זַהֵה/הַדְבֵּר מאת יצהר ורדי

 השתיקה

היא עיטושו

של הדג הקפוא

–          צ'י מינג-לינג, 2084 בקירוב

 

 

סוד זה לא היה; כולם ידעו שהיא לוחמת בדימוס – גם מי שלא היה לו מושג ירוק מהו דימוס. חזיית הפלדה, כתפיות הנחושת, מבט העומק. שעות היתה עומדת מול החלון, מתבוננת לתוך החושך, יודעת שאלפי עיניים ירוקות מביטות בה ולא אכפת לה. כאילו לא אכפת לה. ולא כבולשת היתה מתבוננת אלא כבוהה, ממתינה. בִּיוֹנָאִית, לוחמת בדימוס. הקיר הסתיר את רגליה ואת אגנה, אבל שאר גופה היה גלוי. ידיה היו דקות ואצבעותיה ארוכות ושיערה השחור והחלק ירד כמעט עד כתפיה. יפה בְּמידה, אולי מעט רזה מדי לטעם המקובל באותן שנים, ואפה היה ישר ובולט לעומת אוזניה הקטנות, שתנוכיהן נצמדו לעורה.

מכל אותם צופים היה תת אלוף נורברט, מפקד אגד הרפואה בדימוס – שוב הדימוס הזה – הצופה המסוּר והערני ביותר. עיניו כבר היו אפורות, לא ירוקות כבעבר, אבל חדוֹת כשהיו בילדותו. מבעד לטֶלֶס שסחב מהיחידה היה מתבונן בעומק עיניה, משתומם לנוכח אנושיותן. כל כך הִצליחו איתה, אמר לעצמו שוב ושוב, כאילו היתה אחת משלנו. תְמוּתַאי לא מנוסה היה נופל בפח ודופק בדלתה מתוך תִקוַת-פתאים לְאהבה. אולי היו שעשו זאת, יהי זכרם ברוך.

היום היה מבטה אחֵר, כאילו שקעה בזיכרונות ילדוּת. ילדוּת, אמר לעצמו בקול רם וגיחך בינו לבין עצמו. את צבע עיניה לא יכול היה לראות אבל הניצוץ המזדמן שבמבטה – זיק-זהב קלוש שלא נעלם מעינו – פוגג כל ספק בזהותה. כל תינוק במערב נוֹרדֵיאה ידע היטב שלביונאים אין ילדוּת. שהם דומים לנו בחזותם אבל מעולם לא נולדו, לא התפתחו, לא הרגישו, לא התאהבו. גם לא שנאו; גישתם לתמותאים לא נגזרה מאֵימה, תוקפנות או עוינות אלא מן ההוראה הברורה שתוכנתה בהם: זַהֵה/הַדְבֵּר. ואף שידע היטב את כל זה שיטה בו מוחו שוב ושוב, כפי שקרה לכולנו; לרגעים דימה לראות בה תמותאית, ואותם רגעים העבירו רעד צונן בתחתית בטנו. תרגיע, אמר לעצמו בלחש, אל תתבלבל. כעת התאמץ לדמיין את המתג האופטי הזעיר שמתחת לפיטמתה השמאלית, וגופו נרגע. אף שהיה לבד, הצמרמורת הזו שהתרגשה עליו מאזור הפופיק ומטה הביכה אותו, וכעת שמַח שחלפה. כל כך שנא את המילה המוזרה הזאת, פופיק, ואת אותה צלקת מכוערת עצמה שהיתה, ועודנה, סימן ההיכר שלנו, התמותאים.

במשך ארבעים וחמש שנה היו שדות הקרב בֵּיתוֹ, והשלישית מילאה שבע מִתּוֹכָן. בשנות המלחמה ההיא, שבה נהרגו והושבתו כ-35 מיליונים, כ-75% מהם תמותאים, הוא ביצע החייאה באלפי לוחמים משלנו אך טיפל גם בעשרות ביונאים, אולי יותר, ומעולם לא שאל את עצמו את השאלה המוסרית שהעסיקה רופאים רבים כל כך באותה תקופה. אלפי שעות-הדיון העקרות ההן על תחולתה של שבועת היפוקרטס היו מיותרות בעיניו; לוֹ לא היה ספק שגם בְּאֵלֶּה עליו לטפל. הוא ידע היטב את מיקום המתגים, וכיצד לחתוך את העור הקר כדי לטפל בחיווט בלי להתחשמל. אֵלֶּה  עבדו על מתח גבוה, 1,124 וולט, והאגדות מספרות שלוחמים רבים, שגעגועיהם לְאישה גברו על איסור האונס, קיפחו את חייהם ברגע שניסו לחדור למתחם הסנסורי התחתון של ביונאיות תמימות-מראה. זו היתה טעות-אנוֹש אנוּשה, והמוות המיידי תאם את תפיסת עולמו המודרניסטית והפשוטה של נורברט, שאותה נהג לסכם בציטוט מהסופר האהוב עליו, קורמק מקארתי: "מי שלא יכול להבדיל בין אונס ורצח של אנשים לבין לעיסת מסטיק יש לו בעיה רצינית גדולה בהרבה משלי". בקיצור, מגיע להם, ומי שזה לא ברור לו, גם לוֹ מגיע.

