תאונת שרשרת מאת מיכאל ורצברגר פון-הוכברג

עמדתי בתחנת האוטובוס ברחוב דיזנגוף בדרכי לעבודה ולפתע הרגשתי שמישהו אוחז בחוזקה בזרועי השמאלית. היה משהו נואש במשיכה ובאצבעות הלחות מזיעה. הפניתי את ראשי מעט שמאלה והבחנתי בבחורה צעירה. כן, היא בהחלט הייתה די יפה למרות שהייתה נמוכה. אבל יפה או לא – זה לא שינה לי כלום. הרי אני ממילא לא נמשך לבחורות. יחד עם זאת, לא יכולתי להתעלם מפיה שהיה פעור בתחינה נואשת. "אני חייבת לספר לך משהו חשוב. עכשיו. אני מוכרחה!" לא הבנתי מה היא רוצה ממני. לא היכרתי אותה. מצד אחד, הזיכרון שלי אף פעם לא הצטיין באיכותו אבל מצד שני, חשבתי שאני צעיר מכדי לפתח דמנציה. "מי את?" שאלתי. "אתה לא מבין…" פלטה בכבדות. "אני חייבת.." פיה נפתח ונסגר שוב ושוב, אבל שום צליל נוסף לא יצא ממנו. המצב המוזר די הטריד אותי. ניסיתי לשחרר את ידי מהלפיתה שלה, אבל היא תפסה אותה עוד יותר בחוזקה. "לא ברור לי מה את רוצה ממני. אני בכלל לא מכיר אותך!" קראתי. סקרנים התחילו להיאסף סביבנו, וחשתי חוסר נוחות הולך וגובר. התנתקתי ממנה בכוח והתחלתי לרוץ לכיוון אקראי. הפעם האחרונה שבה רצתי כמה מאות מטרים אירעה בבית הספר היסודי, ומאז עברו לא מעט שנים… אני בטוח שדניאל, המורה שלי להתעמלות באותו זמן, היה גאה בי אילו היה רואה אותי באותו רגע. לא היה לי ספק ששברתי את השיא שלי בריצת 200 מטר ואולי את השיא של בית הספר כולו. התנשמתי והתנשפתי בכבדות, ופתאום זה היכה בי. במוחי הדהדו מילותיה של אשה על סף בכי: "אני מאוהבת בחבר הכי טוב שלי ולא מסוגלת לגלות לו את זה. יש בינינו כימיה אדירה, אבל אין לו רגשות דומים כלפיי, ואני חוששת שאם אפתח את הנושא, אאבד אותו לתמיד… אנחנו גרים בניין מול בניין, כל כך הרבה פעמים אני מציצה דרך חרכי התריסים בגניבה, רואה אותו נשען על מעקה המרפסת ומדמיינת שהוא מביט עליי ומשתוקק להיות איתי…" הקול הרתיע אותי. איך היא הספיקה להגיע אלי בכזאת מהירות כשהיא נועלת נעלי עקב גבוהות? הסתובבתי לרגע, אבל לא הבחנתי בה כלל. היא לא הייתה קרובה אלי, תודה לאל. רק אז התפניתי לחשוב על עצמי וקלטתי שאני די מיוזע וצמא. לכן החלטתי לעצור ולפנק את עצמי בשייק פירות בדוכן מיצים שאני מכיר ברחוב. נעמדתי ליד הדלפק והתחלתי לסקור את הפירות שלפניי במטרה לבחור בשילוב מרענן כלשהו. המוכר היה בחור שחום וצעיר בעל פנים נאות מאוד. הוא לבש גופיה שחורה שהבליטה זרועות שריריות ומקועקעות. נגעתי קלות בזרועות שלי וההשוואה לא הלהיבה אותי. הזכרתי לעצמי שאני חייב להירשם לבריכה. או לרכוש אופניים ולדווש עליהם בקביעות. או לפחות לעשות