1 – שחיית אוויר

אלה היו צלילים מתכתיים, צלילים שאולי היו אמורים להתמשך ברכות דקה עד לשקט מוחלט, אך נקטעו באיבם, ועכשיו הם חוזרים על עצמם שוב ושוב, מנסים לתקן, לפצות באופן כלשהו על הקטיעה הפתאומית, החדה, על ידי תדירות הולכת ומתגברת. השעון המעורר שליד מיטתו החזיר אותו לעולם המציאות.

הוא לא יכול היה לזכור בדיוק את הפנים שלה באופן פיזי, את גודלם המדוייק של התווים, הזוויות והיחסים ביניהם. מה היה צבע עיניה? כיצד נפלו מחלפות שערה על כתפיה? אבל הוא עדיין יכול היה להרגיש את התחושה הברורה שקרנה אליו מן הפנים האלה. התחושה הייתה שלווה, בטחון. רוגע שזור בעונג מופלא יותר משחש בכל ימי חייו. שייכות. הפנים שלה גרמו לו להרגיש שייך, סוף סוף שייך. זאת הייתה רכות, הרפיה מתוקה בכל אברי גופו. כמו גיבור מלחמה שאחרי עשרות שנות תלאות וייסורים אוחז שוב בידית העץ העגולה הדהויה של דלת ביתו, והידית מסתובבת באותה חריקה ישנה, כמו שהייתה מסתובבת תמיד, לפני שכל הרעות התרגשו על העולם. היה באשה שבחלומו משהו בהיר מאוד, קורן. אולי היה זה גוון העור, או צבע העיניים, או השיער. הוא לא זכר. הוא זוכר שלקח את ידה, כאילו הייתה שלו מאז ומעולם, והם שחו יחד באוויר, נסקו מעל הקרקע יחד, בקצב משותף, בקלות טבעית ופשוטה, וצחקו.

אופק פקח את עיניו אל החדר האפל, והתוודע לאט מחדש לאיברי גופו השרועים כבדים על המיטה, אל האור שרק התחיל להבליח מבעד לעננים שבחלון התקרה הקרוב לראשו, ושאל את נפשו למות. הוא הרגיש את עיניו מפלבלות, מולידות אל אוויר העולם טיפות עגולות ורטובות. בכל מאודו הוא השתוקק לחזור אל החלום היפה הזה, לשכוח את חייו, את המציאות, שלרגע קלוש נדמתה יותר אוורירית וחמקמקה מהחלום עצמו.

אחר כך, בבת אחת הוא מחה ביד מחוספסת את הדמעות והתיישב, מסנן קללה בינו לבינו. די לרגשנות. צריך לקום, לעבודה. הוא חייב לשמור על מקום העבודה הזה. לא קל למצוא עבודה במצבו. לא בכל מקום מקבלים אותך, גם אם הם לעולם לא יודו שזאת הסיבה. הוא היה בהרבה מאוד ראיונות עבודה, והוא מכיר את המבט הזה. אנחנו מצטערים, אבל אין לנו את המתקנים הדרושים…אביזרי עזר, נגישות לנכים. הוא מתעב את המונחים האלה. מתעב את המבטים מלאי הזהירות, המבטים המודעים לעצמם, המבטים של מי שהשלים כבר עם הפגם הקטן באופיו-שלו, האפליה הקטנה שהוא נוקט בה נגד המוגבלים פיזית, לטובת הגישה הפרקטית, ההגיונית להפליא בעיניו, והוא כבר סולח לעצמו, אבל אינו בטוח שבן שיחו סולח לו גם, אם כי, לדעתו זה רק ברור ומובן.

