החדר היה מואר למחצה, משתלב בערפל ששכן בחוץ כמו שהיה תדיר בחודשים אלו באדמת בריטניה. השעון כבר הראה את השעה 9, אך העלטה בחוץ נראתה כאילו זה עתה אלה השחר. ברייד ישב בכיסאו, רגל אחת מונחת על השידה שמתחת לשולחן. המסך שמולו הראה את התזכירים האחרונים, שגרתיים בהחלט. תקלה זוטרא במערכת אחת, חוסר תיאום במערכת אחרת. הוא פיהק, מכסה את פיו באחורי ידו מתוך הרגל. לא היה בחדר אדם נוסף, או שום דבר אחר שיכול להפיג את השיממון של הבוקר האפרפר שנדמה ששאל את תפקידו של הלילה להרדים את כל באי עולם. -" מתי ישתנה כאן משהו?"- הוא שאל בקול, מביט אל העננים שעמדו איתן, כאילו קבעו את מושבם לעד ברחובותיה הארוכים של לונדון.
-"איני יודע כוונתך, אדוני. למעשה, תנועות אינספור מתרחשות כאן כל רגע."-
הוא התנער ממחשבותיו והסתובב על כסאו לעבר הדלת. רוברט, הרובוט העוזר עמד, פניו חסרי המשמעות מופנות אליו. הוא התלבט כמה רגעים והחליט שבנסיבות אלו אפילו שיחה עם רובוט עשויה להביא תועלת.
-"לא שאלתי אותך, רוברט."-
-"אני יודע, אדוני. אך חובתי המוסרית היא לעזור לך בכול שאלה."- ענה הרובוט עם נימה קלה של נדיבות.
-"אין לך מוסריות, רוברט. אתה רובוט!"-
-"הנך שוגה, אדוני. התוסף הפסיכולוגי האחרון שקיבלתי מאפשר לי לנהוג במוסריות ראשונה במעלה, ואף ליזום הומור. אינני כעת מוסרי פחות מהמלכה, ואף לא פחות מבדח ממנה."-
מילים אלו הספיקו לו. דעתו על חוש ההומור של המלכה הייתה זה מכבר לא מן הראויות לנתין של הוד מלכותה, והוא שאף להסתיר את דעתו זאת.
הוא הסתובב בחזרה אל המסך המרצד. התזכירים הבהבו בצבע אדום, דורשים את התייחסותו. –"חכו עוד מעט,"- הוא מלמל,-"מסך בית בבקשה."- המכשיר נשמע להוראה. התזכירים נמוגו ואת מקומם תפסו עשרות חלונות קטנים של תמונות בביתו. –"החדר של טום."- הוא הוסיף. התמונות התחלפו במהירות, וכעבור רגע קט החדר של טום נפרס למולו. הילד עדיין ישן, מכוסה בשמיכה מעוטרת בדמויות מצוירות. אחת מידיו נשלכה הצידה בזווית מוזרה, כאילו ניסה לתפוס משהו אך שב ונרדם. הוא הביט בו ארוכות, באפו הקצר והטלטלים שהתפזרו לכול עבר, עד שבסוף קפה את עצמו להמשיך. –"בחזרה לעבודה."- החדר של טוני קטן במהירות, משתלב בטבלה של התמונות האחרות מביתו, ולאחר עוד רגע התזכירים המהבהבים שוב מילאו את המסך.
אט אט עברו הדקות על צג השעון, עד שהצטברו דיו וגם השעה התחלפה לה. המערכת שהוא תיקן הפעם הייתה מן המורכבות לטעמו- המתכנתים ההודים שיצרו אותה נתנו בה קווי אופי שאף בריטי לא היה בטוח כיצד יש לנהוג בה. אך כך החליטה ההנהלה, שהתוכנות לוויסות מפעלי הענק צריכות מזג נינוח. –"כאילו אנחנו הבריטים לא רגועים מספיק."- הוא רטן, מנסה שוב ושוב להזין פקודה למערכת שסירבה לקבל מרות.
צלצול מחדר הכניסה בישר על בואו של מבקר. רוברט פתח את הדלת וקד קידה לאדם שנכנס. האיש היה נמוך קומה. קרסו הרחבה קידמה את ראשו העגלגל שהסתרכה ממנו בלורית עבה של שיער שמנוני.
-"בוקר טוב."- אמר ברייד ונעמד לכבוד מנהל המחלקה.
