קטגוריות
מסלול רגיל 2021

סיפור מספר 34: לשבור את הקיר מאת תמר ג'ניאז

"נבדקת מאה ארבעים ושתיים עוברת לשלב הבא" קול עמוק קרא לידי, לא היה בו לא שמחה ולא עצב.

אור רך עטף את העולם הקטן שלי בצורה לא אופיינית למנורות הלד הארוכות שדלקו על התקרה. 

רוחות רפאים בחלוקים לבנים הסתובבו סביב המיטות שלנו משאירים אחריהם שובל ערפילי לבן וסמיך, חיכיתי רגע לראות אם ציפורים יצאו מהערפל אבל לשווא. החלונות היו סגורים אז אני מניחה שעדיף כך, היה חבל אם גם להם לא היה איך לצאת. 

ידעתי לפחות שהמדענים לא יניחו להם לצאת, אף אחד מאיתנו לא יוצא. 

הגוף שלי היה כבד במידה יוצאת דופן, כאילו הגפיים שלי עשויים מעופרת ואולי זה באמת היה נכון. מצד ימין שלי הרוחות בגלימות כיסו לחלוטין אדם, כנראה שהוא באמת הפך לעופרת. הייתי צריכה להזיז את הידיים לפני שאהפוך גם אני לפסל. 

התנועות היו זרות לי אבל הצלחתי לכווץ ולהרפות את הידיים, בדיוק כשעמדתי לשכוח למה חשוב לי לזוז ראיתי אותו עובר בכיסא גלגלים. 

זכרתי אותו ממציאות אחרת, הוא נראה חזק יותר במציאות השניה. החלטתי לגשת אליו, זכרתי חלון שחור במסדרון לבן, חשבתי שזה יהיה מקום טוב להיות בו. 

הרוחות עם הגלימות התגבשו לאט, אף אחד מהם לא הסתכל או התקרב אלי, שמחתי על זה. לא רציתי קשר אליהם כרגע.
הצלחתי לנתק את עצמי מרוב המכשירים, הראש והחזה שלי היו מלאים במדבקות שקושרו למכשירים מצפצפים, רציתי שהם יהיו בשקט. הידיים שלי הצליחו לציית לי, זאת הייתה נקודה טובה. החלטתי לאסוף עוד נקודות טובות. כששמתי לב שהאנשים בגלימות לא מתעניינים בי החלטתי לקום. הופתעתי לגלות שהרגליים שלי הרגישו יותר יציבות ממה שחשבתי שהן יהיו, בראש שלי הן היו דומות לגושי ג'לי רוטטים.

כיסא גלגלים ניצב ליד המיטה שלי אבל לא רציתי להשתמש בו. רציתי להגיע בכוחות עצמי לחלון השחור במסדרון הלבן.
המשקל שלי הרגיש מאוד מוזר כשהתקדמתי ויצאתי מהחדר עם המטופלים האחרים, לא בדיוק ציפיתי לרחף אבל כוח חזק ניסה למשוך אותי למטה וההתקדמות הייתה איטית משחשבתי כשניסיתי להילחם בו.
המסדרון הלבן היה ארוך משציפיתי אבל לא חשבתי שאצטרך לעבור את כולו. מצד ימין שלו היו חלונות שחורים כשאף אחד מהם לא היה החלון שלי ומצד שמאל היו דלתות לבנות סגורות, שמעתי לפעמים בכי ולפעמים צחוק כשעברתי לידם. משהו בי חשב שזה משעשע ורצה להשתתף ולהיות חלק מאותן רגשות אבל חלק אחר דחף בי להתקדם. הרגליים שלי צייטו לחלק השני.
"אני חופשי, אני יכול ללכת" הבחור בכיסא גלגלים מלמל אל החלון החשוך, בפינה השמאלית הנמוכה של החלון החומר שהחשיך אותו ירד והאור האמיתי חדר פנימה אל תוך המבנה.
זה היה בלי ספק החלון שלי, האחד שהרגליים שלי חיפשו.
"אתה בכיסא גלגלים" קול של אדם זר הדהד במסדרון הריק, הסתובבתי מהר והסתכלתי לצדדים. זאת הייתי אני, הקול שלי נשמע כמו של אדם אחר. לא זכרתי אותו ככה.
"את זוכרת אותי?" הוא לא הביט בי, ראיתי רק את העורף של האדם הצנום מלפני אבל זכרתי משהו. עיניים שקועות, זרועות חזקות, שיער קצר בתספורת ספורטיבית אבל הדמות הרגישה כמו מתוך חלום.
"אני זוכרת מישהו אחר, זה תמיד היית אתה כאן?"