טוב, לפחות יש לו עבודה, והוא לא גרוע בכלל בתכנות מחשבים. יודע להפעיל את הקופסאות האלה, כמו שאמא שלו תמיד אומרת בחיוך. הבן שלי יודע לגרום להן לפעול. והדירה שלו ממוקמת באיזור יוקרתי, ושייכת לו- הוא לא שוכר, הוא קנה אותה במחיר טוב, עם הנחה משמעותית מאוד במשכנתא, והרבה מאוד אנשים בני גילו היו יכולים רק לחלום על זה. הוא חרוץ בעבודה, ומקבל גם עזרה מהביטוח הלאומי, והקלות במיסים. בסך הכל החיים שלו מסודרים היטב, הוא מתמודד יפה מאוד, וכולם אומרים את זה. גם זה מעצבן אותו. מה הם יודעים בכלל. מתמודד יפה מאוד. נו באמת. אין להם שמץ של מושג איך זה מרגיש, לא להיות מסוגל לעשות דברים שבשביל אחרים הם כל כך בסיסיים ופשוטים. אין להם מושג כמה בעיות יש, כמה בעיות קטנות בחיי היום יום. בעיות קטנות מטופשות ומציקות שמזכירות לך כל הזמן שאתה לא מסוגל לעשות דברים כמו האחרים. אתה לא יכול לברוח מזה אפילו לרגע. אבל אתה מתרגל. אתה מתרגל בסוף להתאמץ יותר מאחרים, להסתבך עם דברים מובנים מאליהם. לחוסר הרגישות ולחוסר ההבנה. אתה מתרגל. אין טעם לשקוע ברחמים עצמיים, זה לא מוביל לשום מקום.

הוא קם ומתלבש, יורד בסולם המחובר למיטה, עולה אל השירותים. הבית שלו מותאם לצרכיו המיוחדים. אפילו רצפת הזכוכית הקעורה מכוסה במשטח ישר, אטום ורך, למנוע מעידות. הוא עולה להכין קפה, יורד אל הספסל שעל אדן החלון, על הקיר. השמש כבר עלתה, והיום צעיר ורענן. מבעד לחלון נשקפות אליו צמרות העצים, ומסלולי הכבישים, פיצי, בז המחמד של השכנים כבר יושב על המרפסת שממול ונועץ בו מבט מהורהר-מרוחק, כרגיל, כאילו הוא מהגג בשאלות קיומיות. כמה אנשים ממהרים בתנועות ידיים ורגליים מהירות, תואמות, במדרכות התחתונות, ובועת ריחוף פרטית או שתיים גולשות, מבהיקות, במסלול העילי לכלי רכב. עוד יותר למטה, על הקרקע ממש, עוברת איזו חיה קטנה על ארבע, אולי כלב או חתול. על הכבלים ממול תלויים האשכולות השקופים של בתי השכנים, מקובצים כענבים לאורך הרחוב. הוא לובש את בגדיו, מהדק את העניבה, לוקח את התיק, והמפתח, והטלפון הנייד. לא שכח. השלחבל, מן הסתם, גם איתו.

בעבר היה נוסע בתחבורה ציבורית. זה היה קשה, הרבה פעמים הוא היה ממש בדרך למעלה על השלחבל שלו, כשהאוטובוס כבר ריחף הלאה משם. הנהגים לא הבחינו בו, מן הסתם. השלחבל שלו היה מהסוג המשוכלל ביותר. הוא היה עשוי מאותו פולימר שקוף, המסוגל לשאת מאות אלפי טונות, על אף היותו דק, שמשמש בשביל כבלי התלייה של כל הרחוב ומסלולי הכבישים, בעצם. לרוב השלחבל מכונס במוט קצר, לא ארוך בהרבה מאשר מכשיר הטלפון הנייד, ונוח מאוד לנשיאה. כשלוחצים על הכפתור, הוא מזניק את השלחבל כלפי מעלה, לגובה הנדרש. עין אלקטרונית קולטת את כבל התלייה הקרוב, והשלחבל מתלפף עליו, בבטיחות מקסימלית. כל מה שנשאר לו לעשות הוא לטפס מעלה על השלחבל, להגיע לרמה הדרושה לו (לרוב, המסלול של התחבורה הציבורית) וללחוץ שוב על הכפתור- השלחבל יתכנס פנימה במהירות מירבית. מיטב מומחי ההנדסה הרפואית עבדו על המכשיר הזה. פשוט וגאוני. מאפשר עצמאות מוחלטת לנכה, שיכול להגיע איתו לכל מקום, בעצם, על ידי התלפפות פשוטה על כבלי התלייה של הרחובות. הוא עולה הרבה מאוד כסף, כמובן, אבל הביטוח הרפואי עוזר מאוד. בשביל להשתמש בשלחבל אופק צריך לשמור על כושר מעולה, ובעיקר שרירים חזקים בידיים וברגליים. טיפוס מהיר ובטוח דורש הרבה אימון, וכושר פיזי גבוה. אולי היה בזה ייתרון, לו היה כמו כולם, סביר שלא היה טורח להתאמן. לא היו לו גם את האימונים הקבועים בשחיית-מים בבריכה, במסגרת הפיזיותרפיה שהגיעה לו מהביטוח הרפואי שלו. בסך הכל החיים לא היו רעים. זה היה ככה תמיד, מאז שהוא זוכר את עצמו.

