אין מקום לרצח בין חברים מאת עפרי מייק

"תדליק מדורה, קר לי", אמרה ורה והתיישבה רכונה על העץ. פרד התבונן בה בזמן שחיפש את המצית שזרק לתיק. הבחורה האנושית, חברתו מאז שגדלו ביחד על פני כוכב ארת'אס, נראתה עדיין כועסת. עיניה השחורות הקטנות הבהיקו בניצוץ מתחת לשיערה השחור החלק, הכבד והארוך. פניה החיוורים היו לבנים עוד יותר והיו מרוצפים בשבילי דמעות. קולה היה חלש, מאופק וצרוד. היא חבקה את רגליה והביטה בו בחזרה. "נו, קר לי!".

"את לא יכולה לכעוס על זה לנצח, את יודעת! בואי ותעזרי לי לחפש את המצית המזורגגת כבר, ואולי לא יהיה לך קר!" זכרון עלה אל ראשו, והוא ראה שוב את ריצ'י צורח לעזרה בעוד שני הבילת'ורונזים אוחזים בו. הוא זכר שכיוון את האקדח ביד איתנה ועמד לירות בהם, אבל קול קטן בראשו אמר לו לא לעשות זאת. הקול אמר לו שכשריצ'י ימות, הוא כבר לא יהיה ארוסה של ורה. דמעות עלו בעיניו של פרד, והוא העביר יד על פניו כאילו זה ימחק את הזכרון. "לא יכלתי להציל אותו!" הוא אמר לעצמו, אבל ורה חשבה שדיבר אליה. "יכלת להציל אותו! אני ראיתי שיכלת! הייתי שם, צעקתי לך לירות בהם, אבל לפתע האראת'סי הצלף לא יכול לירות!" קולה נשבר והיא החלה לבכות לתוך הלילה הקר. פרד ליטף את שיערו הכתום עם ידו האמצעית בזמן ששלוש הידיים האחרות אספו זרדים למדורה. לבסוף הדליק מדורה קטנה, וורה התקרבה אליה, ידיה מושטות.

"איפה מרת'ה וטומי?" שאל, מנסה להפיג את השתיקה למרות שידע שורה תענה כעוסה.

"לא יודעת, בטח הלכו להתמזמז ושכחו לעזור לנו". טומי ומרת'ה היו דוגמה מושלמת לזוג מעורב – הוא בן ארץ, ששיערו הנפוח, המתולתל והצהוב הלך לפניו (וגם בגדיו המגוחכים– ג'ינס כחול, גופיה לבנה ומעיל עור שחור), והיא בת של גולים טארסאקיים, בעלת העור הורדרד והראש הגדול באופן מגוחך. לפני שריצ'י וורה יצאו ביחד, קיווה פרד שלו ולה יעבוד כמו לטומי ומרת'ה. הוא עדיין קיווה.

חיית לילה יללה קרוב אליהם, בוודאי עוד אחת מהצורות המשונות שגדלות על האדמה מלאת העצים של ארת'אס. פרד מעולם לא התרגל ליללותיהן, על אף שגדל בכוכב. בעקבות היללה הגיחו מבין העצים לא אחרים מאשר טומי ומרת'ה, שיערם פרוע וחיוך על פניהם. "מה יש לאכול?" שאל טומי בקולו הגבוה אך היציב. היה קשה לשמור על רצינות ליד טומי, ורק מעצם השאלה החל פרד לחייך. "ברגע שקיבלנו התרעה התחלתי להכניס מזון משומר לתיקים שלנו. אני חושב שבתיק שלי יש כמה עלי גפן". טומי חיטט בתיק והחל לצחוק בעודו בוחן את המזון. "היה לנו מזל, הא? ניצלנו! אין להם סיכויי למצוא אותנו כאן!" הוא ומרת'ה החלו בריקוד פראי ומוזר, ושניהם ופרד צחקו.

"די כבר, שקט! איך אתם יכולים לרקוד ולשמוח וריצ'י לא? אולי הם היו צריכים לתפוס אתכם במקומו! אולי הייתם צריכים לירות בהם כשיכלתם?" היא בכתה את הבכי שהפסיקה קודם, נצמדת לעץ עוד יותר. כל גופה רעד כשעשתה זאת. טומי, מרת'ה ופרד השתתקו, ורק צליל הזרדים המתפצפצים וקול בכייה של ורה נשמע. לבסוף היא נרדמה. פרד שקע במלמולים ולעיתים אמר "לא יכלתי להציל אותו". מרת'ה וטומי הלכו לישון.

