קטגוריות
מסלול רגיל 2021

סיפור מספר 43: שחיטה שעל העץ מאת יובל אטיאס

אני שונאת לוויות. שונאת את הדממה המעיקה, את גרירת הרגליים סביב האלונקה, את הבכי הבלתי פוסק. אני שונאת את הרגע הזה, שבו החיים הופכים למוות נורא ומהדהד. בדקות האלו אני תמיד חושבת שאין יותר דרך חזרה, למרות שהייתי במספיק לוויות כדי לדעת טוב יותר. 

כי אחרי המוות, נוצרים חיים חדשים. 

אני משתדלת להזכיר את זה לעצמי כשמסע הלוויה יוצא לדרך. הקהל עומד בכניסה למושב, מקיף את האלונקה שהונחה על הכביש מחוץ לשער הצהוב. הזקנה שעליה עטופה היטב בשמיכות מחממות. 

"קר היום, אה?" ענבר דוחפת אותי עם הכתף ומציעה לי את בקבוק המים שלה. "רוצה להתחמם?"

אני מרימה גבה. אנחנו עומדות רחוק יחסית מהמבוגרים, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים לשמוע אותה. אני סורקת את הקהל בזריזות ומוצאת את ההורים שלי מעבר לאלונקה, שניהם עם הגב אליי. 

"מה יש בפנים?" אני לוקחת ממנה את הבקבוק ומרחרחת את הפיה בזהירות. יש לה ריח מתוק של ליקריץ.

"הפתעה", ענבר מגחכת. אני לוגמת בזהירות והנוזל החריף שורף את הגרון שלי בדרך למטה, משאיר טעם לוואי מתקתק. 

זה נורא. אני משתעלת ומחזירה לה את הבקבוק בגועל. "ערק?"

"זה היה הדבר הכי זול במכולת", היא מתגוננת, "פעם הבאה תדאגי את לאלכוהול".

"לא חושבת שתהיה פעם הבאה בזמן הקרוב. תקווה באמת נורא זקנה", אני מתחפרת בתוך המעיל שלי ודוחפת את הידיים עמוק לתוך הכיסים. הקור נושך את עורי החשוף ובהונותיי חסרות תחושה בתוך המגפיים. אף פעם לא יורד פה שלג, אבל הקור של המדבר מגיע גם אלינו. זה קור אחר, כזה שמתחפר לך בתוך העצמות. 

"מה את אומרת, היא תצרח?" ענבר בוהה בזקנה ששכובה על האלונקה. 

"הם לא מרגישים את הכאב", אני אומרת, קצת מהר מידי. אמא אומרת שכשהזקנים מגיעים לשחיטה שעל העץ הגוף שלהם כבר כל כך עייף וחולה, והם רק מחכים להיקבר. הם לא מרגישים שום דבר. אני בוחנת את תקווה. מישהו עצם לה את העיניים וכיסה את הראש שלה בסמרטוט הלבן שהיא הייתה מגיעה איתו לבית הכנסת בשבת בבוקר. 

"ישי אמר שיעקב בן לולו צרח. הוא היה בלוויה שלו לפני שמונה שנים", היא לוחשת ואני נושפת אוויר בכעס ולוקחת ממנה את הבקבוק. 

"מה את מאמינה לכל דבר", אני רוטנת ובולעת שלוק גדול מידי. הגרון שלי מתחיל לשרוף. "את לא מכירה את ישי הטמבל הזה? יעשה הכל בשביל שמישהו יתייחס אליו". 

"אולי", ענבר מושכת כתפיים, "אבל אני חושבת שזה סיפור אמיתי".

אנחנו שותקות ואני תוהה אם לסמוך על ישי הטמבל שרק מחפש צרות. אם אחד הזקנים היה צורח, היו מדברים על זה במושב, לא? 

אני לא מספיקה לומר את זה לענבר, כי הלוויה מתחילה. הבנים של תקווה מרימים את האלונקה וההמון מקיף אותם בצעידה האיטית משערי המושב לכיוון היער. אני וענבר משתדלות להשתרך מאחור, עם שאר הצעירים. היא מעבירה לי את הבקבוק פעם בכמה דקות, ואחרי כמה לגימות הלשון שלי מאבדת תחושה והטעם הנוראי הופך להיות נסבל יותר. 

היער מידלדל ואנחנו יוצאים אל השדות הירוקים. החיטה נמוכה בתקופה הזאת של השנה, ובאופק אני רואה את העץ הבודד, כתם שחור בראש הגבעה. מקימי המושב מצאו אותו בפעם הראשונה כשהתחילו לעבד את האדמות באזור. הם רצו לכרות את עץ הזית הזקן שהפריע לגידולים, אבל הפועל שנשלח למשימה נפל עם המסור ממש מעל הגזע. 

אחרי המוות שלו, אף אחד לא הציע לכרות את העץ שוב. 

אנחנו מגיעים לראש הגבעה אחרי צעידה איטית והבנים של תקווה מניחים את האלונקה בעדינות על הקרקע. ענבר לופתת את זרועי ואני נצמדת אליה בחזרה. אני שונאת את העץ.

