10 – ימים אבודים

'אתה מבין, בן, זה ממש פשוט. ברגע שאמצא דרך לקשר בין המכונה הזאת' דן הניח את ידו המחוספסת על דופן המכונה, 'לבין קרינת האפסילון שפולטת האבן הזאת, אצליח לעשות את מה שכולם חלמו עליו!' הוא הביט בעיניים יוקדות באלו של בן. 'אני אהיה המדען של כל הזמנים'. הוא סיים את המשפט בנימה דרמטית, מרגיש איך חזהו מתמלא באוויר וגבו מזדקף.
בן הביט בו, מעלה חיוך הססני. 'אבל' שאל כעבור רגע, 'מה היא עושה, ואיך אתה בדיוק מתכנן לעשות את זה?'
נראה היה שפיו של דן נפתח לצורך מתן הסבר מפורט על סוגי הקרינות, אורכי הגלים ושדה מגנטי אך הוא סגר אותו, נאנח. בן הביט בו.
'אתה חושב שאני לא אבין' פסק.
דן הנהן. 'אני חושש שלא'.
בן משך בכתפיו. 'זה בסדר. אני מסכים איתך. זה כמו, נגיד, שהייתי מדבר איתך על ספרים'.
'אתה יכול לדבר איתי על ספרים'.
'כן. ואתה יכול לדבר איתי על קרינה אלקטרומגנטית, ואורך גל והפרעות'.
'איך אתה יודע?'
'לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה אחרי שאנחנו גרים כבר חמש שנים באותו בית'.
דן חייך.
'אולי המעטתי בערכך'
'כן' בן השיב, 'קרוב לוודאי'.

בן הביט סביבו. חדר העבודה של דניאל מעולם לא היה נראה מסודר, אך נראה שהיום יותר מתמיד. מבטו עבר מהמכונות והחוטים לשרטוטים שהיו זרוקים בכל פינה, תלויים על הקיר, כמה מהם מתעופפים ביחד עם המאוורר שהיה תלוי מהתקרה. האבן זמזמה מדי פעם והמסך הקטן שלידה הציג גרף עולה ויורד. דן לא היה בבית. הוא יצא, בהמלצת בן, להתאוורר קצת לשם שינוי. מאז שאביו של בן נהרג דן לא עזב אותם. תחילה היה משחק עם בן, שהיה אז רק בן שבע, במכוניות מעופפות, בונה לו רובוטים שמנקים את החדר, אחר כך כבר עבר לגור. חוזה השכירות שלו עמד לפקוע, ודן, בן עשרים ושלוש, שמח לאווירה של בית. אז הוא פשוט נשאר. אמו של בן סידרה לו מקום קבוע בחדר האורחים ומאז הם אוכלים כל יום ארוחת בוקר ביחד. פעם הוא גם עזר לבן להכין שיעורים, אבל זה היה רק פעם אחת, ביום השנה לאביו, כשבן לא היה ממוקד. בכל יום אחר הוא מנצח את דן בשחמט. עכשיו דן עובד על משהו גדול, 'גדול באמת' כפי שאמר לו. המדפים של דן מלאים בפרסי הוקרה ותעודות הצטיינות. אמא של בן מחייכת כשהיא יורדת לחדר העבודה שלו עם צלחת ארוחת לילה. היא אומרת שלא אכפת לה להגיש ככה אוכל, כאילו היא מלצרית. 'בשביל מוחות שכאלו' אמרה פעם, 'יש דברים ששווה לעשות. לפעמים, גם לתת להם שניצל ופסטה זאת תרומה לאנושות'. העיניים שלה צוחקות כשהיא אומרת את זה ובן שואל אז את עצמו, אם הם צחקו ככה גם כשאביו היה בחיים. דן אומר שכן, שפעם היה לה כזה אור בפנים שהיה כמו להביט בשמש שזורחת ומאז שאבא של בן מת האור נשאר לה רק בעיניים. אבל בן יודע שזה לא בדיוק נכון. לילה אחד, כשבאה לאחל לו לילה טוב, הוא הושיט לה תעודה שהמספר אחד התנוסס עליה, ליד גביע צהוב. היא החזיקה אותה בשתי ידיים ופתאום היה אור חזק בחדר ואמא חייכה, משהו נוצץ זהר לה ליד העין והיא אמרה לו שהוא בדיוק כמו אבא שלו. בן צמצם את עיניו בגלל האור ושתק. הוא רק קיווה שהרגע הזה לא יגמר לעולם ושאבא יחזור. בשני המקרים הוא נחל אכזבה. אמא ליטפה את שערו, כיבתה את האור ויצאה מהחדר. אביו מעולם לא חזר.

עכשיו הוא עומד בחדר של דן ותוהה איפה עליו להחביא את המתנה. לא גדולה, כי במוסך לא משלמים הרבה, אבל משהו הוא מצליח לחסוך. הוא הסתובב בחדר עוד כמה דקות וכשראה שהזמן דוחק, הניח אותה ליד האבן, יצא מחדר העבודה ועלה לחדרו, להמשיך את הספר האהוב עליו, זה שהוא כותב. אמא שלו אומרת שהצד הספרותי זה מהמשפחה שלה, וכשהוא הוא שואל אותה איך זה יכול להיות אם היא בקושי קוראת, היא אומרת שיש גנטיקה שמדלגת על דורות ושלא כל מה שאוהבים עושים. ומלבד זאת, היא מוסיפה, העולם אינו מושלם, אי אפשר להנות מהכל. מה זה קשור, בן שואל. זה לא קשור, סתם שתדע.