"כן אבל היו עוד כמה חוץ ממני" הוא ענה והניח יד חלשה ורועדת על החלון. החלון היה חזק, ידעתי את זה וחשדתי שמניסיון.

"זאת רק אני כאן" לא ידעתי אם דמיינתי את הדמות החלשה מולי או שהיא קיימת כאן במציאות, הייתי צריכה לבדוק את זה, "אתה גם כאן? פעם היה כאן מישהו אחר אני חושבת שהוא אהב ספורט והיו לו ידיים חזקות"
"כן זה אני, אני מטפס" הוא אמר כמעט בשאלה, גם לי לא היה ברור מי הוא. 

התקרבתי כדי להציץ על האור מהחריץ הקטן, השמש הייתה רחוקה מאיתנו ואנחנו במקום גבוה ורחוק מהאנשים מתחתינו. היינו בבניין גבוה והאנשים מהחור הקטן לא ידעו עלינו.
משום מה הידיעה הזאת זעזעה אותי, "כמה זמן אנחנו פה?" הסתובבתי אליו כדי להביט בפניו ולחפש משהו מוכר בעיניים השקועות אבל הסתובבתי מהר מידיי, הגוף שלי לא ידע איך להתמודד איתי ונפלתי.

"תהי בשקט!" הוא נזף בי ואני חושבת שהוא יכול היה להיות יותר נחמד, "הם יבואו להרדים אותך שוב"
נאחזתי בכיסא שלו כדי להרים את עצמי והוא נאחז בדפנות של החלון כדי לא ליפול, לא חשבתי שהידיים שלו יכולות להחזיק משהו כרגע. לא כוס מים ובטח שלא את המשקל שלו.

"כמה זמן?" חזרתי ושאלתי. דמות עלתה לי בראש, חשבתי שהוא חלק מחלום רחוק, אדם מבוגר עם חיוך דואג וסלחני. הוא היה צריך לאסוף אותי. 

"אני לא יודע תעזבי אותי" הוא אמר והקול שלו היה צורמני כמו צווחה של סירנה. 

משהו חשוב המשיך להתחמק ממני. 

"יש שם מישהו?" קול חדש נשמע במרחק ואחריו צעדים. מוקדם מידיי, זה לא היה מספיק. לא הגיע הזמן לישון או להתעורר רציתי להישאר עוד. רק לרגע לטפוס את הזיכרון ולהחזיק אותו לפני שיברח.
הבחור שעכשיו נראה מוכר הניד בראשו מצד לצד וניסה להיאחז כמוני במשהו מוצק ואמיתי לפני שיתפורר שוב.
החלטתי לעשות כמוהו כשהקולות התקרבו, בכול הכוח שיש לי קרעתי חתיכת ברזל קטנה מהכיסא שלו ושנינו התהפכנו על הרצפה. 

"איך קוראים לך? איך קוראים לי?" ניערתי אותו והבטתי עמוק לתוך עיניו, באיזה מקום. מרחב בין שנינו קברנו את התשובות והגיע הזמן למצוא אותן לפני שיעלמו לתמיד. 

"אלכס," עיניו נפערו כאילו לרגע הוא הצליח לגעת באור, "את.. לידיה" זה נשמע נכון. היו למילים צליל מוכר. משהו אמיתי.

"אלכס" הנהנתי ונעצתי בו את הברזל. הוא צעק מכאב אבל לא היה בו כוח להתנגד והם היו קרובים. חתכתי בו את השם אלכס אבל לידיה היה שם ארוך והם היו קרובים, צעקו עלינו ממרחק והצליל של הצעדים התגבר כשהתיפוף הקליל הפך לריצה.
חתכתי על עצמי את השם "לי" לפני שהם הגיעו והזמן לזרוק את הברזל המדמם הגיע.
האנשים בלבן הגיעו אלי לפני שהכאב תפס אותי, חשבתי שזאת תחרות ועודדתי את הכאב לתפוס אותי ראשון. חשבתי שאני אוכל להתעורר מהחלום הרע אבל אז נבהלתי יותר כשזה לא קרה. 

