11- זכוכית שבורה

 אני יושבת ליד העמוד השחור עם הכדור שקיבלתי במבצע של החנות ההיא. זה כדורגל, אבל כדורגל רך, כזה שאם נותנים לך אותו בפּנים, אתה נבהל, ורק אחר-כך קולט שזה סתם, שזה לא אמיתי. בחנות היה רווח בין הכניסה ליתר החללים, וברווח הזה נחו רהיטים כחולים שנראו בהירים וילדותיים, ארון כחול ומיטה כחולה שבתוכם מין תכלת בהירה וילדותית. לפעמים גם אני בהירה וילדותית, בעיקר לידו, אבל היום אני פשוט מחכה.

אני מנסה לחשוב על הרגע שבו זה קרה. כתבתי בתור בחור על ילד אחר. היו שם הרבה דשא וחיוכים ותקוות. הילד האחר היה גדול ממנו בשנתיים וידע הכל. ניסיתי להרגיש את זה. קראתי על זה הרבה בזמנו. אפילו הגנתי עליהם באינטרנט.

ואז זה קרה.

איזה בחור אחד שאני לא מכירה שלח לי הודעה פרטית. פתחתי אותה.

"את פדופילית?".

"לא, ואתה?".

לא הייתי. הבחור לא ענה. אולי הוא כעס. שכחתי מזה בינתיים. ברחתי מהסיפור. ברחתי.

יש פה כבר כמה ילדים, משחקים מחבואים, אבל אני לא העומדת. פעם הוא גילה לי שאפשר לרמות במחבואים אם סופרים בעשרות. הוא סיפר שחבר שלו והוא לוקחים פחיות מהמכונה של המשקאות בלי לשלם. קראתי לו "רמאי" וחייכתי. הוא קצת נעלב.

נעלבתי כשהילדה הרעה לקחה לי את הציור, ואמרה: "תגידי שאני יפה. תגידי שאני יותר יפה ממך, ואני אחזיר לך".

"קחי את זה בשבילך. מה אכפת לי?".

"י'", היא פנתה אליו. "מי יותר יפה – אני או היא?".

הוא שתק.

"י' הכי יפה. י'", חייכתי.

הוא חייך גם.

"איכס, הוא סתם מכוער".

אז עוד לא ידעתי. ידעתי רק אחרי שהוא נעדר. לא "נעדר" כמו בסרטים, עם צ'קלקה כחולה. "נעדר" כמו מבית-ספר, "הבריז". היה לי קצת עצוב בלעדיו.

אחרי שבוע ישבתי ליד העמוד השחור בלי הכדור, כי עוד לא הייתי בחנות. הוא היה. עשיתי לו שלום. הוא עשה בחזרה. אחר-כך שאלתי מה העניינים ולמה הוא לא היה. יום הורים. איך היה? חשבון טוב, אנגלית רע. לא נורא. לא היה לי יותר מה להגיד, אז שתקתי. הוא ודאי התרחק.

בפנים, ביקשתי שיישב לידי בקול מחייך. הוא ישב. ציירנו, לא זוכרת מה. אולי פחיות בתוך מיטות תכולות. אולי אותי ואותו, מתנשקים. לא התנשקתי אף פעם. הם קוראים לזה "להתצרפת", אבל אני יודעת שלא חייבים לטוס עד צרפת בשביל זה. מספיק ללכת למתנ"ס בבת-ים ולמצוא איזה נער יפה, או ילד שיש לו אות במקום שם ונערה עם מראָה במקום לב – כשהוא מסתכל, הוא רואה את עצמו.

 

אני עדיין לא רואה אותו. אולי הוא בכלל לא יבוא. לא נורא. אז שבוע הבא. יהיה בסדר. הוא יפרוץ אל תוך החדר הנרחב בחיוך, ופתאום אני אראה כמה הוא נמוך, כמו שהיה בשבוע שעבר. החיוך יהיה בשבילי, וגם אני אחייך, באמת, והוא כבר לא ישאל. הוא יישב לידי. כמו שהיה. ואני אגע כל רגע בשוקולד שבתיק. אסתכל לצדדים ואתכונן, אבל הוא בדיוק יברח לראות את הציורים מהשבוע שלפני. וככה כל פעם – היד תקפא, השוקולד יימס בתוך העטיפה.

בסוף הוא כבר יהיה עייף ועצוב וחלש ו… כמו אז. והוא ירצה ללכת. הבגדים שלו יהיו כחולים כמו שאומרים על פלדה, אבל הגוף יהיה עשוי מעור ונוזלים וסוכר. תהיה לי הזדמנות אחרונה לסחוט ממנו חיוך. אבל אז תבוא אמא שלו, והבחורה היפה תדבר איתה, והוא, מתרפק, מתפרק, נותן לי מבט עצוב, ובסוף נעלם.

הלכתי הביתה וכתבתי באיזה פורום: "אני נ', בת 16, מאוהבת בילד בן 8. לא יכולה לגעת ולא לשכוח. מה לעשות?".

סוטה. פושעת. מגעילה. זונה. מלוכלכת. אנסת. רעה. ארורה. תיטבחי. ותישרפי. ותיחנקי. ותיקברי חיה. ולא תבואי שלום, ולא תנוחי על משכבך. ונאמר אמן. שתמותי.

סליחה.

והייתה גם תגובה אחרת, נעימה יותר. "אני פ', ואני מבין אותך. את יכולה להיות איתו. צרי קשר. אני איתך".

"איך?", אני יוצרת קשר.

"יש לי פתרון לבעיה".

"סירוס כימי? תשכח מזה".

"לא. את יכולה להיות שוב ילדה".

אני קופאת לרגע. אחר-כך יורה: "מה פתאום".