פילאטיס…  מחיתי בגב כף ידי את פניי שהחלו לנטוף זיעה, ומאוד לא אהבתי את המראה שדמיינתי לעצמי. הבחור נעץ בי מבט רציני ושאל: "מה להכין לך, אחי?" החמצתי פנים, מכיוון שממש לא חשבתי עליו כעל אח, ומיהרתי לבקש כוס גדולה של מיץ תות-בננה. בזמן שחתך את הפירות, היבטתי בגופו החטוב התמרמרתי בשקט ביני לבין עצמי על חוסר הצדק בעולם. הוא ערבב את השייק ותוך כדי שהוא מגיש לי אותו הוסיף: "אחי, אני חייב לחלוק איתך משהו אישי במיוחד. זה מאוד חשוב לי!" קפאתי במקום מבלי לקחת את הכוס מידו. לא הבנתי מה קורה סביבי. העולם השתגע? אני השתגעתי? הרי גם אותו לא פגשתי מעולם. "תגיד לי, אנחנו מכירים מאיזשהו מקום?" חקרתי. הבחור התעלם מהשאלה שלי. "זו הפעם הראשונה שאני מגלה למישהו ש…" שום צליל לא יצא מגרונו. ממש כמו הבחורה לפניו, אפשר היה לראות שהוא מוטרד מאוד, שהוא מתאמץ לדבר. פניו האדימו אבל שום הגה לא נשמע מפיו. "תשמע… אין לי מושג מה אתה רוצה ממני וזה גם לא ענייני." – אמרתי בחיפזון – "התחרטתי ואין לי חשק לשתות שום דבר." המוכר החל לטלטל את ידיו בפראות ותוך כדי שהוא עושה את זה התיז על חולצתי חלק מתכולת הכוס. ניסיתי להתרחק. הבחור עשה ניסיון נואש לזנק מעבר לדלפק ולאחוז בחולצתי אבל החטיא. שוב מצאתי את עצמי רץ במורד הרחוב. במהלך הריצה הציף אותי קול בכי שהביע ייאוש תהומי. "אף אחד לא יודע כמה אני מדוכא… בכל פעם שאני יוצא מהבית אני מעלה מסיכת חיוך על הפנים. כל יום המאמץ לשמור עליה גדל ומכביד עלי יותר. החברים והמשפחה לא מבינים למה התרחקתי מהם, ואני משקר להם שאני עסוק עד מעל לראש בעבודה ובאימונים במכון כושר. אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על התאבדות… כל יום אני נשען על מעקה המרפסת שלי בקומה הרביעית ומתלבט אם לקפוץ כבר ולגמור את זה… אני מתאמץ לגרש את המחשבות האובדניות מהראש שלי, ולכן אני מפלרטט עם המון בחורות שעוצרות בדוכן שלי – אבל זה לא עוזר בכלום והריקנות נשארת…" מה, המוכר השיג אותי בכל זאת? הרי לא שמעתי את צעדיו מאחורי – חשבתי לעצמי. הסתובבתי כדי לבדוק, רק ליתר ביטחון, אבל הוא לא היה לידי. מה קורה לי – נבהלתי – אני חולם? אני מדמיין? צבטתי את עצמי והרגשת הכאב הייתה אמיתית לגמרי. היבטתי בחולצתי והנתזים האדומים של המיץ עדיין היו עליה. לא היה שום הסבר הגיוני למה שמתרחש סביבי. אני מורגל בכך שהאנשים שקרובים אלי נוהגים לשתף אותי במה שעובר עליהם, גם כשאני לא משתוקק לדעת, אבל מה שחוויתי חרג מגבולות הסבירות. הראש שלי הסתחרר קצת. אולי בגלל החום, אולי בגלל המתח. התיישבתי על ספסל כדי להירגע, אבל לא הספקתי