בבוקר פרד התעורר למגע שלג קר על עורו. הוא הביט סביב וראה את ורה, בוהה באוויר בעיניים ריקות. טומי ומרת'ה ישנו חבוקים בקרבת מקום. הוא נשא תפילה לקוא, ראש מסדר האלים שהוא האמין בו. מסדרו של קוא הייתה הדת הנפוצה ביותר באראת'יס, למעט הנצרות (אותה הביאו בני האדם מכדור הארץ לפני שנים רבות, ומסיונרים רבים מספור הטבילו את רוב תושבי אראת'יס וגם את החייזרים שהגיעו אליה במסעותיהם). ורה וטומי שניהם היו נוצרים, וורה הסתכלה בו עכשיו, כשפרס ידיו, עצם עיניו והרים ראשו לשמיים, הדרך הנהוגה להתפלל לקוא. כשסיים, התקרב אליה והתיישב לידה. היא שיחקה בידה עם תליון הצלב שלה.

"אתה יודע," אמרה חרישית, "כל חיי חונכתי לזה שהנצרות היא דת סלחנית ונהדרת, וכל חיי לא הבנתי את הנוצרים שחיו על כדור הארץ כאלף וארבע מאות שנה לאחר מות ישו. האינקוויזציה לא הייתה סלחנית. אבל מה שהאינקוויזציה עושה זה כלום לעומת מה שהכת של קוא עושה עכשיו על פני הכוכב הזה. אנחנו לא הכפר הראשון שהותקף, אתה יודע. מדינות שלמות הותקפו על ידי הכת של קוא, ונוצחו, אבל מדינות קטנות יחסית כמו אליריה, ריטאק ומושבז. אבל הם הגיעו עד לכאן, לריוניט. אנחנו הכפר הראשון של ריוניט שהותקף. אם ריוניט הייתה מגנה על המדינות הקטנות שהיו בדרך אליה אולי לא היינו מותקפים, אולי ריצ'י היה עדיין חי". היא הפסיקה לרגע, ונגבה עיניה. לאחר זמן קצר המשיכה. "טומי מתנהג מוזר. כל אתמול, מרגע הבריחה, הוא שידל אותנו לנוע לכיוון מסויים, חזרה, וכשסירבנו הוא רטן בשקט והלך לאט, קצת מאחורי. שמעתי אותו ממלמל משהו, והוא הזכיר את המילים 'הרס' ו'קוא'. אני מפחדת שהוא מסתיר משהו, אני מפחדת שהוא עלול לפגוע בנו." היא פרצה בבכי וטמנה ראשה בכתפו של פרד. הוא חיבק אותה וליטף את גבה, ושמחה מוזרה הציפה אותו. הוא מיד השקיט אותה.

כשנרגעה, שאלה אותו, "קודם התפללת לקוא. למה אתה ממשיך לעשות את זה? אתה ראית מה מאמינים של קוא עשו, מה הם עושים. את'אריס בקרוב תהיה אולי נשלטת כולה על ידי הכת של קוא. אתה לא יכול להתפלל לאל כזה שמאמיניו רוצחים במאות אלפים כל יום, ולא משנה להם מוצא או מין, גיל או דת, כל עוד הם לא משלהם. אתה לא משלהם, אז בבקשה אל תתפלל לקוא". היא הביטה בו, והוא שם לב שניצוץ כלשהו עלה בעיניה הכהות. הוא מצמץ והניצוץ נעלם.

"המטורפים האלו אינם מאמינים במסדרו של קוא. הם מאמינים ברצח בלבד. הם כמו, נניח, שני גברים שאוהבים אותה אישה. גבר אחד רואה בה עדינות ויופי, עוזר לה, ואולי מכיר בזה שיש עוד גבר שנמשך אליה ומקבל אותו. הגבר השני לא מוכן לקבל את השני, הוא מאמין שהאישה שייכת לו, למרות שהאישה שייכת כמובן לעצמה. הגבר השני לא יהיה מרוצה עד שהגבר הראשון יעלם, כי הוא מאמין שהאישה אוהבת רק אותו והוא לא מוכן שיהיה סיכוי שהיא אוהבת אנשים אחרים. קח זה שהם, המטורפים, רוצחים את המתונים, הרי הם לא ריחמו על אותם קואיסטים בריטאק, למרות ששניהם האמינו באותו אל." הוא חש התכווצות בבטנו כשחשב שהוא נשמע כמו הגבר שזה עתה תיאר, הרי הוא שנא את נוכחותו של ריצ'י והנה, עכשיו, כשזה נעלם, הוא מרגיש שמח למרות המצב הקשה.