"את לא חייבת להאמין, אבל פיתחתי נוסחה שמחזירה את הזמן לאחור, לפחות עבור האדם שמשתמש בה… את תבחרי לאיזה גיל להגיע, אני אתן לך את המינון המתאים ותהיי כמו חדשה".

אני לא מקלידה לו תשובה. אני לא צריכה תרופות. גם הפסיכיאטר לא רצה לתת לי, והוא בתחום כבר עשרים שנה. זה מוזר לחשוב שהעולם היה קיים עוד לפני שנולדתי.

הילדים חגים עכשיו סביב הבחורה היפה כמו סביבונים. היא נכנסת לחדר. אני לוקחת את השקית עם הכדור ומניחה אותה על הרצפה, שלא יראו מה יש בפנים. שלא ישאלו. אני נזכרת איך אז, עם הבגדים מפלדה, הוא אמר שזו הפעם האחרונה. הוא לא יבוא עוד. הוא לא. אז אני מתבוננת בה ושוכחת. רק השקית זרוקה כמו גוויה מתחת לשולחן.

הוא תמיד אהב לעבור מתחת לשולחן כדי לקצר את הדרך, ואני תמיד הייתי מחייכת מהצד השני. כשאני חושבת על זה, אני מבינה שרק ילד יכול לעבור מתחת לשולחן. אם אני אעשה את זה, יגידו שמשהו לא בסדר איתי. אם אשב על נדנדה לבדי. אם אחייך. ולא יעזור שאסביר: "אני חולה על הרוח הזאת". הם יגידו: "לא. הרוח שלך חולה". "את תינוקת". "מתי תתבגרי?".

התבגרתי בבריכה, כשנכנסתי למים אפילו שלא ידעתי לשחות, והייתה לי שם חברה. גם היא לא ידעה לשחות. היה קר ותכול. עמדנו עם הפנים אל הקיר. ילדי קייטנה עשו רעש ונתזים, ואני ראיתי ילד אחד עם שיער ארוך, קצת בהיר, שבגד-הים שלו היה גדול עליו. הסתכלתי יותר ממה שצריך. חשבתי שזו סתם חיבה. לא אליו, ליופי שלו. לפראות. לרוח.

והיה איזה יום שהלכתי עם אמא לקניון, לפני פורים, וראיתי ילד אחר עם שיער ארוך, קצת בהיר, ליד החנות של הבובות והגרפילדים. רציתי לחבק אותו כמו בובה.

אז אולי זה הרגע שבו זה קרה.

אני חוזרת הביתה עם ידיים כואבות וחיוך מהבחורה היפה. אחרי שאני נרגעת, אני מתקשרת למספר שמצאתי באינטרנט מהחדר של ההורים. הלב שלי פועם כמו לפני פנדלים.

"הלו".

"שלום, אפשר לדבר עם י'?".

"לא…".

אני מפסיקה לנשום.

"כי זה הפלאפון של אמא שלו, ו-י' נמצא עכשיו במסיבת סיום".

ברקע יש קולות של ילדים. אני נזכרת במסיבת הסיום של כיתה ב'. אמא ואני ישבנו במושב האחורי באוטו של השכנה שלנו. הילד השמן שלה דיבר לא ברור, אבל הוא היה בסדר. ואולי בכלל לא היה שם. בדרך היא קנתה קרואסונים או משהו, והורידה אותנו בפארק. אולי זה לא היה פארק, אני לא זוכרת. היו שם סירות. מכל הדברים, אני זוכרת רק סירות בצבע בננה עם פדלים כחולים בתוך אגם ירקרק, או לבן, או אפור. עלינו על סירה, ההורים שלי ואני. אחר-כך עלינו שוב, והיה לי נעים. ככה. פשוטה. נקייה.

רציתי רק סירות, אבל היו גם חבלים עם רתמה, וילדה קטנה עם שיער קצת ארוך וקצת לא, שעמדה על משטח מוגבה, וקפצה, והתהפכה באוויר.

התבוננתי בה. היא הייתה נמוכה וגמישה ויפה, ואני הייתי… מה? רזה, חלשה, מסורבלת. לא ידעתי להתהפך. פחדתי, אבל המשכתי להיות שם, גמישה ב"כאילו", יפה, אבל לא באמת.

אולי גם אצלו יש סירות. אולי הוא נהנה.

"אה", אני אומרת. "מדברת נוי, מהחוג ציור… רציתי לשאול למה הוא לא בא היום".

היא כבר אמרה לי למה, אז היא לא חוזרת על זה עוד פעם. "את נרשמת שנה הבאה?".

"כן", אני נושמת. "והוא נרשם? י' נרשם?", הקול שלי רועד. אני פוחדת שהיא תגלה. לפי הדופק. לפי הנימה של הקול. ואז היא תנתק ותבכה ותצעק, ובדלת יהיו אנשים לבנים או תכולים, ועל הים של הכביש ישירו סירנות רעות, ואני אטבע.

"כן", היא אומרת. היא אומרת כן. היא שואלת אם להגיד לו שיתקשר למספר הזה אחרי המסיבה.

אני אומרת כן.

היא אומרת תודה, או שאני מודה, אבל לא בַאמת.

אנחנו אומרות ביי. לא להתראות. ביי.

הוא לא מתקשר.

אולי הוא שכח, אני מנסה לשקר. הוא רק ילד. אסור לי לכעוס. אסור לי להיות עצובה. ואני לא יכולה שלא לחייך מהנוף הלא טבעי שלי, יושבת ליד הטלפון ומחכה. הרוח שלי חולה. אני תינוקת. מתי אתבגר?

