השמלה מאת פזית אלעזר

-א-

החנות לבגדי יד שניה משכה את מבטה אליה ולא בפעם הראשונה. בימי ראשון שקדמו להיום, היתה נוהגת לחלוף על פניה בהבטחה שהפעם, אחרי הפגישה השבועית, תכנס פנימה ולא תסתפק בהצצה חטופה בבגדים שתלויים לראווה על בסטנד שבחוץ.

פנים החנות היה נעים, כך הצליחה להבחין, מחלון הזכוכית שתחם את גבולה. פרטי וינטאג' עתיקים ורטרו מחודשים, כמו שרשראות, תיקי סבתא ואפילו נעלי "גולדה", עיטרו את המדפים שהוצמדו לקירות, מסודרים בשלוש קומות.

בעמדה כך בשמש, סוקרת את החלל הפנימי, הרגישה כמו פולשת זרה למקום לא לה. עוברי אורח, אותם דימתה כמביטים עליה, הקנו לה הרגשה דומה של חדירה לפרטיותה.

היא שאפה אויר, החזיקה אותו מעט בריאותיה, נשפה החוצה בשריקה איטית ופנתה לעבר כניסת החנות.

ריח קלוש של בושם נשי לא מזוהה, עמד באויר והיא, שלא נהגה להתבשם, חשה בגרד באפה והעיטוש הראשון לא אחר להגיע. גם השני והשלישי שהחרו החזיקו אחריו  הצטרפו לרצף ארוך של קולות ומשיכות אף,  שזעזעו את כתפיה הכחושות. היא שנאה את רגישותה זו לריחות, את תשומת הלב שעיטושיה ממקדים בה, את מבטי התמיהה שמתחלפים ברחמים.

עיניה דמעו שלא מרצונה ואפה הגדוש סרב להתרוקן לגמרי. היא פגשה את מבטה של המוכרת, שהתחלף בחיוך חם וזו הגישה לה חבילת טישו והציעה לה לשבת.

כורסת בורדו עתיקה חבקה את ישבנה ומתניה והיא שקעה לתוכה בהכנעה, לוגמת מכוס המים שהוצעה לה.

"אני לא רגילה להכנס לחנויות יד שניה"

"זה בסדר" ענתה האישה זהובת השיער ושכלה מחדש את רגליה הארוכות.

"רק אנחנו כאן", הוסיפה.

נעמה הנהנה לאישור והניחה למבטה לשוטט בחירות ולסקור את הסחורה שהוצגה למכירה. גם לה היתה פעם תיבת נגינה כזו, כמו זו שעומדת על מדף פינתי. לידו עמדה בובת עץ של פינוקיו, שגופה צבוע אדום ונעליה בירוק. היא התרווחה במקומה.

"את יכולה להסתכל גם מקרוב", עודדה אותה המוכרת.

"אולי אפילו תמצאי משהן שיהיה לטעמך" הוסיפה.

"ואם תזדקקי לעזרה, אני כאן".

"תודה" הישירה נעמה את מבטה אל עיני האשה. צבען היה עכור משהו. החום והירוק התערבבו זה בזה והקנו להן גוון מיוחד. צמרמורת קלה אחזה בגווה. היא הסיטה את מבטה, קמה ממקומה והחלה סורקת את קולב השמלות.

הן סודרו לפי צבעים, מהכהה אל הבהיר. סגנונות חדשים לצד ישנים יותר. נעמה חשה דחף לא מוסבר למשש את האריגים ואפילו להיות נועזת ולהכנס אל תא המדידה הקטן ולנסות אותם על גופה.

המוכרת נברה בקולב שבקיר הנגדי, שלפה מתוכו שמלה בצבע אדום והגישה אותה לנעמה.

"הנה, נסי את זו" הציעה.

"אני לא נוהגת ללבוש בגדים בצבע אדום", פקחה זוג עיניים שחורות מול הצבע הנועז.

"נסי" דחקה בה האישה.

"אולי תופתעי לטובה?" הפטירה צחקוק קל.

נעמה הגישה את זרועה לאחוז בשמלה עשויה שתי שכבות דקיקות של בד וגזרתה כעיפרון.

'כדאי שאצא מכאן, היא לא מוצאת חן בעיני', בעוד עיניה נעוצות מהופנטות בבד שארכו הגיע מעל לברכיים וקשר בצורת פרח, גם הוא בצבע אדום, עיטר את מרכזה, נוטה מעט לצד שמאל. צדו של הלב, חלפה מחשבה בראשה.