האנשים בלבן הרימו אותנו, הם בטח היו מאוד חזקים. לא הצלחנו להתנגד, לפחות בשלב הזה אני לא. ראיתי את אלכס מתפתל ומנסה לצאת מהאחיזה שלהם, הוא צעק אלי משפטים לפני שהם הורידו אותו והזריקו לו חומר שגרם לו לשתוק שוב.
"הוא לא יגיע! הם יהרגו אותנו כמו שהם הרגו אותם!" ידעתי שזה חשוב אבל הוא הפסיק לזוז והקול שצעק בתוכי שתק ביחד איתו. יכולתי להירגע לרגע ולהיות דג מת בידיים החזקות של אותו אדם שהחזיק בי.
הרמתי מבט אל המדען שנושא אותי וצחקקתי למראה האדם המבוגר במשקפיים צבעוניות בוהקות, לא היה כאב מאחורי המשקפיים. רק אותם פנים מוכרות של אדם שפעם הייתי יקרה לו מאוד. 

הוא הניח אותי במיטה המוכרת.

"נבדקת מאה ארבעים ושתיים יכולה לחזור לקומה מבוקרת"

"מה עם נבדק מאה ארבעים ושלוש? המצב הגופני שלו לא נראה טוב, שנשים אותו בקבוצה בסיכון נמוך?" 

"לא, אנחנו לא יכולים לעצור את זה באמצע. אם הוא לא יתמודד הוא ימות, הוא שרד יפה עד עכשיו יכול להיות שהוא יעבור גם את זה"

"סבא, למה אתה פוגע בנו?" מלמלתי וכשהעולם הלך והתשתש לקחתי לו את המשקפיים לפני שהמציאות חזרה והכתה בי חזק מאי פעם. 

הלכתי הלוך חזור באחו גדול כשהשמש מחממת אך לא שורפת לי את הכתפיים.
העולם הזה היה מבולגן מידיי משהו והרבה מידע חשוב נעלם. דרקון ניסה להתגנב אלי מאחור אבל בתנופת יד הרחקתי אותו והוא עבר לשבת בפינה ליד עץ. הייתי צריכה להתרכז.
אלכס, זכרתי אותו. הגענו ביחד והיינו קרובים. הוא היה מטפס הרים מקצועי, אדם בריא וחזק שרצה לראות עולם. האדם הזה בכיסא לא יכול היה להיות אלכס שלי, אולי הוא היה אלכס אחר?
היו עוד אנשים, היינו קבוצה אבל לא הצלחתי להבין מה חיבר בינינו. ניסיתי לטפוס את העבר שלנו אבל הצלחתי לגעת רק בשברי חלומות.

סבא שלי הביא אותי לכאן, התנדבנו. הייתי בטוחה שהתנדבנו. אבל אם התנדבנו למה אנחנו לא יכולים לעזוב?
הגשמתי שולחן על הדשא ועליו חמישה ספלים. הסתובבתי מסביב לשולחן ושמתי לב לשלוש חריטות עבות במקום ברור במרכז העץ שלו, יצרתי סכין והוספתי עוד אחת.
"התעוררנו ארבע פעמים. הגענו חמש ונשארנו שניים." ידעתי מה יהיה הצעד הבא שלהם אבל לא הצלחתי להבין מה תגובת הנגד שאני יכולה לתת מהצד שלי.
היד שלי פעמה מכאב ודם סמיך נשפך על השולחן שלי. השם "לי" נחרט על פרק כף ידי, נעצתי את הסכין על השולחן לא התחשק לי להמשיך לגעת בכלי הזה.
לפחות רגע לפני הסוף הצלחתי להאיר בנו משהו. לפי הסטטיסטיקה, אחד מאיתנו לא יתעורר, אלכס היה החזק מבנינו אבל כרגע נשאר ממנו הכי פחות. 

שיחררתי מתוכי צווחה של חוסר אונים ואפשרתי לרגש הזה לצאת ממני, ידעתי שאני שולטת במציאות הזאת, בטוח היה משהו שיכולתי לעשות אז לא היה טעם לנגוח במבוי סתום כשיש הרבה אפשרויות אחרות.
הסתובבתי מסביב לשולחן. חמש כוסות. הכוס לצידי נראתה כמו הכוס של אלכס. היא הייתה עשויה מחימר, חומר חזק של אדמה והיא עדיין הייתה מלאה בנוזל.
כנראה בחרתי בחימר בגלל העיסוק באדמה, הנוזל היה קר אבל קיים. הוא היה חיי אבל רחוק ממני וחלש. אני לא יודעת איך אבל ידעתי את זה.
משמאלו היה ספל מפורצלן, הוא היה קטן עם קישוטי פרחים קטנים אבל הידית שלו הייתה מנופצת על הרצפה.
"מאיה, אפילו לא זכרתי אותך" דמות של צעירה אופנתית עם שיער בהיר ארוך, עור שזוף ולחיים בוהקות עלתה בתודעה שלי. "מאיה, בבקשה בואי תשבי לידי. אני צריכה אותך" קראתי לאוויר בכל כוחי ונתתי לאוויר להדהד את הבקשה שלי. ספל התה התמלא בנוזל צמיגי דמוי ערפל.

