הסיוט שלא נגמר מאת ניקול שרייגר

חלק ראשון

התעוררתי. כנראה שפעם נוספת נרדמתי.

כנראה שאני בכלל לא אצליח להירדם ליותר מכמה שעות ספורות בכל הלילה הארור הזה.

המוכר של החנות מכורבל בתנוחה עוברית. ידיו קשורות אחת לשנייה מאחורי הגב, ורגליו קשורות אחת לשנייה עם שש שכבות של שקיות ניילון. טוב שאני לא מומחית בפיסיקה אחרת מזמן הייתי מלאת חששות לגבי האזיקים המדומים האלו. יכולתי לשמוע את נשימותיו.                                                  אומנם חסר הכרה, אבל נושם. זה תמיד טוב שחברה שלך תדע לבעוט ולהילחם, ושהייתה כמה שנים טובות בג'ודו.  הסתכלתי על השעון התלוי מעל מדפי המחסן, השעה הייתה אחד לפנות בוקר. עוד שעה והמשמרת שלי תתחיל. אמילי וסופיה ישבו בשולחן מצידי , במרחק 4-5 מטרים אולי. הן פטפטו בשקט.

הדלת שמובילה למחסן, נפתחה.

השיחה בין סופיה לאמילי פסקה. שלושתינו , הבנות היחידות שערות, הסתכלנו מעבר לדלת.

המוכר שכלא אותנו כאן נכנס ובידו מחזיק את סג'א בועטת ומניפה את ידיה באוויר, ומקללת.

סג'א הייתה ילדה מעט נמוכה ודקיקה ולכן הצליח המוכר להחזיק אותה מעל האדמה בקלות רבה.

אבל אל תתבלבלו כי אתם לא רוצים לקבל ממנה בעיטה או אגרוף, זה לא יהיה נעים.

לפני בערך שעה וחצי אולי, עלתה סג'א  על רעיון לצאת מהמקום הזה. והינה היא חזרה לכאן.

"סג'א !" קראתי שאר הבנות התעוררו למשמע צעקותיה של סג'א . המוכר עזב אותה והיא נחתה על הקרקע בקול נחיתה רם . היא נראית מותשת , ומובסת לחלוטין . היא השתטחה על הרצפה ושתקה . כנראה כל כוחותיה אזלו .

ליטל , מעיין ולאה התעוררו בינתיים .

"אוקיי , אני לא מבינה מה הולך כאן !" צעקה מעיין בזמן שהתחילה לקום .

היום היה היום הולדת שלי . אני וחברותיי הלכנו למרכול שליד ביתי בכדי לקנות מצרכים להכין עוגה . אזל אחד המצרכים ולכן המוכר הוביל אותנו אל המחסן . כשנכנסנו למחסן המוכר סגר את הדלת מאחוריו ונעל אותה וניסה לתקוף אותי עם סכין אבל סופיה ולאה הפילו אותו על האדמה וקשרנו אותו עם שקיות ניילון שמצאנו שם . ועכשיו אנחנו תקועות כאן.

מעיין ואני רצנו לעבר סג'א . העור שלה היה חיוור . הבאנו אותה למזרון שמצאנו והשכבנו אותה .

"חייבים למצוא דרך לצאת מהמקום הזה" סיננה ליטל בזמן שהיא הולכת הלוך ושוב בחדר .

אמילי וסופיה התקרבו אלינו . התיישבנו במעגל כולן חוץ מסג'א שכבר נחרה בצד החדר .

"נראה לי שהמוכרים בוחנים אותנו או משהו" אמרה סופיה . "לפי דעתי הן דווקא מצפים מאיתנו ליכולות גבוהות" אמרה ליטל . כולן הסתכלו עליה במבט לא מבין  . "הכוונה היא שהם לא מצפים מאיתנו לברוח בדרך פשוטה , אלה בדרך מחוכמת "  אמרתי .עכשיו עלה בי משהו . "אז אם ננסה לברוח בדרך פשוטה , ונצליח לברוח מפה" . סג'א נאנחה מתוך שנתה . סימן שאני צודקת .