 

-ב-

היא נכנסה אל תא ההלבשה הקטן וסקרה בהערכה את רצפתו הנקיה. את תיקה הניחה על כסא נמוך קומה, שעמד בפינתו. מהמראה נשקפה אליה דמות אישה נאה, לכל הדעות. היא חייכה לעצמה, חלצה את סנדליה ופשטה את המכנס והחולצה שעל גופה.

"את מסתדרת?" שמעה את קולה של המוכרת.

"כן, הכל בסדר" מיהרה לענות ולהפתעתה שמעה עצמה מוסיפה, "אולי יש לך נעלי עקב, שאוכל למדוד את השמלה יחד איתן?"

'נעלי עקב? ממתי היא נועלת נעליים כאלה ולא סנדלי בריאות, נוחות..?'

האישה הסיטה מעט את הוילון שחצץ בין תא המדידה לבין החדר והיא אספה מידיה זוג נעלי סירה עם עקב נמוך באופן יחסי.

"קחי גם גרביים חד פעמיות" הוסיפה.

נעמה סקרה את האצבעות הארוכות, שצפרניהן מטופחות ומשוחות בלכה בצבע אדום. מעולם לא התקשטה בגוונים עזים כאלה, או בלכה בכלל. זו הפעם הראשונה בחייה, שלא חשה הסתייגות או אפילו דחיה מהשימוש בו.

היא פשטה את בגדיה ותלתה את המכנס על קולב אחד ואת החולצה על הקולב השני.

בד השמלה היה נעים ורך למגע והיא טמנה בו את פניה לפני שגרבה את הקרסוליות ותחבה את כפות רגליה אל נעלי הסירה. ריח קלוש של קינמון עלה מהאריג.

גבה התיישר וחזה הזדקף. הצעירה שנשקפה אליה מהמראה הצרה שבתא המדידה, היתה מוכרת ושונה בו זמנית. נעמה חייכה אל בת דמותה, סידרה מעט את זנב הסוס שבו קשרה את שערה והסיטה את הוילון.

"תוכלי בבקשה לעזור לי עם הרוכסן?" חייכה אל המוכרת במבוכה.

המוכרת הנהנה ואצבעות קרירות נגעו-לא-נגעו בגווה, כשנרכסה השמלה.

"בואי נראה אותך" סובבה האשה את נעמה אליה וצעדה לאחור.

"את נראית נפלא בשמלה הזו והצבע האדום מתאים לך מאד"

עיני הנשים נפגשו, משתקפות במראה. נעמה הביטה בדמותה החדשה ואף שהרגישה זרה לה, נאלצה להסכים עם ההבחנה. חיוך מרוצה נמלט משפתיה ונעצר בברק אישוני האישה.

"כאילו חיכתה רק לך" הוסיפה זו ונעמה הסתובבה מול המראה וניסתה לקלוט את מראה גבה העטוף בבד.

"היא מוצאת חן בעיני" הודתה.

"אבל…" מיהרה להוסיף "אני לא לובשת שמלות ומעולם לא היה לי בגד בצבע נועז שכזה".

המוכרת חייכה.

"כנראה שהגיע הזמן לשינוי.

"אם לא תרגישי בה בנח, את מוזמנת להחזיר אותה אלי.

"אבל אני בטוחה שזה לא יקרה…" הוסיפה.

 

אישה חדשה, לא מוכרת הביטה בה. שערה פזור על כתפיה ואורכו חוצה את קו המותניים ונפל בגלים ארוכים סביבה. תחושה משונה של זרות מה כלפי עצמה, עלתה בה. הבגד הלם אותה. על כך לא היה לה כל צל של ספק. האדום היווה ניגוד מעניין לעורה השחום ולעיניה השחורות. היא חשה כמו צועניה, שעומדת לבצע ריקוד פלמנקו סוער מול קהל אלמוני. ובעצם, למה שלא תרקוד, הרי אין איש מלבדה בחדר המדידה.

היא עצמה עיניה ונעה לצלילים שהתגבשו לכלל ריקוד, שהחל לאיטו ובהדרגה  התעצם. בנקודה מסוימת הפך לסחרור בלתי נשלט. רגליה כמו יצאו משליטתה ועשו בגופה כרצונן, מקישות, מתרוממות. אף ירכה הפגועה מלידה לא הציקה ואפשרה לה לנוע בחפשיות. היא איבדה את תחושת הזמן.