"לידיה! התגעגעתי אליך" חיבוק חם עטף אותי ואני נשאבתי אליו. כמה היה חסר לי החום הזה ומגע אוהב.
"מאיה! הם הולכים להרוג את אלכס, אנחנו צריכות לעזור לו אז בבקשה תספרי לי הכול" אמרתי לרוח הצעירה לידי בזמן שהיא גיבשה צורה לאותה בחורה צעירה ועליזה. שמחתי שהרוח נראתה כמו מאיה בימי חייה העליזים ולא קרה, שבורה ומרוחקת כמו לקראת מותה. 

"אני לא מאמינה שהצלחת לעשות את זה," היא חיבקה אותי חזק ודמעות הערפל שלה הרטיבו את הכתף שלי אבל לא היה לי אכפת. לפחות לרגע קיבלתי את האחות שלי בחזרה. "לפני השינוי הקודם ניסית אבל עדיין לא הצלחת, אני זוכרת שניסית להביא אותי לפני שגם אני נהרגתי. הרגשתי את המשיכה ולרגע הצלחתי להתעורר בזכותך מהחלום אבל הם אפילו לא היו צריכים להתאמץ בשביל להחזיר אותי לשם" 

"זה הולך לקרות גם לאלכס אני מרגישה את זה. אנחנו כולנו אחים, נכון?" השתחררתי לרגע מחיבוקה והתסכלתי על הכוסות, כולנו היינו שם בשלבים שונים של חיינו מחוברים בדרך כלשהי שרק אנחנו היינו שותפים לה. הייתי צריכה לשים לב להשתקפות שלי ושל אלכס על החלון השחור, אם רק הייתי מצליחה להתרחק מאור השמש המהפנט הייתי שמה לב לזה. 

"כן, כמה את זוכרת?" היא שאלה והתישבה מול הספל השבור שלה. היא אמנם הייתה מתה אבל רוח החיים שלה נשארה. היא הייתה אדם מרענן לדבר איתו. חדה, חכמה ויפה. 

"סבא הביא אותנו ואנחנו התנדבנו לעזור לו למחקר שלו" אני אמרתי והיא הנהנה.

"הוא היה צריך לאסוף אותנו אחרי שנסיים, זה היה חקר של שנה" ניסיתי לדוג כמה שיותר פרטים מראשי, סמכתי על מאיה שתתקן אותי כמו שתמיד אהבה כשאגיש לשולחן מידע שגוי. 

"אנחנו כאן שש שנים" היא הרימה בזהירות את הספל ולגמה ממנו. 

הרגשתי כאילו המוח שלי מתפוצץ מבפנים. חתיכות של פאזל השלימו אחד את השני. "אף אחד לא הולך להפסיק את זה ולעזור לנו" אמרתי והיא הנהנה. 

"מארק!" קראתי בקול הרגשתי צורך גדול לראות אותו ולשמוע ממנו. השולחן לא יכול היה להישאר כמו שהוא. אנחנו בשלב האחרון וצריכים לפתור את זה ביחד. "פראנק!"
שני צללים התגבשו במקומות המתאימים, למארק הייתה כוס קפה גדולה מלאה בסדקים ולפראנק כוסית אקספרסו שבורה בחלקה העליון.
"עושים מפגש משפחתי?" פראנק צחק וחיבק את מאיה. 

"טוב לראות אותך לידי" מארק חיבק אותי בגסות, הוא היה אדם גדול כמעט כמו אלכס אבל לא אתלטי כמוהו. ליד שני הגברים אני הבנתי כמה הגוף שלי קטן וחלש. בעבר הייתי חזקה כמותם אולי לא באותו הגובה אבל היה לי גוף שיכול היה להחזיק מעמד במציאות.
"אז מה, אלכס לא פה בשביל שנרכל עליו?" פראנק אמר ושתה מהכוסית הקטנה.
"שניכם עוקבים אחרינו, נכון?" מישהו עזר להוביל את הרגליים שלי למקום הנכון לאותו חלון, אני חושבת שאותו הדבר קרה גם לאלכס.

