התיאוריה המנדלסונית מאת דור טוקר

בשנת התקצ"ד למניין העברי, ימים ספורים לפני פטירתו, כשהוא שוכב במיטתו, מכוסה בשלוש שמיכות עבות ולמרות זאת רועד מקור, התוודה המלומד היהודי הרב דוקטור דוד פרידלנדר בפני מזכירו האישי פרנץ יוזף שטיגליץ על עוול שגרם ביודעין למורו ורבו משה מנדלסון הנודע. פרידלנדר תרגם מעברית לגרמנית את כתביו של מנדלסון וראה עצמו כממשיך דרכו של הרב וכעוגן הממתן של תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה. פרידלנדר, דאיסט ידוע, סיפר לפרנץ יוזף שמנדלסון כתב את ספריו בשפה העברית כיוון שהתייחס בהם לתנ"ך ולפירושיו וגם, כדי שרק מתי מעט יוכלו לקרוא את חיבוריו ורוגזה של הכנסייה הנוצרית לא יתעורר. על פי פרידלנדר, היו בין ספריו של מנדלסון כאלה שהביעו דעות ותיאוריות על החיים והבריאה שלא עלו בקנה אחד, לא עם הקו הנוקשה שהכתיבו ראשי הקהילות היהודיות ולא עם זה של הכנסייה. משה מנדלסון, אדם דתי על פי הגדרתו, היה בעל אמונה דטרמיניסטית יותר מהמקובלת בתקופתו, ומעשית במהותה. הוא היה פלורליסט וחרט על ליבו את אהבת האדם באשר הוא.

ווידויו של דוד פרידלנדר התמקד דווקא בחיבור קצר שנכתב עברית וקרא תיגר על התפיסה הדתית של בריאת העולם לפי שלוש הדתות הידועות. בחיבורו המפתיע דימה מנדלסון את העולם לפאזל ענק המורכב משרשרות של אירועים הקשורים זה בזה בקשר סיבתי ותכליתי. מנדלסון טען שגם לפאזל עצמו, כלומר להיווצרות כדור הארץ ישנה סיבה, משמעות קוסמית, שמנדלסון בחר לקרוא לה – אלוהות, וממנה החלו להיווצר השרשרות. ויש לדבריו, לכדור הארץ גם מטרה שעליו להשיגה בסוף דרכו ככוכב, כשכל שרשרות האירועים יגיעו למימושן המלא. מנדלסון קרא למטרה הזו קפיצת המדרגה האנושית והיה בתפיסתו זו קשר ל'סדר האלוקי' של ר' אלעזר ולתורתו של המהר"ל.

דוד פרידלנדר מצא את כתב היד בעיזבונו של רבו. הוא נטל אותו בהיחבא וקרא בו בעיון רב. בתחילה התייחס לכתוב כאל ניסיון של רבו להתכתב עם נבואות יום הדין שרווחו באותה עת באירופה, אבל ככל שהתעמק בחיבור הוא נראה לו מקורי אותנטי ואמין. הוא לא ידע מתי בדיוק כתב מנדלסון את החיבור ומעולם לא שמע את רבו מתבטא בנוגע לתיאוריה הזו, אך הוא כינה אותה על שם הוגה- התיאוריה המנדלסונית. ימים רבים התלבט פרידלנדר אם לתרגם לגרמנית את המסה המהפכנית של מנדלסון ולפרסמה ברבים. כמו רבו גם הוא חשש מאוד שתגובת הכנסייה והקיסר תהיה קשה וכיוון שמנדלסון היה יהודי היא תכלול הכבדת יד על הקהילות היהודיות שגם כך נרדפו ללא רחם. הוא החליט לגנוז את כתב היד והחביא את דפיו, הכתובים בכתב ידו הצפוף של משה מנדלסון, במגירה קטנה ונסתרת בשולחן הקטן שבחדר השינה שלו ושל אשתו בברלין.