לנוח יותר מדקה או שתיים. בחורה צעירה ניגשה אלי. התכוננתי לקום ולהסתלק שוב, ואז היא פנתה אלי: "סליחה, אולי אתה יודע איך מגיעים לרחוב ז'אן ז'ורס? אני מחפשת את שגרירות סרי לנקה." היא נשמעה נורמלית לגמרי (במחשבה שניה – כמעט נורמלית לגמרי, כי מי מחפש את שגרירות סרי לנקה?). בחנתי את פניה. נאה ומטופחת. מאופרת בקפידה. נרגעתי קצת ופתחתי בהסבר. "כן, אני יודע. תמשיכי ישר בדיזנגוף לכיוון צפון ותפני שמאלה בפנייה הראשונה אחרי…" הבחורה קטעה אותי. " אתה יודע מה? בעצם זה לא משנה. אני מוכרחה להסביר לך משהו ממש – אבל ממש קריטי כי…" הפה שלה דיבר אבל שום קול לא נשמע. אני מודה שנכנסתי לפניקה קלה. "מה אתם רוצים ממני, את והחברים שלך?" התחלתי לצעוק. "זאת איזו מתיחה אידיוטית על חשבוני או משהו כזה?" הפנים שלה נשארו רציניות לגמרי ולא קיבלתי שום רושם שיש מצלמה נסתרת בסביבה. היא רכנה אלי והחלה לטלטל את כתפיי באופן נואש. הפנים שלה התעוותו אבל היא לא הצליחה לדבר. הדפתי אותה מעלי ונמלטתי. חשתי נסער מידי מכדי להגיע לעבודה. בלאו הכי הייתי כבר באיחור משמעותי. אמנם אני רואה בעצמי אדם ישר, אבל הנסיבות המיוחדות שיכנעו אותי שמגיע לי יום חופשה. ניסיתי לחשוב על שקר לבן הולם שיצדיק את היעדרותי הבלתי צפויה מהעבודה. התלבטתי בין קלקול קיבה לבין כאבי גב חמורים ולבסוף בחרתי בקלקול הקיבה. למעשה, שכנעתי את עצמי שזה לא ממש שקר, מכיוון שחשתי כאב קל בכפות הרגליים כתוצאה מהריצה הבלתי צפויה בנעליים לא נוחות. רגליים או בטן – מה זה משנה כל כך? בסופו של דבר שניהם שייכים לגוף שלי ובסך הכל הגזמתי רק קצת בתיאור הבעיה, לא? בזמן שהתלבטתי, הפריע את מחשבותיי קול נשי עגמומי: "…אני שונאת את עצמי כל כך! החבר המדהים שלי מאוהב בי ועושה כל מה שהוא יכול כדי שיהיה לי טוב, אבל בגדתי בו כבר פעמיים עם בחור שאני בקושי מכירה שעובד בדוכן מיצים ליד הבית שלי. אני אפילו לא מבינה למה. בכל פעם כשאני מביטה במראה אני רואה מפלצת ושונאת את עצמי…כשאני נזכרת בזה שהוא עובד בכל מיני עבודות עלובות רק כדי לפנק אותי בכל מיני מתנות קטנות, אני נגעלת מעצמי…" הפעם אפילו לא היבטתי לאחור. פשוט ניסיתי להתרחק מהבחורה כמה שיותר מהר והתקדמתי לכיוון הדירה שלי במטרה לעשות מקלחת טובה ולשכב לנוח. לקח לי 13 דקות להגיע לדלת האינטרקום. בחור צעיר היה עסוק בחלוקת פלייר מסחרי כלשהו לכל תיבות הדואר של הבניין. נמנעתי מקשר עין וחיטטתי בתיק שלי כדי להוציא ממנו את צרור המפתחות. הייתי עצבני והידיים שלי רעדו קצת. הזכרתי לעצמי לקרוא באינטרנט ולוודא שאני לא סובל מסימפטומים מוקדמים של