"ברור! אפילו שחשבתי שתשברי הרבה קודם" פראנק אמר ואז מארק הוסיף

"ידענו שאלכס יחזיק מעמד יותר זמן מאיתנו," הוא תפח על הכרס שלו, "הוא היה מאוד עסוק בלשמור על הבריאות, אני שמח שזה הועיל לו במשהו"

"זה כמו ריאליטי בשבילכם" מאיה נראתה עצבנית, הבנתי איך היא מרגישה אבל לא ציפיתי למשהו שונה.
"אני צריכה לדעת בדיוק מה קורה כאן ומה גיליתם" אמרתי למשפחה היקרה שלי. היינו רגע לפני הסוף והייתי צריכה לפחות לעזור לאלכס, קצת אירוני אחרי שפצעתי אותו. 

מארק הרצין והתיישר על שרפרף העץ באותה תנוחה שראיתי אותה בישיבת עסקים "את בטח כבר מבינה מה הם מנסים לעשות כאן, נכון לידי?" הוא אמר בנימה עניינית ולגם מהקפה. 

"זה החלק הגדול שאני לא מבינה" 

"את היית הכי קרובה לסבא מכולנו, הוא שיתף אותך בהכל. את בטוח יודעת יותר מאיתנו" פראנק אמר וחשבתי ששמעתי קנאה בקולו אפילו שלא הייתי בטוחה. 

הנדתי לשלילה, "הכול מעורפל כרגע, שחכתי הכול" כשראיתי את כולם ככה יכולתי להיזכר ברגעים קטנים, חלומות משותפים שלנו, דברים שרצינו לעשות. כול אחד תמיד היה מאוד ממוקד לכיוון שלו. כל אחד מהאחים מדהים בדרכו שלו.
זכרתי שחלמתי על עתיד בו נהיה קרובים ונחלום כמו שחלמנו בתור ילדים. סבא ידע את זה, הוא שיחק איתנו הרבה בעבר ויכולתי לשתף אותו בחלומות שלי.
תהיות עלו בי אבל לא יכולתי לשתף אותם, הדרקון הרים את ראשו ממרבצו והביט בי בעיניים שחורות בוערות.

רעד קר עבר בי ואיתו תסיסה של אשמה. רק רגש אבל אחד עם קשר חזק למציאות. הם לא ראו, הבינו או הרגישו את הדברים שאני הרגשתי אבל זה השפיע עלינו. הרגשתי מנותקת מהם בדרך שלא נצליח לחזור ממנה. 

"אפשר למצוא כיוון אחר לפעולה, לדוגמא כול פעם שאנחנו כולנו התעוררנו רובנו הרגשנו יותר חלושים ואבודים אבל את היחידה שהתחזקת, אולי את יכולה להשתמש בזה בשביל לעזור לאלכס" מאיה הציעה, היא החזיקה את הספל כאילו שחייה תלויים בו, לא נשאר בו הרבה נוזל ודמותה שלה הלכה ונעשתה יותר ויותר שקופה. 

"אבל אז, פעם הבאה שהם יתעוררו אלכס ימות, צריך משהו יציב יותר" פראנק הוסיף וקלע לפחד שלי.

היד שלי פעמה בכאב וידעתי שזה החיבור שלי לעולם השני, הבנתי שכבר לא היה לי חשוב מה מציאות ומה חלום.
לא יכול להיות שהעולם הזה שאני נמצאת בו כול כך הרבה זמן לא קיים, בניתי אותו, טיפחתי אותו. הוא הבית שלי ואני קשורה אליו.
קמתי ונשכבתי על הדשא, "אני חולמת כבר הרבה זמן, לא?" חשדתי שגם לפני שש השנים האלו הייתי דיירת קבועה בעולם של חלומות.

מאיה נשענה לאחור והביטה על העננים הכתומים, "אני חושבת שתמיד, אף פעם לא מצאתי בזה הרבה תועלת, בחלומות אני מתכוונת"

"אולי בגלל זה את היית הראשונה" פראנק אמר, אני חושבת שהוא רצה לצחוק אבל הסכין שלו פגעה בדיוק במטרה.
אני חלק מהעולם הזה, מאיה לא. היא לא יכלה לחיות בחלומות זה היה מימד זר וכמו כלא בשבילה שהרחיק אותה מהמציאות.
"אני צריכה להתעורר בקרוב. תודה על העזרה, בבקשה תשמרו עלינו. אני אעשה את כל מה שאני יכולה בשביל להציל אותנו" אמרתי להם ממקומי על הדשא. לא יכולתי להסתכל עליהם ולהראות לאחים היקרים שלי את האשמה שחקוקה על פניי. 