שלושים ושמונה שנים הסתיר דוד פרידלנדר את חיבורו של מנדלסון מעין כול. פעמים רבות קרא בו ואף הרבה להרהר על אודותיו. מאחר שהיה מדען חובב, ערך מחקרים חשאיים ומצא התאמות רבות בין התאוריה של מנדלסון למציאות. הוכחות אלו הובילו אותו למסקנה כי יש מן האמת בתיאוריה. ככל שהכיר בהיתכנות הדברים, כך גבר חששו לתת להם להתפרסם. הוא שיער שהפרסום יקים עליו לא רק את נאמני הדתות אלא גם את כעסם של המדענים החדשים והמומחים בעלי השם שניסו עד כה להסביר באופן רציונלי את המציאות בה מתקיים המין האנושי.

על ערש דווי, הפציר הרב פרידלנדר בתלמידו פרנץ יוזף שטיגליץ לקבל ממנו את כתב היד המתורגם לגרמנית ולדאוג לפרסומו מיד לאחר מותו. "התכתבתי  לפני זמן מה עם בעל בית דפוס יהודי בלונדון שבאנגליה," הסביר פרידלנדר, "עתה צא אליו מיד באופן דיסקרטי, ובכליך הטמן את כתב היד החשוב הזה. שמור עליו מכל משמר, אל תראהו בדרכך לאיש ואף אם תחפוץ נפשך לקרוא בו, אל תהין לעשות זאת." פרנץ יוזף נרתם מיד למשימה שהטיל עליו מורו דוד פרידלנדר. בן שלושים וארבע היה כשהחל לעבוד אצל פרידלנדר, ומזה חמש שנים שימש הבחור הצעיר בתפקיד מזכירו האישי של הרב. במהלך שנים אלו הפך לרעהו של המלומד ולעיתים אף לבר פלוגתא שלו, יריב אמיתי לפלפולים והתפלספויות. דוד, שהעריך את פרנץ יוזף ואהב אותו כחבר, ידע כי אם יגיע המסמך הסודי לידי מוסדות הכנסייה או רבני היהדות, צפוי יהיה פרנץ יוזף לעמוד למשפט ומעצם היותו יהודי, סביר שיוצא להורג. אפילו הכנסייה האנגליקנית, הנאורה לכאורה מבין רוב הכתות הנוצריות, לא תתייחס בסלחנות לדברי כפירה שכאלה. לכן שב והזהיר חזור והזהר את שליחו פן ייפול החיבור לידיים לא נכונות.

פרנץ יוזף הגיע ללונדון בערבו של יום סגרירי וקודר. הנסיעה במעבורת הקיטור שהובילה אותו בתעלת למאנש, דרך נהר התמזה אפור המים, בואכה הנמל הגדול של לונדון, לא היטיבה עם בטנו והוא ירד מכלי השייט הקטן כשהוא מתנדנד בחוסר יציבות. לאחר שהודה בלי קול לאלוהיו על שהעבירו בחיים את תלאות הדרך, עצר כרכרה שחורה ומסר לרכב את כתובת בית הדפוס איתו יצר דוד פרידלנדר קשר, בשדרות אלביון שבחלקה הצפוני של העיר. את הדרך בכרכרה העביר בשינה כל כך עמוקה, עד שהרכב היה צריך לנערו בכוח על מנת להעירו, כשהגיעו למחוז חפצו של הנוסע.

ברדתו מן הכרכרה ראה לפניו עשן מיתמר מעל מה שהיה פעם ככל הנראה, בניין בית הדפוס. לחרדתו שמע מאחד השכנים, שיומיים קודם לכן נשרף בית הדפוס עד היסוד ובמקום בו עמד נותרו רק חלקי קירות חרוכים ומעשנים. בעל העסק מצא את מותו כשניסה לשווא להציל את חייו של עוזרו, סדר הדפוס. המום, מופתע ובלי לדעת אנה יפנה מכאן ,ניגש פרנץ יוזף לרכב הכרכרה ובקשו למצוא לו מלון נקי וזול. זה לקחו למלון משפחתי קטן בקרבת מקום שנוהל על ידי הורי אשתו.