אני תוהה לאן לקחת אותו, כלומר, ללכת איתו. אולי לבריכה. אוכל לראות את הגוף שלו, והוא יתבונן בי,

רטוב ומחייך, ונעים, ויפה, ו… מי ישמור עליו כשהוא יהיה במלתחות של הגברים, או ישחה עד הקו של הַשְני מטר? מי ישמור עליי? ועל מה נדבר? ואם יראו אותי איתו ויצחקו עליי? ואם אבהל? ואם יימאס לי לשמוע אותו מדבר על דינוזאורים מהמערב הפרוע, כי אז אני מתחילה לדמיין לעצמי דינוזאור-בובה שנושף על אקדח ומעשן סיגריה? ואם הוא יסרב? ואם הוא יבין? ואם הוא יברח?

אני עונה לבחור מהאינטרנט. "שמעתי שעשו משהו דומה בנורבגיה. זה עובד? איך אני אדע שאתה לא עובד עליי?".

"את לא".

"ואם זה יעבוד, מה יהיה איתי? ייקחו אותי לבית יתומים? ימצאו לי הורים אחרים? לא רוצה".

"את לא חייבת. תהיי ילדה רק ליום אחד. אחר-כך תחזרי להיות בת 16".

"אה. ויש תופעות לוואי?".

"לא".

"והמחיר? זה בטח לא בחינם".

"לא, אבל אפשר לסדר לך הנחה. נדבר כשתבואי".

"לאן?".

"לתחנת הרכבת בבת-ים. מחר בתשע בבוקר".

"ואם אתה שוטר שמחפש פדופילים באינטרנט?".

"את לא חייבת לבוא. תשכחי ממני. תשכחי מהילד. תחפשי לך מישהו בגילך".

אני שותקת. אולי הוא צודק. לפעמים אני רוצה להיות נורמלית. לקנות בגדים של בנות, לצאת עם חברות ולחייך בפה פתוח. אחר-כך לעבוד באיזו חנות גלידה בקניון, לשמור אפילו שאני רזה מדי ולחסוך לטיול של אחרי הצבא. אולי בתאילנד. אומרים שהמים שם עשויים מטורקיז טהור. אומרים גם שאני לא נורמלית, אבל רק אני יודעת – זו לא אשמתי שאני קונה חולצות רחבות, יושבת בבית וחולמת על מלון הקרח בשבדיה במקום על השבדים עצמם.

יהיה קר שם, בשבדיה. אני ארצה חיבוק. אני ארצה לברוח. אני ארצה אותךָ.

לא "אותך", "אותו". הוא לא שומע. הוא גם לא יהיה איתי, אבל למי אכפת? למישהו בגילי? מישהו בגילי יעשן וישתה כל היום. אהבתי פעם מישהו כזה. הוא נהנה לתופף באוויר ולקלל ברוסית, כאילו שלא יכולתי לחפש את הפירוש בגוגל. הוא היה היחיד שדיבר על דברים שלא הבנתי. אולי בגלל זה אהבתי. תמיד העדפתי להיות ילדה יפה עם ציונים מכוערים, מאשר להפך.

מישהו בגילי…

"בסדר", אני כותבת. "אני אבוא".

ופתאום אני נהיית עצובה, כי לפני שהוא בא, הייתה הבחורה היפה. והיא לא הייתה סתם יפה של מצלמות, היא הייתה יפה מבפנים, באמת, אבל משהו בה העדיף זכוכית שבורה על פני חיבוק. אולי בגלל זה היא חיבבה אותי כל השנים.

"את מכירה את רוגלסקי?", פניתי אליה יום אחד, כשנשארתי אחרי הזמן בשביל לנקות. ציירנו דגים. כולם ציירו דגים נעימים, מחייכים, ורק לי יצא איזה כריש מסכן עם עצב במקום עיניים.

"לא. מאיזו תקופה הוא?".

"מעכשיו. נולד ב-74'. הוא מצייר אקווריומים ומראות ו…".

"אה, באמת?", היא שאלה כמו תמיד, כשהיא עושה את עצמה מתעניינת. גם שקרים יפים אני מעדיפה על פני האמת, ועכשיו, כשהוא כאן, האמת הזאת מכוערת. לפעמים אני מייחלת שהוא לא היה, שהוא היה גר במטולה והולך לחוג שחייה. לא כאן, לא בבת-ים, לא בציור.

בבוקר, אני לוקחת את התיק והולכת לתחנת הרכבת. אלף מכוניות נוסעות על הכביש המהיר. אני פוחדת. אם האיש הזה ייראה מסוכן, אני אמשיך ללכת. הוא לא ירגיש שאני בת שש עשרה, כי אני נראית בכיתה ז'. אני אלך לקניון ואנוח באיזה בית קפה ריק, ואשאר בודדה כמו גלידה ביום כיפור. עדיף להיות בודדה מאשר זרוקה בביוב.

אבל כשאני מתקרבת למבנה עם זכוכיות הטורקיז, אני לא רואה אף אחד. אני מחליטה לעבור שם מהר ולהישאר בודדה. ואז העיניים שלי תופסות אותו על הגדר של אתר הבנייה. פתק. נייר. אותיות. "נ', החלטתי לא לפגוש אותך כדי שלא תיבהלי. השארתי לך את התרופה עם הוראות שימוש מתחת לכיסא השני מימין בבנק שבקניון. הכיסא כחול בהיר. אל תתבלבלי עם בנק אחר. אני איתך. נ.ב. התרופה בחינם".

אני תולשת את הפתק – נייר נקי, אותיות מודפסות – והולכת לחפש את הבנק.

האווירה בקניון נעימה. אנשים חסרי דאגות יושבים בבתי קפה, וריח קריר נושב עליהם מתוך חנות הפרחים. הם נראים יפים.

אני עולה במדרגות הנעות והולכת לבנק. הבנק. שם תהיה התקווה, והיא לא עשויה מנייר כמו השטרות, היא עשויה מתרופה. היא עשויה מהרגע שהייתי למעלה, עם החבלים, ופחדתי. היא עשויה מהילדה הרעה שלקחה לי את הציור. מהמבט העצוב של י'. מהחיוך של הבחורה היפה. מהטביעות. מהבדידות. מהרִיק.

