בקשות
אבא ואימא היו בטוחים שגם השנה יובל יבקש לאפיקומן איזה משחק מחשב אלים. הם כבר הפנימו בצער שעידן התמימות של "דיסני" ו"לגו" חלף לבלי שוב. תראו את החדר שלו, לדוגמה: פעם התנוססה על הדלת תמונה של מיקי-מאוס במכנסיים ומותנייה צהובים, מצחיקים כאלה, ומעליהם מעיל כחול ארוך; היום תלוי שם פוסטר של קורט קוביין, סולנה המופרע של להקת הרוק נירוונה. ועדיין קיוו שיבקש מהם משהו "חברותי" יותר שיקרב אותו לבני גילו או לפחות יוציא אותו מהבית – ציוד מחנאות או נעלי ספורט, ולא משהו שידון אותו שוב לבדידות נזירית בחדרו שבעליית הגג. גם ככה הוא מסוגר מדי לטעמם; מתבודד, מריר. משום כך כה הופתעו לשמע הבקשה.
"תוכי מדבר?!" חזר אחריו אבא כלא מאמין. מאיפה הרעיון המוזר הזה? מה ליובל ולחיות? ואימא משכה בכתפיה בארשת תימהון ומבוכה.
"כן, תוכי. מה רע?" התלהם יובל. "בעצמכם אמרתם שנמאס לכם ממשחקי המחשב שלי ושאני צריך להתחיל לעשות עוד דברים". אימא ניסתה את הטיעונים הרגילים על רעש, מחלות ולכלוך, ואבא אמר ש"חיות זה אחריות" וש"הוא יימאס אחרי שבוע, ומה אז?", אך יובל בשלו.
כמה ימים אחר כך מצאו עצמם מכתתים רגלם בין חנויות לחיות מחמד בבקשם תוכי מדבר שיהיה לשביעות נפשו של יובל ולשביעות ארנקם שלהם. מחנות לחנות הסכינו כי יהיה עליהם להיפרד מסכום כסף גדול בהרבה ממחירו של משחק מחשב ממוצע, אך דווקא יובל התקשה לבוא על סיפוקו.
"מה רע בתוכי הזה?" שאלה אימא נוכח פיונוס מרהיב, ויובל הפטיר: "אין לו אופי". "ומה עם ההוא?" הצביעה על אקלקטוס חביב, סלומון איילנד. יובל טען ש"אין לו עיניים חכמות", וכך קבע גם ביחס לקקדו אמברלה לבן הציצה. והג'אקו האפור? "ילדותי מדי".
בהתחשב בלהט הדרישה הראשונית לתוכי, משפטים כמו "יש לו קול מעצבן", "הוא בטח עם תסמונת דאון" ו"זה סתם תרנגול צבעוני ורועש" הפתיעו את אבא ואימא. אולי הוא כבר לא ממש רוצה תוכי ולא נעים לו לחזור בו? אך כל בדל גישוש בכיוון זה עורר מחדש את הדרישה הלא-מתפרשת לתוכי מדבר. מה נכנס בילד? מבוכה אחזתם; ומצוקה.
לבסוף הגיעה הגאולה ממקום לא צפוי. קרוב לשעת סגירת החנויות, ברחוב צדדי למדי, איתר יובל חנות שבחלון הראווה המוכתם שלה, לצד מחתות נחושת ופסלי אלילים מן המזרח, הוצגו כמה עורבים קצרי זנב ובז נודד לבקן. "חנות לעניין" קבע, ותכף אץ אל פתחה והוריו היגעים נסרכים אחריו באין-אונים.
פנים החנות היה אפלולי. לאורך הקירות ניצבו שטיחים פרסיים מאובקים גלולים, מפות עתיקות משורטטות על קלף ואצטבאות כבדות עמוסות כלי זכוכית ומתכת שתכליתם עלומה. מן התקרה השתלשלו כלים מכלים שונים שהטילו צללים מתעתעים בחלל החדר והשמיעו סימפוניית נקישות ודנדונים עם כל פרץ רוח. חנות שלא הייתם מקדישים לה מבט שני בחלפכם על פניה ברחוב, אך אילו קראתם עליה ברומן גותי או בסיפור פנטסטי, משערים הייתם כי דברים טמירים ועלומים נספנים בקרבה. לשם נחפז יובל, ושם, בגומחה קטנה בכותל השמאלי, עמד מוקסם מול כלוב ברזל חלוד ומעוקם. הכלוב היה ישן מאוד ובעל סוגר מפותל בצורת נחש. אך לא הכלוב הוא שריתק את יובל, אלא השוכן בו. בת כנף תמהונית, ספק ציפור שיר ספק עוף דורס, עוטה פלומה מקורזלת וקודרת; מין לא-מין של תוכי מהוה, שכאילו נמלט מחלום בלהה. בהשתוקקותו הכבושה לא השגיח יובל בכניסת הוריו לחנות ובמבעי הפלצות והזעווה שנתמלטו מפי אמו למראה העוף הכחוש והגרמי שריתק את בנה והילך עליו קסם מסתורי מן הסוג האפל מכול, זה המבשר על שנות המרי הדווקאי של גיל ההתבגרות הזכרי.