בלילה ההוא נדדה שנתו של פרנץ יוזף. הוא נעצב על שלא יוכל לקיים את הבטחתו למורו דוד פרידלנדר והסקרנות טרפה את נפשו, דגדגה בקצות אצבעותיו ועשתה אותו צמא. הוא שכב במיטה, התהפך מצד לצד עד שלבסוף החליט, קם והוציא את כתב היד המסתורי עליו נשבע להגן. הוא פתח את החוט הדק שסגר על המחברת הקטנה ולמרות הבטחתו למורו החל קורא לאורו של נר את כתב היד. בתחילה חשב שזו מהתלה, שאולי חמד לו מורו לצון ושלח אותו למשימת שווא, אולי כדי להרחיקו ממנו. הוא קרא: בראשית לא היה דבר…

א.

בראשית לא היה דבר, לא שמיים, לא ארץ, לא שמש ולא ירח, לא כוכבים, לא אוויר, לא ריק, לא חלל. אלוהים היה הכול. אלוהים היה לא כלום. למעשה הוא אפילו לא היה אלוהים, ללא עדת מאמינים שתעבדהו. הוא היה הוא, וגם לא. הוא הכיל את עצמו ועצמו הכיל אותו. משך הזמן הבלתי נתפס גרם לו לחוש ערירי ובודד. וגם משועמם, מאוד משועמם. במחשבתו, שהייתה גם גופו וגם לא, התגבשה תחושה שהלכה ותפחה לכדי קביעה, 'לא טוב היות האל לבדו' ומתוכה גיבש האל החלטה לברוא לו חבר. הוא התרכז לרגע ומיד התגשם מולו ראי אין סופי המשובץ בנקודות אור, שמשות זוהרות, שהקלו על האל לראות את הנשקף אליו מהמראה. הוא ראה את עצמו, או את בן דמותו המומצא. כשפתח פיו ודיבר, דיבר אליו גם ההוא  מעבר למראה. כשהתכופף, שח גם שותפו. כשהביע דעתו, הסכים עימו ההוא הניבט אליו. במהרה שב האלוהים והשתעמם. בן דמותו לא איתגר אותו מכל בחינה שהיא. ושוב חש עצמו בודד, אף יותר מאשר לפני היות לו נספח. הוא נפנה מעם המראה, מוודא כי הניצב מולו מסתובב גם הוא. הם התעלמו זה מזה משל לא היו קיימים שניים מהם אלא כל אחד לעצמו.

 

 

ב.

ושוב היה האל לבדו. ומשועמם. הוא החליט לנסות שוב. חיפש אתגר, רצה להתמודד מול כוחות חזקים, כאלו אשר יכריחו אותו להפגין את כישוריו הרבים והמגוונים, כאלה שיחדרו מבעד לכוחו האינסופי ויגרדו את עצבי חושיו הכהים מחוסר שימוש. הוא התרכז לשבריר שנייה, או מה שהוא פרק הזמן הדרוש לאל להתרכז, לפני שהומצא הזמן במתכונתו הידועה, והנה הופיע לנגד עיניו היקום, החלל, הרחב אף יותר מרוחבו של האל ומופרד ממנו. אלוהים התבונן ביצירתו ופחד. עד כה חשב שיכולותיו אינן מוגבלות והנה, היצירה האחרונה שלו הייתה גדולה כל כך עד שלא הצליח לראות את תחילתה ואף לא את סופה. החלל הגדיר לאל את גבול כוחותיו, ועוצמת שתיקתו הייתה רבה מעוצמת אלוהים. הלא ידוע, שנפלט מהאין חסר הקצוות, היה בלתי נתפס אפילו במוחו של אל גדול כמוהו. על מנת שיוכל לקלוט מעט מיציר כפיו שנהפך עליו, החל נוטע בחלל כוכבים ושמשות והמרחקים בין הנקודות הזעירות שימשו לו כקנה מידה לבחינת החלל הגדול. אך במקום לעזור לו, הקלו עליו אלו להבין שמה שיצר הוא גדול מכדי להוות לו בר שיח שווה ערך. שוב חש האל שכשל במשימתו.