בשנים האחרונות הוא הצליח לרכוש לעצמו בועת ריחוף משלו, מה שהקל מאוד על ההתניידות ממקום למקום. בסך הכל, רוב הבעיה היתה בלהגיע למקומות, והבועה פתרה את זה לחלוטין. בתוך המבנים רוב האנשים במילא מעדיפים לפסוע על הרצפה, בדרך כלל, ורק שוחים כשהם רוצים להגיע ממקום למקום, כמו למשל, מהכסא במשרד אל מכונת הקפה במטבח. בשביל זה היה לו את השלחבל, וזה היה מספיק טוב. נוח מאוד להגיע אליו הביתה, לאשכול הדירות הנאות, השקופות והעגולות, התלויות על אחד מכבלי הרחוב בחלק החדש והיוקרתי של העיר. מרשים לו לקחת את הבועה שלו לכל מקום. אפילו בקולנוע הוא יכול לשבת בתוך הבועה, כשכל הצופים האחרים נאלצים להצטופף בספסלי הקיר הגבוהים. כל מה שצריך זה להראות את תו הנכה שלו. זה נוח, אם כי הוא מתעב את תשומת הלב שהוא מעורר, והמבטים, וטון הדיבור החרד, הצדקני, של הסדרן, שייתן לעצמו אחר כך ציון לשבח על התנהגות נימוסית והגונה כלפי אדם נכה. הוא שנא את העובדה שזה גרם להם להרגיש כאלה אזרחים טובים יותר, נעלים, מוסריים. הם מתרוצצים כדי לפנות לו מקום, להעביר אותו לנקודה הגבוהה ביותר באולם, השמורה לנכים בלבד, כדי שיוכל לראות באופן אופטימלי את המסך, ומרגישים שעשו מעשה טוב. חרא. הם בסך הכל עושים מה שהם חייבים לעשות, הם בסך הכל עושים את העבודה המזופתת שלהם, כמו שהם עושים כשהם מלווים עם פנס כל אחד אחר למושב שלו באולם. למה הם מרגישים כאילו הם עושים טובה למישהו? הוא ממעט לרחף לקולנוע. במילא הסרטים תמיד מטופשים מידי ולא מציאותיים: בחור מוצא בחורה, מתאהבים, יש קצת בעיות, אבל בסוף מתחתנים. זאת בערך העלילה של כל הסרטים המעופשים האלה.

הוא מתניע את בועת הריחוף שלו, מותח את רגליו קצת בתוך המושב, ומחליק לאחור את שערו בכף ידו. גם היום הוא יאלץ לנעוץ מבטים, כנגד רצונו, באלונה, מנהלת החשבונות. הוא נכנס למשרד במהירות, מקווה שלא למשוך תשומת לב, וממהר לעלות אל הכסא שלו, בעזרת השלחבל. הוא מטביע את עצמו בעבודה, בקוד. כל כך הרבה מה לעשות, אין זמן לחשוב, וזה טוב. הוא לא רוצה לחשוב על החלום. שורות הקוד הקצרות שעל המסך רודפות זו את זו בגלילה אינסופית. לולאות, הוראות, תנאים. כל המשפטים כבולים היטב זה לזה, מהודקים ללא יכולת תמרון. הוא מצמצם את עיניו ומביט בשורות שעל המסך, שלשלאות נעולות היטב, חוליות מטושטשות, חסרות פשר, מסודרות בסדר מופתי זו תחת זו. הוא דואג ומקפיד להדק אותן היטב, שלא יוותר להן מרווח-מה להשתרר, לגרום לבאגים, חלילה.