'נו, אז מה, סיימת לכתוב את הטרילוגיה?' דן מחייך אליו, מושיט לו שקית ניילון לבנה. 'קח, נשארה קצת לזניה, ידעתי שאתה אוהב'.
בן שולח לו חיוך. 'עוד מעט. אתה יודע, אני עובר על זה פעם אחרונה ומגיש להוצאה לאור'.
דן טופח לו על הכתף, וממשיך במסלול הקבוע שלו, לכיוון חדר העבודה. עוד רגע יגלה את המתנה. הוא התיישב על הכסא הגבוה במטבח, קורא כתבה פיזיקאית. כמה דקות מאוחר יותר נשמעה צעקה. בן זינק ממקומו ותוך כמה שניות עמד מול דניאל, מנסה להסדיר את נשמתו.

'הצלחתי' דן פלט בקושי. 'המכונה- – האבן- – הן – – הצלחתי!'
עיניו ברקו. בן התקרב אליו. 'אתה רואה' דן אמר, מעביר את אצבעו על מסך הגרפים שהראה כרגע גרף יציב, 'נוצר קשר'. בן התקרב אל המסך הירוק, מחייך.
'אתה אדיר, דן, פשוט אדיר'.
'לא בן' דן פנה אליו, עיניו נוצצות. 'זה הכל בזכותך. אני רק שקללתי נתונים ויישמתי עובדות תיאורטיות. זה המגנט התלת קוטבי שנתת לי. זו מתנת היום הולדת הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם. תודה בן' אמר, לוחץ את ידו בחוזקה. הוא נענע אותה מספר שניות ואז תפס את בן, לוחץ אותו אליו. 'על מי אנחנו עובדים, הא?' הוא שיחרר את בן ופנה להביט שנית במכונה.
'שנים של עבודה' אמר, 'סוף כל סוף. שנים של ירידות ועליות ו- – איפה אמא שלך בן? אני חייב להגיד לה. חייב'.
'אני לא יודע, היא בטח בעבודה, או בעמותה ההיא לנפגעי המרד, אני יכול לצלצל אליה, היא תמיד עונה לטלפונים שלי.'
דן הביט בו מהורהר לרגע ואז חייך. 'כן, בטח בעבודה. תמיד עובדת האמא שלך. אל תצלצל, נספר כשהיא תחזור'.

אמי,אמא של בן עבדה הרבה, אבל זה היה כלום לעומת העמותה שהקימה. זאת היתה עמותה גדולה, מאות עובדים והיא עמדה בראשם. הם טיפלו בעיקר בניצולי המרד. שיקום, טיפול תרופתי ופסיכיאטרי.

כשבן עצוב, בעיקר כשמתקרב יום הזיכרון של אבא שלו ושל הרוגי המרד, אמי מסתגרת בחדר שלה ובן נשאר לבד עם התמונות. אלו שמופיעות בגדול ברחובות העיר, בטקסים הממשלתיים ובספרי ההיסטוריה. 'אדם לב' כתוב שם, 'מראשי המהפכה, נהרג בפיגוע חבלני של מקורבי הנשיא לשעבר, יחידת הא.ר.פ. הגרעינית, במהלך שירותו למען העם. תגליותיו ועבודותיו הפיזיקאיות שימשו את המטה למען המולדת בשלבי המהפכה המכריעים והיוו תשתית למדינה שקמה לאחר מכן כחלק ממסגרת השלטון לעם. היה ידוע באומץ לבו, נאמנות ונחישות בצדקת הדרך.'

לא תמיד ידע מי היה אביו באמת. עד גיל עשר גר בכפר, שם לא נשמעו סיפורי גבורה על אביו. תושבי האזור נפגעו קשות מהמרד ואיש מהם לא שש לדבר עליו. רק כשעברו לעיר, שם התחיל ללמוד בבית הספר האזורי ותוכנית הלימודים החדשה נכנסה לתוקף, למד מי היה אביו. כשראה את התמונה המוכרת של אביו מודפסת בספר ההיסטוריה תחת הכותרת גיבור המרד, גילה. הוא לא יכל שלא להבין את מה שכולם כבר ידעו. הוא הבן של אבא שלו. עד אז נראה היה שאמו הצליחה להסתיר הכל, אך כעת הבועה התנפצה. אמו, ששיקמה את הנפגעים, התגלתה כאלמנתו של אחד מהפעילים המרכזיים.

'היית צריך לגלות את זה יום אחד' אמרה כששאל אותה על כך. 'במילא אתה רק נעשה דומה לו יותר ויותר. ניסיתי להגן עליך. אני מצטערת'.
'אבל אמא' שאל אותה, 'ממה? אבא היה גיבור, כולם מעריצים אותו. הרחובות מלאים בו ובחברים שלו ביום השנה'.
היא נדה בראשה לעומתו.
'לא. זה מי שהם רוצים שיחשבו שהוא היה. אביך, בן' כעת הנמיכה את קולה, 'חש, לפני פריצת המהפכה המעשית, שאולי טעו. שצריך למצוא פיתרון חכם יותר, אנושי. אבל הם כבר היו עמוק בעסק. הוא המשיך לעבוד איתם, ניסה להשפיע מבפנים. הוא הצליח גם, במידה מסוימת, אולי היה משפיע יותר אם לא היה נהרג בפיגוע ההוא. הוא ניסה לתקן. לזה אני רוצה לחנך אותך. גם אם הכל רקוב מבפנים, אפשר לתקן. לנסות, לכל הפחות. לשתוק ולהצטרף לכולם, זה להיות גרוע כמוהם באותה מידה. תמיד תנסה, בן. תמיד. אביך היה גיבור. כן. אבל לא זה שהוא מצטייר כעת ברחובות.' היא נשמה נשימה עמוקה, כזאת שמסמנת שהשיחה נגמרה והיא צריכה מעט שקט. בן הבין את הרמז והלך לחדרו, לחשוב.