"נשמע שלקחת על עצמך את התפקיד שלי," מארק חייך, הוא נשמע מרוצה. תמיד הייתי האחות הקטנה וחסרת היחודיות במשפחה, מארק החזיק אותנו יציבים. הוא היה הגדול מבינינו. "אנחנו תמיד נשמור עליכם" הוא אמר והתנדף עם פראנק שחייך אלי, פעם היינו קרובים אבל הוא היה מאוד חברותי ובאיזה שלב אני נשארתי מאחורה. היה כיף לצפות בו אבל עכשיו כשהמצב הפוך זה מוזר.

מאיה קמה ממקומה ונשכבה לצידי, "את יודעת מה את צריכה לעשות, נכון?"

"אני חושבת שכן" השבתי ויצרתי שיח יסמין שפיזר את ריחו המתוק סביבנו. זאת הייתה מציאות, הריח היה אמיתי. 

לא הייתה דרך לטעות בשלמות בין הריח המתוק והכאב ביד, העולמות היו מחוברים ואני הייתי ביניהם.

"זה יפה," קולה נשמע מריר, "פראנק צדק, לא? הוא אף פעם לא חשב מספיק לפני שדיבר" 

"מאיה אני כול כך מצטערת," עכשיו כשרק שתינו נשארנו ורגע לפני שדמותה התפוגגה מולי הרשתי לעצמי להיראות, "את יודעת לא? שכול זה בגללי ושסבא הולך לקבל את מה שהוא רוצה" 

"חשבתי ככה אבל את עדיין יכולה לתקן את זה" מאיה אמרה וזה נשמע כמו ציווי מפיה, זה היה שינוי מעניין ושמחתי על זה.

"אני אעשה הכול בשביל זה, תאמיני לי" השבתי אבל מאיה כבר הלכה. 

השמש הייתה מהפנטת באמצע השקיעה, חשבתי שזה הרגע הנכון להתעורר ולקחת צעד פעיל בחלום שלי אבל עדיין לא, השמש עדיין הייתה חלק מהזמן שלי ורציתי לחוות אותה עד שהיא תקבר בין העצים.

"אלכס!" התרוממתי לישיבה וקראתי אל השמש, "אני יודעת שאתה שומע אותי! תעקב אחרי הקול שלי אני מצטערת שפגעתי בך אבל אני יכולה לעזור!"

"מה את רוצה עכשיו? את לא יודעת כמה זה כואב" אלכס הישן וטוב ניצב לפניי, עם העיניים החוקרות והזרועות החזקות וכמובן שהטון המבקר שתמיד עצבן והרתיע אותי.

"זה עדיין כואב?" לא יכולתי להתאפק מלחייך אליו, הוא עדיין נשם זה לא היה הסוף. הצלחתי לעשות את מה שלא יכולתי בשביל האחים האחרים שלנו. משהו שונה הולך לקרות לנו. 

"למה שאני אחלום על כאב? אני זוכר את זה אבל דברים אחרים קורים כאן" לרגע היה לו מבט חולמני על הפנים וזה לא היה הזמן לזה. 

"אבל אתה צריך לחשוב על הכאב, ככה לא תאבד את עצמך. אני אעיר אותך ותתרכז בזה כדי לחזור" היינו צריכים לעבוד ביחד בשביל שזה יצליח. הדרך היחידה להשאיר אותו בחיים זה רק אם הוא יצליח לקשר בין החלום למציאות, אם הוא נשאר עד עכשיו זה אומר שיש סיכוי שאלכס מסוגל לזה. 

"את תצליחי להעיר אותי? בהתעורררות הקודמת את היית הרבה פחות מחוברת למציאות ממני, חשבתי שאני חולם רק בגלל שאת היית עדיין שקועה כולך בחלום" הוא נשמע ספקני אבל לא יכולתי שלא להודות בזה שאיבדתי את תפיסת המציאות. לא יכולתי לעבור לגור במימד של החלום, הייתי צריכה להבין איך אני משלבת אותם והחתך היה התשובה הכי נוחה ומיידית שמצאתי, גם אם לא ידעתי בדיוק מה אני עושה.

"אני אהיה בסדר, יש לי תוכנית הפעם" אמרתי וקמתי ממקומי. 

"בסדר, אני אעשה מה שאפשר. נתראה בצד השני" הוא אמר ואני הנהנתי.

