קטגוריות
פרס עינת 2009

10 – תהילה – חלק ב

הבטת בו יושב רכון בג'קוזי והצב אחוז בחיקו. עיניו היו עצומות וזרזיפים שקופים זרמו מעיניו דרך לחיו לעבר המים הגועשים. ראשו צנח לאחור, ידיו הרפו את אחיזתם מהצב שנשמט למים. הצב פרפר והכה בסנפיריו בטרוף, לבסוף הצליח להגיע לגדה, משך את גופו בכבדות ויצא באטיות מהג'קוזי הרוגש חזרה לכיוון ברכת הצבים השלווה. ניגשת לעבר הזקן, הרמת את ראשו בידיך, וקירבת את אוזניך לעבר פיו, נשימתו הייתה רפה, אך מורגשת. ריח אדי אלכוהול עלה באפך.
“למה לא חזרת אליה כמו שהבטחת? התאהבת בבחורה אחרת הא? באמת כל הגברים אותו הדבר, בא לי להקיא! לדעתי היא בכלל נתנה לך לנצח בביליארד, כי היא ידעה שלא תעמוד בדיבורך!” שמטת את גופו מידייך, התרחקת ממנו והרמת את מבטך לשעון שכמו עמד מלכת.
הזקן פקח את עיניו לרווחה, הן נעשו צלולות וממוקדות באחת, והוא המשיך לדבר לתוכך.

***

חזרתי לצוללת בלב כבד, עליתי לסיפון עטוף בהרהורים ואדם זקן קידם את פני לשלום, “הי ג'וני!”
“היי, תזכיר לי את שמך,” עניתי במבוכה, והסבתי את מבטי מפניו המכוסים כתמים כהים.
“זה אני, סקוטי, עכשיו אני הקברניט הראשי של הצוללת, כל שאר הקצינים מתו,” ענה הזקן בקול חלוש.
מיד נכנסתי לפעולה, הנגיף הפך אלים יותר במשך חודשי השייט ואפילו בעזרת התרופות החדישות ביותר לא הצלחתי להציל יותר ממחצית אנשי הצוות. לסקוטי היה מזל, אילו הייתי מגיע יום מאוחר יותר, אני חושש שכבר לא הייתי מצליח להצילו.
הוכתרתי כגיבור לאומי והוענק לי אות הוקרה. הובטחה לי מישרה כחוקר גנטי ומרצה בכיר במקביל לעבודתי בצי. התכוונתי לחזור ברגע שאתבסס מעט, אבל ההצלחה רדפה אחרי, הפרסום סחרר את ראשי, ואז פרצה המלחמה.
התגייסתי חזרה לצוללת. הימים הראשונים היו ימים של אופוריה, היתרון הטכנולוגי שלנו היה ברור, וסוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות לממש את הפוטנציאל האדיר.
המלחמה מהמעמקים דמתה יותר למשחק וידאו של מציאות מדומה, מאשר לקרב אמתי. ההלם הגיע לאחר כמה חודשים כאשר כבר הכרזנו על ניצחון, הכל חרב, מדינות נמחקו, יבשות הפכו לאיים ואוכלוסיות שלמות נקברו תחת ההרס הנורא. מי ששרד את המלחמה, גווע אחר-כך מרעב או מגיפות.
היה לנו מזל, אם אפשר לקרוא לזה מזל, המגיפה שפרצה קודם אצלנו וחיסלה כמחצית מאנשי הצוות, הותירה אותנו מחוסנים בפני הנגיף הקטלני, שלאחר המוטציות שחוללה הקרינה, נעשה אלים ביותר וחיסל את רוב מה שנשאר מאוכלוסיית כדור הארץ. אספנו את מעט הניצולים ששרדו, כמו כן אספנו דגימות דם מעשרות-אלפי גופות שמצאנו, אספנו גם דגימות של צמחים וחיות.
האדמה על פני כדור הארץ, הייתה בלתי ניתנת ליישוב, רק כאן באנטרקטיקה תחת מעטה הקרח הנצחי, מצאנו מקלט, אנשים שקודם נלחמו זה בזה וכמעט שהביאו על עצמם כלייה, התאחדו ובכוחות משותפים, הקימו עיר מקלט תת-קרקעית.
מכל המעטים ששרדו רק מתי-מעט היו פוריים, וגם עבורם הסיכון ברבייה טבעית היה עצום, נולדו בעיקר מפלצות ומוטציות, הבנתי שאם לא תמצא דרך לרבייה מלאכותית, תבוא הכליה על המין האנושי. עם סקוטי ועוד כמה מדענים מבריקים, הקמנו יחד את מעבדות ג'יי-אס אנד טי לשיבוט וריבוי, למעשה אנחנו שולטים בגודל האוכלוסייה ובהרכבה הגנטי. באמצעות די-אן-איי שניתרם על ידי הניצולים או הופק מהגופות, אנחנו מוודאים שלרוב הגנום האנושי תהיה המשכיות גם בעתיד, בעוד כמה מאות שנים, כאשר רמות הקרינה ירדו והצמחייה תחזור לשגשג, נוכל בהדרגה לחזור וליישב את כדור הארץ.
מאה שנים עברו מאז ורק מעטים יודעים כי עולמינו זה הנו בעצם העתק זעיר של מה שהיה פעם פני כדור הארץ. יצרנו שמש ירח וכוכבים מלאכותיים, כדי לדמות את התנאים שפעם שררו על פני האדמה. כל אחד שיחזר את מקום הולדתו, וכמיטב יכולתו שימר את התרבות. יש לנו כאן את בית-אמריקה, בית-אסיה, בית-אירופה, קהילת-קנדה, בית לסין ואפילו מוזיאון ארץ-ישראל, הכל מקומות שפעם היו קיימים על פני כדור הארץ ועכשיו משוחזרים כאן בעולם תת-קרקעי זה. הנה אפילו הרחוב הזה, ראש-פינה, היה פעם שם של מקום שבו רכבתי על אופנים במורד דרך אבנים ונפלתי על ערימת צואה.