שונאת את הנמלים שעוקפות אותו בסיבוב רחב, שונאת את האדמה הכהה שסביבו, שונאת את הרחש. אני יודעת שלפעמים אמא מגיעה כי הרחש קורא לה. אבא אומר שהרחש לא קורא לו כי ההורים שלו שכחו ממנו מזמן. לי הרחש לא קורא, וטוב שכך. 

שמעון השוחט מתקרב לבנים של תקווה. "מוכנים? אמא מוכנה?" הוא שואל וידו נחה על תיק העור שעל כתפו. ענבר לוחצת לי את היד חזק. הבנים מהנהנים ואחד מהם מלטף את הראש של תקווה. שמעון מסתובב לקהל. "היולדת מוכנה?"

שירה בוקובזה, שאחותה בבית חולים סורוקה, מתקרבת לשמעון ומנופפת בטלפון שלה. "היא בפתיחה עשר, צריך להזדרז". 

"ברוך השם, אז בואו נתחיל. תביאו את המנוחה לכאן בבקשה".

הבנים של תקווה עוזרים לה לקום מהאלונקה. היא נאנחת בכבדות ונאחזת בשמיכות בחוזקה. אני רואה את האצבעות העקומות שלה מלבינות כשהיא מצמידה את הבד אל גופה. 

"מתערבת איתך שהיא תצרח", ענבר לוחשת ואני משתיקה אותה בנזיפה. המתים לא צורחים, לא כואב להם למות. 

שמעון שולף מהתיק את הסכין הארוכה שלו. הוא מניח אותה למרגלות העץ ועוזר לתקווה להתיישב על האדמה. היא משעינה את הראש על הגזע ונאנחת בקול רם. הבנים שלה מקיפים אותה בדמעות. 

"חייבים להזדרז", שירה בוקובזה נלחצת, "רואים כבר את הראש". 

"אנחנו נעשה את זה חלק, תקווה", שמעון אומר למנוחה, "זה בכלל לא יכאב. אולי דקירה קטנה. את רוצה לומר משהו אחרון?"

תקווה מנידה בראשה ונאנחת שוב, והכאב נפרש על פניה כשהיא חושפת את צווארה המקומט. 

"אנחנו נשמע אותך בצד השני", מבטיח אחד הבנים שלה. 

"אם העץ ירצה", מתקן אותו שמעון, "עכשיו אתם צריכים להתרחק, אל תתנו לאמא לראות את הצער על הפנים שלכם. זה לא טוב לה ברגע הזה של המעבר".

הבנים שלה מתרחקים ושמעון מרים את הסכין. זאת סכין רבועה וגדולה, עם קת עץ ארוכה מספיק לאצבעותיו הגדולות. כשהייתי קטנה יותר היו לי סיוטים בגלל הסכין הזאת. חלמתי ששמעון השוחט מגיע לשפוך את דמי על העץ והסכין הענקית בידו. כשהייתי רואה את השוחט במכולת הייתי בורחת משם בבכי. אמא ואבא הכריחו אותי לבקר בבית שלו עד שהשתכנעתי שאני לא בסכנת חיים. 

"שתהיה מנוחתך עדן, תקווה", שמעון אומר והזקנה משמיעה קול עייף ומרימה את סנטרה גבוה יותר. ענבר קוברת את פניה בכתפי כשהסכין מונפת, אבל אני לא מורידה את העיניים מתנועת היד הזריזה של שמעון. אני לא מסוגלת. עכשיו מגיע רגע המוות הסופי, זה שאחריו נוצרים חיים חדשים. 

הסכין עולה ויורדת, ופרץ דם כהה ניתך על הגזע העבות. קול תסיסה נשמע כשהעץ בולע לתוכו את תמצית האישיות של הזקנה. אנשים בקהל מתחילים לבכות, ואחד הבנים של תקווה קורס על הרצפה. האחרים מרימים את גופתה הרופסת ומסדרים אותה על האלונקה. 

שירה בוקובזה מרימה טלפון לאחותה ומתחילה לבכות בהתרגשות. "היא בחוץ! נולדה לנו התינוקת מור תקווה". כמה נשיפות הקלה נשמעות, והמתח עוזב גם את גופי. המוות הוא לא סוף הדרך, הוא פשוט התחלה של חיים חדשים. בטוניס ומרוקו המשפחות שלנו ראו מוות אמיתי. כזה שממנו לא קמים. אמא אומרת שאדם שמת שם, לא נותר ממנו כלום חוץ מהילדים שלו. אבל זה השתנה כשהם עלו לארץ ושיכנו אותם במעברות במושב. הם מצאו את העץ, הפועל נשחט והרחש התחיל, ופתאום המתים התחילו לדבר.

"רואה?" אני לוחשת לענבר והקול שלי רועד, "היא לא צרחה".

"בואי נלך לברך אותה", ענבר עונה בחמיצות וגם קצת בהקלה. "לפני שיהיה שם תור ענק". אבל עד שהאלונקה מפונה מהדרך, כבר יש קהל קטן מסביב לעץ. עכשיו הבנים של תקווה ילכו עם שמעון השוחט, שגם עובד בחברא קדישא, לקבור את הגופה של אמא שלהם באדמה. הנשמה כבר לא בתוך הגוף הזה, אבל הוא חייב להיקבר בכל זאת. 