ריח קינמון חדר אל נחיריה. מעולם לא היה ברור וצלול כפי שעכשיו. אישוניה ריצדו תחת עפעפיה העצומים והיא שאפה עמוקות אל ראותיה את מתיקותו.

 

-ג-

"על מה את שוב חולמת" נזפה בה האישה.

ידיה לשו בחוסר חמדה את בצק השמרים וקערת המילוי למאפי הקינמון, שיכנסו עוד מעט אל התנור. היא ליקקה בחמדה את שאריות התבלין שהכתימו את אצבעותיה.

"כדאי שתזדרזי", רטנה.

אלמה מחתה את מצחה בשרוול שמלתה והמשיכה את עבודתה בשתיקה. הלוואי שיכלה לעזוב הכל וללכת מכאן.

"קחי את המאפים האלה אל הדוכנים בשוק" האיצה בה האופה.

היא התרוממה לעמידה, רגליה צבו. את הקמח שעל כפות ידיה, מחתה בסינרה. גם היום בערב, כמו בערבים הקודמים, תשטוף היטב את שמלתה, כדי שתוכל ללבשה ביום שלמחרת. באורח פלא, נותר הבד יבש ולא מקומט.

השוק רחש קונים, רוכלים הכריזו בקול רם על מרכולתם וקרני השמש החמות, להטו בעצמתן והקשו עליה את ראייתה. חלק מהמצרכים שחיפשה, לא היו בנמצא ולפניה עוד יום עמוס בעבודה. הבצק שהניחה להתפחה, כבר הכפיל את נפחו והמתין לה שתתחיל בלישה ובעיצוב המאפים ששמעם יצא למרחוק.

ירכה הפגועה מלידה הקשתה על צליעתה ומדי פעם נאלצה לעמוד לצד הדרך, כדי לאסוף כוחות מחודשים.

היא פשפשה בחרוט הקטן שנשאה ושלתה ממנו כמה מטבעות, כדי לקנות שני מקלות וניל. את המקלות היתה חוצה בעדינות לארכם ובעזרת סכין חדה, מגרדת את העיגולים הקטנים, שהסתתרו בתוך התרמיל והעניקו את טעמו המשובח וניחוחו העדין. מעולם לא השתמשו בתמצית מוכנה מראש, או בתבלינים מיובשים, כדי לתבל את מאפיהם.

"איכות היא הסמל המסחרי שלנו", שמעה בראשה את קולה של מעסיקתה ואלמה העריכה אותה על כך.

בעברה בין הדוכנים, הנהנה לשלום וחייכה אל הרוכלים. הם הכירו אותה. אישה גבעולית לבושה בשמלה אדומה מקומחת מעט, אך ללא רבב ובזרועותיה סל עשוי קש צהבהב, שנראה כי ידע ימים יפים יותר, עמוס לעייפה ומתוכו מבצבצים מקלות הוניל כמו זוג מחושים שמכוונים את דרכה.

בסיום עבודתה, היתה עוברת בדרך זו בשנית, אך עתה בידיים ריקות ממצרכים. כך גם היה הפעם.

הרחוב המה אדם ואלמה נאלצה להדחק בין תגרני השוק וקוניו, כדי לעבור לצדו המרוחק, שם היה ביתה. הזיעה קלחה ממנה והרטיבה את בתי שחיה, פניה ואת מפשעתה. בחלפה על פתח חנות הסדקית, עצרה ונכנסה פנימה.

"מה שלומך, בתי?" קידם הרוכל הזקן את פניה.

"חם בחוץ" השיבה בהשלמה.

הוא הגיש לה כוס מים.

"ההזמנה שלי כבר הגיעה?"

"אני חושב שאתמול, חכי כאן, אלך למחסן ואבדוק".

היא לגמה והביטה על המדפים עמוסי הבדים וסלילי החוטים הצבעוניים, רואה בדמיונה את צורתו ומרקמו של הבגד, שתתפור פעם גם עבורה. גופה העייף ייחל למנוחה, אך היא ידעה שזו תתאחר להגיע, שכן עבודה נוספת מצפה לה בביתה. עליה לספק בעוד יומיים, הזמנת תפירת שמלת נשף לאחת ממכובדות העיר. היא אהבה את מעשה התפירה, אך בשעה כזו כשגופה דואב, היה לה הדבר לטורח.