 

חלק שני

"הצילו ! , אנחנו זקוקות לעזרה , סג'א לא חוזרת להכרה מלאה כבר כמה שעות !" צעקה לאה אל הדלת . "אנחנו חייבים לעזור לה , אבל אנחנו לא יודעות איך ! , מי מוכן לעזור לנו ?!" צעקה סופיה ובעטה בדלת .

נשמעו מלמולים מהצד השני של הדלת . אני מאמינה שהם לא רוצים לאבד אחת מאיתנו . נשמע קול מהצד השני .

"כולן להיצמד על הקיר ולשים ידיים על הראש !" . עשינו כמו שהאיש ביקש . נשמע קול מתכתי מהדלת , מוכר נכנס עם ערכת עזרה ראשונה . הוא פנה לעבר סג'א והחל לבדוק לה את הדופק . לאחר כמה שניות זה קרה , סג'א נתנה לו אגרוף שפגע לו בראש , באזור הרקה . הוא איבד הכרה או שמת . היא החלה לחפש את המפתח שיפתח לנו את הדלת . כל הבנות התקרבו אליי וחיבקו אותי , כמו חיבוק קבוצתי כזה .לא ידעתי עם זה חיבוק על כל שיש סיכוי שאנחנו מצליחות לברוח מפה או חיבוק פרידה כי אף אחת מאיתנו לא באמת ידעה דבר על מה שקורה מחוץ לדלת .

 

הכנסתי את המפתח . "תעצרי !" צעקה סג'א מאחוריי . הסתכלתי לעברה . "יש לי משהו חשוב לעשות לפני שיוצאים מפה" אמרה סג'א  בזמן שהתקרבה אל המוכר הנושא את ערכת העזרה ראשונה ובעטה בו . "בא לי גם !" צעקה אמילי . היא התקרבה אל המוכר ובעטה בו גם . "זהו , סיימתן עם הבעיטות ?" צעקתי לעברן . "לצערנו הרב , כן" השיבה אמילי והתחילה להתקרב לעבר הדלת . סג'א הסתכלה עליי ואז עוד הפעם על המוכר ועלתה עליה הבעת כעס שמעורבת בהבעה של מדען משוגע . היא בעטה בו פעם נוספת לפני שהתקרבה לעברינו .

נשמע קול מתכתי . הדלת פתוחה . יצאתי בכדי לבדוק את השטח . החנות הייתה ריקה מלקוחות . ברור , השעה הייתה ארבע לפנות בוקר , למה ציפיתי בדיוק , שמישהו ירצה פתאום לקנות חלב בארבע לפנות בוקר ? הדלת הראשית האוטומטית הייתה פתוחה , החנות הייתה חשוכה למעט כמה פנסים דלוקים שהיו על השולחן של הקופה . מוזר .

"בואו , השטח פנוי !" צעקתי לעבר הבנות .

יצאנו במבנה של מעגל . הבנות שמסוגלות להילחם נמצאות מחוץ למעגל , בתור מגן לבנות שאין מסוגלות . אני הובלתי . היינו במרחק של 4 -5 מטרים מהמרכול שקלעו אותנו בו . אנחנו חייבות להחזיר כל אחת מהבנות לביתה עוד הבוקר .

הרחוב היה שקט . היה קול חלש של עורבים ורוח קרירה . לא היה סימן לאף אדם . אמרתי לקבוצה לחכות במקום . יצאתי לבדוק מעט את הרחובות . אמנם עכשיו השעה היא שעת לילה ועדיין חשוך בחוץ , אמורים ליהיות מעט אנשים נוסעים במכוניות , הולכים ברגל על המדרכות אבל כאן לא היה כלום , היה שקט , שקט מידי , פתאום נשמע קול צרצרים שדעך תוך כמה שניות כאילו שחבריו של הצרצר מנסים להשתיק אותו מסיבה כלשהי . משהו קורה כאן . הירח עדין היה נגלה לאופק . הוא היה לבן , הוא האיר על הבניינים שמסביבי לובן לבנבן אפרפר כזה , והצבע הפנט אותי . הירח היה מלא ומהפנט לא פחות מהצבע שהאיר , כך שהייתי מסוגלת להישאר קפואה באמצע הרחוב הזה ולהמשיך להביט בו עד הזריחה אבל הקול של מעיין הדהד בראשי . "ניקול !" שמעתי . קראיה לעזרה . יש לי הרגשה טובה שאני לא אהנה כאשר אשמע את סיבת הקריאה כי היא לא הייתה קריאה לבוא לשולחן לאכול .