עכשיו דניאל הצליח סוף סוף להרכיב את המכונה. לא יאמן, אבל מציאותי. אחרי שהצליחו להרגע קצת מהתגלית הם ניגשו למקפיא, להוציא את חבילת הגלידה עם חמשת הטעמים.
'בשביל מה יש גלידה אם לא בשביל לחגוג המצאות גאוניות כאלו, הא?' בן שאל, מוציא את הכף המיוחדת מהמגירה. דניאל חייך.
'אני אומר לך, מי שהמציא את הגלידה יותר גאון ממני'
'הו, כן. עכשיו אתה אומר, אחרי שהמכונה מושלמת'.
'תגיד, דן' בן פתח, מתיישב לידו. 'מה תעשה עם המכונה? זאת אומרת, עכשיו כשאפשר להשתמש בה'.
דן הניח את הגלידה והביט בו, שותק.
'מה אני אעשה איתה?' חזר על דבריו, 'אני- – אולי- – ' הוא הפסיק את דבריו, מביט בבן מהורהר.
'תראה' אמר לבסוף באיטיות, שוקל את המילים. 'אני לא יודע אם אני אמור להגיד לך את זה אבל- -'
בן הזדקף. הגיע הזמן.
'אבל למעשה אני עובד בשביל השירות החשאי. הם רוצים להחזיר אנשים מהעבר כדי לגלות סודות על הנשיא הקודם. מקומות סודיים שלא הצליחו לחשוף, תוכניות גרעיניות ושרטוטים שהוחבאו בקפסולות בהרים, כפי שהשמועות אומרות'.
בן פער את פיו, לא מאמין.
'המכונה הזאת מחזירה אנשים מהעבר?' שאל, פיו מסרב להסגר כראוי.
דן הנהן.
'ועכשיו כשאני חושב על זה, נראה לי שאמא שלך לא תתלהב מכל העניין. היא אפילו לא רצתה לקבל את התקצוב הממשלתי בגלל אבא שלך, והיא די מתחמקת מכל הכנסים וימי הזיכרון אם לא שמת לב. אז אם היא שואלת, אני רק עובד בשביל השירות החשאי, בסדר?'
'למה?' בן פלט לבסוף, עדיין המום מהתגלית.
'למה מה? למה אני אומר לך את זה? לא יודע. אני פשוט סומך עליך. אתה כמו אחי הקטן. למה אמא שלך לא אוהבת את הממשלה? גם לא יודע. גם את זה כדי לשכוח, אגב. הממשלה לא אוהבת מתנגדים. גם אם הם האלמנות של הגיבורים שלה. למה אני חושב שאמא שלך לא יודעת כבר את כל זה? אני רק מקווה. היא היתה מעיפה אותי מהבית אם היתה יודעת הכל. משהו היא יודעת, בזה אני בטוח. לאמא שלך יש עיניים בראש, את זה אני יכול להגיד לך'.
דן נאנח.
'בוא נאכל כבר מהגלידה, בסדר? מתחיל לכאוב לי הראש'.

כשאמי חזרה מהעבודה באותו ערב היא הופתעה לגלות את דניאל יושב בסלון ומפסיד לבן בשחמט.
'דן' שאלה, מחייכת, 'יצאת לחופשה?'
דן חייך. היא התישבה לצידם והורידה את משקפיה, מעבירה יד על המצח.
'פו, איזה יום' אמרה, שוקעת לספה.
'כן, יום מצוין' בן השיב.
אמי הרימה גבה.
'בן, סיימת את הספר?'
'לא'
'זכית בתחרות?'
'לא, אמא'.
'אז למה היה לך יום מצוין?'
'כי, יש לי אותך, אמא'
דן החניק גיחוך.
'נהדר, בן. אבל ככל שידוע לי, גם אתמול היה לך אותי, ואתמול היה יום ממש מעצבן'.
'טוב, אז כי יש לי אותך ואת דן'
'כנ"ל'
'נו, אם את מתעקשת. כי דן הצליח לסיים את המכונה'
לשתי שניות אמי רק בהתה בבן, ואחר כך העבירה את מבטה לדניאל.
'דן?'
דן הנהן. אמי קמה ממקומה, נרגשת.
'זה נהדר, דן. נהדר!' היא לחצה את ידו בחוזקה, מנענעת אותה מעלה ומטה.
'אתה ממש מדען מהשורה הראשונה. ידעתי שתצליח. מגיע לך להצליח. וואו' נאנחה. 'איזה יום'.
דן שיחרר את ידו מידה.