ג.

זמן רב חלף. האל התעלם משתי יצירותיו האחרונות, שהיו למעשה גם הראשונות, אבל אין מי שיספור לאלוהים. הוא התרכז, התכנס אל עצמו, נובר בתוכו, בניסיונו למצוא עניין לעצמו. הוא גישש במעמקיו עד שחשב על החלקיק הראשון, זה שממנו ייצר את החלל, וחדר לתוכו, מפרקו לגורמיו וגם אותם פירק למרכיביהם ואז, כשהכירם על בוריים, עצר ובחן את עצמו. לרגע הוא חש התרוממות רוח. אלוהים נהנה מתהליך הלימוד והחקר והמשיך לחדור עוד ועוד ולפתע נהיה מודע לכך שככל שפירק את החומר לחלקים קטנים יותר הלך וקטן גודלו שלו. החלל סגר עליו, ממלא בריקו את הנפח שהותיר האל המוקטן. הוא דחף את היקום, חש במשקל התנגדותו של זה על גופו. תחושת חרדה אחזה בו לרגע והוא חשש פן יישאר קטן ומצומק. הוא לחץ שוב, והפעם בכוח רב יותר ולאט לאט השיב לעצמו נפח וישות. שוב הוא חש שכשל ושוב היה משועמם.

ד.

להרף עין של מיליוני שנים נרדם האלוהים. למתבונן מהצד, (שלא היה, ואולי דווקא כן ,דמותו במראה הגדולה) הוא נדמה כמת, כשלמעשה חשב והתרכז בצורך האחד שהעסיק אותו- הצורך במישהו להיות איתו. ייתכן עם זאת שנרדם פה ושם במהלך הזמן הרב בו נאלם.

לפתע עלה חיוך מטאפורי על פניו המטאפוריות אף יותר של האל. סופסוף ידע מה עליו לעשות. מצמוץ קל וכוכבים ושמשות צפו בחלל הגדול מול עיניו. מצמוץ נוסף ומערכת שמש קטנה התגשמה לידו, מכילה בחובה את פוטנציאל בריאתו החדשה, כדור הארץ. הוא הניד בראשו והכוכב השלישי במערכת כוסה פלומת אטמוספירה דקה. הוא פעל לפי התכנית שזמם במוחו ודאג להציב את כל חלקי המשוואה שיצר במקומם המדויק. רק אחרי שסיים חש כי הוא מוכן ליצירתו הגדולה באמת, יצירת אותו גורם לא צפוי, מתפתח, שמהווה את הפוטנציאל האמיתי היחיד, להיות בבוא היום יצור תבוני שווה ערך לאלוהים, בן זוג למסע אין סופי בזמן ובמרחב- האדם. הכול היה מוכן לבואו של האדם, אלוהים הכריז על יום חג בממלכתו שהיא הוא. הוא שלח יד זקופת אצבע, חדר מבעד לאטמוספירה ונגע בכדור האפור. בין רגע החל גוש הסלע להסתובב על צירו, מפריד בסיבובו בין היום והליל. צבעו של הכדור הפך לכחול ומים כיסו את כולו. האטמוספירה קיבלה אף היא גוון כחלחל  ואור השמש שחדר בעדה היה נקי וצלול. תהליכים פיזיקאליים וגיאוגרפים התרחשו על פני הכוכב הקטן ובתוכו. הימים נסוגו, מגלים את היבשה מכוסה טחב, עשב ירוק החל לנבוט בין מרבצי הטחב ואחריו הנצו צמחים נוספים ועצים. רעש זמזום חרקים החל להישמע ואחר כך קרקור צפרדעים. הימים נמלאו דגים והיבשה התכסתה במהרה בצמחייה צפופה. זוחלים שטרפו את הקרפדות הפרה -היסטוריות נטרפו בעצמם על ידי חיות גדולות יותר וכן הלאה. ומבין כל השפע שיצר אלוהים, התפתח האדם, תחילה בחבורות קטנות ומבוהלות חסרות הגנה ויכולת מוכחת לשרוד ואז, פחות ופחות מפוחדות ויותר מפותחות ויכולות להתגונן מפני תנאי המחייה וחיות הטרף. כשחיברו צלילים שהנפיקו מפיותיהם לכדי שפה והפכו מקלות לכלי עזר, עזב אותם אלוהים וחזר לעסוק בשלו. זמן לא חסר לו ותחושה חדשה ונעימה עטפה אותו. הוא חש בחדוות היצירה המפעמת בעורקיו וכן ציפייה עזה לגלות מה יקרה עם ברואיו בני האדם.