 

גם ממרחק של 10 מטרים אני יכולה לזהות את הגופות השרועות על הקרקע . אמילי ולאה היו שכובות על הרצפה ועל ידן מעיין וסג'א .סופיה וליטל יישבו בצד והסתכלו על הירח , כאילו שגם אותן הוא שבה בקסמו . רצתי לעבר סג'א ומעיין . "מה קרה ?" שאלתי את שתיהן, מתנשפת מהריצה המהירה . הגופה של לאה זעה מעט , כאילו שמצמידים אליה שוקר חשמלי ואז נרגעה . אמילי שוכבת ללא תזוזה , אני אפילו לא מצליחה להבין אם היא נושמת או לא . "לרגע אחד ארבעתן נעצרו והחלו להביט בירח" אמרה סג'א כשהיא מעבירה את מבטה בין מעיין ללאה , לאמילי , לליטל וסופיה ,  ואז מחזירה את מבטה אליי . "לא הבנתי מה קורה ולכן התחלתי לנער את מעיין והיא התעוררה כאילו כלום לא קרה" הסבירה סג'א . "שניה לאחר מכן אני רואה את לאה ואמילי שרועות על הריצפה , נושמות אבל עם פצעים קשים בגבן , כמו שריטות וכמה נשיכות." אמרה סג'א . אמילי ולאה החלו לפתע לנשום , כאילו על פי סימן . "סג'א לכי להעיר את ליטל וסופיה , אנחנו חייבות להסיט את מבטינו מהירח . כל פעם שזה קורה יכול לבשר רק רעות , ובאשר אלייך מעיין , עלייך לעזור לי לסחוב את אמילי ולאה על הגב , אין לנו ברירה , אנחנו לא יכולות להשאיר אותן כאן לחסדי היצור המוזר והלא מזוהה הזה." אמרתי .

התחלנו להתקדם , לאט לאט . אולי אמילי ולאה רזות אבל כשהגוף שלהן לא מוחזק והן משוחררות , הן שוקלות יותר . העברתי את אמילי לסג'א . ליטל וסופיה עזרו לסג'א ולמעיין  לסחוב בזמן שאני הייתי תמיד כמה מטרים קדימה , לראות את המשך הדרך שלנו ולנסות לראות סכנות נוספות .

הגענו למרחק של 1.5 קילומטר בערך מהמרכול כשהתמוטטנו על המדרכה . לאה ואמילי הצליחו לדבר 2 או 3 משפטים במהלך הדרך ונרדמו . בטח שהתמוטטנו , לא ישנו כמעט הלילה . התהלכנו כמו זומבים לאור היום . השעה הייתה אולי ארבע וחצי לפנות בוקר .מעיין וסופיה החליטו שהן הולכות לנסות לפרוץ לאחד מהקיוסקים בכדי להשיג מעט אוכל כי כולנו גווענו מרעב . הסכמתי , במצב הזה כל דבר טוב . "אז , איפה אנחנו ?" שאלה סג'א . היה עדיין חשוך בכדי לראות את שלטי שמות הרחובות . "נצטרך לנווט בעצמינו , לפי הבניינים והמבנים." עניתי . ואז שמעתי קול גרגור נמוך . הסתכלתי על סג'א . וזה היה אות התקיפה.

 

 

 

 

 

 

 

חלק שלישי

בהתחלה חשבתי שזה היה כלב גדול , או זאב אבל יותר אמין לחשוב שזה היה כלב כי זאב לא מסתובב באמצע הרחובות בתוך עיר . זה מגוחך אבל לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך מפחיד ומגוחך .אני לא דמיינתי . אני . לא . דמיינתי. את זה .