'נו' אמרה, מרשה לעצמה לחייך חיוך של פעם, 'אז עכשיו תגיד לי למה המכונה הזאת? אני ממש לא יכולה לחכות' עיניה ברקו. היא לא יודעת עדיין. עדיין.
הוא רק הביט בה. מחשבה עלתה בראשו, אחת שניסה להדחיק. אולי אמי לא תאהב את הרעיון. אולי היא תגיד שהוא לא בסדר.
'היא- – טוב, המטרה שלה למעשה היא להחזיר אנשים מהעבר. לא חיים לגמרי, זאת אומרת, הם לא יוכלו לחיות כפי שאנחנו מגדירים את זה, יותר כמו- – '
החיוך נעלם.
'דן' קטעה אותו נדה בראשה. 'אני צריכה- – אמ, אני צריכה לשבת'.
'אבל את יושבת אמא'
'אז אני צריכה לשכב' היא עצמה את עיניה ממשיכה להניע את ראשה שמאלה וימינה.
דן נשאר במקומו בלי מילים.
למה לא חשב על זה קודם? איך לא ידע שאמי תשנא את הרעיון של המכונה, ועוד בשירות החשאי!
לבסוף היא פקחה את עיניה.
'דן. לא' היא הביטה בו, כמעט מתחננת.
היה צריך לדעת. היא תשנא אותו על כך, היא תגיד לו ללכת. היא תנתק אותו מכל מה שחשוב לו.
'דן, אתה הולך להחזיר אנשים, ועוד בשביל העבודה? אתה תפריע לאנשים שמתו, תפתח מחדש קברים של עבר בשביל אנשי המהפכה?'
הוא בקושי רב הרכין את ראשו ואחר הרימו שנית.
'זה לא בסדר דן. אתה מפריע למתים בשביל עבר שאף אחד לא רוצה בו. אתה- – '
הוא לא יכל יותר. הוא עמד להתפקע.

'אמי, אני עובד בשביל העתיד שלנו' לחש בקור הרוח הרב ביותר שהצליח לגייס לרשותו.
'מה? עתיד? אתה מדבר איתי על עתיד? אני רואה כל יום את תוצאות העתיד שלהם. את האנשים שזכו לראות את העתיד בהווה' היא גיחכה, אבל היתה הרבה מרירות בקולה. 'האנשים האלה מתים דניאל. הם חיים מתים. אין להם משפחה, אין להם מקום לנשום. הם חיים בסיוט ואתה דואג לעתיד? זה מה שאתה מאחל לנו?' היא נעצה בו את עיניה, שחורות ובורקות.
'מה את חושבת, הא? שהממשל לא יודע על העמותה שלך? איך נראה לך שזה עובר בשקט, אדיבות יתר כלפי נשות גיבורים, אלמנתו של אדם? הו, לא.' קולו עלה בניגוד לרצונו 'מישהו היה שם להשתיק את העניין. מישהו היה שם כדי לדאוג שאת ובן תוכלו לחיות כמו שצריך, בלי מרגלים שיכתרו את הבית עשרים וארבע שעות, כמו שיש לחצי מהחברים שלך. כן אמי' אמר, מביט בעיניה שנפערו בתדהמה. 'אני. דאגתי להפיץ את העובדה שאני גר אצלכם, ידיד קרוב של הנשיא החדש, עובד מצטיין של השירות החשאי. מה טוב מזה, הא? את תורמת כל כך הרבה לחיזוק היציבות הממשלתית, תרומה לחברה ולנשיא בפרט. את לא מבינה, אמי? אני עובד שם בשבילכם. המכונה הזאת- בשבילכם. נראה לך שמשהו מכל הפרסי הוקרה האלו שווים משהו? שטויות. חתיכת ברזל שלובנה היטב. אתם חשובים לי, בגלל זה אני מכלה את חיי במרתף ההוא, בחברת רובוטים וחוטים והכל, פרט לבני אדם.' הוא הפסיק משטף דיבורו כדי לקחת אוויר. אמי ניצלה את פרק הזמן ההוא כדי לטפוח קלות על צידי עיניה. בן התקרב לאימו, מעביר יד לחה על ברכיה. אמו צדקה. לא תמיד עושים את מה שאוהבים.