-"בוקר."- השיב האיש והתיישב על כיסא ממול לשולחן. ברייד התיישב בחזרה עם התחושה הברורה ביותר שהביקור הוא לא לשם שיחת רעים. הבעה כבדה שכנה על פניו של האיש, ונראה עצבני כמו בפעם האחרונה שהרובוט האישי שלו ניסה להעיר לו על סידור העניבה. רובוטים של מנהלים חרגו לרוב מגבול הטעם הטוב בתחום זה, והרובוט שלו אף שאף להצטיין.
-"יש לנו בעיות, ברייד."- הוא פתח.
-"כאליו יכולתי לחשוב אחרת."- הרהר ברייד.
-" אתה בוודאי עסקת בשעות האחרונות במערכת מפרופיל "z", התעשייה הכבדה שלנו."-
הוא הנהן, מאשר את דבריו של האיש.
-"אך זה רק חלק קטן ממה שאנחנו מתמודדים אתו הבוקר."-
-"תמיד יש לי רק חלק מהתמונה…"-
-" לא מדויק, ברייד… אתה רק חודש שלישי בעבודה… תבין אותנו, לטובתך התכוונו, כדי שתיכנס מהר לעניינים… בחודשים האחרונים הפננו את רוב התקלות אליך. הסתדרת איתם היטב, אני חייב לציין… ההנהלה מרוצה מאוד מתפקוד המחלקה."-
-"אין זה העניין כרגע, ברייד יקירי. נדבר על זה אחר כך. כרגע יש לנו יותר בעיות במקביל ממה שהיה לנו אי פעם. ראיתי את העבודה שלך, זה יוצא מן הכלל. אני רוצה שאתה תיקח פיקוד על המצב הנוכחי, אם מלוא הסמכויות."-
-" ומלוא האחריות?"-
-"אני סומך עליך, ברייד."- אמר האיש ונעמד מכיסאו. -" אני בטוח שתנהל את המשבר היטב."- הוא אמר תוך כדי שהוא נסוג בזריזות מפתיעה. –"בהצלחה!"- הוא הוסיף, והדלת נטרקה מאחוריו.
דקה ארוכה הוא הוא המשיך לבהות בדלת. כבר כמה פעמים הוא חשב על כך שהעומס בעבודה קצת מוגזם, אבל תירץ את זה ביוקרתיות של המחלקה. לא היה קל להתקבל לעבודה הזאת, המחלקה המרכזית לוויסות וניהול של מחשבי העל של המדינה כולה. אבל לבצע גם משימות עובדים אחרים?
-"אני צריך חדר מצב של הצוות."- הוא אמר לעבר הצג. תריסר חלונות נפתחו במסך. עמיתיו הביטו בו בקשב, כנראה כבר הסבירו להם שהוא מנהל את המהלך.
-"שכול אחד ישלח לי את רשימת התקלות שהגיע אליו."-
האנשים פעלו במהירות, וכעבור זמן קצר המסך שלו התמלא בטוויות אדומות.
-"סדר אותם בפריסה מול הרשימה המלאה של כל מה שיש לנו. אני רוצה תצוגה גם לפי אחוזים."-
המיצג שנוצר היה מרהיב, עם עשרות גרפים שסיכמו אלפי נתונים.
-"רבותי, לפי מה שיש לפני, כ-3 אחוזים מכלל המערכות מתפקדות כרגע באופן לקוי. מישהו יודע מה הסבירות של מצב כזה?"-
רון, הוותיק שבעובדים, ענה מייד. –"זה בכלל לא סביר. למעשה, אני לא זוכר שעברנו את האחוז וחצי בחיי."-
-"אז אני מבין שיש בפנינו אתגר… אני אחלק מטרות, כל אחד יעבוד מול מוקד אחד."-
הוא סקר את הרשימה, לקח לעצמו את מה שנראה כדחוף ביותר וחילק לשאר חברי הצוות תקלות אחרות. האנשים ניגשו למשימות שקיבלו בשמחה גלויה, נהנים מכך שהם צריכים להתמודד רק עם מטלה אחת מוגדרת.
-"מערכת בתי החולים…"- הוא מלמל, פותח את קבצי העל-מודע של התוכנה. –"אף פעם לא התעסקתי אתך. במה חלית את, רופאה שכמותך?"-
זה היה מסובך, ממש כמו שהוא חשב. מערכת מסורבלת עם עשרות הצטלבויות בין האגפים השונים, אך כעבור מאמץ לא מבוטל הוא התחיל להרגיש את הזרימה שלה, את איך שהמסרים זרמו מקצה לקצה, מהחולה שהשתעל במיון עד למוח האינסופי של רופא-העל, ובחזרה דרך נתיבים אינספור אל אותו אדם תמים, שמעולם לא יבין מה הוא הפעיל עם הדלקת גרון שלו.