איש זאב עם פרווה אפורה , חולצה חצי קרועה של חברת המרכול שבו קלעו אותנו וג'ינס קצר שקטן על האיש או הזאב . עיניו היו שטופות דם , פיו היה פתוח עם לשון בחוץ , מתנשף כמו כלב , כשכל פניו מרוחים בנוזל שקוף כלשהו , אני לא מאמינה , זה היה רוק . "סג'א , קחי את לאה ורוצי לקיוסק ההוא שמעיין וסופיה הלכו אליו !" צעקתי אל סג'א כשעיניי לא עוזבות את האיש זאב כדי שדבר ראשון , לבדוק אם הוא אמיתי או שזאת רק אני ודבר שני , לכל מקרה שהוא יפתח במתקפה אם אני לא אהיה מרוכזת בו . היא הרימה את לאה ורצה במהירות לעבר הקיוסק . הרמתי את אמילי , ובגלל שעיניי לא הסתכלו עליו הוא ניצל את הזדמנותו לנסות לתקוף אותי , והוא הצליח כמובן . כל ידי הייתה בדם אבל זה לא עניין אותי , קודם כל לעזור לכולן ואחר כך לעצמי.

הכאב היה הורג אותי לולא והתמקדתי בלמצוא את הבנות . נעמדתי ליד הקיוסק ולא היה שום זכר אליהן . מאחוריי ראיתי את האיש זאב מתקרב לאט , כאילו שמתענג על כל שניה . איפה הן ? . הרגשתי שמשהו תופס בידי השמאלית , היד שהייתה בריאה למזלי . התחמקתי . תפסו את אמילי והיא נעלמה כאילו שלא הייתה , ולאחר מכן גם אני .

"ששש !" השתיק אותי קול מוכר , ליטל , בזמן שהתפתלתי ובעטתי בכל דבר מסביבי . אופס , אני מניחה שבעטתי שמישהי בבטן . אני שומעת מישהי מקיאה . ידה של סג'א היתה לחוצה לפי כדי שאני לא אוכל לדבר . התרגלתי לחשכה שבפנים ושמתי לב שאנחנו נמצאות שתוך דוכן קיוסק קטן . סופיה שותה בקבוק קוקה קולה . "הי" , התחמקתי מידה של סג'א . "תביאי לי גם" אמרתי לסופיה . סליחה , היא יכולה לשתות ולי אסור ?! אהא כן בטח . סופיה הושיטה לי בקבוק של תה קר – נסטי . "מצטערת אני שותה את האחרונה" אמרה סופיה. " מספיק טוב" עניתי לה . היא השיבה לי בגיחוך . ואז שקט . בינתיים אני רואה את אמילי מתעוררת לבסוף ולאה לידה גם . עכשיו כל הבנות מסתכלות עליי , לידר דיוק על ידי הימנית . והנה הבזיק לו הכאב ואיבדתי את ההכרה.

התעוררתי . כשלידי יושבת לאה ומחזקת את התחבושת שלי על ידי . "מאיפה השגתן תחבושת ? כאן זה לא בית מרקחת ." אמרתי . "לא תאמיני מה קורה כאן בקיוסק הזה , יש פה כל מה שצריך כדי לחיות כאן כמה שנים" היא גיחכה . קמתי . כל הבנות ארגנו איזה תיק שהם מצאו , אני מאמינה שהם שמים מים , אוכל וציוד . "אז תגידי מה הקטע עם הפצע הזה ? איבדת כל כך הרבה דם שלא חשבנו שתצליחי לשרוד" לאה אמרה ועשתה פרצוף נסער . "אה את לא מאמינה , זה היה איש זאב ." אמרתי . "איש – מה ?? נראה לי שאת הזית מרוב איבוד דם קחי תשתי ". היא הושיטה לי בקבוק מים אבל לא לקחתי . "זה קרה לפני , רק בגללו הפצע הזה קיים ! " אמרתי . אוקיי תקשיבי ניקול , מעיין וסופיה צפו קצת במתרחש והן ראו בן אדם – בן אדם חבוש בשחור . אני מאמינה שהוא פשוט היה שודד ."היא ענתה לי ואז סופיה הצטרפה לשיחה . "ראיתי אותו מוציא סכין בזמן שהרמת את אמילי , ככה זה קרה" . או שאני הוזה או שהן הסתומות . "סג'א ! תתקרבי לכאן רגע !" צעקתי . היא באה בריצה . "אכפת לכן להשאיר אותנו לשניה לבד ?" שאלתי את לאה וסופיה . הן הלכו לצד השני . "סג'א , שתי מילים – השתגעתי או לא ?" שאלתי אותה . "בשבילי את תמיד משוגעת " ענתה סג'א . "סג'א זה לא הזמן להתבדח , את ראית מה שאני ראיתי או לא ?" הטחתי בה . "טוב לדעת שאני לא המשוגעת היחידה פה" היא ענתה בלחש . "אז את ראית איש זאב ?!" שאלתי . "כן !" אז או שאנחנו משוגעות או שאנחנו רואות את האמת . החלטנו לדבר אחר כך .