'דן אני- – ' פתחה לבסוף, לוקחת נשימות עמוקות. 'אני לא ידעתי'
'לא יכולת לדעת. כולך שקועה תמיד בעבודה שלך ובאנשים שלך' הוא ניסה להסדיר את נשמתו. לבו עמד לקרוע את חזהו.
'דן, אני מעריכה כל כך, לא, מעריכה זו לא מילה, אני- – אני מה שלא יהיה כדי להודות לך כל מה שעשית למעננו- -'
פניו של דן התקשחו. עשית? היא דוחה את עזרתו?
'אבל דניאל, לא תמורת המחיר הזה. אנחנו לא שווים כל כך הרבה. לא. אם זה רק בגללנו, דן, אז עזוב עכשיו. הם לא יודעים עדיין, נכון? לא סיפרת להם שהצלחת לבנות את המכונה. עזוב. וגם אם כן, ברח, אנחנו נסתדר. אני- – אני אחשוב על משהו. אבל אל תעשה את זה למעננו.'
דניאל הביט בה, לא מבין.
'אמי, אתם המשפחה היחידה שיש לי. בלעדיך ובלי בן, לא היה לי לאן ללכת. כולם כאן שקרנים, אמי. אי אפשר להיות אמיתיים איתם. אתם שווים את זה, אני מבטיח לך. בן ואת שווים את זה. שווים את כל המדינה הצבועה הזאת'. דן התקרב אליהם, מושיט לה את ידו. היא הביטה בה.
'אם אנחנו משפחה בשבילך, אז עזוב את המכונה, שכח מהשירות הזה. זה מה שאני מבקשת ממך. רק זה'.
ידו של דן נשארה תלויה באוויר.
'תגיד לי כן דניאל' אמרה, ידה נעה לכיוונו, 'תגיד לי כן, ונסתדר עם מה שיבוא'.
דן העביר את מבטו ממנה אל בן, שישב דומם על הספה לצד אימו.
'בן, תגיד לה, תגיד לה שאי אפשר. מאוחר מדי. אמי' פנה אליה, 'אני לא יכול'
ידה נשארה במרחק סנטימטרים מידו.
'את לא מבינה שמאוחר מדי? אני עמוק איתם. אני יוצא מהשירות מיד קופצים עליכם ולפני שתדעו יעלו עליך בבגידה ו- – ' הוא נעצר, לא מסוגל להמשיך.
'ובן ואני נלך בעקבות אדם' אמי המשיכה. 'ואנחנו נקבל את זה באותו אומץ. אני לא מוכנה לחיות בשקר, להרוס אנשים אחרים לטובת חיי בן וחיי. לא דן' היא החזירה את ידה ונעמדה מולו.
'אם זאת הדרך שלך, אז אנחנו בחרנו בדרך אחרת'.
'אמי, אני לא מאמין שאני אומר לך את זה, אבל את טיפשה אם את חושבת שאפשר עכשיו לקום ולברוח'.
אמי לקחה נשימה קולנית.
'אז אני מעדיפה להיות טיפשה'.
דן נד בראשו לעומתה. 'אמי את עושה טעות. אם אני עוזב את העבודה את יכולה להתחיל לכתוב את הצוואה'.
'היא כבר כתובה. בחדר שלי, מגירה שניה משמאל'.
'תמיד מוכנה, הא?' הוא חייך חיוך מריר.
'דן, תחליט כרצונך, אתה מוזמן להישאר כאן בכל מקרה, רק, תשאיר אותנו מחוץ לעסק. שזה לא יהיה בגללנו. בכל הכאב דן, אתה משפחה. זאת הבחירה שלך'.
דן מלמל משהו בינו לבינו. 'בסדר' אמר, 'אם כך את רוצה. אני מקווה שאוכל להחזיר לך את המפתחות עד סוף השבוע.' הוא הפנה את גבו אליה, הולך לכיוון חדרו.
'רק לידע כללי, הם כבר יודעים. הם יבוא לקחת את המכונה בהקדם האפשרי. סביר להניח תחילת שבוע הבא. לילה טוב'.
הוא ירד במדרגות המוכרות, רגליו כבדות. כששכב על גבו במיטה, מביט בתקרה, תהה אם יקום יום אחד מהסיוט הזה. וכמה זמן יוכל לחלום אותו. עם המחשבה הזאת בראשו, נרדם.

ההכנות החלו. דן ביחד עם עוד מספר אנשים מהשירות החשאי החלו לארגן את המכונה בחבילות. הם פירקו כמה מהחלקים, עטפו בעדינות את האבן, מחוברת בצג למסך, ותיכננו לסיים, כפי שדניאל שיער את העניין עד סוף השבוע. אמי לא דיברה עם דניאל מאז אותו לילה ואם בן לא היה נעלם באותו סוף שבוע, ספק אם היתה מדברת איתו בכלל. אבל בן נעלם ואמי נכנסה להיסטריה. דניאל התכונן לעוד בוקר מייגע של ארוחה משותפת שאף אחד אינו רוצה בה.
אבל הארוחה לא הגיעה. במקומה הוא שמע צעדי ריצה במורד המדרגות ודפיקות רועשות על הדלת. 'דניאל, בן נעלם, לעזאזל, תפתח כבר, בן נע- – '
אמי לא הספיקה לסיים את המשפט ופגשה במבטו המבוהל של דניאל.
'הוא מה?'
'הוא נעלם, דן, נעלם! המיטה שלו ריקה!'
דן רץ לכיוון חדרו של בן, אמי אחריו. אין שום סיבה שבן יעלם. נעלמים זה רק בשירות החשאי, והוא הרי לצידם, והם עדיין לא יודעים שהוא עומד לעבור ו- –
הוא לא רצה לחשוב מה לעשות הלאה. רק קיווה למצוא את בן ישן איפשהו, כמו מתחת למיטה, למשל.

אבל הוא לא. הם צלצלו למשטרה, חיפשו ברחובות, אצל חברים, כל מי שהכיר את בן. הוא שאל את השירות החשאי אם הם קיבלו ידיעות על חטיפה אבל הם רק השיבו בשלילה. הוא התחנן לעזרה. אמי קרסה מול עיניו ואם היה משהו שהוא ידע שהוא אינו מסוגל לעמוד בו, זה לראות את אמי קורסת. האישה שהחזיקה את כל העולם על הכתפיים שלה, בקושי הצליחה לבלוע כוס מים.
'אנחנו נצא לחפש אותו, השירות החשאי הבטיח לעזור, הנשיא בעצמו אמר שידאג למשלחת חיפושים אנחנו- – יהיה טוב. נמצא אותו אמי, אני מבטיח'
אבל דניאל לא יכל להבטיח משהו פחות וודאי מזה. שלושה ימים לאחר מכן, הוא הוכה במכה נוספת, כשהמכונה, שהיתה ארוזה ומוכנה למעבר, נגנבה.
דניאל עמד על סף התמוטטות עצבים. אמי התחילה לנסוע ברחבי המדינה בחיפושים נואשים אחר בן, ודניאל נקרע בין הרצון להצטרף אליה, לבין האובדן של המכונה. השירות החשאי לא הבליג.
'היחידה המובחרת עומדת לרשותך. אנחנו פותחים במצע נרחב ברחבי הארץ'. הוא קיבל הוראה לעבור איתם כל רחוב, כל פנס רחוב, כל פח אשפה.
המכונה תמצא, גם אם מישהו יצטרך למות למענה. וכשהבוס שלו אמר לו את זה בפנים, הוא ידע היטב שזאת לא היתה סתם הצהרה.