פאריד, המוכר הפרסי הכרסתן והמשופם, הביט בחשד ביובל ובהוריו. הם לא היו מסוג הלקוחות שהיה רגיל בהם. גם הוא הופתע מכמיהתו המסתורית של יובל אל התוכי המרוט, וטיעונים כגון "סוף סוף תוכי עם אופי שלא נראה כמו ברבי" היו זרים לאוזנו. ברם זאת למד מאביו המנוח: "לקוח הוא לקוח"; ומיד חישב בלבו מחיר שיניב לו רווח נאה ולא ירתיע את ההורים. זאת אסור שיקרה, הן כבר גמר בלבו למכור את התוכי בהקדם. חושד היה שמאז נתגלגלה חיה זו אל חנותו, משנקרא ליטול את עיזבונה של קשישה ערירית ותמהונית שמתה בנסיבות לא ברורות לפני כשישה שבועות, אירעו אצלו דברים מוזרים: עכברושים מתים נמצאו בכוכים, רמשים גדולים ולא מוכרים רצו במעברים, שלושת החתולים שהביא נעלמו, וכמה דרורים קמיקזים התרסקו למוות בחלון הראווה שלו. פעמיים, עת שהה באחורי החנות בשעת לילה מאוחרת, דימה לשמוע קולות שיחה בשפה נשכחת, גרונית ומעוררת אי-נחת, אך אלו דממו כשהרים מבטו. פעם אף חשד ששמע שירה עמוקה שהושרה בכמה קולות. תחילה פטר את הדברים כעניין של מה בכך, אך מבטו הסגול של התוכי נטע אי-שקט בלבו, עד שהחליט להיפטר ממנו במהרה. לא שיש קשר בין הדברים, אבל מה שבטוח בטוח. הוא נשם לרווחה משנסתלקו לבסוף ההורים וילדם, בלקחם עמם את התוכי.
אהבות
"יו-בל. תגיד יו-בל".
שתיקה.
"דג. תגיד דג. זאת מילה קצרה; אני בטוח שאתה מסוגל".
בתחילת השבוע, כשהתוכי רק הגיע והכול היה חדש, חשב יובל שבטח הוא מתרגש וחושש, ולכן אינו מדבר. אבל עברו כבר כמה ימים, אז למה הוא לא מדבר? אולי גם הוא מרגיש בודד, בלי שום ציפור אחרת שתהיה אתו? ואולי הוא רוצה לעוף? או שהוא מתגעגע למישהו? ליובל אין תשובות ושתיקת התוכי עצובה לו, אך הוא ממשי לנסות. יושב עמו בסבלנות שעות ארוכות, לואט לו מילים וצלילים, מרעיף חמלה ודאגה.
בערב אימא דופקת בדלת חדרו. "יובלי, בסוף השבוע אנחנו רוצים לקפוץ לסבתא. תרצה לבוא?"
הוא דווקא מחבב את סבתא, אבל מה עם התוכי? הוא התכוון לנצל את סוף השבוע להעמיק את ההיכרות עמו. אולי ככה יתחיל לדבר. "נראה לי שאני אוותר. אני מעדיף להיות עם התוכי".
אימא מקמטת פניה בתימהון. "נו באמת, יובל. נסיעה של שעתיים-שלוש זה לא ביג-דיל. אני בטוחה שהתוכי ישרוד. סבתא תשמח מאוד אם תבוא".
"לא רוצה! די", הוא מרים את קולו, "אמרתי שאני רוצה להיות עם התוכי".
"בסדר בסדר, תהיה עם התוכי שלך. אבל למה להתרגז ככה?"
גם הוא אינו יודע למה התרגז כל כך. רק יודע שהוא מוכרח להיות עם התוכי בסוף השבוע.
וכך היה.
יובל העביר את סוף השבוע ספון בחדרו, עמל על שידול התוכי לדברים. את שיעורי הבית בתנ"ך שכח להכין, וגם למבחן במתמטיקה לא התכונן; אבל הייתה לו סיבה טובה – הוא חייב להקדיש זמן לתוכי, לפחות עד שירגיש בנוח, עד שיתחיל לדבר.
גם השבוע הבא עמד בסימן הציפור. ברגע ששב יובל הביתה, היה זורק את התיק בכניסה, חוטף משהו מן המקרר וטס במדרגות אל חדרו. שם היה יושב שעות מול התוכי, מתבונן בו, משמיע לו מוזיקה, מנסה לחלץ ממנו הברה או שתיים, ומשתף אותו במחשבותיו ובקורות אותו. המחשב נשאר כבוי יותר ויותר – ואין ספק שאבא ואימא בירכו על כך; אבל הפריע להם שבנם הזניח את לימודיו, ואפילו את לבושו – כאילו שכח להתבונן בראי הגדול שבחדרו טרם צאתו לבית הספר.
ארוחת הערב המשפחתית, שעליה הקפידה אימא כבר שנים כי "חשוב שיהיה זמן קבוע לכל המשפחה", לא הייתה חביבה עליו עוד קודם, אבל עכשיו היא נראתה כנצח מסויט. למה אימא חושבת שמעניין אותו לשמוע מה קרה לה בעבודה או מה אמרו ברדיו הטיפשי? ואבא בכלל; ממש מרתק לשמוע איך הוא עמד היום בפקק. אוף. הוא רק רצה שהארוחה תסתיים והוא ישוב לתוכי שבחדרו.
"יובלי", אימא קוטעת את רטנוני לבו, "לך קרה היום משהו מעניין בבית הספר?"
נו באמת, אילו שאלות מעצבנות. מה כבר יכול להיות מעניין בבית הספר? זה מעניין שהוא לא הצליח לענות על השאלה של המורה וכל הכיתה צחקה עליו והמורה שיחקה אותה "לא שומעת"? זה מעניין שבהפסקה שלושה בריונים כפכפו אותו וקראו לו פריק? למזלו היום עבר מהר, כי הוא ידע שבבית מחכה לו חבר אמתי שאפשר לדבר אתו בלי שהוא יצחק עליך. "לא. לא קרה שום דבר מיוחד בבית הספר. סתם עוד יום מחורבן".
"יובל!" אימא ואבא נחרדים. ואבא מוסיף: " אני לא מרשה לקלל בבית הזה, אתה שומע?"
הוא מתבונן באביו הכועס. שיכעס. "מה אתם רוצים? שאלתם איך היה בבית הספר אז עניתי לכם".
אבא לא משתכנע. "אל תתחכם אתנו! אתה לא תקלל יותר, זה ברור?"
יובל אינו עונה. מה נסגר עם ההורים המעצבנים האלה? מה הוא כבר אמר – את האמת?
"טוב", אבא אומר, "אם אין לך מה להגיד אז סיימת את ארוחת הערב שלך להיום".