שובל של בושם מתוק מידי, מלאכותי בהדגשה, מכאיב לנחיריים, שמוכר לו היטב, מקדים את בואה של אלונה למשרד. היא מחליקה באוויר לתוך המשרד שלו בתנועות שחייה מתעגלות קצת מעבר לנדרש, חלקות ומיומנות. מעכסת בכוונה תחילה באופן מוגזם כשהיא שולחת את גופה קדימה בעזרת ידיה ורגליה הדקות, הארוכות. חצאית המיני השחורה שלה מתהדקת על ירכיה קצת גבוה יותר מהמקובל, במרחק קצת יותר מידי גדול מפיקות הברכיים העגולות, הקטיפתיות שלה. פיסה ממעלה הירכיים החשוך נחשפת, והוא משתדל להסיט את מבטו כשהיא מזדקפת מולו ומניחה בידה הלבנה, הנחתמת בשורת ציפורניים ארוכות הצבועות בורוד, את ערימת הניירות על השולחן שלו. אלונה נשענת על השולחן שלו ומחייכת, והצווארון שלה פתוח קצת יותר ממה שראוי. לו הוא היה רוצה היה יכול להציץ אל הקימור שמתחת לחולצה, ואל התחרה הלבנה של החזיה. אבל הוא לא מסתכל. היא מתכופפת להניח את הניירות על שולחנו וצידי שפתיה הדקות מתעגלות קצת כלפי מעלה במבע של בוז, גועל, או רחמים. "אז מה קורה, מר אופק?" הוא מושך בכתפיו, עדיין לא מיישיר אליה את מבטו. היא מחכה לרגע במורת רוח לתשובה, וכשלא מקבלת אותה היא מבשרת "הבוס רוצה לראות אותך", ונדמה לו שהוא מזהה שמחה לאיד בקולה. גל של חרדה מציף אותו לרגע. למה שהבוס ירצה לראות אותו, ועוד כל כך מוקדם בבוקר? הוא מגשש במגרה אחרי השלחבל שהניח שם, כדי לטפס אל המשרד של הבוס. הקירות האנכיים במסדרון המוביל אל המשרד של אורן סוגרים עליו. נדמה שהם הולכים ונצמדים אליו מכל צדדיו, מצמצמים את המרווח סביבו, ועוד רגע ימחצו אותו למוות בין תמונות הנוף בצבעי המים ודלתות העץ הבהירות של המשרדים.

"שב, שב. אופק. אז איך מתקדמים העניינים? הצלחת כבר לפתור את הבאג המפורסם שתקע לנו את המערכת אתמול?" אורן הוא גבר גבוה בגיל הציפה, בעל רעמת שיער כסוף מסורקת היטב, וכפות ידיים גדולות וכבדות. כולו אומר בטחון עצמי ושלווה של אדם שהצליח להעפיל למרומי פסגות שאיפותיו. קריירה מוצלחת, משפחה יפה, ילדים בלונדינים מצטיינים. תמונה מחוייכת של אורן ואשתו בתחרות ריקודי אוויר סלוניים, ניצבת במסגרת זהב על השולחן המשרדי. אורן מחזיק איתנות באשה בהירה ומנומשת בשמלת ערב סגולה שמרחפת מעליו, ועל שניהם נסוך אותו חיוך מדוייק, חיוך שלוקח הכל כמובן מאליו, חיוך של מי שיודעים שהעולם נברא על מנת להחמיא להם ולפנק אותם ולהציע להם הזדמנויות, אם רק ירצו לקחת.