 

יצאנו לדרך . והפעם אני בתוך המעגל כי לפי דעתן של הבנות אני 'חלשה מכדי להגן על עצמך' . צעדנו עוד איזה חצי קילומטר . היה שעון ענק על אחד המבנים הגדולים . השעון הראה שהשעה היא חמש בבוקר . עצרנו ואכלנו משהו . שמעתי קול חריקה . הסתכלתי על הבנות . המשכנו לרוץ .

אני מאמינה שהשעה הייתה חמש וחצי אולי לפנות בוקר כי מתחילים לראות קרני אור חלושות . הצלחתי לראות את הרחובות . אנחנו במרחק של 1.5 בין 2 קילומטר מביתי . המשכנו לרוץ ולא עצרנו עד שליטל מעדה ונפלה על פניה . פניה היו מלאות סימני שפשופים אך אין שום שבר או פצע . נשמעו קולות אופנועים . אולי התחבורה שבה לנסוע . אבל לא . אלו היו חייבים להיות האנשי זאב האלו . זה כל כך מתאים להם לתפוס אותך ברגע שאתה לא מוכן . שלושה אופנועים נעצרו מסביבותינו במעגל . כולאים אותנו כך שאין דרך לצאת . נכנענו.

 

 

 

 

חלק רביעי

האנשי זאב לקחו אותנו בתור אסירים . הם עמדו במעגל סביבנו והתחילו להוביל אותנו ברגל בין הרחובות המתפתלים . לא זכרתי את המקום שבו היינו . הלכנו בערך 3 קילומטרים . לפי השמש אני מניחה שהשעה אולי כבר שש וחצי בבוקר אולי אפילו שבע . בשעה הזאת הייתה אמורה להיות המולה ברחובות . מבוגרים בדרך לעבודה , הורים צעירים לתלמידים שעוזרים להם להגיע לבית הספר בבטחה , בני נוער בחבורות , הולכים וצוחקים ונהנים בדרך לפני שהלימודים שלהם בבית הספר יתחילו . אבל אין אף אחד . הרחוב שקט . אין אנשים בחוץ חוץ מאיתנו . אני בשעה הזאת כבר הייתי מתעוררת ומתארגנת הכי מהר שאפשר בגלל האפשרות שאני אפספס פעם נוספת את הקו של האוטובוס שמוביל אותי עד ליד בית הספר שלי . במקום זה אני כלואה עם מפלצות שרק אחת מחברותיי מזהה אותן בתור מפלצות ושאר הבנות חושבות שאנחנו משוגעות , אבל לפי דעתי הן המשוגעות .

הגענו למקום שסוף סוף אני מזהה אותו . המקום הזה הוא רק 300  מטר אולי מהבניין שבו אני גרה . יש מהמקום הזה יציאה ישירה לרחוב שלי . מול היציאה , בכביש , עומד אוטובוס צהוב . אני רואה את הנהג ישן בתוך האוטובוס . אולי זה מה שקורה לכל האנשים בעיר , כולם תקועים בשינה נצחית .