כשאין גופה והדם נספג בקליפת העץ, ענבר מתעוררת לחיים. היא דוחפת את הבקבוק הריק לכיס של המעיל ומושכת אותי אחריה בין הקהל. "אופס, סליחה!" היא ממלמלת כשאנחנו נדחסות בין האנשים ועוקפות כמה נשים כעוסות. היא מובילה אותנו לחלק האחורי של העץ, הרחק מאזור השחיטה. "יאללה, בואי נברך ונחזור למושב לפני כולם", היא מזרזת אותי ומניחה את ידה על הגזע. 

אני מחקה אותה. התחושה מתחת לאצבעותיי מחוספסת. העץ הבודד רחב ומשורג, וענפיו הנמוכים כמעט מגרדים את ראשי. הגזע עקום, מתפתל ומתעוות בדרכו מעלה. המתים אומרים שהרצח של הבל גרם לעץ לצמוח. דמו היה הראשון שהאדמה שתתה, היא אהבה את הטעם והעץ נברא. אני לא יודעת אם זה נכון, גם המתים יכולים לשקר. 

"תקווה היקרה", ענבר לוחשת לקליפה העתיקה, "תהיה מנוחתך עדן. אני מקווה שטוב לך עם בעלך ושאת שמחה מהבית החדש שלך". היא מושכת את ידה ונראית מרוצה מעצמה. 

אני מברכת את תקווה במילים דומות וזוכה לזמזום עדין מקליפת העץ הגבשושית. תקווה מודה לי. כשאני מושכת את ידי, אצבעותיי מחליקות על הקליפה וכאב חד מפלח את אצבעי המורה. 

"איי!" אני מרחיקה את האצבע ומצמידה אותה לפה. הכאב מתעמעם והופך לתחושת שריפה. 

"מה קרה?" ענבר נראית מפוחדת. המתים לא אמורים להכאיב לנו. 

"כלום, סתם", אני ממלמלת ובוחנת את ידי. חתך קטן וכמעט בלתי נראה מעטר את כרית האצבע. כנראה שאחת הגבשושיות שרטה אותי. אני מביעה בבעתה כשטיפת דם נקוות בקצה אצבעי ומיד ממהרת לאגרף את היד ולדחוף אותה לכיס. "בואי נלך, אני גמורה מעייפות". 

ענבר מביטה בי בהבעה מוזרה, אבל היא חכמה מספיק לא לומר כלום. אנחנו צועדות בשתיקה חזרה למושב, ואני לוחצת חזק על האצבע בתוך כיס המעיל. הדימום התחיל רק אחרי שהזזתי את ידי מהעץ, נכון? הדם שלי לא נגע בגזע. לרגע אחד אני מתפתה לשאול את ענבר אם היא ראתה את הדם שלי מרוח על הגבשושית, אבל אני לא שואלת. הרי כלום לא קרה, אז לא צריך להבהיל אותה סתם. 

באותו לילה אני לא מצליחה להירדם. אני שוכבת במיטה בעיניים פקוחות ובוהה בתקרה המתקלפת של חדרי. כשההורים שלי נכנסים לחדר לבדוק שאני שם, אני עוצמת את העיניים ונושמת באיטיות, אבל המחשבות שלי נתונות לחתך הקטנטן באצבע. 

זה רק חתך. כל ילד במושב יודע שכדי שהרוח תעבור לעץ, צריך לשפוך את דמו של הנפטר. הרבה ממנו. שמעון השוחט חותך את הזקנים בעורק הראשי של הצוואר, הם מאבדים כל כך הרבה דם עד שהפנים שלהם מחליפות צבע לצהוב מחליא. האצבע שלי בקושי נשרטה. 

אבל ניסיונות ההרגעה לא עוזרים, ולמחרת בבוקר אני צועדת להסעה טרוטת עיניים ומותשת. ענבר מרימה גבה כשאני מתנדנדת לידה בתחנה. 

"את נראית על הפנים", היא אומרת בכנות ומעיפה מבט מאחוריי. "התיק שלך פתוח, לא הכנסת את הספרים? יש מתמטיקה היום. הלוויה ממש השפיעה עלייך אתמול, אה?"

אני ממצמצת בלאות וחושבת על יום שלם בבית הספר. אני לא בטוחה שאשרוד את זה. 

"תגידי להם שאני חולה, טוב?" אני מנחה אותה ומסתלקת מהתחנה לפני שהאוטובוס יגיע והנהג יזהה אותי. אני מתכוונת לחזור הביתה, אבל מוצאת את עצמי מחוץ לשער של המושב. 

רק אראה שהכל בסדר שם, אני מבטיחה לעצמי. אם אוכל לראות בעיניים שלחתך הזה לא הייתה שום השפעה, בטח ארדם יותר טוב.

כשאני מגיעה לעץ הידיים שלי רועדות בכיסי המעיל. זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת אותו באור יום. ראיתי אותו מרחוק הרבה פעמים, כשחלפנו עם הטרקטורון של אבא בשבילי העפר הבהירים. אבל מעולם לא התקרבנו לכאן, ומעולם לא הגעתי כל כך קרוב אל העץ לבדי. 