השירות החשאי פתח בחיפושים, לוקח איתו את דן. אמי שמרה איתו על קשר רק בטלפונים, בין נסיעה לנסיעה. לא היתה לה נקודת אחיזה, אבל היא נסעה בכל זאת.
'אני אחפש אותו בכל מקום שאגיע אליו' אמר לה בשיחה האחרונה שלה איתו.
ואז זה עלה בו. בן ידע על המכונה. בן נחטף. כמה ימים אחר כך המכונה נעלמה.
'לעזאזל, עינו אותו' פלט. זה היה לילה קר במיוחד, ושלג כבד ירד ברכות אל הקרקע.
'מה הם עשו לו?' שאל את עצמו כשפסע הלוך ושוב באוהל שהקימו כמה שעות קודם לכן.
אף אחד לא ענה על השאלה שלו. הדבר היחיד שנע באזור היה השלג, וכמה ענפים, כורעים תחת העומס.

הם עברו בכל פינה במדינה, בכפרי נופש, בעיירות נידחות. הימים עברו, אבל חדשות לא הגיעו. דניאל חשב שהוא עומד להתייאש, אמי עוד לא איבדה תקווה. היא לא היתה בכל המדינה, כף רגלה לא דרכה על ההרים. דניאל ניסה להגיד לה שזה מטופש, אבל לא הצליח. הקול שלה נשמע כמו שברי זכוכית, כל רגע מישהו יכול להפצע. והיו הרבה כפות רגליים יחפות באזור ההוא.

יום אחד זה הגיע. השמש החלה להציץ מבין העננים, וקרני אור רכות עשו את דרכם בין העצים. ההרים המיוערים הסתירו היטב בקתה קטנה, שדניאל השקיף עליה מההר שמנגד. הבית של אדם. לא רבים ידעו על המקום הסודי הזה, פרט לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים. סמוך להרים, שם הוחבאו הקפסולות, אדם הקים את ביתו. בחופשים בן ואמי היו מגיעים מהכפר, המגורים בבית מבודד היו לא רלוונטים לילד קטן שזקוק לחברה. כשתוכנית המרד יצאה לפועל הם עברו לגור שם, להיות עם אדם בזמנים הקשים. דן תהה בינו לבינו מה קרה לבית, הוא יודע שאמי לא השכירה אותו לאף אחד, אבל מעבר לזה- כלום. הוא החליט שמחר בבוקר ירד לכיוונו ויכנס לראות מה העניינים. מי יודע, אולי אפילו יוכל לנוח קצת ולשכוח מהמציאות לכמה רגעים.
הפלאפון שלו צפצף. הוא הביט בצג הזוהר שהראה לו שזאת אמי. חיוך קל עלה על פניו. אילו היתה כאן, סביר להניח שהיתה מתחילה לבכות.

אבל על הקו לא היתה אמי. זאת היתה האחות שטיפלה בפרטים האישיים שלה אחרי שהכניסו אותה לבית חולים. היתה תאונה. היא במצב קשה מאוד. מה אתה לה. אני משפחה. טוב. היא פצועה אנושות. אתה יכול לבוא? הוא נאנק מכאב. לא. אני בקצה השני של המדינה, אין סיכוי שאני זז מטר. אני מבינה. אתה מבין, היא אנושות. אתה קרוב מאוד אליה? כן. היא מתה.

ואז העולם התחיל להסתחרר ודניאל מצא את עצמו על האדמה, מוקף בעצים, ונקודות, וקול שבקע סמוך אליו שואל 'אתה שם?'
הוא לא רצה להיות שם. הוא רצה להיות בבית חולים. ליד אמי. אבל השירות החשאי היה מוציא עליו רובים לפני שזה היה קורה. המכונה תמצא, גם אם מישהו ימות בגללה. כן. דניאל ימות בגללה.

בבוקר השמש לא זרחה על דניאל. היא רק דהתה לאט לאט, עולה מהעמק אל ראש ההרים, ונעצרה שם, צורבת. לדניאל לא היו דמעות, כמו הרבה דברים אחרים שלא היו לו. לא היתה לו אמי ולא בן ולא בית ולא לב. אבל הרבה כאב, ושברים.
כן, היו גם הרבה שברים.