הוא מנסה לשער מה אורן רוצה לומר לו בעצם. אי אפשר לקרוא כלום מאחורי הארשת האדיבה התמידית שעל פניו המוצקות. אופק משתדל לתאר את העבודה של הימים האחרונים בפירוט המירבי, בייחוד את האתגרים שכבר צלח, אבל גם את אלה שעומדים בפניו. הטון הלעגני בקולה של אלונה רודף אותו, הוא מקווה להתבדות. אורן קוטע אותו לפתע. "תראה, האמת שלא רציתי לדבר איתך על ענייני עבודה, בעצם". אורן נשמע זהיר, מתנצל. לאופק יש הרגשה שהוא מתכוון לדבר על הנכות שלו, באיזה אופן. ואכן, זה מגיע. כמו תמיד. הוא כבר יודע, הוא מכיר את ההתפתלות הזאת, את חוסר הנעימות שהם מרגישים כשהם נאלצים להתייחס אל המגבלה שלו באופן ישיר. פחדנים כולם. "תראה, אופק", מתחיל אורן, "אני יודע שאתה בעצם נולדת עם חוסר יכולת לשחייה אווירית….ואתה מתמודד עם זה בהצלחה, וחי חיים נורמליים לחלוטין." מישהו צורח בתוכו. לאורן אין מושג, פשוט אין לו מושג. אבל הוא מרגיע את עצמו. לאורן אין כוונה רעה, בעצם. כאלה הם. הם לא יכולים להבין. הוא מאלץ את עמו להרגע, ולהטות אוזן, במקום להפוך כל השולחן, ביחד עם התמונה המלוקקת של הזוג המרחף, כביכול נתפסו ספונטנית באמצע ריקוד, אבל בעצם מודעים לנוכחות המצלמה. הוא היה רוצה להכאיב לו, לנפץ בבת אחת את החנופה, את הזהירות הצבועה שבקולו.

"יש לי אחיינית. מקסימה, באמת. טל, קוראים לה. באפריל היא תחגוג יום הולדת חמש עשרה. מאוד מיוחדת, ילדה יפה ומצטיינת בלימודים, מתוקה אמיתית, באמת. קולו של הבוס החשיך לפתע, כמו שמי חורף שהתכסו בענני גשם נמוכים. "היתה לה תאונה. סתם ככה, אחר הצהריים, כששחתה לחוג כדורעף. היא ספורטיבית. טובה מאוד בכדורעף. היתה טובה מאוד. איזה בן זונה שריחף בבועה שלו ולא הסתכל, חלם או משהו, התנגש בה, למטה, במדרכה לשוחים. זה קרה כבר לפני שנה בערך. מאז, היא איבדה לגמרי את היכולת לשחות. הרופאים אומרים שזה לכל החיים. היא לא תהיה מסוגלת לשחות באוויר יותר לעולם." אורן השתתק, והפנה את מבטו אל החלון הצופה אל הכביש, מסילות האוויר, בועות הריחוף הזוהרות שמחליקות עליהן במהירות, הרמזורים המהבהבים התלויים על הכבלים. נדמה לאופק שעיניו של אורן לחות. הם שתקו דקות ארוכות. אופק יכול היה לשמוע את נשימותיו הכבדות של אורן. הוא השתדל שלא להביט בו.

אופק גם הוא התבונן בזגוגית הכפולה של החלון, ונזכר פתאום שישב על ספסל קרוב אל החלון בכיתה בבית הספר. הוא תמיד ישב בספסל התחתון ביותר, רחוק מעיניה של המורה. לעיתים קרובות בהה החוצה דרך החלון של בית הספר, שהיה עשוי זגוגית כפולה, כמו חלון המשרד של אורן. היה אז קיץ, והחלון היה סגור, כדי לא לאפשר לחום השרבי הכבד שבחוץ לחדור אל חדר הכיתה הממוזגת. בין שתי הזגוגיות של החלון נלכד זבוב שחור תפלצתי, שכנפיו שקופות ועל גבו נקודות ירוקות מנצנצות. הזבוב התנגש בזגוגית שוב ושוב, ממאן לקבל, כנגד האמת האכזרית שמוסרים לו כל חושיו הירודים, שהוא חסום מכל צדדיו, ואינו יכול לעופף אל החצר הדהוייה שבחוץ, כמו שאינו יכול להכנס אל חדר הכיתה הצפוף והרעשני. ללא לאות הזבוב המשיך להתקל בקירות הזכוכית של צינוק המוות שלו, מזמזם ונחבט, מזמזם ונחבט.