סוף סוף. אילו ידע שזה פשוט כל כך, היה מקלל הרבה קודם. הוא עולה לחדרו וטורק את הדלת – שלא יבינו שהוא שמח ללכת, ומשליך עצמו על המיטה. התוכי מביט בעיניו הסגולות, העמוקות, וליובל נדמה שהוא מחייך אליו.
*********
מקור המנגינה אינו גלוי לו, אך ליטופיה ממתקים ברוך את נפשו, מפכים באדווֹת קלילות של הרמוניות עדינות שכמו ננסכות אל באר חרבה הכרויה בתהומות הווייתו, מַרוות ומנביעות, מעוררות צלילים שכוחים של אושר וחלום. אוושת הרוח הפורטת בנוצותיו שוררת לו זמר אהבה, רומנסה אוורירית ומרנינה, עת דואֶה הוא ברקיע הרענן, עולה ומיתמר על תרמיקה שקופה כבן מקום השב ממרחקים. הם שניים – נוסקים שמים, קלילי אברות, וכליל של אור עוטר ציצת ראשם; הוא והתוכי. ואין התוכי אפרורי ומרוט נוצות. שַׂלמת גוונים בוהקת מרהיבה לגופו, מכהה גלגל חמה בנצנוצי צבעה. עוטה פסי אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וגם סגול, שכמו נמשכו עליו מעדנות בליטופי מכחול שמימי. וגם הוא יפה כמו התוכי המרהיב. גם הוא אהוב וחביב ורצוי. ויחד, שניים כאחד, הם מעופפים ברקיעים, שלווים ומאושרים, ודבר לא יפר את מתק טיסתם.
רזים
"די! אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר… – אתה תקשיב לי עכשיו, ותקשיב טוב. זה כבר עובר כל גבול! אני לא מאמינה שאתה נותן לאיזו ציפור מטופשת להרוס לך את העתיד… – כן! להרוס לך את העתיד. אתה יודע כמה שהציון במתמטיקה חשוב; אנחנו אומרים לך את זה כל הזמן. אבל אתה לא מקשיב, ואני כבר לא יודעת מה לעשות. קודם, כשהיית שקוע בַּמשחקי מחשב שלך, לפחות השקעת בלימודים. אבל מאז שקנינו לך את התוכי המגעיל הזה, אתה רק מסתגר בחדר ובכלל לא לומד. ותראה מה קרה: קיבלת נכשל במבחן במתמטיקה. במתמטיקה! במקצוע הכי חשוב. מה יהיה אתך?"
"הוא לא תוכי מגעיל! תפסיקי לקרוא לו ככה".
"אני אקרא לו איך שאני רוצה, והגיע הזמן שתבין שזו רק חיה מטופשת ושהעתיד שלך יותר חשוב. אני מתחרטת שקנינו אותה בכלל. וזה כל מה שיש לך להגיד? שהוא לא מגעיל?"
" יש לי הרבה דברים להגיד, אבל בכלל לא אכפת לך מה שאני אומר, אז למה שאני אגיד אותם?"
"למה? כי אני אימא שלך ואני דואגת לך ואני רוצה שיהיה לך טוב, ולכן אני מנסה לגרום לך להבין שהלימודים שלך יותר חשובים מהתוכי המטופש הזה. זה למה!"
"הוא לא מטופש והוא לא מגעיל, תפסיקי! את בעצמך מגעילה, שאת מדברת עליו ככה".
"אני מה? מה אמרת הרגע?"
"אמרתי שאת מגעילה".
"יובל! תעוף לחדר שלך תכף ומיד ואל תצא לארוחת הערב; מצדי שתלך לישון רעב. אתה לא תדבר ככה להורים שלך והגיע הזמן שתתחיל להעריך את כל מה שאנחנו עושים בשבילך. אני לא מבינה איך יצא לי בן חוצפן כזה… למה אתה עוד פה? תעלה מיד לחדר".
טריקת דלת.
חרון.
שיממון.
קורס מותש למיטה הסתורה, משתרע פרקדן וכולא דמעותיו. למה הם צריכים להיות כאלה רעים? למה הם לא יכולים להבין? הוא נפנה לשמאל ומביט בתוכי שבכלוב. התוכי מחזיר מבט, ויובל לא יכול שלא להפליט בדל חיוך. התוכי שלו. הוא קם ממיטתו, גורר כיסא ומתיישב מול היצור האפור והמרוט, ורק גבו נפנה אל הדלת הטרוקה ואל הראי הניצב לה בסמוך, מימין לארון.
"אני אוהב אותך, אתה יודע? תגיד או–ה–ב". התוכי זוקר ציצתו הדלולה ומעביר מקורו לאורך סורגי הכלוב, מפיק מין צליל "טטטררר" מהיר ואוהד. עכשיו יובל מחייך באמת. "לפני כמה לילות חלמתי עליך, על שנינו יותר נכון. ואיזה חלום זה היה! אני חושב עליו כל הזמן. גם אני הייתי ציפור ועפנו יחד בשמים, וזה היה כל כך מקסים. ובכלל לא היית אפור כזה, אתה היית צבעוני לגמרי. נראית כמו הקשת בענן, אבל זה היית אתה, אני בטוח. והיה כל כך טוב לעוף, וזה היה כל כך אמתי. בחיים לא היה לי חלום כזה, כאילו שזה בכלל לא חלום, אלא זיכרון או משהו כזה". יובל עוצם עיניים, נזכר שוב בחלומו.
"זיז. זיז".
עיניו נפקחות באחת. הוא חלם או שהתוכי דיבר? התוכי מטה ראשו ונועץ בו עיניים סגולות. "אתה אמרת את זה?" יובל שואל. והתוכי ממשיך לנעוץ מבט.
"זיז גדול. זיז גדול. הטיל ביצת רזים, שיבר ש' ארזים. טיבע שישים כרכים, נמחו כל האחים. זזזיז! זזזיז!"
מה?!