"תבדקי שהכל בסדר ונעוף מכאן", אני אומרת בקול רם ומכריחה את עצמי לצעוד קדימה. העץ ניצב במקום, ענפיו נישאים אל על בערבוביה עתיקת יומין. שום נמלה לא מטפסת על העץ. הן אפילו לא מתקרבות למעגל האדמה שסביבו. העץ הבודד שייך למתים בלבד. 

"הנה", אני ממלמלת ומדלגת על הכתם הכהה שעל האדמה, במקום שבו ניגר דמה של תקווה אחרי השחיטה. "אין פה כלום והכל כרגיל". העץ נראה בדיוק כפי שהשארנו אותו אתמול, עקום ואפור. אני מקיפה את הגזע, עיניי חולפות במהירות על הענפים התחתונים ועל העלים המחודדים. 

אני שוקלת להסתובב וללכת כשעיניי נופלות על גבשושית מוזרה למראה. היו פה גבשושיות גם אתמול, לא? אבל לא כאלו גדולות. הגבשושית בגודל של כדור, כאילו מישהו ניפח את העץ מבפנים. 

היא בוודאות לא הייתה כאן אתמול. אני מתקרבת בחשש ונוגעת בה בזהירות. 

זמזמום עדין עובר דרך אצבעותיי. 

אני קופצת ומרחיקה את היד. אולי זאת תקווה. אולי תקווה מברכת אותי לשלום. אבל נפרדנו ממנה אתמול, ויעברו עוד שבעה ימים לפני שהרוח שלה תתייצב בעץ והיא תוכל לתקשר עם החיים. וגם כשזה יקרה, למה שתקווה הזקנה תרצה לדבר איתי? פעם אחת עזרתי לה להרים שקית של אבקת כביסה במכולת, והיא אפילו לא זכרה איך קוראים לי. 

אז מי זה?

צמרמורת עוברת בגבי ואני בוהה בבליטה באי נוחות. אמא מדברת עם סבתא כל הזמן, היא באה לכאן פעם בשבוע לפחות. 

"סבתא מרים?" אני מניחה את היד על הבליטה שוב, אבל לא שומעת כלום. במקום סבתא, הזמזום חוזר. הוא מהיר וחד יותר הפעם, והתחושה שלו בכף ידי נשארת גם כשאני מרחיקה אותה מהגזע. מה שזה לא יהיה, הוא מתרגש לראות אותי. בחילה עולה בי ואני מתרחקת מהעץ בריצה. אף אחד לא אמור לחכות לי בעץ הבודד, לא בזמזום ולא ברחש. 

 אני לא מצליחה להתרכז בהמשך היום. המחשבות שלי חוזרות שוב ושוב לבליטה בעץ ולזמזום המטריד שבקע ממנה. באותו לילה אני נרדמת וחלומות הביעותים על סכין השחיטה חוזרים. אני מתעוררת בבוקר שטופת זיעה ומתנשפת, ובפעם הראשונה אני שומעת את הרחש.

בואי.

אמא רואה את ההבעה על פניי וקובעת שאני חולה. היא מודדת לי חום ומבקשת ממני להישאר במיטה למרות שהתוצאות תקינות. "רק ליתר ביטחון, נראה שאת מפתחת משהו", היא אומרת בחמלה ומוודאת שאני מכוסה היטב. 

בואי.

הרחש חודר את החלונות המואפלים ואת השמיכה בעקשנות. אני מניחה את הכרית על האוזן ומצמידה היטב, אבל נדמה שהרחש לא מגיע מבחוץ. הוא נמצא בתוך הראש שלי, עקבי ומטריד כמו פסיעות עכברים על רצפת עץ. 

בואיבואיבואיבואיבואי.  

בצהריים אני לא מסוגלת לסבול אותו יותר. 

כשאני מגיעה לראש הגבעה, אני מבינה בחלחלה שאני לא היחידה שמבקרת את העץ היום. דמות קטנה יושבת למרגלותיו, שערה פזור וסבוך על ראשה. 

"לקח לך המון זמן", הילדה אומרת בצקצוק, "המון!"

אני בוהה באף הקטן, בצורת האוזן המחודדת, בכתם הלידה הקטן שעל הצוואר. 

פי מתייבש. 

"הלו, שמעת אותי?" הילדה מתרוממת ומשלבת ידיים על החזה. סוף סוף אני מצליחה להתיק את מבטי מפניה ולקלוט שהיא ערומה. היא רזה נורא, הרגליים שלה ארוכות וגרמיות ועצמות האגן שלה בולטות. אני זוכרת שסבתא מרים הייתה קוראת לי רבע עוף ומעמיסה על הצלחת שלי מנה כפולה של קוסקוס. 

"לא קר לך?" אני מצליחה לפלוט בטיפשות והילדה מעווה את פניה. 

"קר? אחרי כל הזמן הזה, קצת קור זאת ברכה. אבל אני אשמח למעיל שלך, יש פה כל מיני איברים שאני לא מכירה עדיין", היא מביטה בחלק התחתון של גופה. 