השקפת העולם הפשוטה הזאת, המיושנת, נמהלה במהלך השנים במרירוּת בדידותו המובטלת. נורברט ראה את הצעירים, עצלים ונמהרים, תופסים את מקומם של בני דורו ואת נשותיהם. הפרודוקטיזציה, אותה פרוצדורה רפואית מגלומנית שהונהגה על ידי מחליפו בראשות אגד הרפואה, סתמה את הגולל על לידת-בנות במערב נוֹרדֵיאה והפכה את הנשים לישויות יקרות-המציאות. ייבוא מן המזרח, כפי שנקרא ההליך הזה בעגה הצבאית הגסה, לא התאפשר עוד מאז הוקמה החומה, ומי שניסה להבריח נשים מערבה נורה בו במקום. על פי המִפקד האחרון עמד יחס הנשים-גבריםבמערב נוֹרדֵיאה על 1:25, והאישה הצעירה ביותר חגגה זה עתה את יום הולדתה ה-42.

כעת הוא מיקד את הטֶלֶס, אימץ את עיניו והעביר את מבטו על אפה, על גבותיה, על אוזנה השמאלית הקטנה והחשופה, ואז חזר לעיניה. באור-השמש העז הן נראו כמעט ירוקות, תמותאיות. עיניו שלו נעצמו מבלי שהתכוון לכך והוא דמיין את עצמו לוקח את ידה בידו, מושיב אותה על הספה הכתומה שמאחוריה ומביט לתוך עיניה בעין בלתי מזוינת, נטולת טֶלֶס. ידה היתה חמה בדמיונו, כְּיָדָהּ של תמותאית, והוא נזכר בידיה העדינות של אשתו, שנטשה אותו מזמן, לאחר שהורשע בשיתוף פעולה עם המערך הביונאי והודח מן השירות. הוא ניסה להסביר לה, הִפציר, אבל תחנוניו נפלו על אוזניים ערלות, שכן אשתו התחנכה כמוהו באקדמיה הצבאית, ובוגדנוּת טרנס-נציונאלית היתה בעיניה הפשע הנורא מכל.

לאחר הינטשותו חיפש במשך כמה חודשים מישהי אחרת – אפילו לא היה בררן במיוחד – אבל לא היה לו שום סיכוי. הוא היה פָּסֶה, מוצג ארכיאולוגי, מֵת-מְהַלֵּךְ, וגם בשוק העבודה לא היה לו שום ערך. אפילו להתנדב לא הוּתר לו, משיקולים ביטוחיים, והקיצבה החודשית הנאה הצטברה בחשבונו מבלי שימצא לה שימוש. לחבריו הספורים אמר נורברט שהבדידות היא מבצרו, ושגם אם יילך בגיא צלמוות וכן הלאה, אבל החיים הפכו שחורים ומרירים יותר מכל המלחמות שבהן השתתף, אפילו מהשלישית.

דְּמוּיַת-האישה שלפה את ידה מתוך ידו והעבירה את אצבעותיה הארוכות בשערו האפור. עיניה היו ירוקות; אוזניו להטו. קִיט, היא אמרה. אני קִיט הרלינג ואתה נורברט, אני יודעת. קולה היה רך ונדמה היה לו שהיא שרה את שמותיהם במקום להגות אותם סתם. היא קירבה את שפתיה לשפתיו והוא עצם את עיניו, והיא דחפה אותו בעדינות עד ששכב על גבו והיא מעליו. ואז, לפתע, התנתקה ממנו ודחפה אותו מהספה, והוא ניסה לפקוח את עיניו אך לשווא, וציפה לחבטת גופו ברצפה אבל זו לא באה, והוא הרגיש שהוא צולל לתהום והאוויר שָׁרַק באוזניו וקור הציף את קצות אצבעותיו. זה רק חלום, אמר לעצמו בבעתה, ועדיין לא הצליח לפקוח את עיניו. לפתע נתקלה כתפו בענף כלשהו והוא שלח יד ונאחז בו, אבל הענף נשבר ורק מקל קצר נותר בידו. הוא הידק את אחיזתו סביב המקל המתכתי והקר ורעש הרוח הלך וגבר והוא פקח את עיניו.

נורברט עמד במרפסת ביתו, המום, ידו עדיין לופתת את קנה הטֶלֶס. תוך שניות ספורות הוא התעשת והצמיד את עינו לעינית. התָאוֹן שמולו היה ריק, ורק יד אחת זעה באוויר, נואשת.

הוא הביט לצדדים, אל שאר התאונים שהותקנו בסימטה שלו. אלפי עיניים ירוקות, תמותאיות, ראו אותה בנפילתה בשעה שנורברט היה שקוע בהזיותיו, אך איש מן הצופים לא זז ממקומו. בינם לבין עצמם שמחו למפלתה. יהירותה, כתפיות הנחושת, חזיית הפלדה, מבט העומק – היא הרי לא אחת משלנו, אמרו לעצמם, אז מוטב כך. מגיע לה, בוודאי הרגה במרוצת השנים אי-אלו תמותאים ולא בחלה בזקנים, בנשים ובילדים. הרי כך תוּכנתה: זַהֵה/הַדְבֵּר.

