14925 מאת מיקה עילם (מקס)

 

 

לפעמים סודות הם רק דרך להפוך דברים רגילים לקצת יותר רומנטים. זה תמיד היה ככה איתה, ואז הגיע הזמן שזה הפסיק להיות. אף אחד לא הדריך אותה לקראת זה, אף אחד לא סיפר לה שטויות כמו שאומרים בסרטים, אף אחד לא בא אליה ולחש בקול דרמטי: “את הנבחרת!”.

במקום זאת, יום אחד,באו אנשים זרים, לבושים בחליפות שחורות, לבית הספר שלה, בהפסקה, עוד כשהייתה קטנה ותמימה בכיתה ו’. היא הביטה בהם במבט מהופנט, נכנסים דרך השער, שנפתח בשבילם בהדרת כבוד. היא הייתה מוכנה לוותר אפילו על המשאלה לבלות את ההפסקה עם הילדים ששיחקו לידה, אם רק יסכימו, כדי לדעת מה מסתתר מאחורי משקפי השמש האלה. כשאת יודעת סוד את אף פעם לא באמת בודדה. אבל האנשים רק עמדו ליד הלוח בזמן השיעור בלי להוציא הגה, והכי הרבה אינטרקציה שהייתה לה איתם הייתה כשהם לקחו מהם, אחד, אחד, דם, בכפפות

לבנות, והכניסו לתוך מבחנות מוזרות שקיטלגו, מדבקה עם מספר לכל אחת. והמורות ביקשו מהילדים לזכור את המספר שלהם, ואמרו שזה חשוב מאוד, ואיכשהו, היא ידעה שבדפים שהמורות מחזיקות בידיים לא כתובים המספרים, לא כתוב שום דבר. הידיים של המורה למתמטיקה רעדו והפנים שלה היו חיוורות. היא אף פעם לא ראתה אותה ככה. היה לה כזה ביטחון כשהיא הסבירה על שברים, כאילו שום דבר בעולם לא חשוב יותר, ואין אף אחד בעולם שיודע עליהם יותר ממנה. מאותו יום, לא נשאר שריד מהביטחון הזה, ובהדרגה, היא הפסיקה להופיע בבית הספר. היו הרבה מורות שעשו את זה. זאת כנראה הסיבה שאף פעם לא הצליח לה במיוחד עם שברים בהמשך חייה. היא לא זכרה הרבה מהיסודי, אבל את היום הזה היא זכרה, ואת המורה למתמטיקה היא זכרה, ואת המספר שהדביקו למבחנה שלה ולחולצה שלה היא זכרה. משום מה, זה נראה לה חשוב אז.

 

14925. היא התחילה לכתוב אותו במחברות שלה בהיסח הדעת, לשלב אותו ברקע בציורים, לכתוב אותו, בפינה הימנית של הדף, בכל מבחן שעשתה, למזל טוב, גם כשעלתה והתקדמה בשכבות ובחומר. בכל מקום, בכל דבר אקראי ברחוב היא הייתה רואה את המספר הזה. 14925. כאילו הוא רודף אותה. והיא ידעה שהיא רודפת את עצמה, כי זאת הייתה הזדמנות לקוות שהסבל הכרוך בהתבגרות שלה הוא לא סתם, והמחנכת בכיתה ד’ צדקה, והיא באמת ילדה מיוחדת. כל פעם ששאלו אותה מה המשמעות של זה היא המציאה תירוץ אחר. "זה חלק מחישוב שנמחק", היא אמרה. "זאת דרך לצייר כלב… זה עוזר לי להתרכז" אבל בעצם, לא היה בזה דבר שונה מכל הטקסים האחרים שלה. אם היא לא עולה כל מדרגה ברגל שונה, ימין שמאל ימין שמאל, היא תתרכז בזה כל היום. עטיפות של טופי אוספים ומסדרים לפי הצבע. זה הכי טבעי בעולם. אולי היא הייתה צריכה להרגיש מיוחדת, סתם. להעניק לעצמה ביטחון מזויף. היא ידעה את כל זה, וידעה שהיא משקרת לעצמה, אבל עצמה עיניים, בשביל הסיכוי הקלוש שמשהו יקרה.