***

"כן כן שמעתי כבר את הסיפור הזה עם החרא, וזה שהעולם שלנו וירטואלי זה לא ממש מפתיע אותי, אבל מה קרה עם סקוטי? וטקילה? שתית קצת יותר מדי, הגיע הזמן לישון!” פנית לכיוון המדרגות כדי לצאת מהג'קוזי.
הזקן המשיך לדבר כמו לעצמו.
סקוטי נפטר לפני כמה שנים, הכבד התשיעי שהושתל בגופו לא החזיק מעמד עם נטייתו לטיפה המרה, הוא סירב לעבור ניתוח נוסף ונאלצנו להיפרד. שיבוט שלו, מנהל את המעבדות עד היום, לפעמים אנחנו נפגשים לכוסית שהוא מוזג מבקבוקון השנהב. הוא כמובן אינו יודע כי הוא שיבוט ומאמין, בעצם כמו כולם, שהוא בן אדם שנולד בדרך הטבע, והבקבוק נשאר לו כמזכרת מאביו שלא זכה להכיר.
כיום אני האיש העשיר והמפורסם ביותר בעולם, בוודאי שמעת על יוחנן המהלך? אבל הייתי מוותר על הכל בשבילה.
הזקן התרומם לעבר חלוקו, שהיה תלוי על המעקה, והכניס את ידו אל הכיס. פס אור כסוף הבליח בין אצבעותיו, הוא אחז בחזהו והשתעל שיעול מתמשך שנשמע כטרטור מנוע חרישי, הג'קוזי חדל להקציף, בזו אחר זו פקעו הבועות, תחילה הגדולות, אחרי-כן הקטנות ולבסוף אף הזעירות ביותר, השיעול חדל וגופו נשמט לתוך המים, כתם אדום התפשט סביבו באדוות הולכות ומתרחבות, כפות ידיו הגדולות היו מונחות על חזהו, כמו מחזיקות את לבו המיוסר.
זינקת לעברו, חיוורת כולך ורעמתך האדמונית בוערת בעורפך, שיכור סנילי אומלל, חשבת בלבך, הרי יוחנן המהלך הוא שם של וויסקי-סקוטי, היית מוכרחה להצילו, הרמת את גופו השדוף שהיה כמו סחבה סחוטת-חיים בידייך, והבטת בקעקוע שעל זרועו, למרות הקפלים בעור המדולדל, ניתן היה להבחין באותיות צרובות, תו הא יוד למד והא.
קרבת לפיו, נשימתו הייתה רפה, כמעט בלתי מורגשת, לפתע נצמדו שפתיך לשפתיו, סערת ברקים ורעמים התחוללה, נישמע פיצוץ, מטר של רסיסים ואז הכל שכך והוא נישמט, נדם. ידיו היו עדיין צמודות לחזהו.
הוצאת את גופו מהמים, הנחת אותו על השפה וניסית לשחרר את ידיו תחילה בזהירות ואז בכל כוחך. קול פיצוח נשמע, הידיים הזקנות נכנעו, ותחתן התגלתה מחט מדממת נעוצה עמוק בלב.
המומה ורועדת קמת על רגליך, אספת את שיערך, על צווארך הבהיק בשלל-אורות תליון משכית כסוף בצורת לב.