עכשיו אני יודעת שהאנשי זאב בטוחים מידי בעצמם , שני אנשי זאב הלכו לבדוק את דרכם בהמשך והשאירו אותנו ליד היציאה של המעבר לרחוב שלי רק בליווי של איש זאב אחד .התקרבתי אל הבנות . "תקשיבו , יש לנו אפשרת להתגבר על השומר הזה , שני האנשי זאב האחרים רחוקים מספיק בשביל –" הספקתי לומר לפני שסופיה קטעה אותי . "ניקול , צאי מזה ! אין אנשי זאב ! אלו סתם שודדים שבטח רוצים לקבל פרס כספי עלינו !" הטיחה סופיה . "בנות נדבר על זה אחר כך ! בואו קודם נדבר על תוכנית לברוח מהמקום המטורלל הזה" השתיקה אותנו סג'א . "אז כמו שכבר אמרתי , אפשר שאחת מאיתנו , ההכי מהירה תבוא ותנסה לפגוע בשומר ששומר עלינו כדי להרוויח מספיק זמן שנברח , אבל שתספיק להדביק את הקצב אלינו " . אני ומעיין הסתכלנו על סג'א . היא הסתכלה עלינו , ואז על השומר שקורא עיתון מסיבה מוזרה שאני לא מעוניינת לשמוע עליה . סג'א חייכה חיוך מאולץ . "אל תדאגו , זה עליי" היא ענתה .

אני לא עומדת להרחיב על המכה של סג'א בשומר כי זה לא היה יפה , אבל כל הכבוד לה . התחלנו לרוץ , רצתי בכזה כוח שבחיים לא רצתי בו . אולי אני צריכה שיותר אנשי זאב יכלאו איתי בכדי לשמור על כושר . הריאות שלי שרפו וכך כל איבר בגופי העפתי מבט אחורה , סג'א החלה להדביק קצב אלינו ובינתיים שני אנשי הזאב האחרים החלו לרוץ על ארבע , כמו זאב רגיל , לעברינו . ליטל כנסי לאוטובוס מבלי שהאנשי- , השודדים האלו יראו אתך ותנסי להעיר את הנהג . סג'א אנחנו לוקחות את הבנות איתנו ועושים הסחת דעת לאנשי זאב בכדי שאת והקבוצה תיכנסו לאוטובוס ותבקשו מהנהג לקחת אתכן אחת אחת הביתה" צעקתי . סופיה פתחה את פיה כדי להעיר משהו . "סופיה , תשתקי כי זה לא הזמן לדבר על ה"שגעונות" שלי ! " צעקתי עליה . היא סגרה את פיה . הגענו לכביש , הוא היה ריק . הבנות ואני ללא ליטל רצנו לעבר הצד השני של הכביש בכדי לנסות להסיח את דעתם של שני אנשי הזאב . יופי , הם לא שמו לב אל ליטל שהצליחה להתגנב אל האוטובוס . שני האנשי זאב רצו לעברינו . רצתי בתקווה שהבנות יבינו לרוץ אחריי ולמזלי הן הבינו אותי . רצנו עד למרחק של 10 מטרים מהכניסה לבניין שלי . סג'א ואני התחלנו להעביר את הבנות אחת אחת כדי שיתגנבו לעבר לאוטובוס בזמן שאנחנו רצות ולכיוונים שונים . הריאות שלי שרפו . ואז הגיעה תורה של סג'א . "קדימה סג'א ! רוצי ! אל תשכחו להגיד לו שינסע הכי מהר שהוא יכול ושיסיע כל אחת לביתה . אנחנו חייבות להתפזר " אמרתי . "הבנתי" היא אמרה ורצה בזמן שאני מעסיקה את שני הזאבים שיסתכלו לעברי ולא אליה . זה הצליח די טוב , ועכשיו תורי לזוז מפה . התחלתי לרוץ הכי מהר שאני יכולה , הסתכלתי לאחור וראיתי שאיש זאב אחד רץ אחריי והשני מתלבט אם לרוץ אחרי האוטובוס כאילו שמשהו מהתכונות הכלביות כן מתעורר אצלו . היו לפני חתולי רחוב שכובים וישנים , קפצתי מעליהם וקיוויתי כל כך שהאנשי זאב לא יפגעו בהם . מסכנים החתולים האלו . עליתי במדרגות הבניין שלי עד שהגעתי לקומה שלי . בעטתי בדלת של הדירה .נכנסתי במהירות האור לתוך הדירה וסגרתי מאחוריי את הדלת עם הגוף . ההורים שלי ישבו בחדר המגורים . אבא שלי בא אחריי משמרת לילה והוא היה עדיין לבוש כשאכל , אמא שלי גיהצה בגדים . כנכנסתי והתחלתי להסדיר את הנשימה , אבא שלי נתקע עם היד שמחזיקה את הכפית באוויר ופה פעור , לולא אמא שלי לא ניתקה את המגהץ לפני שבאתי הביתה , בטח הבגדים שלה היו נשרפים , גם היא הייתה עם פה פעור .