"היא לא לוקחת את זה טוב, אופק. זאת מכה קשה בשביל ילדה כמוה. זה סוף החיים בשבילה. היא לא רוצה ללמוד להשתמש בשלחבל, היא מפחדת לקום מהמיטה, וליפול. שנה עברה כבר. היא חייבת להתחיל להתמודד עם זה. ההורים שלה שבורים, שבורים. אחותי כבר נפגשת עם פסיכולוג, אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה. אני לא מכיר אף אחד חוץ ממך, אופק. חשבתי שאולי תהיה מוכן לדבר איתה. שתראה שאפשר לחיות עם זה, אפשר למצוא עבודה, לתפקד, לנהל חיים נורמליים. אולי זה יעזור, מי יודע. הנה המספר שלהם, והכתובת. תרים אליהם טלפון, אחותי תשמח לשמוע ממך. "

הוא החנה את בועת הריחוף שלו במגרש החניה שעל גג אשכול הדירות, וירד בשלחבל חזרה לביתו. השמיים כבר היו שחורים, זרועי כוכבים, כמו שהיו תמיד כשחזר הביתה מיום העבודה. פיצי עופף אל המרפסת שלו, ונעמד על המעקה. אופק ליטף אותו קצת, ונתן לו קצת אוכל יבש לבזים, שהיה לו למקרה שפיצי בא לבקר. הוא היה בז שמנמן יתר על המידה. השכנים פינקו אותו מאוד. אופק טיפס בסולם אל כורסת הטלוויזיה שלו, והפעיל את הטלוויזיה. לא היה שום דבר מעניין לראות, אבל הוא בהה במסך בכל מקרה. בחורה בלונדינית וחטובה עמדה בחזית תמונת נוף בשחור-לבן, החזיקה ביד פחית משקה כלשהו, ולגמה ממנו בתשוקה ובכוונה רבה, כאילו היתה זו תמצית חייה ותכלית כל קיומה. לפתע, העולם שמאחוריה התמלא חיים והפך תלת מימדי, שוקק צבע וצליל. זיקוקים פרחו לכל עבר, ומקהלה של נערים ונערות יפי תואר הסתחררו מאחורי הבלונדינית, כולם מלאי עליצות סוחפת, כאילו התרחש נס פלאי. ולמען האמת, אכן התרחש נס פלאי, אבל רק בעולם שנשקף מבעד למסך. הוא לא יוכל להתחמק מזה. אבל לו אין שום סיכוי. שום דבר לא יקים את הילדה הזאת מהמיטה, בטח שלא הוא. אבל זאת המשרה שלו שנמצאת כאן על כף המאזניים. הוא לכוד. הוא לא יכול לסרב, והוא לא יכול להצליח. זה לא הוגן. חבל שהבן זונה בבועת הריחוף לא הרג את הילדה וזהו. בטח גם הילדה חושבת ככה. חרא.

הוא זוכר שההורים שלו קיוו שזה סתם עיכוב בהתפתחות. לקחו אותו לכל המומחים הידועים, ושנגמרו הפרופסורים והדוקטורים, לקחו אותו גם לכל השרלטנים והמרפאים-בעיני-עצמם. הוציאו על זה הרבה כסף. היה אפילו איש דת משיחי אחד, מזוקן, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, שפיו הדיף ריח נפתלין, כמו תוכו של ארון ישן. הוא אמר שאופק צריך להתפלל כל יום ולהאמין בכל ליבו ומאודו, ולעשות מעשים טובים, ואלוהים יגמול לו וישיב לו את היכולת לשחות באוויר. הוא נתן לו כמה פסוקים לקרוא מידי יום, ואסר עליו לאכול בשר בסוף השבוע, ונתן לו קמע נגד עין הרע, לשאת איתו תמיד. זאת רק שאלה של אמונה, אמר האיש. כשאופק יאמין בכל לבבו ומאודו – הוא יוכל לשחות.

אבל גזר הדין המתכתי והנחרץ של הפיזיותרפיסט הצעיר, הממושקף, שבחן את אופק כבר בפעם הראשונה, עמד בעינו: אופק לא יוכל לעולם לשחות באוויר. אחרי כל זה אבא שלו לקח אותו למגרש משחקים וזרק אותו ממגלשת הריחוף. קיווה שאם אופק ימצא את עצמו באוויר פתאום, הוא יתעשת איכשהו. הסכנה תחשל אותו. אבא שלו חשב שזה סתם פינוק, שאופק לא רוצה לגדול, רוצה להישאר התינוק של אמא. לפעמים הגישה הפשוטה והקשוחה זה כל מה שצריך. אבא שלו גדל בתנאים קשים, עבד קשה למחייתו כל השנים. הוא מאמין שאם אתה באמת רוצה, ומתאמץ, אתה תצליח. אם מישהו לא מסוגל לעשות משהו, זאת רק אשמתו. החלשים בחרו להיות כאלה, מתוך עצלות ורחמים עצמיים. עד היום אבא שלו מאמין בזה. כל קמט בפנים הרציניות של אבא, ועל עורפו ופדחתו, כולם הם חריצי החספוס שצבר כשהתחשל כנגד החיים, כמו גזע של עץ עתיק ואיתן.