האצבעות שלי קפואות. אני מנסה להרטיב את שפתיי ולמצוא היגיון במה שאני רואה, אבל שום פתרון לא עולה לי. אני מורידה את המעיל בתבוסה ומגישה לה. הילדה מתעטפת בזריזות וקושרת את המעיל כמו חלוק. היא נראית מרוצה יותר. 

"אז למה בגוף של אישה?" היא שואלת בסקרנות. 

סחרחורת תוקפת אותי. אני מתיישבת על האדמה בזהירות ובוהה בה בעיניים גדולות. "אה?" 

"אני מכירה את כל השטויות הפרוגרסיביות שלכם עכשיו", היא אומרת בנפנוף, "הקשבתי לכל השיחות. אני מכירה את הפמיניזם וכל זה, אבל היה לי כיף להיות גבר. וביקשתי במפורש שמי שישחרר אותי יהיה גבר". 

אני לא עוקבת אחרי השיחה. "את אני?" אני מתפרצת, "הגוף שלך זאת אני? את הרוח שלי?"

הילדה מביטה בי כאילו אני המשוגעת בשיחה הזאת. "על מה את מדברת? ברור שזה הגוף שלך, זה הדם שלך. השתמשתי בתבנית שנתת לי. אני הבל", היא רואה את האימה בעיניים שלי ונאנחת בהגזמה. "הבל? הבל בן אדם? מוכר לך? תגידי, את בכלל מבינה ששחררת אותי?"

אולי אני הוזה. אני בטח חולה ושוכבת עכשיו במיטה, והחום גורם לי להזות שטויות. הקשבתי ליותר מידי סיפורים מטופשים של ענבר, וזאת התוצאה. הבל מעקמת את האף ומצביעה עליי. "את לא התכוונת בכלל, נכון? זה קרה בטעות?"

"את לא אמיתית", אני אומרת לה.

"את לא אמיתית", היא נעלבת ופיה משתרבב, "אז אני מבינה שזה קרה בטעות. טוב, תודה בכל זאת. חיכיתי הרבה זמן ליום הזה".

אני בוהה בה רגע ארוך. "איך אתה בחיים?"

"את", היא מתקנת, "נתת לי גוף של בת. אחרי הרצח אלוהים נורא כעס, את יודעת. קין הטמבל חשב שאם הוא יקבור אותי בשדה אף אחד לא ימצא אותי, אבל אלוהים דווקא מצא אותי בקלות. ביקשתי ממנו שיהרוג את קין בחזרה, זה מה שהוגן", היא נעצרת ומחכה שאגיב. אני מהנהנת במהירות ומסמנת לה להמשיך. 

"אבל אלוהים אמר שאמא ואבא כבר זקנים מידי והם לא יכולים להביא עוד ילדים, אז קין ירבה את הארץ, ואני אוכל לחזור לחיים אחרי חמשת אלפים שנה ואז זה יהיה תורי".

"תורך?" אני מנסה לעקוב. 

היא מהנהנת. "כן, את יודעת. להרבות את זרעי", היא חושבת רגע, "או מה שזה לא יהיה שיש לי עכשיו. אלוהים שתל את העץ מתחתיי והבטיח שיום יבוא והדם של קין יחזיר אותי לחיים". 

אני מנסה לעכל את כל הסיפור הזה. "אבל אמרת שזה היה הדם שלי שהחזיר אותך", אני אומרת, "מהחתך אתמול". אני מרימה את האצבע ומראה לה. 

הבל מהנהנת. "ברור, את צאצאית של קין. אחרת זה לא היה עובד".

אני מנסה להיזכר בשיעורי תנ"ך. "את יודעת שאת וקין לא הייתם הילדים היחידים של אדם וחווה, נכון?"

"את מדברת על שת? הוא לא היה בדיוק הענף הכי ישר על העץ", היא לועגת, "הצאצאים שלו לא מטרידים אותי במיוחד. עכשיו בואי נתחיל". 

אני לא בטוחה שאני אוהבת את כל הרעיון הזה, אבל הילדה שמולי כבר סופקת ידיים ומתחילה לרדת מהגבעה. אני מתרוממת ומתחילה לרוץ אחריה. 

"לאן את חושבת שאת הולכת?" אני שואלת כשהיא מתקדמת בנחישות. 

"למצוא משהו לאכול", היא אומרת, "ולהתחיל להתרבות".

אני מתלבטת איך לומר את הדברים בעדינות ובלי לפגוע בה. "את יודעת שאת ילדה עדיין, נכון? נראה לי שנצטרך לחכות קצת עם הרבייה".

"עד מחר זה יעבור", היא מבטלת את דבריי, "אני אגדל מאוד מהר לגודל האמיתי שלי. מה אוכלים עכשיו בעולם הזה? תני לי את הדבר הכי טעים שקיים, המתים לא הפסיקו לדבר על אוכל".

 

*

"זה טעים", הבל נוגסת בלאפה השנייה שלה. היא בולעת כמעט בלי ללעוס ואוספת עם אצבעותיה הקטנות את פיסות השווארמה שנפלו על השולחן. 

"איכס, אל תאכלי את זה", אני אומרת כשהיא מכניסה לפיה חתיכה שנפלה לתוך המאפרה.

"זה על שולחן האוכל, אפשר לאכול את זה", היא מושכת כתפיים ומביטה בי בעיניים גדולות. "אפשר עוד אחד?"