יובל היה בהלם. כבר חשש שהתוכי לעולם לא ידבר, והנה הוא נושא משפטים שלמים. כלל לא היה אכפת לו שהתוכי שורר שירי ילדים מטופשים וחסרי פשר – הוא דיבר!
עד חצות הלילה כרכר יובל הנרגש סביב התוכי, הרעיף עליו מילים וחטיפים והתחנן שישוב לדבר. גם התוכי נראה נרגש. התרוצץ הלוך ושוב לאורך כלובו, נקש על סורגי הברזל, ואף השמיע לחשושי "כככסססס" שהזכירו ליובל קול של נחש; אבל לדבר לא שב.
*********
שדות ומטעים מתלכדים לפסיפס מרהיב של חוּם וירוק, המנוקד פה ושם צמרות כהות ויישובים לבנבנים. נימים כסופים של נחלים צלולים מתנוצצים בזוהרי חמה. פסי המשעולים והדרכים הראשיות נראים כקווים עדינים שנחרטו בחרט דק מן דק. הרחק באופק הרים גאים ומיתמרים קושרים עטרה מוריקה לעמק הפורה, ובראשם יסדה השמש טירת אור קסומה וססגונית בקרניה הנשברות לעת השקיעה. מלמעלה הדברים נראים יפים יותר, מטוהרים. אך אין פנאי להשתאות. עליו לברוח. מהר. נפנוף כנפיים מאומץ, מַתמיד; קריאת אימה נפלטת ממקורו. ענני סופה וזעף מתקשרים באופק הרחוק, מאחורי זנבם הנס, טוענים את האוויר בחשמל רוטט; מבשרים על שחור ומטר. חושך עט על הארץ. מנוסָה. כנפי החסידה מציירות קו ברור שאליו עליו לשאוף, אך כנפיו המאומצות מחשבות להישבר. מתחתיו מתייאש ברווז ירוק נוצה ומעליו חשים במאמץ יונה, חגלה ודרור. דומה שרק הדוכיפת שבראש הלהק הנמלט אינה יגעה מהמעוף, אבל אימה כבדה ומשתקת ניבטת מעיניה. לא מן החושך הם נסים, גם לא מן העבים השחורים המתחשרים. אלה רק לבוש הם, תכסית. מסתירים ישות אחרת, מבעיתה מכול. ישות זדונית ואכזרית הדולקת אחריהם. הימלטות נואשת. שלושים ציפורים מוכות אימה נסות בשמים מתקדרים. ופועם הדופק. הכר רטוב מזיעה ניגרת. חלום. רק חלום.
יובל מרים מבט תוהה אל חלל החדר המוכר. וזוג עיניים סגולות ועמוקות מביטות בו בריכוז. בדממה.
נתקים
הוא שמח שיהיה היום לבד בבית. ככה לא יצטרך לענות על שאלות מעצבנות. חיטוט קצר בתיק והוא מוציא את המפתח. כן, הבית ריק. עכשיו צריך להתקלח מהר ולהחליף בגדים – לשים חולצה חדשה, שאימא לא תראה שזאתי התלכלכה מבוץ ומדם. פעם אחת הספיקה לו: לפני שנתיים יגל ועמרי הרביצו לו קצת אחרי הלימודים, בקטנה כזה – לא הרבה דם, ואימא מיד נכנסה לסרט. אבא התקשר להורים שלהם ותוך יומיים כל הכיתה קראה לו "תינוקי של אימ'לה". לא תודה. עדיף לחטוף מכות כל יום, העיקר שלא יצחקו עליו שוב.
הוא נחפז לחדרו ללבוש חולצה חדשה ונקייה, ומחליט לוותר על ארוחת הצהריים שאימא השאירה לו במקרר. ממילא אין לו הרבה תיאבון לאחרונה. בחדר הוא מקפיד לנעול את הדלת – שתהיה לו פרטיות. לוּ נפנה לימין והביט בראי התלוי שם, הייתה מתגלית לו חבורה מכוערת שמעטרת את פניו, אך הוא פונה מיד שמאלה, לתוכי שלו.
"הי", הוא אומר, והתוכי מטה ראשו מצד לצד. יובל נאנח. אחר כך מספר איך היה רוצה להרביץ ליגל ולעמרי, בריונים מטומטמים שכאלה, וכמה שהוא שונא אותם. התוכי מקשיב ומפעם לפעם חוזר על מילה או שתיים. אט אט הכעס מתפוגג, ותחושה אחרת, חמקמקה ושקטה יותר, תופסת את מקומו. יובל מביט בתוכי באהבה.
"אתה בטח עצוב להיות בכלוב כל היום, לבד כזה, אני מבין אותך מאוד".
"לבד, לבד", אומר התוכי, ומביט ביובל בריכוז.
"כן", מחייך יובל בתוגה, "גם אני מרגיש ככה לפעמים. כאילו שלאנשים לא באמת אכפת, לא באמת שמים לב…". חוט המחשבה נותר פרום, אבל התוכי ממשיך להדהד אותו: "לא אכפת. לא אכפת".
דלת הבית נטרקת; בטח אימא חזרה. והיא מצפה שהוא ירד לדבר אתה, לשמוע את הקשקושים שלה ולראות את כל הדברים שהיא קנתה. למי יש כוח לזה? הוא עייף וממש אין לו חשק לדיבורים. מחליט ללכת לישון מוקדם. לאחרונה הוא ישן הרבה מאוד, אז אימא לא תציק לו; סתם תחשוב שהוא צריך הרבה שעות שינה, כי "הגוף שלו צומח עכשיו". תמיד היא יודעת יותר טוב ממנו מה הוא צריך, מה עובר עליו, מה הוא מרגיש. שתחשוב. יובל עולה על יצועו בבגדיו ומביט בתוכי. המילים ממשיכות להדהד בראשו שעה ארוכה, לובשות משמעויות ועומקים עלומים. "לבד. לבד. לא אכפת. לא אכפת. שונאים. שונאים. לבד…".