הייתה לו תחושה שגם ורה שמה לב לזה. היא ידעה שהוא היה מאוהב בה, ולמרות זאת הלכה עם ריצ'י. הוא שוב חשב על הרגע שבו תפסו את ריצ'י והוא כיוון את האקדח, מחכה לירות והקול בראשו לא נותן לו. "אני צר-".

טומי התעורר בקריאה גדולה, והעיר איתו את מרת'ה. "מה המצב?" שאל בחיוך מבולבל. פרד החליט לשמור איתו את הסוד. אולי לא כדי ש-ורה תדע את מניעיו האמיתיים לחוסר הצלתו של ריצ'י, ותמשיך לחשוב שהיה מבולבל ומפוחד. הניצוץ שראה קודם בעיניה הפחיד אותו.

"הם כנראה נואשו מלחפש אותנו כשהחל השלג לרדת. הם בטח מניחים שאנחנו מתים או משהו, אבל לא יודע מה איתך, אני מרגיש חי מתמיד" הוא אמר, מחליף את הקול השקט ובקול רועם ובטוח. פרד תמיד תהה איך זה להיות בן אדם, יליד כדור הארץ. הם יכלו לרוץ מהר בזכות רגליהם הארוכות, הם יכלו לטפס על עצים בזכות ידיהם המעוצבות היטב, והייתה להם נטייה מעניינת לשרוד. אבל לאראת'יסים הייתה את היכולת הוקלית המרשימה להחליט באיזה קול ישתמשו, במקום בני האדם שיכלו בקושי לשלוט בקולם, ובטח לא בלשונם, לכן תמיד ידע שטוב שנולד אראת'יסי. היה נוח יותר לחיות את החיים כשאתה יכול להחליט מתי לשתוק, מתי לדבר בלחישה ומתי לצעוק. למען האמת, הוא חשד שבגלל חוסר היכולת להשתמש בקולם כמו שצריך, ידע כדור הארץ מלחמות רבות מספור, בעוד על אראת'יס התרחשו רק מלחמה אחת בכל מאתיים השנים הקודמות, כאשר סכסוך כלכלי מקומי התפשט לשדה קרב בין שתי המדינות הראניסטיות (אשר האמינו באלה ראניס, אלה מרובת ידיים ש, איך לא, ידה בכל) האחרונות, שכמעט השמיד את שתיהן. עשר שנים אחרי נחתו בני האדם הראשונים על אדמת אראת'יס, בדיוק בגבול בין המדינות, והן הפכו מהמדינות הראניסטיות האחרונות למדינות הנוצריות הראשונות.

כמובן, עכשיו יש את מלחמת הדת הזו. משום מה, נראה שהקואיסטים הרצחניים החליטו להתעלם מהנוצרים ובעלי שאר הדתות והתמקדו דווקא בקואיסטים האחרים. פרד הרהר בעצב בטפשות שלהם בעודו עוזר לטומי לארוז את שקי השינה לתוך התיק. מרת'ה וורה הכינו ארוחת בוקר דלה ממה שהיה בתיקים (למעשה, מרת'ה ביקשה עזרה מ-ורה וורה ענתה במבט זועף והלכה הצידה, קצת רחוק מהם. אחרי דקה בערך חזרה והכינה כריך מגבינה טוריסטית ומאטרון (מאטרון היה הדבר הקרוב ביותר לחסה שגדל על פני אראת'יס כולה, ובני האדם שהגיעו גרמו לתעשיית המאטרון לצמוח פי כמה וכמה), ואכלה לבדה בזמן שהשאר דיברו על תוכניותיהם לבאות.

"אני חושב שאנחנו צריכים לחזור ולבדוק אם יש עוד ניצולים מהטבח. אין סיכויי שהכת של קוא נשארה שם כל כך הרבה זמן" אמר טומי.

"אתה טועה. בכל הפשיטות הקודמות הם נשארו כמה שבועות, כדי לתפוס ניצולים כמוך, שחושבים שכדאי להם לחזור." ענה פרד בתקיפות. הוא שם לב שטומי באמת נראה חסר מנוחה וכל הזמן מתעקש לחזור, כמו ש-ורה אמרה.

"תקשיבו, חברים, אני חוזר. מרת'ה חוזרת איתי. אתם מוזמנים לעשות מה שאתם רוצים, אבל אני חוזר" הוא השיב, עקשן כתמיד.