 

הדבר המוזר היחיד הוא שיום אחד, משהו באמת קרה. וזה אפילו היה מגניב, לא סתם לקרוא לה בתור. הם חטפו אותה ברכבת התחתית, והיא הייתה עייפה כל כך מהשעמום והיומיומיות של החיים שלה שהיא אפילו לא צעקה, רק חשבה לעצמה "סוף סוף" מעורב בפחד אנושי מהלא נודע. זה נשמע מוזר, אבל ככה זה היה. בזמן האחרון דיכאון נוסף לרשימת הבעיות שלה. רשימה פיזית. לפי הפילוסופיה שלה, יש יותר סיכוי להצליח בדברים אם אפשר לדעת את הבעיות שכל דבר גורם לך, אז כל הבעיות שלה היו מקומטות בתוך הכיס השמאלי,מלוות אותה לכל מקום.

מלבד היותה בת עשרה, כל יום חזר על עצמו, הכל היה משעמם, הכל היה בודד, המלחמות היחידות שלה היו עם עצמה- כל דבר הרגיש כאילו היא לא עושה אותו מספיק טוב, ואת הייחוד שלה היא הרגישה כאילו המציאה בעצמה בשביל להרגיש קצת יותר טוב. זה, והשמש. השמש שקעה יותר מדי מהר, מתגרה בה וממחישה את חוסר ההספק שלה. אז עכשיו יש סיפור. עכשיו יהיה הספק.

 

היא ראתה את היד הנשלחת לעברה עם בד שחור, רגע לפני שהתעלפה.

היא התעוררה בחדר אפור, עיצוב מודרני, מינימלי, קר. מוזר להגיד שהייתה בכך נחמה. אפילו היא מרגישה מיוחדת וססגונית ליד עיצוב מודרני. רגליה אזוקות קלות לכיסא. עציץ נובל בצבע ירוק עצוב ניבט לה מפינת החדר. כנראה שפה שמים את כל הדברים שנבלו. אור לבן קר. איש נכנס, לבוש בחליפה ונושא מזוודה, וגם אם זה הרגיש כבר מוגזם היא נתנה לעצמה להנות. הוא לא בירך אותה לשלום, רק קירב אליה שולחן זכוכית קטן, עט ושאלון. זה גם מצא חן בעיניה. עט ביד ודף שאלות תמיד גרם לה להרגיש בטוחה יותר, ובפינה הימנית של הדף, שוב, 14925. למזל. שאלות אישיות עליה, שאלות במתמטיקה, שאלות ידע כללי, ובסוף, מספר אישי. היא לא טרחה לשאול את האיש בחליפה מה המטרה של כל זה. לחיים אין מטרה, למה לטרוח לחפש בחלקים חלקים משהו שלא קיים? ואם הם היו רוצים לרצוח אותה או לאנוס אותה הם כבר היו עושים את זה. אחרי דקות ארוכות שרק קול חריקת העט על הנייר נשמע, היא מעזה לשאול רק: " מספר אישי?" בלי מילים מיותרות. נראה שזו מוסכמה בינה ובין האיש בחליפה. והוא לוקח את הטופס מידה, מסובב אותו, ומצביע על הפינה הימנית. 14925. הלב שלה התחיל לפעום.