*** * * *
חושך. קשה לראות. קשה לנשום. אוויר סמיך של סערה קודרת סוגר עליהם בשתיקה. מפעם לפעם מבליח ברק, קלשון של אש ואור חורך הטוען את האוויר במין רטט עלום, חורש רע. טיפות גדולות ניתכות על גופם בעזוז, הופכות מעופם למגושם. הכנפיים בוערות במאמץ, חובטות, מבקשות מפלט, פיסת שמים נקייה מעב נתעב – ואין. ידו שרויה בכול, סוגרת על גופם, על ישותם. שלושים ציפורים של תום ושל חלום נסות בתקווה אוזלת, תרות אחר מקום שבו כפותיו העטויות טופרי ארי לא ישיגון, אך דומה כי אין אתר פנוי ממנו – סובב הוא את העולמות כולם; וממלאם.
בהבזק ברק ציפורן נחושה מבלחת, נשלפת מקרבי עריף נחשר, קורעת בבשר הזמיר כחול החזה, מרטשתו לבלי רחם. פרפורי גסיסה שתוקים מתדפקים בשערים, נטף דם נמהל בגשם הצולף. בראש הלהק השועט סב לרגע ראש עטור ציצה כתמתמת, הרף ונגמלת החלטה בלב הדוכיפת: מת הזמיר, הפקר יהיה גופו לכל עובר ושב; אין אלא לנוס אלי אחרית ים. ותינטשנה כל ממלכות שמים לכנף הזיז הזידונה, כנף הרננים.
איחודים
"זה עמרי הזה. העצומה והכול – זה היה הרעיון השלו. הוא נחשב כזה, אתה יודע, אחד שכולם מקשיבים לו. לכן כל הכיתה התאחדה נגדי. בגלל זה הם כתבו את העצומה הזאתי… הלוואי שימות, העמרי הזה! המורה אמרה לי שזו לא החלטה של הכיתה והם לא יכולים לקבוע שאני אעבור לכיתה אחרת – כאילו שלא ידעתי את זה – אבל מה זה שווה? מי רוצה ללמוד בכיתה שכולם שם שונאים אותו?"
הוא מתיישב על המיטה ומנגב דמעותיו. נוטל כדור גומי שחור בכף ידו, משליכו בזעם על הקיר וקולטו בזרועו. ושוב משליך, ושוב קולט, ושוב. מתבצר בשתיקתו.
"זיז. זיז. ימות עמרי. כולם ימות. זיז. זיז".
לוקחות שנייה או שתיים עד שיובל קולט את הנאמר. הוא מביט שמאלה, אל התוכי הספון בכלובו, וזה משיב מבט סגול ומעמיק. הוא ניגש אל הכלוב, שולח ידו לסוגר המהודר – נחש שזכוכית אדומה משובצת בו כעין – ופותח את הדלת החורקנית. וכבר ישוב התוכי על אמת שמאלו, כאילו זה מקומו הטבעי. יובל מביט בעיניו הסגולות, צופנות סודות ודעת, והתוכי מהנהן בראשו המדולל. אילו עיניים יש לו.
"לפעמים אני חושב שאתה לא סתם תוכי. לפעמים נראה שיש בך משהו אחר".
"לא סתם תוכי. משהו אחר", שונה התוכי ומבטו מרצין, "משהו אחר. כולם ימות".
יובל מהורהר; לא סתם תוכי. לאחרונה היו לו חלומות מוזרים; ברורים, אמתיים; ותמיד היה שם תוכי. ולא סתם תוכי – התוכי שלו, למרות שהוא נראה אחרת. יובל בטוח שיש משמעות לחלומות האלה. אולי התוכי בעצמו שולח לו אותם.
"אתה יודע שלפעמים, בלילה, יש לי חלומות כאלה, ממש אמתיים, עליך; עלינו בעצם – כי גם אני שם, למרות שאני ציפור. ואנחנו עפים. פעם זה היה יפה, אבל עכשיו זה נהיה מפחיד, כי אנחנו בורחים כל הזמן. יש שם איזה שלושים ציפורים, וכולנו עפים ביחד". יובל מביט בתוכי, מנסה לראות שינוי במבעו – האם הוא מבין את דבריו? הוא לא יודע להסביר, אבל נראה לו שהתוכי מבין היטב.
"אתה שולח לי את החלומות האלה?"
"שולח. שולח".
הלוּם.
יכול להיות?! אולי זה באמת התוכי?! הרעיון המשוגע שולח קנוקנות המזדחלות אט אט לתהומות לבו; צינה וחלחלה פושות באיבריו, משתקות במוראן. הייתכן?! התוכי מדבר אליו בחלומות?
גם נוכח גילויים נוראים מכול, גם מול רזים רמים ונשגבים, מכריעה העייפות את האדם. וכך יובל שוכב במיטתו, עפעפיו כבדים, מביט בתוכי הסגור בכלוב ומבקש: "אם זה באמת אתה, אז תסביר לי למה בחלום אתה צבעוני כל כך, כמו קשת בענן, ובחיים האמתיים אתה אפור. תוכיח שזה באמת אתה".
* * * * *
עלטה. עלטה הנקרעת בברקים עזים, תוכפים. אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וגם סגול – ברקים בשלל גוונים משסעים את המרחב, נוגסים באוויר, מבליחים בהרף עין של עצמה חסרת רסן; ושוב העלטה עד הברק הבא, הממהר לצרוב רישומו בלהט מסוער, אקסטטי ותובע כול. ריח של הרוּת גורל שורר סביב. ובתווך הנטרף, בינות למחול חרבות האור הניתכות, בתוככי החושך הסוגר, ניטשת מלחמה שַׁעֲרָה; יום דין ויום עברה פוקד כל בני מרום.