"לעזאזל איתך, חנבר". חנבר היה הסלנג של הימים ההם, ומרת'ה השתמשה במילה זו פעמים קרובות. המילה הייתה שילוב של שלוש המילים חן, בר ו-חבר, והביעה מירמור על כך שמישהו כל כך יפה וכל כך פראי. פרד לא ידע אם טומי יפה או פראי, אבל הוא היה עקשן ביותר.

"יודעים מה?" הוא ניסה, "נשאר כאן יומיים, במקום הזה, ואז נחזור. או לפחות, אני חוזר, אתכם או בלעדיכם". הוסכם לבסוף שישארו שם שלושה ימים, שזה היה הזמן שנשאר לאספקת המזון שלהם עד שתגמר. טומי הלך להביא דברים שיוכל לבנות מהם אוהל מאולתר (טומי היה בתנועות נוער פראנואידיות מאז שהיה בן חמש. תנועות הנוער הללו לימדו אותו על איך לשרוד בטבע, אם יצטרך, ובעיקר איזה אוכל ניתן ללקט בטבע האראת'יסי הרעיל כמעט כולו וכיצד לבנות אוהלים. פרד חשב שהאוהל הזה הוא הראשון שנבנה במאתיים שנים האחרונות). ורה, שנראתה כמאוששת יותר אחרי הויכוח, למרות שכלל לא השתתפה בו, פזמה לעצמה שיר. פרד לא זיהה את השיר, ולכן שאל אותה עליו.

"הו, אתה לא תכיר", ענתה, ופרד הבחין שהניצוץ חזר לעיניה. הוא פחד, אך ניסה שלא להראות זאת. "נסי אותי", אמר.

"זה שיר מכדור הארץ שלפני הטיסה לחלל. קוראים לו אנשים הם שונים, או מוזרים [People are strange] של להקת הדורס. אפילו בכדור הארץ לא זוכרים אותו, והנה פתאום הוא עלה לי לראש בזמן הוויכוח. אתם כל כך מוזרים ושונים, אז למה שאני אפחד להיות אחת כזו?"

"מה בך שונה שאת מפחדת ממנו?" שאל, חצי מבודח. שירים מכדור הארץ, מעניין מאיפה היא קבלה את הרעיון. אומנם הייתה בת אדם, אבל נולדה באראת'יס וידעה, כמו כולם, כי כדור הארץ של לפני הטיסות לחלל היה כמעט שומם מבחינה תרבותית. את כל המוזיקה והמשחק הם החלו לפתח רק כשהגיעו לטוראין, כוכב הלכת המיושב הקרוב ביותר לכדור הארץ, וגם אז הייתה זו רק טעימה מהמוזיקה האמיתית של אראת'יס. פרד שם לב ש-ורה לא השיבה לו. "את לא באמת שונה, ורה, צחקתי איתך", אמר, והבין שטעה כשראה כי כל עיניה הפכו צהובות בפתאומיות, כאילו השתלט עליה הניצוץ. "ורה, תרגעי בבקשה", אמר. היא הנידה בראשה בבלבול ועיניה חזרו למצבן החום-כהה הרגיל. "אני עייפה, אלך לישון" אמרה בקול נטול רגש, נשכבה על אדמת השלג ונרדמה.

פרד שיתף את טומי ומרת'ה במה שקרה, מחליף בין הניצוץ להתקף התרגשות, שבסופו נרדמה. "רואים, אמרתי לכם! היא חושבת כל הזמן על הבית ועל ריצ'י, היא צריכה לחזור. אנחנו צריכים לחזור!" אמר טומי.

"די כבר עם הלחזור שלך. סיכמנו, עוד שלושה ימים נחזור. אני רוצה לדעת מה לעשות עם ורה!"

"טוב, אם שכחת, הארוס שלה מת אתמול בבוקר. מובן שיהיו לה התקפי התרגשות, מה גם שהיא בת אדם. ידוע שבני אדם חלשים יותר רגשית" אמרה מרת'ה.

"היי! אני לא חלש רגשית" מחה טומי.

"רוב בני האדם", תקנה את עצמה.

"את אומרת פשוט להניח לזה וזה יחלוף?"

"כן".

צבי ידע שלא יוכל לעשות את זה. הוא אומנם סיפר להם שזה התקף התרגשות, אבל הוא ידע שזה הרבה מעבר לכך. הוא שקל לשתף אותם בניצוץ, אבל החליט שבנתיים ישמור זאת עם עצמו. מספיק יצור אחד שיחשוב שורה מתחילה להתחרפן.