אני נכנסת לתוך האוויר הקפוא של הבנק. אנשים רציניים יושבים על כיסאות כחולים בהירים. הכיסא שלי ריק. אין תור ארוך. אני יושבת, מתכופפת כאילו כדי לקשור את השרוכים של הנעליים, וחוטפת את השקית הקטנה. אחרי כמה שניות, אני מסתכלת על השעון במבט כאילו מופתע, ויוצאת משם, ממהרת לשירותים.

המנקה הולכת אחרי שהיא מנקה את הרצפה. אני נועלת את הדלת ובולעת את ההוראות. לשתות הרבה מים. חזרה למצב רגיל אחרי עשר שעות. ואז הרינגטון של "Forever Young" זוהר לי בתיק. "היי אמא. בסדר, אני בקניון. כן, אני אהיה פה כמה שעות. אחרי זה חשבתי ללכת קצת לטיילת. לא, אני אקנה כבר איזה גלידה או משהו. נקניקיה בלחמנייה. יש לי כסף, כן", ופתאום הגרון שלי נחנק. אני חושבת להוריד את התרופה באסלה ולחזור הביתה, אבל השֵד הזה תקוע בתוך הראש, כועס, עצבני.

"אני אחזור בערב. לא, לא קרה כלום, פשוט לא יצאתי לבד כבר הרבה זמן. נחמד להתרענן. טוב. תודה, גם לכם. ביי", אני מחכה שהיא תנתק ולוקחת נשימה עמוקה.

אל תפחדי, אני מתחננת. אל תפחדי.

ביום הזה, האחד הזה, אני יכולה לנשק אותו מהבוקר עד הערב. אני יכולה ללכת איתו לבריכה ולהתיז מים ולחייך. אני יכולה להיות. אולי אוכל אפילו לעלות על נדנדה ברוח, ואף אחד לא יגיד לי: "את בת שש עשרה כבר, לעזאזל. מתי תתבגרי?". אף אחד. אף אחד. אף אחד. אז אל תפחדי.

אני בולעת את הכדור הלבן עם קצת מים מהבקבוק, ומספיקה להרגיש את הקיר נמרח על הלחי שלי כמו קוביית קרח, לפני שאני נופלת על הרצפה.

פעם שיחקנו תופסת, בכיתה ו'. המגרש היה מוצף, אבל רצתי בכל זאת. ברחתי עם חיוך על הפנים. קצת לפני הקצה השני, החלקתי על שלולית ונפלתי. ישבתי בתוך המים. כל הילדים נאספו סביבי, עומדים מעליי, מסתכלים. "את בסדר? את בסדר?". לא, אני לא בסדר. אמא הביאה לי בגדים להחלפה. לא יכולתי לקפל את הזרוע במשך שבוע. היה בזה משהו נעים.

אני מתעוררת על הרצפה של השירותים. הידיים שלי קטנות. האצבעות קטנות. זה נראה אמיתי. אני נוגעת בתווי הפנים. אני מנסה לקום, אבל רואה שהרגל השמאלית שלי קטועה עד הברך. "אוי, אלוהים…", הפה מתעוות, העיניים דומעות. "לא, אלוהים, בבקשה", אני מתחילה לבכות. "לא… לא…".

אני לא מצליחה לנשום. הגוף החדש שלי רועד. הוא בהיר וילדותי, וחסרה לי רגל. אני בוכה. אני מנסה לגרור את עצמי אל מחוץ לדלת שאני פותחת בקושי. "הצילו!". השירותים ריקים. "הצילו, בבקשה". העיניים שלי מרטיבות את הלחיים ואת הפה ואת הבגדים, שעכשיו כבר גדולים עליי כמו הבגד-ים של הילד ההוא. אני נשענת על הקיר הקפוא ובוכה.

אולי הוא תכנן את הכל. הוא תכנן להביא אותי דווקא לכאן, הוא תכנן שאפול. הוא תכנן… להוריד לי… את הרגל. מתוך שנאה כלפי פדופילים, שנאה כלפיי. ואני נפלתי בפח. 

פעם אחרים היו נופלים בפחים שלי. אפילו הפסיכולוג מלפני כמה שנים, שנתן לי חיוך רחב מדי. "שלום נוי", הוא אמר.

"היי", לא חייכתי.

אחרי שהוא עשה לי רורשך עם תנינים ועטלפים, ושאל אם אני שומעת קולות כשאני לבד בחדר, או לוקחת סמים, הגיע הקטע של הניסיון עם בנים.

"היה ילד אחד שאהב אותי בכיתה ה'", אמרתי. "הוא היה לובש טרנינג בחורף. הוא היה יפה. מצאתי אותו בפייסבוק לפני כמה חודשים. יש לו חברה כבר הרבה זמן, והוא לא נראה כמו עצמו, כאילו… כמו שהוא היה".

הפסיכולוג הנהן, והיד שלו רצה על הנייר.

"והיה ילד שאהבתי שנה אחרי. הוא היה חכם ונחמד ויפה. היה לו ריח נעים. אחר-כך הוא קיבל קול חדש ופנים חדשים. וזקָן. כאילו הילד מת, אתה מבין?".

הוא לא הבין. "את פוחדת משינויים?".

"אתה פוחד מ-לדבר לעניין?".

הוא שתק.

חיכיתי שיישבר לפניי. רק התאורה הזוהרת מדי מנעה ממני לתקוע בו איזה מבט קר.

"על מה את חושבת?", הוא שאל.

"על מתי תגיד משהו".

שוב החיוך הזה.