-"מי יצר אותך?"- הוא השחיל שאלה.
-"אני לא מגלה סודות."- ענתה המערכת.
-"אתיקה רפואית גם כן."- הוא נענה בראשו, -"מעניין באמת מי עשה את יצרת המופת הזאת. בטח לא הודים."-
-"הנה"-, הוא קבע לבסוף,-" הכול פה שוב יציב."
-"מה קורה אצלכם?- הוא פנה לחברי הצוות. האנשים הגיבו אחד אחרי השני. מרביתם היו בשלבים מתקדמים של טיפול בזירה שלהם.
-"מעולה… בואו נראה מה נשאר לנו עוד."- הוא הכריז ופתח שוב את המיצג של המצב הכללי. עיניו צדו את המשבצת שבה הופיעה הסך של אחוז התקלות, מקווה לראות שהוא ירד לפחות בחצי אחוז. פתאום הוא מצא אותה, את המשבצת, ומבטו קפא. המדד עמד על שבעה אחוזים, ותפס לעבר השמונה. נהיה לו קר.
-"רבותי,-" הוא דיבר שוב בקשר עם כל הקבוצה. –" פתרנו עד עכשיו מספר תקלות. בזמן שהתעסקנו בהם, נוצרו פי ארבע תקלות חדשות. אנחנו מתקרבים כרגע לתשעה אחוזים של אי-יציבות."-
הראשון ששבר את הדממה הכבדה היה רון. –"אין דבר שלא ניתן לפתרון. העיקר שנשמור על קור רוח."-
-"איזה קור רוח, רון!"- הוא צעק. –"זה לגמרי מחוץ לשליטה!"-
-"רוגע, אדוני הצעיר."- הגיב רון בלי להניד עפעף.-" בואו נחשוב."-
הוא הסתכל שוב במיצג, מאמץ את מוחו יותר מאי פעם. –"אני חושב שיש כאן למעשה חבלה אחת מכוונת, נגיף אחד שמתפשט.-" הוא אמר לבסוף.
המדד תפס מעלה, עובר את התשעה אחוזים.
–"זה נראה כמעט כמו מלחמה.-" אמר אחד האנשים, אך הוא התעלם, מנסה לחשוב. –"מה קורה פה?"- הוא חש איך שאונות מוחו נדבקות אחת לשניה, מסרבות להבין.
-"אנחנו צריכים להבין מאיפה פועל מי שעושה את זה ולנתק את השרת שלו. בכול מחיר, לא משנה מה עוד מחובר לשמה."-
-"רעיון נאדר, אדוני."- שוב פעם אמר האיש שהתריע בפני מלחמה. –"אבל איך נדע מאיפה הוא עושה את זה? זה יכול להיות כל מקום בכדור הארץ, ולמען האמת גם בירח ובמאדים!"-
-"קדימה, רבותי. אין לנו זמן. אנחנו צריכים לנסות להבין את עקרון הפעולה של הנגיף ובאיזה אופן הוא מתפשט ממערכת למערכת. חייבים לאתר את המקור."-הוא אמר, וצלל אל תוך הסבך העלום של מחשבי-העל.
אנשי הצוות עבדו בקדחתנות. כמעט מדי דקה נשמעה קריאה נלהבת, אך שוב ושוב זו הייתה תקווה כוזבת.
-"מי שמפעיל את הדבר הזה הוא פשוט שד."- אמר אחד האנשים.-"זה פשוט לא הגיוני, איך שהוא חודר לכול מקום…"-
-"האמת היא שגם סגנון הפעולה שלו לא ברור. לפי מה שאני רואה, השיבושים שנגרמים לא תואמים אף וירוס שהכרתי קודם."- אמר רון.
ברייד האזין בחצי אוזן לשיחה, מנסה להמשיך לחפש. חשבה מוזרה הבריקה לרגע במוחו. –"זה לא שד, זה בן אדם."- הוא אמר.
האנשים הביטו בו בתמיהה.
-"תמשיכו."- הוא אמר, מסיט הצידה את חלון התקשורת.
הוא פתח את המיצג ועצם את עיניו, מנסה לשכוח את כל מה שסביבו. –"מי אתה, באמת?"- הוא שאל, מתבונן ארוכות בגרפים העקומים שתיארו את ההרס.