מחלת פרקינסון. לשמחתי, הבחור לא אמר מילה בזמן שהמשכתי לחפש את המפתחות. לאחר ששלפתי אותם סוף סוף, נשמטו מהידיים שלי אל הקרקע ופגעו בקצה הנעל שלו. הרמתי אותם ומלמלתי "סליחה". הבחור נראה רציני מאוד, כאילו ביצעתי עבירה נוראה שאי אפשר לסלוח עליה. "עזוב…" אמר. "זה ממש לא חשוב. הרבה יותר חיוני לי שתדע ש…" תיסכול ניכר בפניו ובתנועותיו, אבל שום הגה לא נשמע. מה עובר עלי? תהיתי, האם אני נמצא ביקום מקביל? מה רוצים ממני כל חולי הנפש האלה? הייתי חייב להיפטר ממנו ומהר. "מצטער, אבל ממש אין לי זמן…" מלמלתי, "אני חייב לזוז." הבחור ניסה לחסום את דרכי במטרה למשוך את תשומת ליבי ואני הדפתי אותו מעט בגסות בדרכי אל מנעול האינטרקום. "תניח לי!!!" צעקתי תוך כדי שאני מסובב את המפתח בחור המנעול. דחפתי את הדלת מעט, נדחקתי פנימה במהירות וטרקתי אותה כדי למנוע ממנו להיכנס, אם הדבר יעלה בדעתו. דילגתי בחיפזון את המדרגות אל הקומה הראשונה, פחות בחיפזון את המדרגות אל הקומה הבאה ודי לאט את אלה של הקומה השלישית. נכנסתי אל דירתי הקטנה וקרסתי על הרצפה. ממסך הטלוויזיה עלה קול גברי: "אני במצב מאוד קשה ולא יודע איך להתמודד איתו. אני מכור לאלכוהול כבר שנתיים ולא מצליח לצאת מזה… החברה שלי בטוחה שאין לי כסף ושאני עובד קשה בכל מיני עבודות מזדמנות, אבל האמת שונה. לא פעם אני פשוט יורד לחוף הים עם בקבוק או שניים של משקה חריף שאני מכניס מראש לבקבוק של שתיה קלה, פוגש חבר טוב שלי שנמצא שם הרבה ופשוט משתכר… אני חושש מאוד שהיא תגלה את זה וחרד שהיא תעזוב אותי אם זה יקרה…". היבטתי בטלוויזיה הכבויה ורציתי למות. איפה אני כבר יכול להתחבא מפני כל הטירוף הזה, אם אפילו בדירה שלי אין לי מפלט? חשבתי בייאוש. בלעתי כדור נגד כאבי ראש. עדיין לא היו לי כאבי ראש, אבל לא היה לי ספק שהם עומדים להגיע. אחרי כן החלטתי שאם יש לי סיכוי קטן לנקות את הראש באמת, הרי שהאופציה המועדפת היא לבלות כמה שעות בחוף הים. הים תמיד עשה לי טוב. המים, השמש, הבטלה והתחושה שאין צורך למהר לשום מקום. גם הנוף האנושי נראה לא רע בכלל. ארזתי תיק גב קטן ובו מגבת, קרם הגנה וכל מה שנחוץ כדי לא לעשות שום דבר. החלפתי בגדים וצעדתי לעבר חוף הילטון, שאינו רחוק ממקום מגוריי. החום היה בלתי נסבל ("טמפרטורות ממוצעות לעונה" כמו שהגדיר החזאי את המצב אתמול בחדשות) ומצב הרוח שלי היה בלתי נסבל עוד יותר. פרשתי את המגבת, גלגלתי את הבגדים שפשטתי לערימה ונשכבתי על הגב כשהבגדים משמשים לי ככרית, במטרה להירגע קצת מכל המתח. עצמתי את עיניי וניסיתי להתרכז ברחש הגלים ובריח המלח, אבל טיפות הזיעה שנזלו