אחר-כך הוא ביקש ממני לצייר עץ. כשהבחורה היפה הייתה אומרת לנו לצייר עץ, הייתי מציירת עץ ירוק כהה, נקי, רענן, אבל עם הפסיכולוג לא השקעתי בכלל. סתם קווים אפורים על נייר. "הנה".

לא סיפרתי לו כלום על י', או על הילד מהבריכה, או על הבחורה היפה. לא סיפרתי לו כלום על עצמי. היחסים עם ההורים בסדר. בבית-ספר משעמם, אבל למי לא? הדור ההוא גדל על "טוב למות בעד ארצנו", אנחנו גדלנו על "נאג'י מהאגודה לתרבות הדיור".

הוא חייך. מטומטם. חזרתי לשם עוד פעם רק בגלל הצמחים שהיו בחצר השנייה, והשמיים החיוורים שקפאו מעל הגבעות, נותנים להן איזה יופי עצוב.

לבחורה היפה לא היה יופי עצוב, אבל פעם היא סיפרה לנו על משהו עצוב שקרה לה. נתקפה פתאום בנוסטלגיה ולא הפסיקה לדבר.

"מעשה שהיה כך היה. הייתי בערך בת ארבע. אחי, הגדול", היא הדגישה. "היה בן חמש וחצי בערך…".

"ואחותך?", קראה אחת הבנות.

"אין לי אחיות", היא אמרה. "ההבדל ביני לבין אחי הגדול הוא שנה וחצי. אז אה…".

"ואחיך השני?".

"היינו צריכים לנסוע- אה… שנה ושמונה חודשים", חישבה. "אז אה… היינו צריכים לנסוע לדודים שלנו בצפון. אמא שלי הלבישה אותנו…".

"את יכולה לעזור לי?", פנה מישהו.

"מה היא?", שאלו. "מה היא עשתה?".

"אתה צריך לעבור עם זה ככה. אתה רואה?", הסבירה עם המכחול ביד, והמשיכה לספר. "הלבישה אותנו, והורידה אותנו למטה, לחכות, עד שהיא ואבא שלי יתלבשו גם. טוב, ירדנו למטה לחכות… ואז… אה… ואז היו על הרצפה… מלא… לא, זה לא טוב, כי זה ישר מדי. אנחנו לא בונים, אנחנו רק מציירים. אז, אה… כשהיינו למטה… מה?".

"זכוכיות?", ניחשה אחת הבנות.

"איך ידעת?", התפלאה. "היית אתנו?".

"לא, אבל זה קרה גם לי".

"אז היו מלא-מלא זכוכיות על הרצפה. עכשיו… זה היה בקיץ, הייתה שמש לוהטת. אתם יודעים מה קורה לזכוכיות כשהן…".

"מתלקחות", הם מיהרו לענות.

"מה הן?".

"מתלקחות".

"קודם כל הן מנצנצות. והן נצנצו… כמו יהלומים על הרצפה".

התבוננתי בה.

"כמו יהלומים. אני ואחי, היה לנו, אתם יודעים, אה… ממש מגרש כזה מלא זכוכיות. איפה שהייתה החנות צעצועים", ניסתה. "ליד הטיילת?".

"נו?", שאלו. "אה!".

"שמה, זה היה המגרש. אני שמה גדלתי. זה היה המגרש. בקיצור", היא אמרה. "ממש נצנצו, ואני ואחי הלכנו וזה, רצינו לגעת בהן… ו…".

"חשבתם שזה יהלומים?".

"לא חשבנו שזה יהלומים, אבל זה היה נורא יפה, באמת היה יפה. אני זוכרת את זה", היא דיברה בקצב של מכונת ירייה. "ואז הוא אמר לי", והקול שלה נהיה שקט ואיטי. "'מעניין, אם זכוכיות כאלה, שנראות לך כמו יהלומים מנצנצים, נראה לך שזכוכיות כאלה חותכות? לא נראה לי שזה חותך'. אמרתי לו: 'לא יודעת, מה אתה אומר?'. אמר לי: 'בואי נראה אם זה חותך'. וזה חתך", מלותיה האחרונות ריחפו בפשטות עצובה.

"יַה!", הצטערו. "מה הוא עשה לך?".

"חתך".

"איך?".

"הוא לקח ת'זכוכית, דקר אותך?", שאלה מישהי.

"וזה חתך".

חייכתי בצער.

"אמרתי לו: 'בוא'. אז הוא אומר לי: 'נראה עלייך? בואי נראה עלייך'. הייתי בת ארבע או חמש וחצי".

"בכית?", הן ירו.

"ירד לי… את הדם, אני זוכ… אני זוכרת את הדם", היא קראה. "אני זוכרת שעלינו למעלה, וכל המטבח היה דם, ואמא שלי שמה אותי על כיסא ליד הכיור", היא סיפרה, ופתאום קולה השתנה והפך מהיר ומחויך. "אבל מאז, ועד היום, אני יודעת שזכוכיות, בכל מצב, חותכות".

הבנות היו נסערות. רק אני שתקתי והתבוננתי בה, וחשבתי שאולי הילדה שבה לא מתה, לא באמת.

עכשיו הילדה שבי חיה, אבל אני לא יכולה לנשום. נערה אחת נכנסת לשירותים, והעיניים שלה נפתחות. "או מיי גאד, את בסדר?", היא שואלת. "מה קרה לך? בואי", היא סוחבת אותי על הידיים. יש לה לק כחול בציפורניים. אין לי עוד כוח לבכות. "גם אותי מישהו חתך!", אני רוצה לצעוק, אבל אני שותקת.

היא מוציאה אותי אל החניון. כולם מסתכלים. אחר-כך היא מכניסה אותי למושב אחורי של אוטו, זורקת את התיק לתא המטען ומתחילה לנסוע. אני שוכבת על הריפוד, נזכרת בימים שהייתי שוכבת על ריפוד של מוניות ונהנית מהנסיעה. שום מוסיקה לא מתנגנת ברדיו. אני רואה את הנוף זז.