 

שלושה ימים חלפו מהר מידי, הרהר של פרד. בימים האלה הצליח לגרום ל-ורה להאמין שבאמת ניסה להציל את ריצ'י, וגרם לה לחשוב על אופצייה של לצאת עם מישהו אחר, מה שאולי יעזור לה להתגבר על הבחור המת. הוא חשב שהיא החלה לחבב אותו ולא רק כידיד.

בנוסף, הוא לא רצה לחזור. לא משנה מה טומי רצה מביתו, ומה יחכה להם, הוא יבוא איתו למרות שלא רצה. הוא פחד שימצאו שם את מה שממנו ברחו – מותם. הוא פחד שזה מה שטומי רצה.

נותר לו לילה אחד של חיים, אם הימורו נכון וכשיחזרו ימצאו את אנשי הכת של קוא מחכים להם ברובים שלופים. פרד התרחק קצת מהמחנה, משוטט ומקווה שאולי ימצא כוח סיוע, שכלל לא מרעיש בלילה וכלל לא נראה לעין. הוא התפלל שוב לקוא, שיתן לו כוח לקראת מחר. טומי ומרת'ה הלכו, לפני שיצא, לישון מוקדם מהרגיל, מבקשים כוח מאל השינה ואולי גם מאל ההזדווגות. פרד הלך כשקולותיהם החלו, מחליט להשאיר אותם לפרטיותם (למרות ש-ורה הייתה שם, אז לא בדיוק פרטיות) והולך לפרטיותו שלו. הוא סיים את התפילה כשנשמעו זוג צרחות על רקע היער השקט, וגילה כי הלך קצת רחוק מידי מהמדורה. הוא לא שמע עוד את טומי ומרת'ה ולא ראה את המדורה.

לפתע, רעש נשמע מבינות השיחים האפלים, וליבו קפץ לגרונו (ולא במובן המטאפורי. אצל אנשי אראת'יס יש ללב יכולת להגיע לגרון כאשר הם בלחץ או פחד, וכך הוא מעביר למוח דם מהר יותר. כאשר התהליך מתרחש, מרגיש האראת'יסי חנק קל, אבל התחושת הזמן עוברת לאט יותר בגלל היכולת שלו לחשוב יותר באותה יחידת זמן. כך ניצלו האראת'יסים מטורפים לפני שהחלו בהשתלטותם הבלעדית על פני הכוכב). "מי שם?" חירחר מבעד לליבו. "זו רק אני, ורה, אל תדאג". "מאיפה הגיעו הצרחות קודם?". "אני לא יודעת. שמעתי אותן ובאתי לחפש אותך". היא רצה אליו וחיבקה אותו. הוא ראה, תחת אור שני הירחים ושלל הכוכבים, כי פניה מוכתמות בדם. הוא דאג. "מה קרה?" הוא שאל וניסה בעדינות לפתוח את חיבוקה, אבל ידיה ניצבו איתנות. "נשרטתי בדרך, זה יעבור". "ורה… מה קרה שם?" פאניקה התגנבה לקולו. "כלום, באמת, זו רק שריטה!" היא נישקה אותו בפיו, והוא הסיט את ראשו. עכשיו תקפו אותו רגשות אשם. "ורה, זה לא בסדר. הייתי צריך לספר לך כבר ביום הראשון של הבריחה, אבל רי-". היא סטרה לו והוא נפל מההלם. "אני יודעת. אתה רצחת את ריצ'י. טומי עשה עיסקה עם הכת של קוא, שיתירו למשפחתו לחיות אם יביא אותנו לידיהם. מרת'ה רוצה להיפטר ממני, היא חושבת שאני מטורפת. ורק לי יש סוד אחד! אני נותנת לך הזדמנות לשאול מה הוא!" היא צעקה. עיניה הפכו צהובות לחלוטין, ואש בערה בהן. פרד ניסה להדחיק את הפחד. הוא בחר בקול הרגוע ואמר, "אם זה יעזור לך להרגע, מה הסוד?"

היא חייכה, ותלשה את תליון הצלב מצווארה. "נכון תמיד אמרתי שאני נוצרייה?"

"כן", אמר, מבין לאן זה הולך. הוא פלט קריאת תדהמה כשהיא תקעה את הסכין, המרוחה בדמם של טומי ומרת'ה, בחזהו.

"אז, אין לי אלוהים".

הדמות הנמוכה רצה בינות הסלעים בדרך לעיר. שני השומרים גיחכו, ואחד מהם נתן לחברו ערימת מטבעות. "ניצחת", אמר.

"חייבים לעצור אתכם!" זעקה הדמות, והשומר שהרוויח את הכסף לקח את התענוג וירה בה.

הסוף