גם לזה היה לה טקס. כל פעם שהיא מבחינה בעליה בקצב הלב, קטנה ככל שתהיה, שתי נשימות וצביטה קטנה על הירך מבטיחות שהכל יהיה יותר טוב. "חכי פה." אומר האיש בחליפה, חצי מהסס, חצי רובוטי כמו כל הזמן הזה. הוא נרתע מלהביט בעיניה, מתאמץ בכוונה לא לתפוס את מבטה, כאילו הייתה מדוזה. המיתולוגית, לא החיה. כשהיא הגישה לו את הטופס הוא  נגע לרגע בידה בטעות ונרתע. והיא ראתה את זה, כי לראות אנשים אל תוכם היה אחד הדברים המעטים שתמיד ידעה, לא משנה מה, שהיא עושה טוב. הוא לוקח את הטופס החוצה ומציב רגל זהירה שוב בתוך החדר, כוס מים בידו, מוחלקת אליה. היא מקבלת אותה בדממה ושותה. קולות הלגימה והגמיעה שלה הם הדבר היחיד שנשמע בחדר עוד מספר שניות, ואז הכל שוב, בפתאומיות, מחשיך.

 

האור לא מכה בה בבת-אחת, אלא בזרם איטי, והיא אסירת תודה על כך, אף שכאב פועם עדיין בצד האחורי של ראשה, מזכיר לה שהיא לא נמצאת במגרש הביתי שלה. היא ממצמצת עד הסתגלות לאור הלבן, ומסתכלת סביבה. עוד שישה נערים ונערות, בערך בגילה, ניצבים ישובים באותה שורה. כולם לבושים חלוקים לבנים שמזכירים לה בית-חולים. היא מביטה מטה ורואה שכך גם היא. הגפיים של אף אחד מהם לא קשורות, והיא מנסה לבדוק אם היא יכולה להתרומם, רק ליתר ביטחון, ומצליחה בלי כל קושי מלבד סחרחורת קלה. מה שאוזק אותם למקומם הוא רק אלם. המבטים שלהם תוהים לא פחות מאיך שהיא מרגישה, ובאופן אנושי ועלוב כלשהו, זה מנחם. מהדלת בצד החדר מגיח איש בחליפה שחורה, משקפי שמש ואוזניה. היא מנסה לשווא להחזיק את האנחה שעולה בה מהקלישאה המהלכת לפניה, וברגע שהקול שהצליח לחמוק מגרונה משתחרר לאויר, היא מופתעת לגלות שכל השורה כולה השמיעה אותו יחד.

לא נראה שזה מטריד מאוד את האיש בחליפה שהמשיך לעמוד מולם, בסבר פנים חמורות, שותק. "אתם נמצאים כאן לצורך שתי מטרות:" קול הבריטון שלו הדהד בצורה כמעט בלתי אפשרית בתוך החדר הקטן. "אחת: אתם נבחרתם להיות מי שיספקו דגימת דם לניסוי של יצירת חיים אורגנים. בדם של כולכם יש אנזים שנחוץ לנו וגן מסוים שעליהם לא אפרט, עד, ואם, שתעלו בסולם הדרגות של התאגיד המדובר. אין לכם אפשרות למחות או להתווכח על כך. כל חודש לערך, במשך שנה וחצי לפחות, נציג מטעמנו יקח כמות מסוימת של הדם שלכם. מובן?" ברור להם שהוא לא מתכוון לקבל לא, או כל דיבור שהוא, אז הם כולם מהנהנים סימולטנית. "טוב. דבר שני, אתם נבחרתם להיות קבוצת תצפית לסביבה שלכם, לקבוצת הגיל שלכם, ולאנושות כולה. אפשר להגיד שאתם מעיין  'סוכנים סודיים', או שקר כלשהו. תדרוך מדויק יותר ינתן בהמשך." הוא נותן לשתיקה, שנופלת לאט, להבהיר את דבריו. "כל אלו הם שירות חשוב ונחוץ למין האנושי. כמו כן, מובן מאליו שאסור לכם לספר לאף אחד שבא איתכם במגע לא על מה שקרה כאן היום ולא על המשימות שלכם. מובן?" כולם מהנהנים.