הדמות שלו התפוגגה ורק אני נשארתי. נשמתי מלוא הריאות את הריח של היסמין. הדרקון התקרב אלי, הייתה לי הרגשה שבמהלך השיחה שלנו הוא צוטט לנו.
"אני לא אתן גם לאלכס למות בשבילי, אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשכול זה רק התחיל. הייתי צריכה לדעת טוב יותר שככה זה יגמר" הדרקון נראה מרוצה מהתובנה הזאת, הוא אהב את הפחדים והחששות שלי וההודאה באשמה רק חיזקה אותם אפילו שהגיע הזמן לעשות משהו שונה.  בתקופה הזאת ראיתי אותו אוכל טוב וגדל להיות השומר שלי. הוא כאן וסבא שלי שם. שניהם השאירו אותי קטנה וחלשה, עכשיו הגיע הזמן לצאת החוצה.

פקחתי את העיניים, העולם היה מעורפל כאילו ראיתי אותו מתחת למים. המדענים זזו לאט ובזהירות סביב המטופלים, מזריקים דברים, בודקים מדדים וצוחקים ביניהם.
הכול היה חלום, הכול הרגיש כמו חלום אבל זאת הייתה גם המציאות ואני שלטתי בה כמו בחלומות שלי.
התמתחתי במיטה הלבנה והבהלתי כמה מהמדענים שניסו להזריק לי דברים, ידעתי שהם לא התכוונו להעיר אותי בקרוב ולא חשבתי שמישהו מהמטופלים הצליח להתעורר לבד.
לגוף הזה היו גבולות אבל מצד שני גם לא היו, הכאב עזר לי להרגיש שלמה. 

"אלכס!" קפצתי מהמיטה והעמדתי פנים שכוח הכבידה לא היה קיים מעולם, ניגשתי למיטה ליד, המדענים התפזרו כמו עכברים ברחבי המקום, "אלכס אנחנו הולכים הבייתה, בוא תתעורר!" ניערתי את הדמות הישנה ונעצתי אצבע בפצע, להפתעתי הפצע נראה בשלבי החלמה מתקדמים. כנראה שעבר יותר זמן ממה שחשבתי. בכול מקרה זה לא היה חשוב. 

אלכס זז בשנתו ונראה שאם אני אתאמץ הוא יתעורר אבל בחלום שלי לא הייתה לי סבלנות לחכות.
קיררתי את החדר ויצרתי רק בשבילנו נוף הררי כמו בתמונות של אלכס שהוא כול כך אהב לספר לנו עליהם.

"אלכס כולם הולכים בלעדיך, תראה הם כבר על ההר!" אמרתי וניערתי אותו. משהו מתוך כל זה עבד והוא התעורר, נגעתי שוב בפצע שלו כדי לשלב בין העולמות שלנו. הוא פקח בהפתעה את העיניים אבל אלכס נראה חלש מתמיד. 

יכולתי לעשות את זה כל זה בשבילו אבל אם רציתי לעזור אלכס היה צריך לעשות את זה בעצמו, הוא היה צריך לקחת צעד פעיל ולקחת אחראיות על המציאות שהוא רצה לעצמו בדיוק כמו שהוא אמר לי פעם כששקעתי בחלומות.  

"מה קורה כאן?" הוא מלמל מתוך שינה ערה.

"יופי! בוא איתי. מצאתי את המדרגות בשביל לצאת מכאן, נכון שיהיה נהדר להרגיש את השמש?" משכתי את אלכס מהמיטה, הוא היה צריך לבוא אחרי מהר אבל תהליך ההתעוררות שלו היה עדיין איטי מידיי.
חשבתי שיהיה מאוד נחמד לרדת מהמדרגות ליד החלון ולהיפרד ממנו פעם אחת אחרונה, אהבתי את החלון הזה משום מה, אור השמש נראה מאוד מיוחד כשהוא האיר דרכו.

"אלכס," פניתי אל האדם הצנום שצנח בחולשה לתוך כיסא הגלגלים, "אתה רוצה לראות פעם אחרונה את החלון השחור?" 

אלכס הרים אלי מבט ושמץ של חיוך התחיל להיווצר בשפתיו ובין עינייו, אני חושבת שהוא התכוון לענות לי כשקול אחר קרא "תישארו שם!" זיהיתי אותו, זה היה סבא והוא היה שמח, למרות שהוא נשמע מאוד עצבני. 

"סבא!" חייכתי אליו אבל הוא לא החזיר לי חיוך. הבנתי שהוא רוצה לשמור על חזות קשוחה ליד המדענים האחרים שהקיפו אותנו עם מזרקים ומכשירים שהבזיקו מברק כסוף ומחשמל. עלה בי צורך בקוביה של אור שתקיף אותנו, לא יכולתי להסביר את הכול לאנשים בחלוקי הערפל, הם היו הרבה ונראו כעוסים. הקוביה שלי התגבשה מהר וקיבלה צורה של דרקון כתום בצבע השמיים רגע לפני השקיעה. שלושתינו היינו בתוכו והוא נהם לעבר המדעני שניסו להתקרב. הדרקון היה עצוב אבל הוא היה קרוב אלי ותמיד יהיה. 