צוות השירות החשאי הרכין ראש, הבוס לחץ את ידו בחום והשפיל את עיניו. בשעות הבוקר המוקדמות הוא ירד לבית. כל כך בירך על הבית עכשיו, על העצים שהקיפו אותו, על השלווה המדומה הזאת שנגלתה לעיניו. דלת העץ נפתחה בקלילות, והא לקחת נשימה עמוקה ונכנס לבית. חמש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שמישהו דרך במקום הזה, חמש שנים, וכל כך הרבה אנשים מתו בדרך. אבדו. הוא התקדם לכיוון החדרים, חושב על אלו שחיו לא מזמן במקום בו הוא נמצא. שנשמו את אוויר, ראו את אותם עצים. אולי הציפורים אפילו צייצו באותו אופן. הוא נענע בראשו כמנסה להסיר את המחשבות ממנו. מחשבה חדשה צצה בראשו. המכונה. הכל בגללה, בגללה בן איננו, בגללה אמי איננה. בגללה הוא איבד את מי שחשוב באמת. הוא הביט בתמונות המשפחתיות שהיו תלויות על הקיר. הוא יהרוס אותה. אם ימצא אותה, ישמיד. אמי היתה רוצה בזה. הוא רוצה בזה.

הוא התיישב על כסא שהיה מונח סמוך לאחד החדרים. מרופד, מעלה אבק, אבל נוח במידה רצויה. הוא השעין את ראשו אל הקיר, תוהה מה עוד עליו לעבור שלא עבר עדיין. דניאל עצם את עיניו ודמיין עולם אחר. הנשימות שלו היו עמוקות, שלוות יותר. המקום הרגיע אותו. אולי זכר האנשים נשאר במקום, אולי זוהי הנוכחות שלהם שמרגיעה כך את קצב פעימות הלב.

כשהתעורר היה חיוך על פניו. חיוך של ילד שחלם חלום מתוק ושכח על מה חלם. השעון צפצף, עברה שעה. דניאל נזכר בחדר העבודה של אדם ותהה מה יש שם עכשיו. הוא החל להסתובב בבית, מקווה למצוא מדרגות או דלת צדדית מוסתרת. לפתע נעמד במקומו. הוא שמע רעשים. חלשים, אך בהחלט רעשים. יש עוד מישהו בבית. הוא לא לבד.
הוא הסתובב, חוזר על צעדיו, הולך בכיוון הקולות. מדי פעם הם פסקו והוא נאלץ להמתין עד שישובו. הוא לא פחד, רק הסתקרן. איש כמעט אינו יודע על המקום. אולי זאת סתם חיה. אולי רק דמיין קולות. אולי הוא בכלל מת ועוד רגע יראה שוב את אמי ואת אדם. הוא נשם בקולניות, מעביר יד לחה על מצחו. הוא צריך לנוח. ללא ספק. אבל הקולות חזרו שוב, והא התקדם אל המקום ממנו נשמעו בבירור. הוא נעצר ליד פתח חדר שנראה כמו חדר משחקים. היה ארגז עץ גדול, והוא היה פתוח למחצה. דן התקרב באיטיות וראה מדרגות. הארגז היה רק הסוואה.

הוא נשם עמוקות, כמי שעומד לצלול, כופף את ראשו ונדחק לפתח הארגז. אם לא יחזור בקרוב השירות החשאי יתחיל לדאוג. למי אכפת. הרעשים גברו ואז נעצרו שנית. גם דניאל נעצר. עלולים לשמוע אותו. כששמע שוב את הדפיקות הרכות המשיך. הוא הניע לתחתית הגרם, ונאלץ לצמצם את עיניו שהתרגלו לחשיכה. האור החזק שבקע מחדר העבודה הישן של אדם, הוא שם לב שלשם הגיע, הקשה עליו את הראיה למספר שניות. כשהתרגל סוף סוף לאור, לא יכל להאמין למראה עיניו. היה שם מישהו, גבו מופנה אליו כך שלא ראה אותו, וודאי שלא שם לב אליו. הוא היה מרוכז יותר מדי בעבודתו. הוא הרכיב משהו. דן זיהה את האבן.
הוא גם זיהה את הגב, את קו חיתוך השיער בעורף. את החולצה. את בן.

'בן?' שאל, מתקדם לאט. 'בן?'
הדפיקות פסקו, הגב התקשח.
'דניאל'
'בן, מה אתה עושה כאן?' הוא לא האמין. הוא לא רצה להאמין. זה פשוט סיוט שעדיין לא נגמר.
'אני מרכיב את המכונה דן'
'אבל בן' ענה, עדיין לא מעכל, 'מה אתה עושה?'
בן הסתובב אליו, מבט נוקשה בעיניו.
'אני מרכיב את המכונה הארורה הזאת, דן, וזה לא כל כך הולך לי. תושיט לי יד, הא?'
'בן, לא חטפו אותך?' הוא עמד להתמוטט, רגליו לא יחזיקו אותו יותר.
'נראה שלא'
'בן, עזוב את המכונה כבר, לעזאזל!' דניאל קרא כשראה את גבו של בן מופנה אליו והדפיקות החלו שוב.
'אם תעזור לי זה יהיה מהיר יותר'
הוא התקדם אל בן. 'אתה גנבת את המכונה. ברחת וגנבת את המכונה'
'טוב, זה הדבר החכם ביותר ששמעתי ממך מאז שהגעת לכאן.'
'למה?' שאל, מעביר את מבטו אל חלקי המכונה שהיו פזורים על הרצפה. 'למה עשית את זה?'
'אני הולך להחזיר את אבא שלי'