"בואי", היא סוחבת אותי אל תוך בניין נטוש שנמצא מאחורי בניין אחר.

"יש פה רופא?", אני שואלת.

"כן. יש פה רופא". שער ברזל נפתח, והנערה ממהרת. כשהיא נכנסת, היא מניחה אותי בזהירות על כיסא גלגלים. אני מסתכלת. יש שם ילדים מסביב לשולחן. אין רופא. אני מסתובבת אחורה כדי לצעוק לה, אבל היא הולכת.

בלונים בהירים וילדותיים תלויים על הקירות. שלט גדול מאחל "ברוכים הבאים". חלק מהילדים אוכלים, אחרים בוכים. יש ילדה אחת עם רטייה במקום עין, וילד עם קרס במקום יד. זה נראה כאילו הם התחפשו לשודדי ים. עוד מעט תגיע ספינה ותיקח אותך לאמא, ילד קטן. אבל הספינה לא מגיעה.

אני עדיין בוכה בגלל הרגל, ועדיין מסתכלת לצדדים, אילמת.

הנערה חוזרת עם קערית של אורז בחלב. היא מניחה אותה לידי. "תאכלי. זה בריא", היא אומרת. "בתיאבון".

 

אנחנו יושבים בתוך בניין חלול בן שתי קומות. הקירות ירוקים וכהים, על השולחנות יש מפות נקיות, ולמעלה רואים את התכלת של השמיים. בינינו לבין היציאה עומד אקווריום ענקי עם דגים מפוספסים קטנים. לקומה השנייה יש רק מעקה, בלי מדרגות, ועל הרצפה זרוקים כלי פיסול.

"אני רוצה את הרגל שלי", אני אומרת. "אני רוצה את הרגל…".

"אל תדאגי, היא תצמח בחזרה", אומר לי ילד יפה עם שיער שחור ומבט של אדם מבוגר.

"היא לא".

"הנה, תראי", הוא מחייך. "האצבעות שלי כבר כמעט סיימו לגדול".

אני רואה אצבעות חתוכות. אני בולעת קצת אורז בחלב כדי להמתיק את הכאב בגרון.

"הייתי בן ארבעים ושבע", הוא אומר.

אני מסתכלת עליו.

"אשתי רצתה ילד. מה זה רצתה? מתה לילד. נכנסה לדיכאון. והרופאים ניסו הכל, אבל היא לא הצליחה ללדת. בגלל זה אני כאן".

"אבל אתה בעלה, אתה לא יכול להיות הבן שלה!".

הוא מהנהן בעצב. "נכון, אבל אין לי ברירה. ואת? למה את ככה?".

"אני… לא משנה", אני שותקת, משתדלת לא להסתכל על הברך שלי. "אבל למה הוא עושה את זה?", הקול שלי שקט. "למה הוא חותך לנו איברים? למה הוא לקח לה את העין?", אני מצביעה על ילדה עם שיער בהיר. "למה הוא הוריד לך את היד?".

"בגלל זה", הילד מצביע על פסל זכוכית שניצב בקצה השני של הרחבה. "בגלל הפסל".

אני מסתכלת על הבחורה שנבנתה מזכוכית, והכף תלויה לי ביד.

פתאום החלב עף עליי. ילד אחד צוחק כמו אידיוט, ומרביץ לים של החלב כאילו זה ים סוף שאפשר לחתוך.

"מה אתה עושה?", אני צועקת.

"אל תכעסי עליו", אומר הילד שרוצה להיות הבן של אשתו. "הוא לא מבין".

אני רואה את החיוך הרחב מדי של הילד עם הכף, ונרגעת.

"ההורים שלו העדיפו ילד לא מבין, מאשר מבוגר לא מבין".

"הבנתי".

הוא מחייך שוב.

הכרתי פעם מישהו עם חיוך לא מבין. הוא היה נכה ברגליים. שיחק כדורגל על כיסא גלגלים. קראו לו ר'. גם הוא היה יפה. יש יותר מדי אנשים יפים שאני לא יכולה לאהוב, כי או שהם ילדים או שהם נכים או שהם בחורות. אחר-כך גיליתי שהוא בעצם מבין הכל, רק החיוך שלו רחב כזה, ילדותי. כתבתי לו פעם אי-מייל, אבל הוא כעס שהזכרתי לו את התאונה ההיא. לא, לא כעס. נפגע. אמר לי: "את נערה נבונה, אבל…", וה"אבל" הזה רדף אותי חודשים.

"למה הוא בונה פסל מזכוכית, האיש הזה?", אני שואלת.

"זאת סקיצה למשהו אחר, רציני יותר".

אני לוקחת עוד כף מהאורז הרטוב ונוגעת בברך שלי. זה כל-כך עצוב להיות בכיסא גלגלים. כשהייתי בת ארבע עשרה, רבתי עם אמא, אז היא סגרה אותי בחדר כדי שאני אירגע. בעטתי בדלת הזכוכית שהייתה לי. היא נשברה. הזכוכיות התפזרו. אחת מהן חתכה לי את כף הרגל. אבא עצר את כל הדם עם מגבת ורודה בהירה בחדר האמבטיה. בכיתי מכאבים. במונית לחדר מיון כבר לא בכיתי. רציתי לבכות כשישבתי על כיסא גלגלים וכולם הסתכלו עליי כאילו אני איזו ילדה מסכנה, מוגבלת. אם הם היו יודעים על י' ועל המחשבות שלי, הם בטח היו נהנים. אז י' עוד לא היה. היה ר', ורציתי לספר לו ש"הנה, הרגשתי סוף-סוף כמוך", אבל ידעתי איזו תגובה אני אקבל, אז שתקתי.