ילד ג'ינג'י עם משקפיים מקצה השורה השמאלי הרים בזהירות מירבית וברעד את ידו. "כן?" "אדוני? מה עם… החיסורים שלנו בבית הספר?" עווית עוברת בפניו. הוא כמעט מחייך, היא מבינה. "כל ענייני בית הספר שלכם שעלולים להפריע לכם במשימות שלכם מסודרים מעתה והלאה. אל חשש."

הם מחדירים לה שבב. שבב עם התדרוך. לא לבזבז אינטראקציה אנושית מיותרת, משאבים. רעד של שביעות רצון עובר בתוך גופה. כל כך מסודר! חוברת הוראות צבעונית מחולקת אחר כך לכל אחד מהם, ולמרות זאת, בצד מוחה נמצא אחד הקולות שלמדה להשתיק עם השנים, שואל למה? ובשביל מי?. האמת, שכרגע לא אכפת לה אם היא משחקת בשביל הצד הנכון. זה מעניין ומגיע יחד עם טובות הנאה. בעצם.. כן אכפת לה. אבל לא אמור להיות. זה חלק ממה שמעצבן. היא יכולה להשבע שהאיש בחליפה יודע מה היא חושבת. היא מעולם לא ידעה שמשקפי שמש יכולות לחדור כל כך עמוק לנשמת הנמצא בצדן השני. אבל הן כן. והיא לא הייתה מאוד מופתעת אם הייתה מגלה שזה באמת נכון. היא יכולה להשבע שבין בדיקות רפואיות לבדיקות רפואיות הם עשו מתישהו בדיקת פוליגרף שהם שכחו. ובכלל, ידוע שיש רק דבר אחד שהוא מכונת אמת מדויקת, וגם זו אגדה אורבנית. יכול להיות.

התצפית על בני גילה רק הוסיפה וחישלה את מה שהרגישה כבר פעם- חוקרת בגן קופים, צופה מהצד ובעיקר מתרשמת- רק שעכשיו היה לזה תוקף רשמי. היא משרבטת במחברת שלה, ציור מוכן להתגלות מהזווית הנכונה במקרה שאחד מהנחקרים יחוש במצב רוח חטטני מהרגיל. גם עם המונחים המדעיים החדשים שהוצבו בתוך הראש שלה, לא הרבה דברים חדשים נגלו. זה נהיה הרבה יותר מתיש כשהיא הכירה בעובדה שזו עבודה לכל דבר ועניין, רק בלי שכר רשמי. ועדיין שבה וחוזרת השאלה, מנקרת בראשה, מה המטרה של כל זה. היא מנסה לשווא, לגרש אותה במחשבות על קניית שוקו, או מוזיקה, או התקדמותה בלימודי גרמנית. כמו יתוש, היא שבה לצוד אותה. היא קטנה אבל בכל זאת אי אפשר להתמודד איתה. היא מחכה עד הצלצול האחרון ומתקדמת הביתה. איכשהו, גם משימה סודית הפכה אחרי שבועיים לערך למשהו משעמם ויומיומי, מה שרק העלה יותר את השאלה למה היא עושה את זה, ובשביל מי.

 

בין שתי סמטאות, היא החוותה הנהון קטן ומבט חודר לבחור ג'ינג'י שעובד בדלפק בבית הקפה. היא לא יודעת אפילו מה השם שלו. היא יודעת עליו רק שיש לו את אותה משימה כמוהה, שהוא כנראה דואג ללימודים שלו, כי הוא שאל את הבחור בחליפה לגביהם, ומן הסתם, שהוא עובד פה. בד"כ היא ממשיכה ללכת. אבל הפעם משהו מושך אותה להכנס. הבחור הג'ינג'י נראה מופתע, מפוחד ומרוגש בו זמנית, כאילו העובדה שנכנסה לבית קפה בו עובד מכר היא הדבר הכי מפתיע בעולם, למרות שהיא ידעה שמה שמפחיד ומרגש הוא ההתנגשות בין שני העולמות שלו. היא הבינה את זה. היא מתיישבת מולו, מתחמקת ממבטו, אבל בזווית עינה היא יכולה לראות שזה הדדי. הם יושבים שם בערך חמש דקות, שנראות כמו נצח, בלי לפצות פה, עד שאחת העובדות מתקרבת אליו ונותנת לו מרפק קטן בשילוב סינון של: "אלברט, לתפקד."