"ניקול .. ?!" אבא שלי צרח . "איפה את היית לעזאזל ?! את יודעת כמה אני חיפשתי אחרייך ! את כאילו .. נעלמת לכל הלילה וכל הבוקר !!" אמא שלי צרחה עליי ועיניה דמעו והיא הייתה כולה אדומה . "אתם לא תאמינו לי !! זה היה סיפור ארוך אבל אני מבטיחה לספר לכ- " ופתאום הרגשתי דקירה חזקה בגבי . הסתובבתי לדלת וראיתי עליה שריטות שהיו כל כך עמוקות . הן נעשו מחוץ לדלת וחדרו עד לצד השני של הדלת . הרגשתי נוזל חמים נוזל לי על הגב. לפני שחשבתי ישר נעלתי את הדלת על מפתח ושמתי כיסאות וכל מה שהיה בדרכי . הוריי נשארו עם פיות פעורים ולא אמרו כלום אמא שלי התחילה לבכות כשהסתכלה על ידי החבושה , שמתי לב שהתחבושת נעלמה , והפצע נפתח מחדש . אבא שלי הסתכל לי על גבי ופשוט נעמד קפוא . לפני שהספקתי לענות משהו , ראיתי חשכה .

חלק חמישי

התעוררתי בחדרי , השעה הייתה רבע לשבע . הזמן שבו אני בדרך כלל קמה בשביל להתארגן ללימודים . אבל לא שמעתי צלצול .

לא יכול להיות שישנתי כל היום אתמול והתעוררתי דווקא עכשיו לפני בית הספר .

רגע , אולי כל זה היה חלום ? אולי זה סתם היה סיוט ?

התיישבתי , נורא כאב לי הגב וידי הימנית ובנוסף היה לי כאב ראש , כאילו שהגוף שלי עדיין זוכר את פציעותיי מהחלום . לפעמים זה קורה .צבטתי את עצמי כדי לבדוק שזה לא חלום . לא יכולתי להזיז את ראשי קדימה ולצדדים , בטח נתפס לי איזה שריר בעורף . קמתי והלכתי לעבר חדר המגורים . ראיתי על השולחן פתק ובו היה רשום 'מקווים שאת מרגישה טוב , אם לא תתקשרי שניתן לך אישור שלא ללכת לבית הספר' . להרגיש טוב ? למה, מה קרה לי אתמול ? אני לא זוכרת כלום מאתמול חוץ מהסיוט שחלמתי . ואז הסתכלתי על דלת הכניסה לדירה ולא האמנתי . השריטות הופיעו בו . נשארו כמה כתמי דם יבשים על יד הדלת . הלכתי לחדרי בכוח שעוד נותר לי להסתכל על המראה שבחדרי ולא האמנתי למה שראיתי . ידי הימנית חבושה , סביב גבי יש תחבושות ועוד תחבושת אחת מסביב לראש .

אוי לא , זה לא היה חלום , זה לא היה סיוט , זה הכל היה אמיתי .

חיפשתי מייד את הטלפון שלי , הוא לא נמצא . כנראה אם הכל היה נכון , אתמול איבדתי אותו איפשהו בדרך כשרצתי . זחלתי איכשהו עד לטלפון של הבית וחייגתי למספר של סג'א . אין מענה . אוי לא .

 

 

 

 

בינתיים באוטובוס צהוב אחד שבור למחצה , עם כמה גופות חסרות הכרה מצלצל טלפון עם מסך מרוסק ואין מי שיענה . לפחות לא בסביבה .