"נגמר לי הכסף", אני מנידה בראשי, "אכלת מספיק, יהיה לך כאב בטן".

היא רוטנת לעצמה וממשיכה לבלוס את המנה שלה בביסים גדולים. אני מביטה בה אוכלת ותוהה מה נעשה עכשיו. אני לא יכולה לתת לה להסתובב בחופשיות, היא מכירה את העולם הזה רק מהסיפורים של המתים. והסיפורים היו, מסתבר, קצת לא מדויקים. היא הופתעה מאוד לגלות את המזגן באוטובוס. 

אם אקח אותה הביתה אצטרך להסביר להורים מה קרה, ומה בדיוק אומר להם? הבת שלכם כל כך שלומיאלית שהיא הצליחה לחתוך את עצמה על עץ המתים, והעירה את הנרצח הראשון? אני לא חושבת שהם יקבלו את זה יפה. אולי אצליח להגניב אותה פנימה לחדר שלי. 

צל גדול נופל על השולחן ואני מרימה מבט מבוהל, רק כדי למצוא את שמעון השוחט מביט בי בפליאה. "סרוסי, מה את עושה בנתיבות באמצע היום? אין לימודים?"

אני מציצה בבעתה בהבל, אבל היא עסוקה בלעיסה ולא מקדישה לנו תשומת לב. "אני שומרת על בת דודה שלי". 

"בת דודה? יפה לכן", הוא מביט בהבל לעומק ועיניו מתכווצות, "אתן ממש דומות, את והיא. כשהיית קטנה היית בדיוק ככה".

אני מנסה לחייך, אבל הפה שלי מתעוות בתנועה מוזרה. "כן, הרבה אומרים לנו". 

שמעון השוחט בוחן אותי עוד רגע ארוך, אבל לבסוף מחייך בחזרה ומאחל לנו בתיאבון. אני בוהה בגב שלו עד שהוא יוצא מהחנות ורק כשהוא נכנס לרכב שלו, אני מצליחה להסתובב. 

"טעים", הבל נוהמת ומלקקת את האצבעות. 

אני נאנחת ומושיטה לה מפית. "בואי נמצא לך מקום להתחבא בו".

 

*

"אל תצאי מכאן בשום מצב, מובן?" אני גוהרת מעל המקפיא ומביטה בהבל השוכבת בפנים בחוסר נוחות. "אני אבוא לקחת אותך אחרי שההורים שלי יירדמו". הוצאנו את המקפיא מהשקע ורוקנו אותו מכל המאכלים, אבל הבל עדיין נאלצת לקפל רגליים כשהיא שוכבת בפנים. אני יכולה להישבע שלפני שעתיים, כשרק חשבתי על הרעיון, היא הייתה קטנה יותר.  

"אני מתחילה להיות רעבה", היא רוטנת, "את לא יכולה להשאיר אותי פה".

"אני אגניב לך אוכל", אני מבטיחה ומנסה לשמור על ארשת פנים רגועה. איך היא עדיין רעבה? כשחזרנו הביתה האכלתי אותה בכריך חביתה וירקות, וכשרוקנתי את המקפיא היא הייתה עסוקה בנשנוש חבילת גלידה משפחתית. לאן כל האוכל הזה הולך?

"מה אני אמורה לעשות פה?" הבל עושה פרצוף מצוברח ואני מזהה את עצמי מגיל שתיים עשרה, גבעולית ורגזנית וחסרת סבלנות. 

"את יכולה לנסות לישון", אני מציעה, "תנסי לספור כבשים". ולפני שהיא מספיקה לשאול, אני סוגרת את המכסה בחבטה. עכשיו אני רק צריכה למנוע מההורים להיכנס למזווה במשך הלילה, ומחר בבוקר אגניב את הבל החוצה. מחר היא תצטרך להתמודד עם העולם לבדה, אני לא יכולה להמשיך לשמור עליה. 

במטבח אמא יושבת וחופנת את פניה בכפות הידיים. אבא עומד מעליה במבט מודאג. 

"מה קרה?" אני שואלת בזהירות. יכול להיות שהם גילו על הבל? מה הם יעשו לי? מה עם יעשו עם הבל? הם לא יפגעו בה, הרי היא תמונת מראה שלי. והיא לא עשתה כלום לאף אחד. 

"הרחש", אבא מפטיר, "עושה לאמא שלך מיגרנות. נראה שסבתא מרים חייבת לדבר איתה בדחיפות".

"היא צריכה ללמוד לחכות בסבלנות", אמא אומרת בקול עמום, "גם כשהיא הייתה חיה תמיד היה צריך לקפוץ לפקודתה. זה לא עובד ככה יותר".

אבא מלטף את ראשה. "אולי בכל זאת תקפצי לשם? רק כדי להרגיע אותה?" 

אני מתחילה להילחץ. מה אם סבתא יודעת על הבל? מה אם היא תספר על מה שקרה לאמא? אסור שאמא תגלה את האמת. "אולי נכין לך תה, אמא?" אני מציעה ושועטת על הקומקום. "זה ירגיע את המיגרנות, תוכלי לבקר את סבתא מחר. היא באמת לא יכולה לקרוא לך מתי שהיא רוצה". 