תת אלוף נורברט ידע היטב מה עליו לעשות. מצבי חירום מעולם לא שיתקו אותו. במהלך שירותו התאמן ללא סוף על אימומים ועל מתנדבים, וגם מקרי-אמת לא מעטים נפלו כאמור תחת ידו. הוא הרגיש את הדיגדוג המוכר בידיו ובבטנו כשהשתחל לתוך השְׁחָקִית והשתגר לעבר התָאוֹן שמולו, וּבַדַּקָּה שעמדה לרשותו שינן לעצמו את מפת החיווטים, את נקודות ההלחמה, את מיקומם של 13 המתגים.

כעבור 54 שניות הוא הצמיד את דופן השחקית לחלונה ופקד בקול נמוך: הַדְבֵּק. הרכב טילטל את גופו כשנצמד לחלון, ונורברט ראה אותה שרועה על הרצפה, עיניה בוהות בחלל החשוך למחצה וזיק-הזהב עדיין מתנוצץ בהן. ידה היתה שמוטה כעת ורק קצות אצבעותיה נעו באיטיות. שום ניצוצות, אמר לעצמו, וזה סימן טוב, שכן קֶצֶר הוא ארוע בלתי הפיך. מוחו פעל במהירות. הפרוצדורה הרפואית היתה שגורה בראשו ובידיו, אבל דבר ראשון, עליו לפרוץ לתוך התאון.

הוא נחלץ מתוך השחקית ושלף את הבְּרֶנֶר מנרתיק המתכת, צייר עיגול של אש על דופן התאון, ואז מישש את כיסו השמאלי, לוודא שאקדח הטייזר עליו. זה היה האמצעי היעיל ביותר להשבתתם של ביונאים, ולמרות התרגשותו הוא לא פסח על האפשרות שמדובר בהונאה; שזוֹ עלולה לתקוף אותו כשייגש אליה.

הוא הדביק את המשאֵב לחלון ומשך בזהירות: עיגול מושלם. לאחר שהִצמיד את הזכוכית לשחקית – סעיף דֶבְּרִי בתקנות החלל היה בהיר ומחמיר – הוא השתחל מבעד לחלון. העיגול לא היה גדול, והיה עליו לדחוק בכוח את כרסו בת השבעים. הזכוכית החדה שייפה את עורו אבל הוא התעלם מן הכאב החד.

 

כשעמד סוף-סוף בפנים הִביט בה בחשדנות – כעת אפילו אצבעותיה הארוכות לא נעו – ושוב מישש את הטייזר בחשש שנמהל בהיקסמות שנמהלה בריגוש שנמהל בצמרמורת. הוא שינן לעצמו את החלק האהוב עליו מתוך שבועת היפוקרטס, ולאחר שווידא שוב ששום ניצוצות אינם בוקעים מהגוף הדומם הושיט את ידו אל חזיית הפלדה ופתח את האבזם. אף שידע מה עומדות עיניו לראות הוא היסס, וידיו רעדו כשהסיר את ההתקן המתכתי. נדמה היה לו שהפלדה חמימה, אבל הוא ייחס זאת להתרגשותו. נשימתו נעתקה למראה השדיים שנחשפו מולו, אך הוא ידע מה עליו לעשות: לחתוך בזהירות את העור מתחת לפיטמה השמאלית, לבדוק את המתג, להלחים במקרה של נתק, ואם יש צורך – לעבור כך על תריסר המתגים הנותרים. הוא מקצוען, ואיש לא הטיל ספק בכך. גם לא הוא.

נורברט שלף את הסכין ולחץ על הכפתור המוזהב. הלהב נשלף בשריקה חדה וגבוהה והוא קירב אותו לעור המתוח והניח את ידו על השד כדי לייצב אותו בעת החיתוך.

ידו נהדפה מן העור הבהיר; השד היה חם. אני הוזה, אמר לעצמו; הגעגוע לְאישה מתעתע בי, במחשבותי ובקצות העצבים שלי. היא לא חיה והיא לא חמה והיא לא מתה; היא קרה ומושבתת, או מושבתת-למחצה, ואני אמור לעשות את המלאכה שאותה למדתי ולא להתרגש כעת כמו נער מתבגר מול מורָה צעירה. שוב הניח את ידו על השד והצמיד את הלהב לְעורה, מתעלם מהחמימוּת. נדמה היה לו שהיא מתנשמת, והוא נאלץ לנגב את מצחו ביד האוחזת בסכין ולעצום את עיניו לרגע, עד שהסחרחורת תחלוף. כשפקח אותן נחרד למראה ידו היורדת במהירות לעבר השד השמאלי ההוא, כאילו מתוך רצון משלה, ואת הלהב הננעץ בעור. הוא שמע את הצרחה אבל דמה החם ניתז על עיניו, ומבעד למסך האדום-שחור שסימא אותו הוא לא יכול היה לראות את עיניה הפקוחות לרווחה, מבועתות וירוקות.