אופק מצא את עצמו באוויר לפתע, נזרק מהמגלשה בלי קרקע מתחתיו, בלי זיז או מוט להאחז בו, בין שמיים לארץ, פעוט בן שנתיים, אולי שלוש. "תשחה!" צעק אליו אבא אי שם מלמעלה. "תשחה כבר!" אופק זוכר שבשבריר השנייה הזאת הוא עשה את התנועות הידועות, מתח את זרועותיו לפנים, בזו אחר זו, בעט ברגליו. התנועות הללו תמיד הביאו אותו אל מעל פני המים, ודחפו אותו בחוזקה קדימה, בהידרותרפיה. אבל באוויר לא היה להן שום משמעות. הוא הרגיש את גופו כבד, נמשך מטה למרות התנועות הנכונות. בשבריר השנייה, הוא ידע שהוא יתרסק. תינוק שיודע שפרק הזמן שנותר לו לחיות הוא אפסי. אופק לא זוכר איך הוא הבין את המוות אז. אבל הוא זוכר את הפחד, שעבר על גופו כמו מכבש עצום ושיטח אותו עד דק, את הנשימה שנקטעה, את לוע הקרקע המתקרבת לשאוב אותו אל תוכה. אבא צלל מטה והחזיק אותו, החזיק אותו בחיבוק חזק בזרועותיו, ושחה איתו למעלה, אל ראש המגלשה. אופק יכול היה להרגיש את מרירות האכזבה שהקשתה את השרירים בגוף הגדול שנשא אותו כלפי מעלה. כמה שבועות אחר כך, בבית החולים, התחילו ללמד אותו להשתמש בשלחבל.

הוא לבש מעיל ויצא שוב, עלה אל בועת הריחוף שלו. הוא יגמור עם זה וזהו. יעשה מה שהוא יכול. לפחות ילך לראות את הילדה. הכתובת שנתן לו אורן היתה בפרבר יוקרתי של העיר, והוא נאלץ לרחף לשם זמן מה. כדורים שקופים של בתים פרטיים היו תלויים במרחק רב זה מזה, סביבם גינות תאורה בוהקות, כמו טבעות אבק- כוכבים סביב כוכבי לכת. אף על פי שהשעה לא היתה מאוחרת, הרחובות היו ריקים לחלוטין, ומלבד בועות ריחוף בודדות שהותירו הבזקים במסלול לכלי רכב פרטיים, הדממה שלטה בכל. מזג האוויר הקריר הבריח אפילו את ציפורי הלילה, כך נראה. נדמה היה לו שיוכל להמשיך לרחף ללא סוף אל תוך הלילה השקט. מכשיר הניווט הורה לו לפנות לאחד הרחובות הפנימיים, ולעצור ליד ווילה גדולה עשויה שתי יחידות משולבות, שנראתה מרחוק כמו גבעול ועליו שני דובדבנים. שובך יונים היה תלוי בקרבת מקום, ואדניות-ענק תלויות בשלשלאות, בהן נשתלו דקלים ננסיים קידמו את פני האורחים בכניסה. אור צהוב חמים הבליח מבעד לוילונות המשובצים שעל התריסים.