אני מספיקה למלא את הקומקום במים כשפעמון הדלת מצלצל. אבא מסמן לי להמשיך עם התה וניגש לפתוח. אני מוציאה כוסות כשקולות רמים נשמעים במסדרון. 

אוי לא. אני מסתובבת במהירות ומנסה להיראות תמימה כשאבא חוזר למטבח ובעקבותיו שמעון השוחט וענבר. היא נראית מבוהלת ומלאת אשמה, ותולה בי מבט שאומר שאכלתי אותה. 

אמא מרימה את הראש מכפות ידיה בהפתעה. "שמעון? ברוך הבא, איזה הפתעה משמחת", היא אומרת, אבל ההבעה של שמעון לא מפשירה. הוא מעביר את מבטו הקשה ממנה אליי. 

"זאת הבת שלכם?" הוא שואל את אמא מבלי להוריד ממני את העיניים. 

"אה", היא נראית מבולבלת, "כן. אבל אתה מכיר אותה, מה יש לך שמעון? הכל בסדר?"

"איך את יודעת?"

הבלבול על פניה גדל. "איך אני יודעת מה?"

"שזאת הבת שלכם", שמעון מחווה עליי, "איך את יודעת?" 

אבא מזעיף פנים. "תגיד לי, אתה השתגעת? בטח שזאת היא. מי זאת עוד יכולה להיות?"

"זה בדיוק מה שבאתי לברר", הוא מוריד ממני את העיניים סוף סוף. "היום ראיתי אותה בנתיבות עם הבת דודה הקטנה שלכם. דומה לה בול".

עכשיו תורה של אמא להזעיף פנים. הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה ואני מתפללת שהבל תישאר במקומה במקפיא. "איזה בת דודה? אין לאחים שלנו ילדים עדיין". 

שמעון מהנהן בסיפוק, כאילו קיבל את התשובה שרצה. הוא פונה לענבר. "ספרי להם מה שאמרת לי".

ענבר מהססת ומעיפה בי מבט מתנצל, אבל כששמעון מזרז אותה הבוגדת פותחת את הפה. "היא נחתכה אתמול בלוויה", היא מרימה אצבע, "על העץ". 

אימא משתנקת בקול רם ואבא שולח יד לאחוז בשיש. הרגליים שלי מתחילות לרעוד ואני מטלטלת את הראש. "זה לא נכון", אני משקרת בבהלה, "לא קרה כלום. זאת הייתה סתם שריטה". 

"אין דבר כזה סתם שריטה", הפנים של אבא צהובות, "את יודעת את זה. לא הזהרנו אותך להיזהר עם העץ, הזהרנו!"

אני מנסה לחשוב על תשובה שתמחק את האימה שמשתקפת בעיניו, אבל הפה שלי יבש. המילים נתקעות בגרוני וכלום לא יוצא. מה אומר להם? שהעץ הוליד שיבוט שלי ובפנים שוכב הבל בן אדם? אני לא חושבת שזה ירגיע אותו. 

"איפה היא?" שמעון אומר בקוצר רוח וידו נחה על תיק העור שלו. "קחי אותנו אליה תכף ומיד".

"לקחת למי? שמעון, תסביר לנו מה קורה", אמא דורשת, "אתה לא יכול פשוט להתפרץ לפה ככה, גם אם היא נחתכה".

הגבות השחורות של שמעון מתכווצות מעל עיניו. פיו הבשרני מתהדק והוא מצביע עליי. "זאת לא הבת שלכם, יפעת. את לא רואה? זה הוא, הבל". 

אבא ואמא מחליפים מבטים מבוהלים וענבר מצייצת בפחד. "ישי סיפר לי פעם מה קורה אם מקריבים דם חי", היא מלמלת, אבל שמעון מהסה אותה. "הבל היה קבור מתחת לעץ, והוא היה צריך להישאר קבור שם. המתים הגנו עלינו מפניו, שמרו עליו בפנים. הבת שלכם שחררה אותו, ועכשיו הוא מסתובב חופשי בגוף שלה". 

"אני – אני –" אני מתחילה לגמגם ופחד שוטף אותי. "איך אתה יודע?"

"חשדתי ברגע שראיתי אתכן יחד בשווארמה. עכשיו תגיד לי איפה שמת את הבת האמיתית של סרוסי". 

"אבל זאת אני!" אני קוראת, "אני האמיתית. אני אקח אותך להבל, החבאתי אותה במזווה. יש לה גוף של ילדה קטנה, אתה תראה". 

ידיי רועדות כשאני מנסה לפתוח את דלת המזוודה, ההורים מצד אחד ושמעון וענבר מצד שני. "היא פה בתוך המקפיא, הוצאתי אותו מהשקע". כשאנחנו מתקרבים למקפיא הבל מתחילה לדפוק עליו מבפנים בטירוף.

"תירגעי, אני משחררת אותך", אני פותחת את המכסה וקופצת לאחור בבהלה. בבואה ערומה שלי בוהה בי במבט מלא אימה. היא משתנקת ומושכת את עצמה החוצה עד שהיא ניצבת מולי בדיוק באותו גובה. 

