10- הבל הבלים

 "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם", קוהלת, פרק א, פסוק ה.

השקט עכשיו מופרע. השקט מתמלא ברעש אחר, רעש שאיננו רצוי, איננו רצוי כרגע. המחשבות מזנקות אליו, אל הרעש, מהרהרות בו, מהו? קול גרידת עפר וטחב. כמעט באינסטינקטיביות אני מבקש להפנות מבט, להציץ, אך אין צורך, השרירים נרפים, והראש נותר כשהיה. אני נזכר לרגע כמה היא יפה, והרעש נותר, אורית זורעת בגינת הגג שלנו. המחשבות שלי חוזרות אל עצמן, אך כבר עבר הרגע, ומה היו? לא, לא נותר מהן זכר, הן הושתקו, לעולם לא יצאו עוד לאור, הכל שוב ריק, כל הדברים יגעים. "שקט!" וייטנגשטיין צורח לפתע משמאלי, מעורר אותי משלוותי, קולות הגינון פוסקים לרגע, "שקט!" הוא צורח שוב, הוא בחליפתו הטובה ביותר, העניבה שלו שחורה ודקה, שערו מסודר ומבריק מג'ל, "יש רעה שראיתי תחת השמש!" הוא מזדעק, "ורבה היא," קולו נחלש לתחינה,"על האדם". אורית חוזרת לחפור ערוגות לזרעים הקטנים. "את!" הוא שוב מצווח, קולו נשבר בטונים הגבוהים, הוא מתקרב אליה כמעט באיום, עכשיו עייני עוקבות אחריו, מעט בדאגה, ועתה מציצות חלופות ובמהירות בשניהם, האישונים מרפרפים שוב ושוב בין דמות לדמות, אין פוקוס, "מה את נוטעת? העת היא לנטוע?!", היא מציצה אליו וחיוך שדוני מתפשט על פניה, אחר כך היא ממשיכה, כאילו לא ארע דבר. לא, אכן דבר לא ארע, הכל כרגיל, רק עוד זמן אבד, ועוד רעיון חמק. וייטגנשטיין מתכופף לידה ומרים כמה אבנים הפזורות בחול ומתחיל להשליך אותן במורד הבניין שלנו, הן מתגלגלות מטה מטה, נחבטות בקירות הבניין, מזגזגות אל מול זגוגיות, שורטות, עד שנעלמות אל תוך האפלוליות איפשהו בין הקומה הארבעים לשלושים. עכשיו המחשבות שלי מתכווצות לכדי נקודה קטנה במרחב, האבן הנופלת, אני מתמקד בה, כאילו היא נושאת את כל ישותי איתה, את כל צרכי. עכשיו היא נעלמה. אחר כך אני שוב עובר אל גינת הגג, המילים, כהרגלן בזמן האחרון, נעתקות ממני. הזמן עובר, כמה? אינני יודע, הזמן בא והולך. עכשיו וייטגנשטיין מהלך אחוז טירוף על הגג, אורית מסתכלת בו מעט מוטרדת, היא נותנת בי מבט קצר אבל ברור, המחשבות שלה מועתקות אלי, מחליפות את מחשבותיי, היא חוששת, אני חושש. "סינדרום העלטה" אני חושב שאורית חושבת, אורית איבדה אחות, אני התייתמתי מאב, וייטגנשטיין גם. התסמינים, אני מחשבה עצמונית נדלקת במהירות, הפחד מן היום הקצר, מן השמש ההולכת ודועכת, מהחום ההולך ואוזל, ויותר מכל הזיכרונות מן העיגול הצהוב, תבעו את קורבנן, הרשויות כמובן ניסו להצניע את התופעה, אך כולנו עדים ראשונים לה. "הדור האחרון לשמש" ככה קראו לנו, הדור האחרון, ואחריו מה? אינני יודע, מה אחרינו? לא, אינני יכול לחשוב, כל הדברים יגעים. אורית שוב בוחנת את וייטגנשטיין, עכשיו הוא עומד בקצה הגג, מביט אל השמש השוקעת. היא זוהרת, עדיין עוד מעט חמה. לא! זה אינו החום שסיפרו הזקנים עליו, החום המצמיח, המחייה, המעלה חיוך, המקיץ מתרדמות ארוכות, זו אותה השמש, אך זקנה ומותשת, בלויה, שוקעת בפעם האחרונה. אורית מאותת לי עם הראש,ואני, מגיב כאוטומט, ניגש אליו ונעמד לצידו. דמעות זולגות במורד חליפתו השחורה, המקטורן שלו מבריק בקרניים הזהובות, "בהבל בא ובחושך ילך" הוא ממלמל חזור ומלמל ללא הרף, בקול שכמעט בלתי נשמע, כאילו סופד, רק בקושי אני מפענח את המילים, והן ממלאות את תודעתי. אורית מצטרפת אלינו, "בהבל בא ובחושך ילך" המילים מהדהדות בי כשהוא לוחש אותן, ואני חש אותן מוגברות במעמקי מוחי, מתנפחות למימדים מפלצתיים של ממש. אורית