שני שרי כנף כבירים ומרהיבים מתנגשים ומשתלחים במאבק אכזר, נואש; מכים, שורטים, בוטשים נושכים ומשסעים, מבקשים זה את סופו של זה במלחמת רקיעים. האחד צח ואדום, דגול מרבבה; נוצותיו בגוֹן נחושת וגופו כגוף טווס, ציפורניו כטופרי לַיִשׁ וראשו כראש הכלב וכולו אומר כבוד ותפארה – הזיז המתנשא לראש. מולו בוער בשלל גוונים תוכי מרהיב נוצה, זך כהילל בן שחר, עטוּי הקשת בענן וזֵר של נהרה. נצים השניים באיתן, חובטים וסוערים.
פתע ומכת אברה ניחתת בעזוז; וכבר שותת התוכי דם סגול בהולם לב נחלש. מיד חופז הזיז, יורק ברק של חרון, מורט בטפריו את בשר התוכי הנרטש. ריח דם מלהיט את האוויר, ושלוליות של אש ושל חלום נקוות לתהומות. בפרפורי חרון ותופת צולל התוכי באחת ומוות בטפריו, כסערת גוונים ושמד הנופלת ממרום. אך לשווא. מהיר הזיז ממנו, ערמומי ולמוד קרבות; באבחת חֵמָה מחתך באברתו, וכבר נופל התוכי אֵין אונים במערבולת של ייאוש ודמו ניגר כמזרקה.
התוכי דואה בשארית כוחות, מתריס בזיז הגא, בוז ושנאה בסגול עיניו. ממעל מתייצב הזיז שלֵו וממוקד, כנשר המעיר קנו ומרחף על גוזליו, פורש כנפיו בלעג ושואג ממרום, במעונות שחקים נותן קולו. הוא מטיל ביצת רזים של שחור ותלאובות הקורעת את שארית היש מגוף התוכי הרצוץ. נופל התוכי תחתיות, שותת דם אדום, וכל צבעיו המרהיבים כלים ונידפים. אפור, מרוט, שרוט, גרום, סאוב ומר גורל, מושלך לשאול אכזר, עדַי יָקוּם בן כנפי רוח ויקוֹם כל ייסוריו. ושוב לא ירהיב שמים בצעקת צבעיו. שוב לא יגיל כל לב בלחישת שיריו. שוב לא יזכה לשוט בארץ ולהתהלך בה בנדודיו.
תהומות התימהון
"יובלי, אבא ואני רוצים לדבר אתך".
נו, מה הפעם?
"בוא תשב… יופי. אז ככה. דיברנו קצת ויש לנו תחושה שמשהו עובר עליך לאחרונה. רצינו שתדע שאתה תמיד יכול לדבר אתנו ושאנחנו כאן".
איזה כיף לו. "יופי. תודה אימא. אני שמח שאתם כאן", הוא מסנן מבין שפתיו, מקווה לשים קץ לשיחה.
"יובלי, אתה מדבר בשקט בזמן האחרון, שאני בקושי מצליחה לשמוע אותך. מה אמרת?"
הוא מדבר בשקט, אה? זה הם שבכלל לא מקשיבים. "אמרתי תודה שאתם כאן".
אימא מחייכת. "אני שמחה שאתה יודע את זה. ואני רוצה שנצא לקניון בחמש, לקנות לך כמה בגדים. אני רואה שכבר אין לך מה ללבוש".
מה לצאת לקניון? הוא חייב להבין את החלום שהתוכי שלח לו. כאילו שיש לו זמן לצאת לקניון; ועוד עם אימא שלו. "אימא, יש לי מה ללבוש. אבל אם זה כל כך חשוב לך, את יכולה לתת לי כסף ומתישהו אני אקנה לעצמי משהו".
"יובל", אבא עצבני פתאום, "אתה ראית איך אתה נראה בזמן האחרון? אתה לובש סמרטוטים ובגדים מקומטים ועושה לנו בושות בכל השכונה. אני מציע לך להסתכל בראי – מה שבטח לא עשית בזמן האחרון – שתראה איך אתה נראה". אימא מניחה ידה על הרגל של אבא, רוכנת ולוחשת לו דבר מה. אבא מהנהן, לוקח נשימה עמוקה ומנסה לדבר במתינות. "תראה. אנחנו יודעים שאתה בגיל ההתבגרות וכל זה, אבל תדע לך שחשוב לנו שתיראה מכובד, שלא ילעגו לך".
הוא מהנהן בראשו ומקווה שהשיחה הגיעה לסיומה, אבל לזה הוא לא היה מוכן. אימא לוחשת לאבא שוב ואחר מיטיבה את ישיבתה, תנועה המרמזת על פצצה הולכת וקרבה. ובום: "אבא ואני חושבים שאתה צריך להיפגש עם מישהו".
"מה?! מה זה מישהו?"
"איש מקצוע. פסיכולוג".
מה נראה להם, שהוא פסיכי? שיש לו הפרעות? "אימא, אני בסדר גמור, ואין לי הפרעות, ואני לא הולך לשום פסיכולוג". הוא מוצא עצמו עומד פתאום, צועק בכעס על הוריו. אבל אבא לא מוותר. אצלו יש כללים ברורים.
"יובל, שב מיד ותפסיק לצעוק", הוא צועק בעצמו, "אצלנו בבית מדברים יפה. תסתכל על עצמך. כל ההתפרצויות האלה רק מראות שאתה צריך עזרה, אתה מבין?"
מבין?! מה יש פה להבין? אין שום סיבה שילך לפסיכולוג. מה הם רוצים ממנו? הוא מתיישב בכעס ומביט ברצפה בשתיקה. נמאס לו מההורים האלה, שנטפלים אליו סתם כל הזמן.
הוא כבר לא באמת מקשיב להם. רק מהנהן בראשו ומצפה לסיום השיחה.
כעבור שעה, בחדר, הוא סוף סוף לבד, אבל דברי הוריו ממשיכים להצטלצל בסערת מחשבותיו: "אתה מידרדר בלימודים", "אתה מסתגר בחדר כל היום", "תסתכל בראי איך אתה נראה", "הפסקת לאכול פתאום" וכיוצא באלו. אבל מה שנחרט בזיכרונו יותר מכול היה הערת אגב של אבא: "זה הכול התחיל מאז שקנינו את התוכי הזה. אולי צריך שנחזיר אותו לחנות".