הוא מחליק לעברה תפריט. היא מביטה בו, ואז מקוששת בתוך כיסה אחר כסף. יש בקושי, ובמטבעות, אבל חייבים להזמין משהו. היא מכה את עצמה במחשבות על זה שבכלל נכנסה. "שייק תות-בננה בבקשה." "על בסיס חלב או תפוזים?" "תפוזים." הוא הולך אחורה למכונה, ושניהם מקווים שמישהו ישבור את הקרח, חוץ מהמכונה, כמובן. נדמה שזה יותר קל כשהוא בגבו אליה. "אתה מהאזור?" נדמה לה שאין טעם בדברי נימוס חסרי טעם. בטח לא עם מישהו שכנראה מבין את חוסר הטעם שבהם. "כן. אבל לא לומד פה." "מתקדם עם…העבודה האחרת שלך?" "כן. אבל זה more of the same, אם את מבינה אותי." "כן. הרגשתי בדיוק אותו דבר."

שחרור מורגש בשיחה. 'אנושי משהו', היא חושבת, ואז מזדחל בחזרה שקט, מתמלא רק בהמיות היצורים השונים במסעדה. כי שניהם חושבים על אותו דבר. "תגידי, לפעמים את חושבת…." "כן?" הוא מעביר לה בכוס גבוהה עם קש את השייק שלה, ושותק. הסוכר והקרירות מחדירים בה אומץ. "למה?" "הממ?" "התכוונת לשאול אם לפעמים אני חושבת למה אנחנו עושים את זה." "כי יש מומחים, שעם כל הכבוד לשבב-" "-יודעים יותר מאיתנו. ובכלל, מי משתמש בנתונים-" "-האלה. ובדם שלנו?" זרם חשמל ביניהם. לא באופן רומנטי. באופן של הבנה. "אנחנו חייבים למצוא אותם." "כן, אבל איך?" היא מרגישה כמו בסרט בלשים. וזה כל כך קיטשי…וכל כך…כיף. הוא לוקח פתק קטן וכותב את השם והמספר שלו, מקפל ומחליק לה. והיא פותחת ורואה שעל הפתק כתוב "אלברט כהן", מספר טלפון, ובפינה הימנית, 23,589. אין צורך להסביר לה מה זה אומר. "אני מסיים לעבוד בחמש. תצלצלי ונדבר." היא מוציאה מהכיס את המטבעות שלה והוא מגחך ואומר, "וזה עליי." מי היא שתתווכח עם אוכל בחינם, והפעם נראה שהמחיר שיבוא אחר כך הוא רק מחקר שתכננה לעשות בכל מקרה. היא מפנה את הגב וזורקת "ביי!" "רגע!" "מה?" "איך קוראים לך?" היא מחייכת ואומרת: "14925.".

גם לסמוך עליה שתתקשר זה יותר מדי. לא סומכים על אנשים. אסור. מה הבעיה שלה להגיד לו את השם? מה הוא אמור לעשות עם המספר שלה? ובכל זאת, הוא משרבט אותו כבר שעה, הוא שם לב כשהוא מביט במחברת תחת ידיו. 14925, על כל אורך העמוד. המשמרת כמעט נגמרה, כבר חמש וחמישה, הוא רק מסדר דברים אחרונים, והיא עוד לא התקשרה. רגלו משקשקת בעצבנות. אם הוא היה יותר מפריט מובן מאליו במקום הזה, מישהו היה שם לב. אם הוא היה יותר מפריט מובן מאליו במקום הזה, הוא לא היה פוגש אותה. הוא הולך מהדלפק לאט, כאילו מבקש לתת לה הזדמנות שניה, ואכן, שניה לפני שרגלו עוברת את הסף, הכיס שלו מזמזם. "ספריה ברחוב 32, עוד חמש דקות." הוא מהנהן, מבין שהוא מהנהן ומתעב את עצמו לרגע. "נתראה שם".

