרים נזהרים בכל מה שהם אומרים לידה, מנסים לעודד אותה עם סיפורים טיפשיים ובדיחות שלא גורמות לה אפילו לחייך.

"אולי נלך לראות סרט בעיר הבאה?" הולי מציעה, לא באמת מחכה לתשובה, "או שנלך לקניות. או לאיזה פארק שעשועים— אנחנו קרובים למשהו כזה?"

קיין מרים גבה אחת, עומד לקטול את הרעיון לפני שהבין מה היא מנסה לעשות, ובמקום לדבר פשוט מסתכל על מישה מזווית עינו.

היא מכווצת את גבותיה במחשבה ואז ניערה את ראשה. "בואו נמשיך לנסוע."

"לאן?" הוא שואל, לא מוותר. "לאן את רוצה שניסע?"

"לאלכס." היא ממלמלת אחרי רגע.

שני האחרים נאנחים.

 

כבר עברו חודשיים מאז שהם ברחו, ואף אחד מהם לא בטוח איך האשראי של ההורים שלה עוד ממשיך לעבור.

חודשיים שבהם הם נוסעים כל יום, לא בטוחים לאן אבל מפחדים לעצור.

חודשיים עד שהיא מקבלת שיחה ממספר לא שמור— אבל מוכר.

"מישה?" שואל קול שהיא לא מכירה, והבעת המצוקה ברורה מספיק על פניה כדי שקיין ייקח את הטלפון ממנה.

"אלכס?" הוא שואל חזרה.

"אני— לא, אלכס לא יכול לדבר כרגע. איפה מישה?"

הוא מסתכל עליה אבל היא רק מנערת את ראשה, לא יודעת מה לעשות. "מי זה?"

"אני צריך לדבר עם מישה." הוא מתעקש.

"מי זה?" הולי מתערבת בשיחה, זורקת חיוך מרגיע אל מישה.

הם שומעים מלמולים לא ברורים מעברו השני של הקו. "את לא מישה." הקול קובע, והבלונדינית משחררת נחירה.

"אתה לא אלכס." היא קובעת חזרה.

שוב מלמולים, והיא מחייכת בניצחון לפני שקול אחר מדבר. "מישה?" הוא שואל ומישה חוטפת את הטלפון מידיהם.

"אלכס!" היא קוראת, אפילו לא שואלת— מזהה בקלות את הקול. "אלכס— אמא ואבא, הם—" היא מתחילה אבל לא מסוגלת לסיים את המשפט.

"אני יודע." הוא אומר כשזה ברור שהיא לא תמשיך לדבר, "אני… מישה, איפה את?"

היא מסתכלת מסביבם בבלבול, לא בטוחה, אז קיין עונה במקומה.

שוב המלמולים לפני שהקול הקודם חוזר. "תמשיכו לנסוע עוד ארבע ערים דרומה. כשתגיעו לשם ניצור קשר שוב." הוא אומר ומנתק, לא נותן להם הזדמנות להגיב.

השניים מעבירים את מבטם בין הטלפון לבין מישה עד שהיא סוגרת את ידה עליו. "שמעת אותו, למה אתה מחכה? אנחנו צריכים להגיע לשם!" היא קוראת, וקיין לא צריך שיגידו לו פעמיים.