בת חמש עשרה, הטל הזאת. לא זזה מהמיטה שלה. מפחדת ליפול. הוא זכר את עצמו בגיל חמש עשרה. ילד קטן וביישן הוא היה. הוא זוכר שיום אחד הוא היה בסלון ושמע את אחותו ואמא שלו במטבח, למעלה. הן רבו על משהו, והוא טיפס קצת עם השלחבל למעלה כדי להקשיב. הקול של דקלה נסק וצלל, מתבכיין. "אבל הוא כל כך מגעיל! אני לא רוצה להביא חברות הביתה." "דקלה! זה האח שלך." קולה של אמא היה מתון וחמור. "החברות שלי לא רוצות לבוא, הן אומרות שהוא מסתכל עליהן בצורה מגעילה, מסתכל על התחת שלהן שכשהן שוחות לידו. זה פשוט דוחה." "תראי. אני מבינה שזה מעצבן אתכן. אבל הוא בן חמש עשרה. כל הנערים בני החמש עשרה מסתכלים על בחורות, ככה זה. תגידי לו ישירות שיפסיק לעשות את זה, וזהו. הוא בטח אפילו לא מודע לזה." הוא שמע את דקלה פותחת איזו דלת וטורקת אותה בחוזקה רגעים ספורים לאחר מכן. היתה שתיקה ארוכה. אחר כך היא אמרה "אבל זה לא אותו הדבר כמו ילדים אחרים, את לא מבינה? זה מגעיל. לחשוב עליו ועל סקס…זה פשוט איכס. אני לא חושבת שאנשים עם המצב הגופני שלו עושים סקס בכלל. איך הם יכולים לעשות סקס אם הם לא מסוגלים לשחות באוויר? בעמידה על הרצפה? אני לא רוצה לנסות לדמיין את זה בכלל. זה ממש ממש מגעיל אותי. הוא חייב להפסיק עם זה. אין לו זכות." דקלה מזגה לעצמה איזה משקה מהמקרר, ולגמה אותו במהירות רבה מידי. היא השתנקה, ופצחה ברצף של שיעולים נרגזים. "את שומעת את עצמך? תגידי לי, את שומעת מה שאת אומרת?" שאלה אותה בשקט אמא. "נמאס לי לרחם עליו כבר. הוא לא ימצא אף אחת שתרצה להיות איתו. אולי מישהי נכה כמוהו, אבל זה מגעיל, זה סוטה. אני מקווה שהם לא יעשו סקס אף פעם. איכס. אני לא רוצה לחשוב על זה, אפילו". "אני לא מוכנה שתגידי את המלה הזאת, דקלה. הוא מוגבל גופנית. אל תקראי לו נכה". "אבל זה מה שהוא". אופק ירד במהירות ובשקט בשלחבל, מנסה לאחוז את עצמו כדי להפסיק את הרעד הפנימי שמטלטל אותו, כשאחותו עברה שם, שוחה את דרכה מהמטבח למטה אל החדר שלה, וטרקה את הדלת מאחוריה.

בקומה העליונה שבוילת הדובדבנים, אשה עגלגלה פתחה בתנועות רכות את חלונות המרפסת. אופק התאמץ להביט פנימה מבעד לדלת המובילה למרפסת. האשה גררה אחריה במאמץ רב אל המרפסת כסא שעליו ישבה דמות מחותלת בחלוק בית גדול, עם דוגמא של עננים בצבע תכלת. האשה הציבה את הכסא על המרפסת, והעבירה יד בתנועה רכה על ראשה של הדמות הקטנה שעל הכסא. אחר כך היא נאנחה, החזיקה את תחתית גבה ופנתה פנימה אל תוך הבית. הדמות על הכסא נותרה ללא נוע, מביטה אל תוך אפלת הלילה, נבלעת בתוך החלוק הרך והתכול. זאת היא, אופק ידע שזאת היא.

על חבלי הכביסה היתה תלויה ללא רוח חיים מעטפת בלון פורח שמופעל על ידי שחיין בודד. אחד מהצעצועים המשוכללים, שטל כבר לא תוכל להשתמש בהם.אופק קיווה שהיא לא יכולה להבחין בבועת הריחוף שלו, מתחת לעציצי הדקלים הננסיים. היה לה שיער גלי, שרוח הערב הקרה בידרה. הוא לא יכול היה להבחין בבירור בתווי פניה. היא התכווצה בתוך החלוק שלבשה מפאת קור הערב, וניסתה להסיט את השערות שנפלו על לחייה המלאות, כמו לחיי תינוקת. אופק התאמץ להבחין בהבעה שלה, אבל לא הצליח.

אופק נשאר שם עוד כמה דקות, מתבונן אל המרפסת. אחר כך הוא הפעיל שוב את מנוע הבועה שלו, והסתובב, לרחף חזרה אל ביתו.