הוא מוצא אותה רוכנת מול מחשב ומביטה בריכוז. היא שמחה כל כך שיש משהו שאפשר לעשות סוף סוף, משהו שיש לו משמעות כלשהי, אבל היא לא אומרת כלום מזה, והיא מקווה שהוא לא מבין. הוא רוכן מעל כתפה. "גוגל לא הניב כלום עד עכשיו." "מה חיפשת?" "סוכנים סודיים, תצפית על בני נוער, גן ותא נחוצים ליצירת חיים חדשים…" "טוב, זה לא כאילו הם פשוט יכתבו 'היי, אנחנו עושים ניסוי סודי ביותר! בואו לראות!' " "וזה מה שמעניין." היא מחייכת מין חצי חיוך שועלי. זה אמור להיות מחשיד אבל זה מוצא חן בעיניו. "היי, אם לא מצאת כלום אז מה זה?" הוא מצביע על כרטיסיה פתוחה ליד זאת בה היא גולשת. "כן, זה בלוג של מישהי. שמצאתי, אבל הוא כמובן, באילום שם, האימייל מפוברק והאיי-פי ציבורי."

"איך את יודעת?"

"יש לי דרכים."

הוא היה נאנח, אבל זה מוקדם מדי בשביל לעשות משהו בסנון 'זה כל כך את'. למען האמת, אין זמן טוב לעשות משהו בסגנון הזה בכל אופן. "טוב, תני לי לקרוא." היא זזה הצידה והוא מושך כיסא וקורא בקול רם. "אני אשתמש בשם בדוי לצורך כל הבלוג הזה, ואם אתם קוראים את השורות האלה, אני מקווה שלא תפסו אותי עדיין, ואני מבקשת שבשום אופן לא תחקרו על אמיתות הדברים, כי תישקף לכם סכנה גדולה."

הם מגחכים ביחד. "אני סאם," (נדמה לו, או שהיא מסמיקה? היא מסמיקה! אז זה השם שלה. מסתורי משהו באמת.) "והכל התחיל מחושך פתאומי ברכבת התחתית, ופרץ רוח קרה, מכה בי. אבל הרוח הקרה לא קרה כמו ליבם של כמה אנשים שיבואו בהמשך הסיפור הזה." "פואטי משהו," היא מגחכת. הוא דווקא חיבב את הסגנון. מוזר שגם כששניהם כבר מבינים שהעניין רציני, אולי עד כדי מוות, הם שמים לב לדברים כמו סגנון. אולי זה מה שעשה אותם מושלמים למשימה מלכתחילה.