מניחה על וייטגנשטיין יד רכה ומלטפת את כתפו, מלחששת משהו באוזנו, הוא משתתק ומתיישב בחוסר נחת. הכל משתתק. "אני יורדת" היא אומרת עכשיו בקול רם ואני רק יכול להנהן. כשהיא נעלמת, ונותר רק קמצוץ מן הריח של שיערה, אני שוב נזכר כמה היא יפה. אחר כך נעלמות המחשבות ואני מתיישב לצידו. שוב נעלם הזמן, אולי רק מעט ממנו, הרי היא עוד כאן, אך נותר ממנה פחות ופחות, מתנדפת לאיטה, שוקעת. מולנו, במרפאה של דוקטור ווסקי, בקומה החמישים של הבניין השכן, העניינים יגעים. מהחלונות השקופים נשקף חדר ההמתנה, כמה אנשים יושבים שם, הפקידה עסוקה בכתיבה. בחדר הטיפולים איש נכנס אל מכונת השיזוף, הרופא עומד לידו ולוחץ באדישות מה על כמה כפתורים, אני מנסה לחשב כמה זמן לא הגעתי לטיפול קרינת שמש מלאכותית ומגיע למסקנה שאיני יודע, כלומר כבר עבר זמן רב מידי, אך משום מה עניין זה אינו נראה לי חשוב, האם זה חשוב? אורית בוודאי תכעס, למרות שהיא שונאת את הטיפול הסגלגל לא פחות ממני, לא אין חשיבות בכך בכלל. הקרניים שעוד נותרו מלטפות אותי עכשיו, מדגדגות בקצה אפי, אני מביט כמעט בשנאה באור הנפלט מן המכשירים שבמרפאה מולי, המרפאה שבעולם אחר, האור האולטרא סגולי שאמור להחליף את הזקנה הזו התלויה עוד מעט כאן כנגדנו. "אתה שומע" וייטנגשטיין, קוטע את חוט המחשבה שלי,  רגליו משתלשלות מקצה הבניין, "מה היתרון? מה היתרון שלנו? של בני האדם? אפילו את השמש הצלחנו להרוס, אפילו את השמש…", אני מהנהן וממשיך לשתוק, ומה אגיד? מוחי ריק. מימין, עם החשיכה הצוברת תאוצה, אני מבחין בגבול העיר ב"אפסילון שמונים ושלוש" מאירה בעוצמה את היערות המלאכותיים סביבה. כמו אחיותיה הרבות שנבנו בחמישים השנה האחרונות , גם תחנת כוח גרעינית זאת נבנתה תחת הסכם שביתת האש הבינלאומי שהושג לפני שני יובלים, ההסכם, "השלום הגדול", שתוקפו יסתיים כאשר ידעכו הקרניים האחרונות של היום הזה. הדור שלי לא ידע אחרת, ידענו רק שלום, אבל סכסוכים כבר צצים ובאים, כעסים מימים אחרים שבים ומרימים ראש. עתה אני מהרהר ביערות המוארים באורות עד העוטפים את התחנה, צמרותיהם הירוקים נראים אך בקושי, היערות הללו שיתנו לנו, לכולנו חמצן, בלעדיהם נמות כולנו, הם הם מקור החיים שלנו, והאור הוא מקור החיים שלהם. "מה היתרון?" וייטגנשטיין ממשיך ומקשה, שב ודורש, "מקרה אחד יהיה תמיד לכולנו! אחד! גם הרואה וגם העיוור, מקרה אחד", הצל שלו מתארך, והוא מתחיל לנדנד את רגליו בחוסר נחת, "בהבל בא ובחושך ילך, בהבל בא ובחושך ילך" הוא מתחיל למלמל שוב, הלוך ודקלם, מחשבותי קודחות, אני מנסה לארוג מילה שתשתיק אותו, לחבר אות אל אות, ואין, אינני יודע, אולי האמת היא איתו? ושוב אני נזכר באיך בקלילות אופיינית אורית מהסה אותו, משיבה אותו מעצמו, מוחקת את אותה אמת המהדהדת נואשות מפיו, ושוב אני נזכר כמה היא יפה. עתה אור נדלק בחדר המדרגות השקוף של הבניין ממול, בערך בקומה שלושים, אני מבחין במקור האור הקלוש מתעורר אט אט ומתמלא, ואחריו קרן אור דקיקה יוצאת ופוגעת במראה, ועוד אחת, ועוד, הקרן עוברת עדשה ומתמרכזת שוב, ופוגעת בעוד מראה ועוד אחת, ומרכוז נוסף, ושליחה, וכך אט אט האור עובר ומאיר חלושות את פנים חדר המדרגות. האור חלש, האנרגיה שלנו מושקעת כולה בהארת היערות, עבור בני האדם אין די אור. איש מבוגר נע באיטיות באפלוליות היחסית של חדר המדרגות, "בהבל בא ובחושך ילך" וייטגנשטיין ממשיך וממשיך, אין עוצר, ואני רואה את עצמי כך, זקן, חולה, בחשכה התמידית, מגשש. המבט שלי ננעל על המבוגר בקומה השלושים, אותי אני