"אני לא מאמין שזה הצליח," סבא מלמל כשהוא הביט בדרקון שלי, "שברנו את המחסום?"

"סבא" התכוונתי להתקדם אליו אבל אלכס אחז בידי והעביר בה זרם של כאב. לרגע העוצמה של החלום נחלשה, קיר המים שהפריד ביני לבין המציאות ירד וראיתי את הדברים כמו שהם באמת. ידעתי שלא יכולתי לעשות את זה לבד.

"סבא, אנחנו הולכים עכשיו" נשארתי במקומי ליד אלכס, לא רציתי להתקרב אליו אבל הייתי צריכה לשמוע את התשובה ממנו או שהשאלה תמיד תאכל אותי מבפנים בחלומותיי. "אני רק צריכה שתענה לי, למה אתה פוגע בנו?"

סבא צחק וקמטי הצחוק הקלילים שלו בקעו מבין קמטי הזעף לרגע, "יקירה בך אני לעולם לא אפגע, זה היה החלום שלנו, זוכרת?" לא רציתי לזכור ולא רציתי שאלכס יגלה מזה משהו. אמנם המציאות התחדדה בשבילי אבל הקסם לא נגמר, יצרתי כלוב סביב הזקן. ככה לפחות ידעתי שהוא ישאר רחוק. 

"לידיה?" אלכס שאל, הגיע לו לדעת אבל לא רציתי. הדרקון צווח ופיזר להבות אש שהתפשטו על המבנה. המדענים היו חכמים והבינו שזה לא שווה את זה. הם ברחו ושמתי לב שגם ככה אחרי שש שנות ניסוי בבני אדם רק אני ואלכס נשארנו. זכרתי שבהתחלה היו הרבה מאיתנו, זאת אחת מהסיבות שלא היינו מודאגים. יכולנו לדבר עם הרבה נסיינים ולדעת שאנחנו ביחד בזה. אבל עכשיו זה נגמר, מהר מאוד המקום הזה יישרף.

"לכל אחד היה את העניין שלו אבל אנחנו היינו דומים! את לא יכולה לברוח מזה," סבא צחק מהכלוב ולרגע ראיתי את האדיבות שתמיד הייתה בעיניו, "אני הבאתי לך מתנה גדולה יותר ממה שההורים שלך יכלו לתת לך, הם אמרו לך להפסיק לחלום בדיוק כמו שאמרו לי בעבר אבל אנחנו צמאים לחלומות, זה מי שאנחנו ועכשיו כשהקיר נשבר החלום הוא המציאות, העולם יכול להשתנות"

"אני לא רוצה לשמוע את זה! אנחנו הולכים" יצרתי שתי מגלשות ענקיות עד לחלק התחתון של המגדל. לא רציתי להיות כאן גם לא עוד רגע קטן, זה עבר, היינו חופשיים. לא הייתי צריכה להרגיש כלואה כשכל חלום אפשרי פתוח בפניי. 

"אתם חושבים שאתם יכולים להתחמק אבל רק החולמים יכולים לחיות, אין לי בעיה למות כאן, אני יודע שאני בסוף אבל אתה חייבים לי, לאנושות ולכל האנשים שמתו כאן בשביל שאתם תוכלו לחלום בצורה שאתם חולמים היום"

לא רציתי לחשוב על הדברים האלה אבל נראה שהוא משפיע על אלכס כמו שהוא השפיע עלי בעבר.
הגיע התור שלי להעיר את אחי מהחלום, אחזתי בידו והוא מצמץ בעיניו כאילו פיקסי שובב נכנס לו לעין, "אתה לא באמת תמות כאן," ידעתי שאולי יהיו לזה השלכות אבל האדם המבוגר הזה היה פעם האדם היחיד שהבין אותי, המבוגר היחיד שעודד את החלומות שלי במקום ללחוץ עלי לרוץ במרוץ של המציאות, "אתה רק הולך לחלום, בלי להרגיש שום מחויבות להתעורר"

המבנה התחיל להתפורר, הגיע הזמן ללכת. אף אחד מאיתנו לא רצה להיות האחרון מאחור או להשאיר אחד מאיתנו לבד, שנינו ידענו את זה וברגע קצר של החלטיות ירדנו במגלשה אל המציאות החדשה.
מקום בין חלום וערות שאף אחד מאיתנו וגם שנינו היינו שייכים אליו.