"כמה זמן אתה ככה?", אני פונה אל הילד שהיה בן ארבעים ושבע.

"את מתכוונת לשאול מתי תחזרי הביתה?".

אני מהנהנת בעצב. כל הנהון חייב להיות "בעצב". אין "אני מהנהנת בחיוך".

"אני לא יודע".

"חשבתי שאתה יודע הכל".

צלילים של שירים קצביים יוצאים מהמגאפונים שתלויים ליד התקרה. אני מסתכלת למעלה. "אולי הוא בונה בן אדם. כמו פרנקנשטיין".

הילד צוחק קצת, אבל אני נשארת קפואה.

הפסים של הדגים שוחים לשם ולשם.

ואז הצלילים נפסקים, ויש קול עבה שאומר: "ברוכים הבאים".

חלק מהילדים מתחילים לצעוק. "איפה אתה? אני ארצח אותך! תחזיר לי את הזרוע!", "את העין!", "את עמוד השדרה!".

אבל הקול אומר: "אל תדאגו. הם יחזרו. בחלב שלכם יש נוסחה שמאפשרת רגנרציה כמו אצל דגי הזברה האלה. האיברים החסרים שלכם יגדלו מחדש".

הם ממשיכים לצעוק.

אני מתגעגעת להורים שלי. אני מתגעגעת לבחורה היפה, ול-י', ולנוי של פעם, שהייתה בת שש עשרה, והייתה לה רק חברה אחת או אפס, והיא הייתה אוהבת סדרה טיפשית על כריש שהתאהב בבת-ים, כי הכריש אהב את בת-הים, והציל אותה. אבל עכשיו אני מבינה שבת-ים היא רק עיר, לא יצור חי, בטח לא נושם, בטח לא עם רגשות. זה מה שאמרו גם על היצור של פרנקנשטיין, אני חושבת, ומצטרפת לצעקות. "איפה אתה? אני ארצח אותך. תחזיר לי את הרגל שלי! תחזיר לי אותה, בן זונה! הלוואי שתמות!".

"שקרן!", מישהי בוכה. "יש לי ילד קטן. איך אני אחזור אליו בלי עין?".

"רוצח!".

"חתיכת מטורף!".

"די!", מתחנן הילד. "רק הגעתם, אז עדיין קשה לכם. תראו את האצבעות שלי. הוא דובר אמת!".

אני מסתכלת עליו. משהו ברוגע שלו מפרק אותי לחתיכות.

"אל תקשיבי להם", הוא מניח יד על הברך שלי. "זה יגדל. בבקשה. אל תקשיבי להם".

אני רוצה לתפוס את הפנים שלו, ולקבור את הפה שלי בתוך הפה הקטן, אבל אני מתרחקת. הגלגלים בקושי מסתובבים.

הם עומדים עם הגב לאקווריום. אני יושבת איתם.

"תראה את עצמך, בן זונה!".

הוא לא בא.

הם לוקחים את הכפות מהחלב ונועצים אותן בבלונים. "אנחנו רוצים לחזור הביתה! אנחנו רוצים את הגוף שלנו שלם!", הם בוכים. אני מסתכלת עליהם בעיניים קרועות. הילד מסתכל עלינו בעיניים שבורות.

ופתאום אני קולטת שאולי אנחנו היצורים, לא הוא.

כשהם מתעייפים, הם יושבים לנוח. הבגדים שלהם גדולים עליהם, אז הם לא צריכים סדינים.

"תחייכי קצת", הילד מסיע אותי עם הכיסא. אני לא מחייכת. ואז הוא מגביר את המהירות, ואנחנו נסחפים ברחבי החדר. אני צורחת מהתרגשות. הוא צוחק. כמו ילדים.

אחר-כך הוא נעצר ליד הפסל שעשוי מזכוכית. רק גוף. אין פנים.

"למה אין לה פנים?", אני שואלת.

"אולי היא מתביישת שנראה אותם", הוא לא מחייך.

"אתה מכיר את האיש הזה, נכון?".

הוא שותק.

אחרי עשר שעות, אני לא חוזרת להיות בת שש עשרה, אני עדיין ילדה. הנערה מושיבה אותי על כיסא במקלחת, ודואגת שהמים לא יהיו קרים. היא יוצאת. אני רוחצת את הגוף הזה, הרזה, החלש, המסורבל.

בחושך אני מחבקת את עצמי חזק. המאוורר נושף עלינו רוח. אנחנו רק בנות. הילד הזקן נמצא בחדר של הבנים.

"איך הגעת לפה?", פונה אליי אחת מהן.

אני עושה את עצמי ישנה, אבל לא נרדמת. אולי לא אחזור הביתה יותר בחיים.

בבוקר, הנערה עוזרת לי לשבת על הכיסא. "היי", היא אומרת, והחיוך שלה בהיר וילדותי. גם אני בהירה וילדותית, עדיין, אבל הבגדים שהיא נתנה לי כבר לא גדולים עליי. אני לובשת שמלה לבנה כמו בגן, והחלק התחתון שלה כחול כהה עם נקודות לבנות. מין רסיסים של קרח על שמיים כהים.

הילד נותן לי חיוך נעים, לא כמו של הפסיכולוג. אני כמעט שוכחת שהוא היה פעם גבר בן ארבעים ושבע.

אחרי שאנחנו אוכלים אורז עם החלב שיש בו כל מיני נוסחאות, אנחנו מסתכלים קצת על הדגים.

"למה יש דגים כאלה קטנים באקווריום כזה גדול?", אני תוהה.

הילד מושך בכתפיו. "אני שדרן רדיו, לא ביולוג ימי".

"היית", אני מתקנת אותו.

"כן… ומה את היית?".

"פדופילית", אני אומרת בשקט.

הוא צוחק. אני לא, אז המבט שלו נתלש מהאקווריום.