פרץ ההתלהבות הספונטני ששבה את ליבו התפוגג אמנם, אבל ריחו עדיין ריחף בנחיריו. לראשונה בחייו הארוכים לאין קץ חש האל סקרנות מהי.

אלוהים היה מאושר.

כבר כשסיים לקרוא את שלושת הפרקים הפותחים את חיבורו של מנדלסון הבין פרנץ יוזף שעבר זמן רב מאז היה מרותק כל כך לכתב יד כמו לזה שבידיו. מרותק ונסער. דברי כפירה כה מפורשים לא שמע מעולם ולקרוא אותם מתוך כתב יד שנכתב על ידי רב יהודי? הוא נעשה מודאג שמא השתבשה דעתו של מורו. מאחר שהיה סקרן מטבעו והסיפור משך אותו, הניח את דאגותיו בצד וחזר להתעמק בספר. הפרק הבא היה שונה לגמרי. הוא והבאים אחריו היו ניתוח פילוסופי מעמיק של ההיסטוריה האנושית והרב משה מנדלסון לא היסס לספק מסקנות מפתיעות מתוך הדיון שניהל עם עצמו ועם הדת היהודית ובשל כך גם עם הנצרות והאיסלם. האלוהים על פי מנדלסון היה מושג שביטא את תחושות הוגה הדעות לגבי יוצר או יוצרים נעלמים עילאיים שבראו את כדור הארץ אך כאן הסתיימה מעורבותם הישירה והם נשארו כצופים מבחוץ, ממתינים לראות לאן יזרמו פני הדברים. אלוהים, לפי מנדלסון, היה פאסיבי ומכאן הוא הסיק את חוסר התוחלת שבכל האמונות הגדולות ואת הצורך האנושי להמשיך ולהתפתח ללא הגבולות התוחמים בין הדתות.

לאחר שלוש שעות של קריאה הניח פרנץ יוסף את הדפים מידיו. מבלי שהרגיש, נשאב אל תוך סבך הסיפור הכתוב מנקודת מבטו של האל הבורא אשר בחר לא להתערב לאחר שיצר את מסלול המכשולים, הפאזל הענק- כדור הארץ, שנועד לזקק ולזכך את המין האנושי ולהכשירו לקפוץ למדרגה שווה לאלוהיו. עתה הבין פרנץ מדוע חשש מורו דוד פרידלנדר. הרעיונות שביטא המחבר דרך קולו המספר של אלוהים היו מהפכניים מבחינת תפיסת האלוהות ותפיסת העולם כפי שאנו חיים בו היום. מנדלסון הציע תיאוריה לפיה תהליכים דטרמיניסטיים במהותם מובילים להתפתחויות האנושיות. מה שהיה חדש במסתו הוא שהיה גורם שיצר את היקום, את החיים אבל היה זה בורא בשיטת שגר ושכח. מסקנתו היא שאת כל העבודה צריך לעשות המין האנושי. מנדלסון דימה את כדור הארץ למערכת קפיצים ומתגי הפעלה, מעין שעון אורלוגין מדויק. שחרור מקרי או מכוון של מתג זה או אחר, משחרר קפיץ שבתורו מפעיל קפיץ נוסף וכך, ברצף של פעולות, מתרחשת בסופו של התהליך התפתחות אנושית המובילה בתורה התפתחות נוספת וכן הלאה והלאה.