על פניי הפריעו לי. שוב חשבתי על זה שאני צריך להירשם למכון כושר. שוב הזכרתי לעצמי שאני מתעב ספורט ושבעוד כחודשיים אחזור ממילא ללבוש בגדים ארוכים. שקעתי בכל מיני מחשבות מטרידות וכנראה נרדמתי בשלב כלשהו. התעוררתי בבהלה ברגע שבו הרגשתי ידיים כבדות מעסות בחוזקה את בית החזה שלי וסירחון עז של שום על פניי. פקחתי את עיני וראיתי מעלי כמה פרצופים חטטניים של מתרחצים ואת פניו הקרובים מידי של המציל. נשמעו מחיאות כפיים ומישהי הסבירה: "התעלפת. חשבנו שקרה לך משהו." אדם אחר פנה למציל: "אתה תותח, גבר. מזל שעשית לו הנשמה מפה לפה". חשבתי על המזל "הטוב" שלי, שבזכותו עד שסוף סוף מישהו מנשק אותי (פחות או יותר), אני לא בהכרה כדי לחוות את זה. לא חשתי שום כאבים בחזה. מבחינתי בסך הכל נרדמתי לזמן קצר. ובכלל, לא היה לי ספק שאם באמת חוויתי דום לב, הרי שהסיבה היחידה לכך שהתעוררתי הייתה הסירחון הנורא שעלה מפיו של המציל. התיישבתי ומישהו הגיש לי מים פושרים שעמדו בשמש יותר מידי זמן. הכרחתי את עצמי לשתות מעט. קול הבס של המציל נבח: "אתה בסדר? שנזמין לך אמבולנס?" "לא… לא צריך…" מחיתי. "אני בסדר ומרגיש מצוין." המציל הוסיף "אולי עדיף בכל זאת… ועד שהוא יגיע, אני אספיק לגלות לך משהו שלא גיליתי לאף אחד…" הוא קרב את פיו לאוזני, אך לא פלט מגרונו דבר מלבד נשיפות אוויר רוויות ריח שום. חטפתי את התיק שלי ונמלטתי תוך כדי שאני נוטש את המגבת, את הבגדים ואת הכפכפים שלי. אני חושב שיחסית למישהו שאולי עבר דום לב רצתי די מהר… ייתכן שהריצה שלי שכנעה את המציל ואת הסקרנים שאני בכל זאת לא עומד למות, מכיוון שאף אחד מהם לא ניסה למנוע בעדי מלהסתלק. היגעתי לטיילת שצמודה לחוף והספקתי לצעוד כמה עשרות מטרים בלבד כאשר הרעים קול בראשי: "בשנה שעברה סיימתי את המשמרת לפנות ערב אבל נשארתי בסוכה והשתכרתי עם חבר. הייתי בטוח שלא תהיה לי בעיה לנהוג חזרה הבייתה, אבל במהלך הנסיעה פגעתי במישהו ואפילו לא עצרתי לבדוק. מזל שהייתי כבר בסוף העצירה ברמזור ככה שלא נהגתי מאוד מהר, אבל הבחור בכל זאת קיבל מכה, נפל וכנראה נחבט בראשו. במקום לבדוק מה קרה לו, עשיתי רוורס, עקפתי אותו וברחתי מהמקום. לא צלצלתי למד"א ולא סיפרתי לאף אחד את מה שקרה. מאז אני לא ישן טוב בלילה וייסורי המצפון מציקים לי בלי הפסקה…" חוסר אונים הציף אותי. התסריט כבר לא היה חדש לי. היום המוזר הזה התנהל מעצמו מבלי שהייתה לי שליטה כלשהי במתרחש. קצב דפיקות הלב שלי הואץ מאוד, ואילו הנשימות שלי הפכו שטוחות ומהירות. התחלתי לרעוד באופן לא רצוני ותקפה אותי תחושת חנק, התאמצתי לנשום כאילו לא נשאר לי