'מה?'
'מה ששמעת. אני מחזיר את אבא שלי, ואז נחזור להיות משפחה מאושרת, הבנת? מ א ו ש ר ת . בלי סיפורי קרבות, בלי כרזות ברחובות וימי זיכרון ואמא שמסתגרת בחדר. ככה. פשוט ככה.'
'אני לא מאמין שאני אומר את זה בן, אבל אתה יותר אידיוט ממה שאי פעם האמנתי שאתה יכול להיות'.
'זה לא אומר הרבה בהתחשב בעובדה שמעולם לא החשבת אותי לאידיוט.'
'בן, זה לא יעזור'
'אל תגיד לי מה יעזור, בסדר?' הוא מחה אגלי זעה ממצחו. 'אני יודע מה טוב לנו. אבא שלי טוב לנו אמא צריכה אותו. אני צריך אותו. המדינה צריכה אותו.'
'בן, המכונה הזאת לא תחזיר את אבא שלך'
'אה כן? היא מחזירה את כל האנשים שארצה פרט לאדם לב?'
'בן, לא ככה. החזרה של אבא שלך תהיה כל כך שונה ממה שנראה לך. הוא לא יתפקד כאבא, בן. הוא סתם יעמוד על הבסיס העגול הזה שעכשיו אתה עומד עליו, ויוכל לדבר איתך. לא תכין לו ארוחת ערב, לא תשב איתו לבנות מכונות. זה יהיה כמעט חסר חשיבות, בן.'

בן התקרב אליו.
'אבל הוא אבא שלי. ואני אראה אותו. הוא ידבר איתי.'
דן נד בראשו. 'לא. זה לא נכון. זה רק יהיה יותר דפוק. האנשים שחוזרים לא נהנים מזה בן, זה כמעט כמו- – כמו להפריע למת. אמא שלך היא- – ' דן פסק מדבורו. בן עוד לא יודע. הוא הביט בעיניו הקשות של בן, והמשיך 'היא לא אוהבת את הרעיון, תהיה בטוח שגם אבא שלך.'
'כשאמא שלי תראה את אבא שלי היא לא תגיד לי לא. תהיה בטוח. היא תתחרט.'
'לא. זה היה עקרוני. לא לאבא שלך ולא לאחר. בן, אני משמיד את המכונה'
'אתה לא.'
'הוא התקדם לעברו.
'תהיה חכם. אל תספק את הרצונות שלך על חשבון אחרים. אמא שלך לא חינכה אותך לזה, אביך לא מת למען זה'
'אתה טועה. אני אחזיר את אבא שלי והכל יסתדר, אנחנו נחזור שוב להיות- -להיות משפחה'.
'בן, אני מבין אותך. אתה כנראה לא יודע, לעולם לא תדע, כמה אני מבין אותך. גם אני רציתי משפחה מאושרת, כולנו רוצים את זה. זה אולי הדבר האנושי ביותר שאפשר לרצות, אבל לא זאת הדרך'. הוא הניח יד על כתפו.
בן נסוג אחורה.

'אז אני אנסה, בסדר? אם לא ילך, אני אדע שעשיתי את הכל כדי שזה יצליח. אבל אל תעמוד בדרכי'.
'בן, אתה סומך עלי?'
בן שלח אליו מבט חוקר.
'תן לי לעזור לך'
'אני אחזיר את אבא שלי ואמא שלי תחייך כמו פעם'
דניאל נאנח. 'בן, אמא שלך לעולם לא תחייך כמו פעם'
'היא כן' בן מחה, מכווץ את גבותיו.
'היא לא'. הוא התקרב אליו שוב, כורך את ידיו סביבו.
'אמא שלך נפצעה קשה בתאונה' לחש.
הוא הרגיש איך בן קפא במקומו.
'קשה מאוד'
הוא שיחרר קצת מאחיזתו, רק מעט.
'אנושות'.
לבו של בן חדל לפעום לרגע.
'בן, אני מוכן להיות האבא והאמא שלך עכשיו.'
הוא הרפה מבן, שהביט בו כשעיניו השחורות לא ממוקדות.
'אמא? היא- -פצועה קשה?'
'מאוד' דניאל חזר. 'אני- – היא מתה'.
בן סרב להאמין. 'לא, תגיד לי שזה סתם, שזה סתם ואתה אומר את זה כדי לפגוע בי. כדי שאפסיק'.
דניאל נד בראשו.
'לעולם לא ארצה לפגוע בך. מה שלא תעשה. לעולם לא ארצה לפגוע בך'.

הוא שתק עוד רגע, ואז צעקה, כמו של חיה פצועה, מלאה את החדר, את אוזניו, את לבו.
הוא התנתק מדניאל, וכמעט בו זמנית לקח פטיש והחל להכות בו בכבלים, בחלקי המתכת, באבן. הוא נעצר. הוא הניח את הפטיש וקפא במקומו. דניאל התקרב אליו, לאט, נושם בכבדות.
ואז זה קרה. בן זינק אליו, הולם באגרופיו על חזהו. דניאל תפס את ידיו וחיבק אותו, כמעט חונק. המכות לא כאבו. לא כמו הלב, לפחות.

בן תחילה ניסה להשתחרר אך כעבור כמה שניות הרגיש איך ידיו נכרכות כמו מעצמן סביב דניאל והדמעות יורדות במורד לחיו. הכאב זרם ממנו בגלים קטנים, צורבים. הוא עצם את עיניו, מחזק את אחיזתו במי שעכשיו נהיה למשפחתו היחידה.