רואה, את וייטגנשטיין, את הדור האחרון לשמש, את העדות האמיתית כי התקיימה שמש בסוף ימיה, עלובה, חייה שנים שאין בהם חפץ, אך האם יש חפץ לחיים עכשיו? האור בחדר המדרגות נכבה כבר, והזקן נעלם. עכשיו וייטגנשטיין קם ונעמד מאחורי, אולי עבר עוד זמן? אינני יודע, העניינים יגעים, אבל האור עכשיו אדום, צלו של וייטגנשטיין מוטל עלי, אני יכול לחוש בקלות במשחקי האור והחושך המתחלפים כאשר הוא נע, והוא צוחק, הוא צוחק! אני מסתובב אליו והוא צוחק, אני רוצה לומר לו משהו, לשאול אבל איני יודע מה, וכי מה כבר יש לשאול אדם צוחק? ומה תעזור תשובה על כך? האם לא נרצה כי רק ימשיך ויצחק? אני נעמד אל מולו, אינני יודע מדוע, ובאחת הוא כורך ידיו סביבי ומחבק אותי, מצמיד אותי אליו, המום אני מנסה למצוא פתרון, מעולם חיבק אותי, בוודאי לא כך. אינני מעז להשתחרר ממנו, הוא שקוע בחיבוק, ידיו לוחצות אותי אליו, באור האדמדם אני בוחן את הגינה שעל גג הבניין שמופיע עכשיו מולי, כמה עצי פרי, כמה שיחים, כמה אנשים עומדים שם, צופים בשמש, המנורות האולטרא סגולות כבר דולקות, מאפשרות צמיחה, זו אולי הפעם האחרונה שאראה גינה זאת, או כל גינה אחרת הנמצאת על כל אחד מגגי הבניינים בעיר, גינות הנותנות לנו מזון. בעלטה העולה, כל שאוכל לראות יהיה את המנורות הסגולות הדולקות. וייטגנשטיין משתחרר ממני ומתחיל לרקוד, אני מצטרף אליו, הוא שר שיר ישן בקולו הצפצפני ואינו מפסיק לזייף, אני עוקב אחריו בראשי, מקדים מילה למילה שלו, ואני רוקד, נסחף אחריו, עם הטירוף שלו, עוד מעט יישארו רק צללים רוקדים, וויטגנשטיין יעלם, עוד מעט ישתלט הקור התמידי של הלילה ובוקר לא יבוא יותר, ואנחנו רוקדים. אורית חוזרת אל הגג, שעת האור האחרונה כנראה קרבה, אני מבחין בה רק כאשר קצה משערה מהבהב מולי בזמן הריקוד, היא רוקדת איתנו כבר, אינני יודע כבר כמה זמן, אני ושב נזכר כמה היא יפה, אך החשכה הגדולה אינה מאפשרת לי לראות את תווי פניה, באפלה גם היא נעלמת לי, ואין אני מוצא בי מילים מתאימות בכדי לקרוא לה, וייטגנשטיין ממשיך ושר, מחיאת כף קצובה מצטרפת אליו עכשיו מכיוון אחר, לא ממני. באור האחרון אנחנו עומדים ומביטים, אין עוד מה לומר, אפילו וייטגנשטיין נדם.

אחר כך אנחנו יורדים, בחדר המדרגות אני מגשש אחר המתג ומדליק את האור. שוב אני עוקב אחר האור החלוש המתפשט ממראה למראה, ואנחנו נעים לאט לאט במדרגות. בפתח דירתו, אנחנו נפרדים, אורית מנסה לחבק אותו אך הוא מתחמק בקלילות אופיינית לו, "לא" הוא אומר "אין חדש". אנחנו לוחצים יד רגע לפני שהוא סוגר את הדלת מאחוריו. בדממה אורית ואני ממשיכים אל הדירה שלנו. אני מתיישב בסלון ומביט בחדשות, כוחות כאלו תקפו כוחות כאלו, השלום הגדול נגמר, ההרג התחיל. אני מתנתק וחוזר אל הדממה. אני מתחיל לנקות את אחת ממראות התאורה בבית מהאבק שהצטבר עליה, זמן רב הזנחתי זאת ואיכות התאורה נפגמה, אני ממרק אותה במטלית ונושף חליפות, הניקיון הוא עסק מייגע, אין מה לומר, המחשבות מתרכזות בו עד אין קץ. אורית מתקרבת אלי מאחור בהילוך החתולי שלה, "היי" היא לוחשת לי, ואני, כאוטומט, מסתובב אליה, "רציתי לספר לך", היא אומרת בגוון קולה המתוק, השמור בדרך כלל לסודות כמוסים או מפגשים ליליים אינטימיים, "רציתי לספר לך שאני בהריון, ובקרוב ייוולד לנו ילד", המטלית נשמטת מידי, לרגע הכל מתרוקן סופית, כבעלטה מוחלטת, ולאחריו, אני נזכר בה, באורית, ולאחריה, בפתאומיות, חודרות אינסוף מילים לתוך ראשי, מהממות אותי בסנוורים, כמה זמן כבר לא היו הן כאן? השקט עכשיו מופרע.