אוויר. הייתי בטוח שמשהו רע מאוד עומד לקרות. חשתי כאילו אני מתבונן על עצמי מבחוץ ושלא ייתכן שכל זה קורה באמת. ובעיקר – תקף אותי פחד עמוק שכמוהו לא היכרתי עד אז. נאחזתי במעקה הטיילת ופשוט חיכיתי שהתקף החרדה יעבור. לא ברור לי כמה זמן עבר בדיוק עד שהצלחתי לחזור קצת לעצמי. ראיתי את נדב מתקרב לקראתי. למעשה, אין לי מושג אם שמו באמת נדב, אבל ככה אני קורא לו ביני לבין עצמי. נדב הוא בחור מרשים ודי גבוה, כנראה באמצע שנות השלושים לחייו. השיער החום כהה שלו קצת ארוך מידי ומעט פרוע, והפנים היפות שלו מכוסות בזיפים קצרים. הצלקת הקטנה שחוצה את הגבה הימנית שלו לכיוון הרקה הימנית רק הופכת אותו ליותר סקסי בעיני. בחצי השנה האחרונה דרכינו מצטלבות לפחות פעם בשבוע כשאני בדרך לתחנת האוטובוס שאיתו אני נוסע לעבודה. אנחנו מתקרבים זה אל זה משני קצותיו המנוגדים של הרחוב, מעיפים מבט קצר זה בזה וממשיכים כל אחד לדרכו. העיניים שלו תמיד משדרות אלי משהו חם. הוא מאוד מוצא חן בעיני ובדמיוני אני יכול לראות אותנו כזוג, אבל כשאנחנו נפגשים במציאות, אני חש נבוך ושומר על שתיקה. אחרי כל פעם כזו אני כועס על עצמי בגלל שלא התחלתי איתו. תהיתי מה הוא עומד לחשוב עלי כשישים לב לזה שאני צועד הבייתה יחף ולבוש בבגד ים שלא מכסה הרבה. מצד אחד, הסיטואציה הייתה קצת מרתיעה, אבל מצד שני, אחרי כל מה שעברתי עד אותו רגע, זו לא הייתה הדאגה הגדולה ביותר ברשימה שלי. נדב התקדם לעברי בהליכה מדודה. סקרתי אותו בעניין. מתוק. אפילו מאוד. לבוש כמו תמיד בג'ינס ובחולצת טריקו שיושבים עליו יפה. הוא התקרב אלי עוד יותר, ופתאום קלטתי שאני נועץ בו מבט די לא מנומס, ארוך מידי. הוא נעמד לידי ועיניו החומות והגדולות חייכו, תוך כדי שהוא מביט בי בחזרה. להפתעתי, לא נראה בכלל שהוא מוטרד מהמבט שלי או מהעובדה שהפעם האחרונה שבה הייתי בחדר כושר עוד לא התרחשה עד עצם היום הזה. חיוכו של נדב גלש לפיו והתרחב. הוא סקר אותי ארוכות לאורך ולרוחב ופלט: "היי… אני רואה שממש – אבל ממש – חם לך". הסמקתי והפנים שלי בערו. "יש משהו שאני חייב לומר לך…" הוסיף. למשמע המילים האלה השתוקקתי לברוח, מכיוון ששיערתי מה עומד להתרחש. אבל הוא היה חמוד מידי. אז נעצרתי. נדב לקח נשימה עמוקה והמשיך: "נראה לי שאנחנו מפספסים אחד את השני כבר הרבה זמן… אני רוצה להכיר אותך, ונראה לי שיש כאן עניין הדדי. מה אתה אומר? בא לך להיפגש לקפה?" חייכתי אליו בחזרה וידעתי שכבר לא איכפת לי אם אני לבוש או לא, אם אני משוגע או לא, אם עוד מישהו מוזר יפנה אלי או לא. לפעמים הטירוף הוא עניין של טיימינג, וזה היה הרגע שלי.