"אני לא אתן לאף אחד לקחת אותך ממני. לאף אחד", הוא אומר, ספק לעצמו ספק לתוכי.
"אף אחד", שונה התוכי, "אף אחד". יובל מחייך באהבה למרות המועקה השוכנת בלבו.
"כן. לאף אחד. ואם הם יתעקשו אני אברח מהבית – אנחנו שנינו נברח – שאף אחד לא ייקח אותך".
"אנחנו שנינו", אומר התוכי "אנחנו שנינו. זיז אחד. אנחנו אחד – זיז אף אחד, אף אחד. זיז. זיז".
"כן", מבטיח יובל ברגש, אף שאינו מבין, "אני מבטיח לעזור לך נגד הזיז הזה, מה שזה לא יהיה. תראה מה הוא עשה לך, מסכן שלי. אבל תַראה לי איך. תגיד לי מה עשות".
"זיז", מאשר התוכי, "זיז".
"אני אעשה הכול בשבילך", מגלה יובל את רחשי לבו, "הכול". התוכי מטה ראשו לשמאל וזוקר את ציצת ראשו המרוטה. כן, יובל מתכוון לכל מילה. "אני מרגיש שרק אתה מבין אותי. שרק לך אני באמת חשוב ושרק לך אכפת ממני. בשביל אבא אני סתם מישהו שעושה לו בושות. לאימא אני רק ציונים וחברים. והחבר'ה מבית הספר – הלוואי שימותו כולם".
"ימותו כולם. ימותו כולם".
"כולם שונאים אותי. אני לא יודע למה. ובלי שום סיבה. באמת. בלי סיבה".
התוכי זוקר כנף ומתחיל להסתובב לשמאל, מסחרר עצמו במהירות הולכת וגדלה ומפזם בקול "בליסיבהבליסיבהבליסיבה". וזה מצחיק את יובל. התוכי הטיפשון הזה מחבר את המילים ואומר את ה"בה" שבסוף באריכות כזאת, עד שזה נשמע כאילו הוא אומר "איבליסי בא, איבליסי בא" בלי הפסקה, איזה תשעים ותשע פעמים אולי. התוכי הטיפשון והאהוב שלו; הוא יעשה הכול בשבילו. הכול.
*********
הוא פוסע בינת לעצי חורש מופלאים. כל עץ מתהדר בגוון משלו. אילנות עד כלות האופק בשלל צבעי הקשת, מרהיבי עין במראם. ציוצי ציפורים מתנגנים באוויר, קולות רכים ומרגיעים המשתלבים להרמוניה נפלאה; משיחים על זמנים קסומים ועל פלאים ממקומות כמוסים, זרים ורחוקים. ריח משכר נישא באוויר, ריח של פריחה ומתיקות ושל אושר וחלום ילדות. והוא פוסע – פעם שולח יד ומסיט ענף תועה ופעם נרכן תחת בד חוסם. במעבה הצמחייה, אפוף עלווה רוחשת, מסתתר מבנה שיש קטן לבנבן, ומראהו כבית תפילה קדמון לאל אהוב ורחמני. משעול רצוף עלים מוביל לבית הנסתר. נושא עיניו ומתבונן. בראש גרם מדרגות מבהיקות, עתיקות, שורת עמודים דקיקים ואיתנים, מגולפים ביד אמן כענפים המשתרגים לרום. בחזית הבית אכסדרה גדולה, מוצללת, מזמינה, ובמרכזה רוחף כלונס – אינו נתמך בדבר, וסביבו מרבדים ססגוניים. ושם, על הכלונס, ניצב התוכי שלו – אפור, מרוט ומקורזל.
יובל עולה במדרגות ההדורות, ופוסע במתינות אל עבר התוכי. אחוז מורא והוד כורע על ברכיו ומרכין ראש לפני הוד מלכותו, מלך כל בני הכנף על כס גלותו.
"קום", מורה התוכי, והוא קם, עטור בגאווה. באהבה.
כעת התוכי יושב על כתפו, ציפורניו מחופרות בבשרו לבל ייפול, ויובל פוסע בדממה אל הבית, אל סוד נכסף העומד להתגלות. בגומחות שבכתלים ניצבים פסלי ארד של בעלי כנף פעורי עיניים אשר כמו לוחשים ליובל בלי קול: "הקשב לו לפרוואשי. הקשב לו לפרוואשי". מוכן יובל, ומזומן לכול.
"דרך יש", אומר התוכי, "דרך יש, זיז מת באש". והוא מוצף תקווה לוהבת, נשבע להירתם לדרך, פוסע בדממה. קולות טפטוף חרישיים הולכים ומתגברים. ריח של לחות כבדת שנים עומד באוויר, סמיך, נוכח. מים. ברֵכה קטנה ושלווה מתגלה לו, ותחתיתה כסויה נוצות צבעוניות לרוב. ובמים, מטושטשות מרעד האדוות, מרצדות הבבואות. במרכז הברכה מיתמרת מזרקת אבן עתיקה מכוסה אזוב וירוקת, מתוקנת מאבן שחם בצורת כוכב. ושם ניצב התוכי ואומר לו "הבט".
יובל יורד על ברכיו, מהוסס. אינו חש בצינת המרצפות. אינו חש עוד בכאב הדקירה העמום, שריד לאחיזת רגלי התוכי בכתף שמאלו. אינו חש דבר זולת תחושת עיני התוכי הנותנות בו מבטן. כורע ומביט בראי המים, מצפה לראות את בבואתו. מבטו משלח טבעות של אדוות על פני הבריכה השקטה כמו היה אבן שהוטלה בה. ובמרכז העיגולים הגדלים ומתרחקים מתגשמות להן צורות ומופיעים המִתְאָרִים, קו לקו קו לקו, מתלכדים להם אט אט לכדי תמונה ודמות. הוא, יצור גשמי, ניצב שם ומצמח מגבו כנפיים אדירות, לוהבות ומפוארות. הופך לציפור זוהרת ושגיאה, משיל מגופו את נשל הבשר והמחנק.