במהלך השעות בהן קרא בשקיקה את חיבורו של מנדלסון, הפך פרנץ יוזף לפרנואיד. הוא חש נרדף, מבלי שידע מי רודף אחריו ופחד שסוד החיבור יתגלה. למעשה הוא אף קישר את שריפת בית הדפוס לקנוניה שנועדה למנוע את פרסומו של החיבור. את שארית  הלילה בילה בערנות מלאה, כשהחיבור טמון עמוק מתחת לבגדיו. בבוקר, שילם לבעל המלון, הודה לו ולאשתו ויצא לרחובות העיר. הוא צעד בלי מטרה, מתבונן לאחור ללא הרף מצפה בכל רגע להיתפס על ידי נציגי הכנסייה או שליחיהם של בעלי השררה.

בצהרי אותו יום, נתקל פרנץ יוזף ביהודי חובש כיפה, סוחר בתשמישי קדושה, קרוב משפחה רחוק מאוד מצד אימו. אייזק קהאן, הדוד, סיפר כי הוא עולה למחרת בבוקר על האנייה 'הברבור האפור', שמפליגה ליעדה- העיר ניו יורק שבארצות הברית של אמריקה. פרנץ יוזף, שהיה נתון עדיין תחת רושם הספר אותו קרא בלילה הקודם, חש כי הוא עומד בצומת דרכים ועליו לבחור אנה יפנה. בהשפעת ספרו של מנדלסון, ברור היה לו כי לא לחינם נתקל בדוד הרחוק ולא בכדי נפתחה בפניו האפשרות לשוט לעולם החדש. הוא נשבה ברעיון ההתחלה החדשה, הרחק מהרדיפות, הרחק מהמגבלות הרבות אשר הוטלו על יהודים באשר הם, בדיוק כפי שהצטיירה בראשו- אמריקה! ומצד שני חשש שהיד המכוונת (הרודפת) המאיימת עליו ועל ספרו של מנדלסון קשורה להזמנה הזו. אך סקרנותו גברה עליו. הוא חשב שהסיכוי לפרסם את הספר באירופה הישנה קטן מאוד וכי בארצות הברית של אמריקה ימצא וודאי מוציא לאור שיהין לפרסם את כתב היד.

עוד באותו היום רכש פרנץ יוזף כרטיס ומקום שמור בהפלגה הקרובה. הוא נמנע מלהצהיר על יהדותו ומאחר שחזותו הייתה גרמנית למדי ומסמכיו אכן העידו כי הוא כזה, מצא את עצמו פרנץ יוזף בבוקר המחרת עולה על הספינה 'הברבור האפור', לצד קרוב משפחתו.

לא ידוע מה עלה בגורלה של הספינה, אולי טבעה אולי נחטפה ונבזזה על ידי שודדי ים אכזריים, או שמא מרדו אנשי הצוות בקפטן שלהם, דבר אחד ברור, 'הברבור האפור' לא הגיעה לנמל היעד שלה, אליס איילנד, בואכה ניו יורק.