הם ממשיכים לקרוא בדממה, היא רצה עם העיניים על פני הטקסט פי 3 לפחות יותר מהר ממנו. אז, היא מתחילה לקרוא בקול רם: "אחרי חצי שנה של שיעבוד, הם לקחו את התצפיות שלי ויצרו גולם בדמותי מכל הדגימות הגופניות שהם לקחו. היה לו היכר מושלם של הסביבה שלי בגלל התצפיות שעשיתי, ובגלל השבב שהם השתילו בראשי בתחילת כל הסיפור המטורף הזה, הם יכלו בקלות להשבית אותי. למזלי, הייתה תקלה בשבב שלי. הספקתי לשמוע על התוכניות שלהם לפני שהם עילפו אותי ואיכסנו אותי, ליד כל שאר הילדים, בגלוקסמה שקופה. התעוררתי מהתקף חשמל לא צפוי, יום אחד. הסתכלתי בגיליון ניו-יורק טיימס שהיה מונח על השולחן. חצי שנה. חצי שנה מאז שהם לקחו אותי. העמדתי פנים שאני הגולם בדמותי. הגעתי לחדר גדול עם מסך ירוק, עם השיבוטים של כל שאר הילדים, בוהים באויר במבט ריקני. על המסך היה כתוב באותיות של קידוש לבנה: 'שלב 4: החדרת סם האמת, ומיטוט כללי של החברה כולה באזור פעילותכם.' כולם התפרשו לעבר דוכנים, כל דוכן נושא פנים של הילד, סליחה, הגולם שפנה לעברו. הבטתי על הגלולות הסגולות המבריקות וידעתי- זהו זה. אבן רוזטה. האגדה על הכימאי חסר השם שחיבר סם אמת מרקמות אשתו המנוחה,הייתה נכונה. הוא קרא לסם 'אבן רוזטה' על שם הממצא המצרי העתיק ועל שם…אשתו. רוזטה. לא כולם יודעים את זה, אבל אני… אני עשיתי מחקר. אחרי הדברים שעברתי…. הייתי חייבת לדעת. סם האמת יוצר מדגימות מתוך הגוף שלנו, כדי להמשיך לצחוק על הניצול שלנו."

הם מביטים האחד בעיני השניה, ושוב במסך, כמו בקומדיה אמריקאית גרועה, רק שזאת בהחלט לא הייתה קומדיה. היא הייתה הכל חוץ מקומדיה. הם לא רוצים להמשיך לקרוא, והם לא מצליחים, כאילו המוח שלהם מפציר בהם לדבר על זה. "טוב, לא בטוח שזה באמת נכון." "זה נשמע כמו עלילת מדע בדיוני צפויה למדי." "או שהיא בהזיות." והם שותקים ולא מביטים האחת בשני. "הלוואי." "יש יותר מדי פרטים זהים לגמרי בשביל שזו תהיה המצאה." "אולי אנחנו בהזיה, או בחלום?" "של מי מאיתנו? וחוץ מזה, הסתכלתי מאז בשעון, שפעל כמו שעון נורמלי, אינדיקציה שאני לא בחלום. יש יותר מדי המשכיות מיום ליום בשביל לקבל כהסבר שזו הזייה." היא שותקת. ואז אומרת את הברור מאליו, שהוא מסוג הברור מאליו שהוא מאוד לא נעים ובגלל זה צריך להאמר: "אנחנו חייבים להמשיך לקרוא ולהכין תוכנית, שבודאות תסכן אותנו." "בשביל מי? בשביל המין האנושי? אם לא שמת לב, די נדחנו על ידיו. כולנו. בגלל זה לקחו אותנו. וחוץ מזה, הדבר היחיד שאני באמת רוצה לעשות כרגע זה לשבת על שוקו חם." היא מביטה בו במבט מזלזל ולרגע אחד זה מכאיב לו, אפילו שהוא יודע שהיא גם מרגישה בדיוק ככה, רק לא מוכנה לומר. "בשביל שלא יקפיאו אותנו, ולא יעשו דברים שאינם בשמנו בשמנו. אני רוצה להרוס את החיים של עצמי בעצמי, תודה רבה."

'וכי יש אמיתות', היא חושבת, 'שאני לא רוצה שיאמרו, או לא מוכנה עדיין שיאמרו.'

"זה מרגיז אותי שלוקחים מאיתנו את השליטה." "אנחנו לא יכולים." "כן אנחנו כן. וחוץ מזה, אנחנו אויבים מהסוג הכי גרוע כי אין לנו מה להפסיד. נכון?" "יש לי אמא ואחות קטנה", הוא ממלמל. "הם לא היו בוחרים אותך אם הם לא היו בטוחים שאתה שולי."