-"רוברט."-
-"כן, אדוני."- נענה הרובוט.
-"אני צריך שתשב במקום שלי ותתעסק עם המחשב, שיראה כאליו אני נמצא פה."-
-"אדוני יודע שהחוק אוסר על רובוטים בעלי אינטליגנציה רגשית לבוא במגע עם מחשבי-על. ישנו חשש שהסינתזה בין האישיויות תוליד תוצרים לא מבוקשים."-
-" אי-אפשר שיהיה יותר בעיות ממה שיש עכשיו, רוברט. וחוץ מזה, מצד המוסר ראוי שתשמע לאדון שלך גם עם סיכון אישי, ולא כן?"-
-"אדוני יודע מה הוא עושה… אלך אחריך באש ובמים!"- הכריז הרובוט, והא יצא מהחדר במהירות.
הדלת של הבית נפתחה לקראתו, מזהה את צעדיו. בפנים הכול היה שקט, שום דבר לא השתנה מאז שהוא יצא בשעה מוקדמת של הבוקר. –"טום!"- הוא קרא. מהחדר של הילד נשמע צליל מוזר. הוא רץ ופתח את הדלת. הצעצועים שכבו בצד, ועם הגב אליו ישב טום. על ברכיו היה מחשב קטן, עשרות גרפים ותרשימי זרימה של מחשבי-על פרוסים על המסך.
-"בני!-"
טום סובב את ראשו. עיניו התרחבו בהפתעה.
-"מה אתה עושה, תום?"- הוא שאל, מנסה לשמור על קול רגוע.
-"משחק אתך, אבא."-
המשרד שקק חיים. יומיים עברו מאז שהמחלקה המרכזית לניהול וויסות צלחה את המשבר הגדול בתולדותיה, והצוות כולו נשם לרווחה. אפילו הרובוטים נראו מרוצים יותר מתמיד, כאילו החשמל זרם בהם מהר יותר, ובעננים שכיסו את השמש החלה נסיגה,- או שלפחות כך טענו החזאים בחדשות.
ברייד ישב במקומו הקבוע, מתעסק בעצלתיים עם מערכת שהחליטה לשבור שיגרה.
מחדר הכניסה נשמע צלצול, וכעבור רגע נכנס מנהל המחלקה.
-"ברכותיי, ברייד. בחיי, מגיע לכולנו…"- הוא אמר, מתיישב בכיסאו.
-" אך זה עתה השלמתי את הדיווח לפרלמנט על הנעשה. למעשה, זה כבר שנים רבות שאני מתריע על האפשרות של תקלה רבתי שיכולה להיווצר בצירוף מזג אויר וטעויות מצטברות. אני בטוח שזה מה שקרה הפעם, איך לכך שום סבר אחר. מכר וותיק מהוועדה אמר לי שאני הולך לקבל קידום… הגיע הזמן, ללא ספק."-
-"ומה רצונך ממני?-" שאל ברייד, מתקשה להסתיר את חיוכו.
-"אני חושב שראוי לתת לך קידום מסוים… הרחבת סמכויות ואחריות…"-
-"אני דווקא מעוניין בלצמצם את המשרה. אני צריך קצת זמן פנוי."- אמר ברייד
-"לשם מה?-"
-" התחייבתי לבן שלי שאשחק אתו כל יום. אני צריך להיות אתו קצת יותר… נראה לי שארד לחצי משרה."- הוא אמר, ומאמציו להסתיר את חיוכו עלו בתוהו לנוכח ההבעה חסרת ההבנה על פניו של האיש.
-"כדבריך, ברייד… מעולם לא כפיתי עליך דבר. ההפסד כולו שלך."- אמר האיש, השחיל עוד כמה מילות נימוס ועזב את החדר.
הוא פתח שוב את המחשב. הודעה חדשה הגיע ממערכת בתי החולים.
-"אני נוצרתי בברזיל."- כתבה המערכת.
הוא נעצר, מנסה לחשוב.
-"רוברט."-
-"כן, אדוני."- ענה הרובוט.
-"הצלחת לדובב את המערכת הזאת?"-
-"אכן כן, אדוני."-
-"איך עשיתה את זה, רוברט?"- הוא שאל, מסוקרן.
הוא שלח את מבטו על הרובוט, והיה מוכן להישבע שאם רובוטים יכלו להאדים, אז הרי שפניו של רוברט היו עוטים גוון עמוק של סלק.
-"הייתי ג'נטלמן, אדוני."- ענה רוברט, וחזר לעמוד ליד הדלת.