מסעות חיפוש גדולים אחר כתב היד האבוד יצאו לדרך אך לשווא, כתב הים נעלם במימי האוקיינוס האטלנטי יחד עם הספינה על כל צוותה. ממעט הרמזים שנאספו לאורך השנים מעריכים היסטוריונים בני זמננו כי לו הגיע פרנץ יוזף לאמריקה ומפרסם את חיבורו של משה מנדלסון, הייתה מתחוללת מהפכה תיאולוגית שהייתה קוראת תיגר אמיתי על שלטונן של הדתות הגדולות. חוקרים אחרים משווים בין התיאוריה המנדלסונית לאותה יבשת אגדית שמקום שקיעתה מתחת למי הים לא נודע מעולם. עד היום.

מצאתי את כתב היד! כלומר אני יודע שהוא קיים ולא הושמד. אני יכול לספר לכם כיצד ברגע האחרון, ממש לפני טביעתה  של הספינה, התחנן היהודי הגרמני בפני שודד הים הפורטוגלי לחוס על חייו בהבטחה לחיי אושר ועושר, כיצד אותו פיראט חסר מצפון היסס לראשונה בחייו הבוגרים, כיוון שראה בפניו של האיש הצעיר שלפניו את כל מה שיכול היה להיות עתידו לפני שנשבה על ידי ששודדי הים שכיום הוא עומד בראשם. אוכל לומר כמעט בוודאות שפרנץ יוזף הורד באחד מאיי הבהאמה המזרחים כשברשותו בגדיו, שתי מטבעות זהב וקופסא מלבנים קטנה שהכילה את כתב היד האסור.

אני יודע שפרנץ יוזף שמר על כתב היד גם כשרעב ללחם, בלא קורת גג בגשם שאיים להטביעו ובשמש הקופחת וגם כשנלחם על חייו מול הילידים המקומיים והתחמק מהשלטונות האירופאים. ולבסוף כשהיה על ערש דווי, העביר את הקופסא ובה חיבורו של מנדלסון לבנו שנולד לו ולזוגתו בת האיים שהתגיירה למענו. הבן נשבע להגן על אוצרו של אביו החתום בקופסת הברזל האטומה. הוא הבטיח לאב שלעולם לא יפתח את התיבה ועמד במילתו עד מותו בשיבה טובה מעט אחרי תחילת המאה.

אני יודע שהתיבה הועברה מדור לדור במהלך השנים, והצלחתי אחרי מחקר רב שנים לאתר את צאצאיו של המלומד היהודי גרמני ואת מקום מושבה של התיבה הישנה. אני יוצא לדרך, אולי לא אחזור. כוחות גדולים ממני, כמו גורל ומזל, דת ותאוות בצע, נרתמו למשימת עצירת הפרסום של התיאוריה המנדלסונית כפי שהתחלתי לכנותה ביני וביני, אני, אדם מנדלסון, צאצאו של משה מנדלסון, היורש החוקי של כתב היד האבוד, בדרכי לדרוש את רכושי בדין. הם יודעים עלי, דולקים בעקבותיי, מנסים למנוע מכתב היד לשוב לתחייה. שום דבר לא יעצור אותם, גם לא המוות והם מוכנים להרוג או להיהרג על מנת להבטיח שהתיאוריה המנדלסונית תישאר אבודה לנצח. והם מתקרבים. כמעט השיגו אותי בפריז, וכפסע ביני ובין המוות היה בליסבון, וגם עכשיו, חבול ופצוע, בחדר הקטן במלון מוזנח בניו אורלינס, מבעד לחלון המוגף חלקית אני רואה אותם מתקרבים אל הכניסה למלון ויודע שזמני שאול, גם עתה לא אוותר על הגשמת בקשתו האחרונה של סב סבי, הרב משה מנדלסון. אני שולח אליכם את היומן הזה בתקווה שיישאר אחרי לכתי ויספק רמזים למי מבניכם שייקח על עצמו להמשיך את החיפוש אחר אותה תיאוריה אבודה ונשגבת.