"כנפי רוח", אומר לו התוכי, "כוח עז לך יש. כנפי רוח יש. דרוש אותן, בקש, ויימצאו".
ויובל, יצור שגיב ונהדר בעל כנפי עזוז ותעצומות, מיתמר לרום על שירת הרקיעים, ושם פוגש בתוכי האפור. ואט אט צומחות לתוכי אהובו כל נוצותיו מקדם, שלל גוונים, והם גדלים ומתעצמים שניהם, שני שרי מעלה אדירים, נוסקים הרחק במחול שחרור ודרור, תובעים עלבונם מידי הזיז הרודני, ודאיים בניצחונם; הם שניים, הוא אחד.
כיליון
רוח חזקה נושבת ושריקתה מפרעת את השקט. יריעות ביטומניות אפרוריות ומאובקות מתוחות פסים פסים; ומנועים של מזגנים בכלובים חלודים, ודודי מים לבנים לצד קולטים שחורים – גג ככל הגגות. הוא צועד לאט אל השפה ומתייצב על מעקה הביטחון, פס בטון בולט בגובה רגל, מחריד קבוצת עורבים שישבה בסמוך. מכאן הדברים נראים אחרת, קטנים יותר, מגומדים. הנה מגרש הכדורסל, מרחב נתעב שבו אהב המורה לספורט לענותו בתרגיליו. והנה החצר, שם נהגו יגל ועמרי לכפכף אותו אחרי הלימודים. ומבנה המשרדים, וחדר המוזיקה ורחבת הטקס – כל המקומות שכה שנא, שכה תיעב, שסבל בהם שנה אחר שנה, רחוקים כל כך וזעירים. כל הצרות שחווה כאן נראות פתאום זוטות ופעוטות נוכח מלחמת הרקיעים הממשמשת וקרבה, מלחמה שתפקידו בה מכריע, צפוּן רק לו ואין בלתו.
זה הרגע לעלות לרקיעים בלהבה סוערת, לשעוט עם שר הקשת בענן ולטהר מלכות שמים מן הזיז הרודני.
באה השעה לעטות את כנפי הרוח, לפשוט את מלבושי הכזב.
קופץ. ובחורש הקסום בינות לאילנות עוטי כל צבע, מעבר לאכסדרה, לעמודים, בתוככי מקדש של שיש לבנבן, בינות לפסלוני ארד – אל תוך ברכה קטנה של מים קדמונים, נושרת לה נוצה קטנה אחת נוספת.
***** * *
היא עולה במדרגות בצימאון. גומעת אותן בתשוקה נואשת הפורצת משיממוני מכאובה. רגלה עוד לא דרכה שם, לא מאז שזה קרה. זה היה קשה מדי. כאילו בכוח החדר הריק להפוך את זה לסופי, לחתום את גזר הדין לעד. לא. לזה היא לא יכלה – שהם יחפשו את המכתב שלא נמצא, שילקטו מזכרות ותמונות. לא היא. עוד לא. לפחות לא עד הבוקר; עד שחזרה מטקס גילוי המצבה, שבו עמדה מול אבן לבנה פצועה השותתת אותיות שחורות, מרות ומוחלטות, שכמו דפקו מסמר אחרון בתקווה הנואשת – ונגמר. בנה, יחידה, שאהבה מכול, כבר לא ישוב עוד. לעולם.
היא פותחת את הדלת ונשאבת אל החדר באחת, אחוזה בכוח משיכה עצום, בולע כול, הבוקע מן החור השחור שנפער במרכז הווייתה. אולי עוד תוכל לקלוט בדל ריח, חום של גוף שטרם נגוז, פיסת חיים מפעמת, שריד יובל אחד שלא שקע לעד בתהומות הנשייה. היא בולעת את החדר בעיניים חלולות, וזיכרונות מן העבר מציפים את כל גופה. ולנגד עיניה יובל שקוע בבנייה בלגו; יובל צופה בסרט מצויר; יובל משמיע מוזיקה ברעש; יובל שקוע במשחק מחשב סתמי ומטופש. יו-בל!
רוצה לחפון קצת ריח גוף, לגעת, ללפות בייאושה חולצה מוכתמת וקרועה. וכבר נחפזת לארון הבגדים שמימין, אך נעצרת – בבואתה נשקפת במראה. שער ראשה אפור פתאום, פניה חרוצות קמטים; אכן, הצער כבר קנה משכן בקלסתרה.
"זיז" נשמע מין קול, והיא קופצת באחת מבהלה ותדהמה. מסתובבת שמאלה ולא מאמינה: התוכי של יובל! כבר שכחו ממנו; באמת, מי יחשוב בכלל על תוכי בכזה מצב? אבל הנה הוא כאן. חי. היא לא ידעה שתוכים מסוגלים לשרוד ימים כה רבים בלא מזון ומים. איזו ציפור דוחה ומתועבת. את הימים האחרונים שלו יובל בילה אתה, עם הציפור המכוערת, ולא עם אימא שכל כך אהבה אותו. לא, הציפור הזו לא תחלל את קודש קודשיה! מקומה לא יכירנה במקדש הזיכרון של היקר לה מכול. צריך לסלק אותה מכאן, תכף ומיד.
היא נוטלת את הכלוב ונחפזת למכונית. נוסעת במהירות לחנות לחיות מחמד. אם לא ירצו את התוכי – אין זה באחריותה; אולי ירצו את הכלוב, מיוחד כזה, עם סוגר מהודר בצורת נחש. לה זה כבר לא ישנה בין כה וכה. לוחצת עוד קצת על דוושת הגז.
* * * * *
"אימא".
"כן נועה", אומרת אימא, ומחייכת אליה באהבה.
"החלטתי מה אני רוצה ליומולדת".
"מה, מתוקה שלי? עוד בובת ברבי?"
"לא אימא. ברבי זה לתינוקות. אני רוצה תוכי מדבר".