היא קולטת מה היא אמרה במונחי רגשות אנושיים ואומרת, יותר ברוך: "בשביל אנשים. אתה שולי בשביל אנשים, ובגלל זה אתה עושה את כל ההבדל." "אותך הם בחרו ראשונה. יש לך את המספר הכי גבוהה מכולם והיית הכי ימנית בחדר. אותי, לפחות, בחרו אחרון." הם שותקים. "אני… אני מצטער, לא התכוונתי…" "שתוק ותמשיך לקרוא." הוא שותק, נועץ מבט במסך, ועושה כמצוותה.

"אני ברחתי. ברחתי ברגע שהרגליים שלי דרכו מחוץ למבנה התחתי שזה התקיים בו. שיניתי את השם והבטחתי לא לספר את הסיפור המלא. רק אגיד, שמעורבים בעניין ענקים עסקיים. הו, אם לעולם היה מושג מה הם עושים… הכלכלה הייתה מתמוטטת. ברחתי למקום הכי רחוק שיכולתי לחשוב עליו. אבל הייתי צריכה לדעת שאתם יודעים את הסיפור שלי."

הם שותקים, מבינים שהידיעה רק מעיקה עליהם, כי עכשיו ברור שהם חייבים להילחם, ולא ברור איך. "יופי. עכשיו אנחנו תקועים בחוסר ידיעה משווע של מה לעשות ובידיעה ברורה שאנחנו חלק ממשהו ממש רע. תודה רבה לך, סאם שם בדוי!" "יש לי רעיון."

***

12 ילדים וילדות. בני נוער אולי. לא יותר מזה. היו ארבעה שהתעקשו לשים כובע גרב וצבע מלחמה על הפנים. יש להם שלד כלשהו תוכנית, ויש בכך נחמה. מסודרים בשורה, הם מחזיקים ידיים, עוצמים את העיניים, באמצע הרכבת התחתית. כלום לא קורה, חוץ מקהל שמתאסף לאט מסביבם. הם פותחים בחזרה את העיניים ורצים, עדיין מחזיקים ידיים, מזמינים את המוות. יש פתח סודי. הקיום שלו ידוע אבל המיקום שלו לא. והם מביטים אחד בעיניים של השני. "אני מתערבת שיש להם יותר שליטה ממה שאנחנו יודעים על המקום הזה," היא לוחשת להם פתאום, והם מתגודדים מסביבה בחצי גורן. היא מצביעה על חריץ בין פסי הרכבת, והם מביטים. קרן אור בוקעת משם. "22,336" ילדה דקיקה מביניהם אומרת בקול רועד." זה כתוב שם, בצד…זה…זה.." "המספר שלך." היא נאנחת. ברור. "גם אני רואה את שלי!" אומר ילד נמוך ביותר נחישות הפעם. אין ברירה. אז הם יורדים אל המסילה, אל הפתח. מעבר לרציף, אין אנשים. כשהחושך מכסה שוב את עיניה, היא נאבקת בו קלות ואז מרפה במחשבה שתתכונן לאור לבן, ולעימות עימו. אבל אור לבן לא נראה, רק מחשיך יותר ויותר. היא שומעת, פחות ופחות, צליל רכבת עוברת מאליה, ותוהה לאן היא נוסעת. היא מאבדת שליטה על המחשבות שלה, אבל הן עדיין זזות, מעורפלות ופסיכודליות, כמו חלום מוזר. בפינה הימנית של שדה הראיה בחלום, יש מונה. מונה שמוסיף ספרה אחת כל שניה. מונה זמן. התמונה מתשטשת והכל לבן, חוץ מכיתוב אדום באמצע, מהבהב 3 פעמים, וצפצוף של שעון מעורר מלווה אותו: 14,925.

בעולם אחר, היא יודעת, המחשבות שלה עוד רצות, הסיפור שלה עוד ממשיך, כותב את עצמו על דף. סיפור מדע בדיוני חצי מודע לעצמו. כפוף, לנצח, לשליטת אותם אנשי סוד.

והעולם לעולם לא ידע.

או שמא?