הרוכל חזר בידיים עמוסות וחיוך מרוצה התפשט על פניה. היא הודתה לו, שילמה ויצאה לדרכה. נותר לה לחצות כברת דרך בשוק, עד שתפנה אל השביל שמוביל לביתה.

 

-ד-

כמו קורי עכביש דקיקים, היא שזרה בזהירות את ימי חייהן של לקוחותיה, בתוך בד השמלות. עדינים ושקופים. אינם נראים לעין המתבונן. בעוד זמן קט, יעלה השחר והיא תצא אל המאפיה ובשובה, תמשיך את עבודת התפירה.

גברת הבית עמדה על כך, שרק היא, מבין כל התופרות שבעיר הקטנה, תועסק במלאכה זו. היא אהבה את השקט שאפיין את האישה ואת רכות מגעה בעת שהקיפה אזורים שונים בגופה, עם סרט מידה, שהיה נדמה לה כמו נחש צבעוני, אותו שלפה מסלה.

נוכחותה השרתה עליה רוגע בצד רצון עז לספר על עצמה, על חייה ובעיקר על סודותיה. האישה היתה שותקת ולעיתים היה נדמה כי אינה מקשיבה, אך בעלת הבית ידעה היטב, שלא כך הוא.

"אני רוצה שתתפרי לי שמלה מהבד הזה"

"שמלה?"

"שמלה לארוע חשוב. אני רוצה להראות נפלא, אך לא להאפיל במראי על בנותיי", ענתה.

אלמה סקרה את פניה הנעימות, שערה המכסיף והארוך, שגולגל לפקעת על ראשה והקנה לה הדרת כבוד. עורה היה חלק למשעי וריחו מבושם. היא שאלה אל קרבה את הניחוח והושיטה את ידה לאסוף ממנה את הבד.

משקלו היה כשל נוצה ועביו דק, כמעט שקוף.

"אני רוצה שמלה בשתי שכבות" הוסיפה האישה.

התופרת סקרה את גוונו העמוק של האדום ובעיני רוחה דמתה לראות את לקוחתה מחוללת, כששולי השמלה מסתחררים סביבה ברכות. היא חייכה והרימה מבטה אל האישה.

"שמלה צמודה לגוף" הוסיפה האישה

"לא צמודה מדי" מיהרה להסביר.

"האופנה היא של שמלות רחבות גזרה", תהתה אלמה "נשים אינן לובשות שמלות צמודות לגופן"

"אני יודעת" השיבה הלקוחה.

שמחה התגנבה לליבה, למראה תעוזתה של האישה וזו גדלה, כשהבינה שהיא עומדת לתפור משהו ייחודי, שכמותו עדיין לא נראה בקרב עשירות העיר.

"סיימנו את המדידות" הכריזה

השמלה גרמה לאלמה ריגוש לא מוסבר והיא השתוקקה שהאישה תפנה לדרכה ותהיה בידה האפשרות לבחון את הבד מקרוב.

"אני מציעה שאחזור אליך מחרתיים, כדי שנוכל לוודא אם סגנון השמלה תואם למה שחשבת".

"בוודאי" ענתה האישה "בואי אלי מחרתיים לפני שקיעת השמש".

-ה-

ביום שלמחרת, עם חזרתה לביתה, מיהרה לאחוז במספרי הגזירה, עיניה הצמודות אל הבד, ניסו לשלות מתוכו את גזרת השמלה המיוחלת. כשלא הצליחה, שרטטה את הדגם על נייר וגזרה בהתאם לקווים, מנסה להעניק לו מראה שקרוב יותר למציאות. שתי שכבות הבד היו אתגר עבורה, אך במקביל גם הקשו את העבודה. ברם, לא היתה אפשרות אחרת לנהוג עם בד שקוף כל כך.

ידה רעדה מעט והיא ניסתה לייצבה, אך הרעד גבר ופסק רק מששמטה את אצבעותיה מהאחיזה בבד. נסיון שני הניב תוצאה דומה וכך גם השלישי. היא עמדה מבולבלת מול מתאר השמלה, העשוי נייר, שהניחה על המשטח שמולה. מבטה עבר אל האדום שני של הבד וחוזר חלילה.