"התאהבתי", אני עוקבת אחרי התנועות של הדגים. "התאהבתי בילד אחד, אמיתי. ילד שנשאר תמים, בניגוד לכולנו, ורציתי להיות איתו. בגלל זה אני פה. בגלל זה".

"חשבתי שאת בסדר", הוא נוזף בי ובורח משם. חשבתי שאת בסדר. חשבתי שאת בסדר. את תינוקת. מתי תתבגרי? "די", העיניים שלי נרטבות. "בבקשה. די…".

הוא לוחש משהו לאחד הילדים ומצביע עליי.

אני מסתכלת בהם, עצובה.

הילדים מתלחשים. הם בני ארבעים ושישים ועשרים. הפנים שלהם מבוהלים נורא. רק ההוא שלא מבין ממשיך לחייך.

"סוטה!", מישהי צועקת.

"משוגעת!".

"את בטח נהנית פה. בואי תאנסי אותנו".

"מגיע לך שלקחו לך ת'רגל. ככה לא תעשי רע לילדים".

"איכס. לא מגיע לך חלב. צריכים לתת לך רעל".

הדמעות עומדות מאחורי העיניים. אני לא אבכה. אני לא אתן להם ליהנות. אבל למים הארורים האלה יש רצון משלהם, אז הם זורמים לי על הלחיים.

שני בנים לוקחים אותי מתוך הכיסא.

"תעזבו אותי!", אני מנופפת בידיים וברגל, מנסה להשתחרר, אבל הם חזקים. "תעזבו אותי!", אני נותנת להם אגרופים בגב, שנראה לי פתאום כאילו הוא עשוי מפלדה. כולם עשויים מפלדה. זו רק אני שעשויה מעור ונוזלים וסוכר.

הם מרימים אותי.

כולם צועקים, נהנים.

"לא, תעזבו אותה!", אני שומעת את הנערה ממהרת.

הם זורקים אותי לתוך האקווריום, אל בין הדגים.

אני נחנקת. יש הרבה בועות. הרבה תכלת. אין לי אוויר. הידיים שלי מנסות לתפוס משהו, אבל יש רק זכוכית. האף שלי שורף. אני משתעלת. רגע בחוץ ורגע בפנים. שוקעת. נחלשת.

ידיים לוחצות לי על בית החזה. אני משתעלת את המים החוצה. העיניים שלי נפתחות כמו חלונות ברוח. הן רואות את הבחורה היפה. הלב שלי מתמלא בשלווה.

"את בסדר?".

"כן", אני נמסה על הרצפה. כל העצב והפחד עוזבים אותי מול החיוך שלה.

היא עוזרת לי לשבת על הכיסא, ונותנת לי קצת חלב מתוק בכפית.

"תודה שאת כאן. תודה שבאת לקחת אותי. יש כאן איש רע…", אני מתחילה לספר, אבל היא משפילה את העיניים שלה ומתרחקת, ונותנת לי מבט קצת בהיר, קצת ילדותי, ואומרת: "זה לא איש רע, זאת אני".

העיניים שלי כבר לא יכולות לבכות.

"אני מצטערת. הזכוכית גרמה לי להבין", היא אומרת. "שמה שנשבר, לא חייב להישאר שבור. הוא יכול להתאחות. כמו הסנפירים של דג הזברה. הוא יכול לייצר סנפיר חדש, עור חדש, אפילו לב!", הידיים שלה זזות כשהיא מדברת. הפנים שלה זוהרים.

אני נשברת. "איך עשית לי את זה?".

"רציתי לעזור לך", היא נהיית עצובה. "כמו שאת תמיד עזרת לי. זה הכל עניין של חומרים, את יודעת? חומר אחד הופך אותך לילדה, וחומר אחר מחזיר לך ת'רגל".

"אבל מה עם הרוח?", אני שואלת. "מה עם כל הדברים שאמרת על הרוח ועל הנפש ועל רגשות?".

"האמנתי בהם", היא עונה. "אבל בסופו של דבר, הכל בא מפה", האצבע שלה על הרקה שלי. ידיים קרות על הלחיים שלי. "זאת עובדה". והפשטות הזאת עצובה יותר מהכל.

ני זוכרת יום אחד. היא אמרה לנו לצייר אנשים בצבע תכלת, שמיים בירוק כהה ועצים בלבן. העיניים שלה היו בהירות וילדותיות. היא חייכה.

אני מתרחקת אל הפינה של כלי הפיסול. כבר לא אכפת לי מכלום.

"אמא, תעשי משהו!", קוראת הנערה, אבל גם לבחורה היפה לא אכפת.

אני לוקחת את מוט הברזל ומניפה אותו באוויר. ואז אני מכה בזכוכית בכל הכוח שיש לי, בכל הכוח שנשאר לי מגיל שש עשרה הארור, המבורך. זרם אדיר יוצא מהאקווריום וסוחב אותנו. אני נסחפת. אני אין. אני רק ילדה. הבחורה היפה נופלת, ואני איתה. כולנו נופלים. אני מחבקת אותה. אני טובעת. ככה. פשוטה. אנחנו סירות שנואשות לסירות הצלה. אבל אני לא פוחדת.

וכל הדינוזאורים שמעשנים סיגריות, וכל הבובות, וכל הנערות עם הלק הכחול, וכל בנות הים שנושמות, וכל הילדים, הבוכים והצוחקים, החיים והמתים, וכל האנשים שיושבים על כיסא גלגלים, וכל הפדופילים שנרדפים למרות שמעולם לא פגעו בילדים, וכל הילדים שנפגעו מאנשים רעים שהם לא פדופילים, הם לא, וכל הבחורות היפות, וכל שברי הזכוכית, וכל הילדות שלא מתבגרות, ואני – כולנו נשברים לחתיכות ומתאחים באותו עולם.