"אמא!" היא קוראת בבכי, "תוציאו אותי מפה! היא כלאה אותי פה!"

"מה?" אני מתבלבלת ובוהה בגוף הערום שלי, שניצב עכשיו מול ההורים במלוא תפארתו. "איך גדלת כל כך מהר? את בגיל שלי עכשיו?"

מאחוריי, אמא ואבא משמיעים קולות מלאי פחד וענבר נצמדת לקיר הרחוק בבעתה. "זאת – זאת – איך יודעים מי זאת מי?" 

אני מסתובבת אליהם בכעס ומצביעה על הבל. "זאת הבל, היא הייתה בת עשר לפני חצי שעה בערך. איך היא צמחה ככה?"

"שקרנית!" הבל צורחת ויוצאת בגמלוניות מהמקפיא, "את הבל! וכלאת אותי פה כדי שתוכלי לרצוח את כולם ולהרבות את זרעך", היא עוצרת, "או את ביציותייך. איך שזה לא עובד". 

דמעות של חוסר אונים נקוות בעיניי ואני מסתובבת כדי לחבק את אמא, אבל היא מתרחקת ממני בגועל. "לא, לא", היא מרימה את היד, "תישארי שם. שמעון, מה עושים?"

שמעון  מכניס את ידו לתיק. "חייבים לעצור את הבל האמיתית לפני שהיא תגיע לבגרות מינית. לא נצליח לעצור אותה, היא תהיה חזקה מידי. זאת שבמקפיא צודקת, הבל האמיתית תנסה להרוג את כל צאצאי קין ולהתרבות עם בני שת".

"איך אפשר להבדיל בינן בכלל?" ענבר מצייצת מהפינה ואני מעיפה בה מבט כועס. היא באמת לא מזהה את החברה הכי טובה שלה? אנחנו מבלות חצי יום ביחד מאז הגן. 

שמעון פונה להורים שלי. "אתם יודעים להבדיל?" 

"זאת אני!" אני רוטנת בכעס, אבל הבל מחקה אותי בדיוק באותו טון. ההורים שלי מעבירים בינינו מבטים מבולבלים ומנידים בראשם. הם לא מזהים אותי. ההבנה נוחתת בראשי ואני מתמלאת פחד. הם מכירים אותי כבר שש עשרה שנים ולא יודעים לומר מי הבת האמיתית שלהם? 

אני מסתובבת להבל בכעס. "למה את משקרת? עזרתי לך כל היום, האכלתי אותך בלי הפסקה".

הבל מנגבת דמעות מזווית עיניה ומושכת באפה. "אני עזרתי לך, וכלאת אותי פה במקפיא בתוך הבית שלי".

"אין ברירה", שמעון אומר ושולף את סכין השחיטה המרובעת שלו, "אם הן לא מוכנות לומר את האמת, נצטרך לטפל בשתיהן". עיניי נמשכות למתכת המבריקה מעצמן. סכין שחיטה צריכה להיות מושחזת היטב, והסכין של שמעון כזאת. הוא מטפל בה כל ערב.

"אתה לא יכול", אמא קוראת בבכי ונופלת על הרצפה, "זאת הבת שלי!"

"את מזהה את הבת שלך?" שמעון שואל בקוצר רוח, וכשהיא מתחילה לבכות בקול רם יותר, הוא מסתובב אלינו והסכין בידו. אני צועדת לאחור, לבי הולם באוזניי ועיניי לא עוזבות את הסכין. אני נעצרת כשרגליי נתקלות במקפיא ואני מבינה שאני עומדת סמוך להבל. היא בוכה בקול רם ואני יכולה להרגיש את גופה רועד.

"הזדמנות אחרונה לומר את האמת", שמעון מזהיר וידו אוחזת היטב בסכין. עיניו נעוצות בי ואני יודעת עם מי הוא מתכוון להתחיל. שמעון לא מפספס אף פעם. הוא מדויק להפליא, והוא רק צריך לפגוע בעורק שלי כדי לסיים את העניין. 

אם הוא ישחט אותי כאן לעולם לא אדבר שוב עם ההורים שלי. בלי לוויה ובלי שחיטה שעל העץ, המוות שלי יהיה סופי בהחלט. אני אמות כמו שמתו בטוניס, ואני עוד לא מוכנה לזה. 

הסכין מונפת באוויר. אני תופסת את הבל בכתפיים ומושכת אותה קדימה. היא צורחת במחאה, אבל היא עוד לא התרגלה לגוף הגבוה ולגפיים הדקיקות שלה, ולי דווקא היו ארבע שנים של למידה איטית. היא מאבדת שיווי משקל ורגליה מסתבכות זו בזו. היא נופלת קדימה. 

אמא צורחת. אני צורחת. 

דם כהה פורץ מהצוואר של הבל ומכתים את פניו של שמעון השוחט. הוא מושך את הסכין, והמתכת כבר לא מבריקה כשהיא יוצאת מהגוף המת. מי שהייתה פעם הבל נופלת על הרצפה בקול חבטה. 

אני מרימה את האצבע המורה שלי וגופי כל כך רועד עד שאני לא מצליחה לייצב אותה. "להבל לא הייתה שריטה", אני אומרת, "ככה תדעו מי אמיתית".