קול פנימי הורה לה לשנות את ארכה של השמלה והיא לקחה את גיר התפירה ושרטטה על גבי ניר הגזירה את אמרתה מחדש, כך שבמקום שתסתיים כמקובל, בעקבי הנעלים, תיגע בשוקי הלובשת. היא הביטה בגזרה החדשה, הקטינה מעט את קו המתניים והרחיבה בהדרגה, כבצורת פעמון, את חלקה התחתון. משם עלתה מעלה אל השרוולים והצרה את תפיחתם, כמו גם את גובהן של כריות הכתפיים. במחשבה שניה, אף ביטלה אותן לחלוטין. מעולם לא עיצבה בגד כדוגמת זה ומאידך אף בד לא צרב בחומו את ידיה. דומה שהיה לו רצון וחיות משלו, שהנחה אותה לנהוג באופן כה שונה מהמקובל. הגזרה שהתקבלה השרתה נופך אוורירי וקיצי, שלא כאריגים העבים, שהכבידו על הלובשת את משקלם ואלמה ידעה שהפעם לא תרעד ידה.

אחיזתה במספריים התיצבה, כך גם בדף הגזירה, שהונח על הבד, שלא מנע ממנה לפרשו על המשטח. הדף כמו נצמד אל מה שמתחתיו, מורה לאוחזת במספרים, את קווי המתאר הנדרשים. כעבור זמן לא רב, היו חיתוכי הבד מוכנים ואלמה השחילה חוט מכלב בקוף המחט והתרכזה במלאכת התפירה. משסיימה וגזרה את קצהו, הפכה את השמלה אל צידה החיצוני וסקרה בדקדקנות את מעשי ידיה. כאן יש לכווץ מעט ופה להצר, אך לבד מזאת, כך על השמלה להראות. החוט האדום הושחל בזריזות, היא הפכה בחזרה את הבד כשצדו הפנימי פונה החוצה והחלה לתפור.

בקצב הזה, העריכה, תוכל לסיים את עבודתה עוד היום. הצבע האדום בהק בידיה, כשסובבה אותו מצד אל צד, כדי לדייק במלאכתה. היא לא ידעה כמה זמן היה גופה כפוף אל הבד, אך משהרימה ראשה הבחינה בכדור השמש נעלם במרחק והרגשת סיפוק משונה אחזה בה. בידיה החזיקה את השמלה המושלמת, שאי פעם הצליחה ליצור.

כעת תתפנה להתקין לעצמה דבר מה לאכול. היו באמתחתה שאריות שקיבלה כמדי יום, מהמאפיה בה עבדה בבקרים והיא הוציאה מהמזווה גוש חמאה טרי ומרחה כמות נדיבה ממנה על כמה שבלולי קינמון. יותר מזה, לא היה בכוחה לעשות ואת המאפים שבידיה חיסלה ברעבתנות. משסיימה צחצחה את שיניה ועלתה על יצועה.

תחושה לא מובנת טרדה את מנוחתה. הן מעולם לא מדדה על גופה, את בגדי לקוחותיה ולא משום שהיו מעט גדולים ממידתה, אלא משום שחשה כי לא יאה לעשות זאת.

אך הפעם, כמו לא הסכינה השמלה להפרד מיוצרתה, חשה צורך עז לנסותה על גופה. רק כדי להרגיש את הבד, הרגיעה את מצפונה.

בידיים מהוססות פשטה את כותנתה. הלילה הקריר העביר בגופה צמרמורת נעימה. בזהירות העבירה את הבד מעל לראשה ויישרה את קפליו. הבגד עטף את עורה ודומה היה לה שהיא מזדחלת אף מעבר לו, נכנסת אל תוכה פנימה. הזמן כמו נעצר וגופה החל מתנועע למקצב לא מוכר של שני רבעים.

 

נעמה פקחה עיניה, האור הציק לה. הדמות שנשקפה אליה במראה, משולהבת ופרועת שיער, עם צללי כתמי זיעה תחת בית שחיה, נראתה לה זרה אך גם מוכרת. היא פשטה את השמלה ולבשה את בגדיה.

ארזי לי אותה בבקשה, בקשה מהמוכרת ונדמה היה לה (ואולי רק נדמה), שזו הבליעה בינה לבין עצמה, חיוך.