ילדי הסודות מאת בר מכלוף

הדמות עמדה לה בחוץ בחושך המתבהר לקראת הבוקר. מבט קל בשעון, שלוש בדיוק, הזמן לזוז.  בעוד הצל המשתלב בלילה חצה את הרחוב אל עבר הבית שעליו צפה במשך היומיים האחרונים הוא תהה לעצמו שוב, כמו שעשה עשרות פעמים קודם לכן למה הילדה הזו? מה כל כך מיוחד בה? כששאל את אדונו, התשובה הייתה מעורפלת "היא…מיוחדת." אמר בקולו העייף בעוד שיערו הלבן נופל על עיניו.

חזית הבית הייתה אופיינית למשפחה נורמלית, לבנה, מקושטת בכתמי צבע שהעניקו לה הפרחים שלבלבו סביבה.

הוא חייך לעצמו, כמה נורמלי, הוא לא הרגיש נורמלי כבר המון זמן.

כל מה שהפריד בינו לבין הילדה כעת הייתה דלת האלון הכבדה, הוא שלף פגיון מחגורת מכנסיו ושבר את המנעול לגמרי. הוא בפנים.

הבית היה חשוך לחלוטין אך בזכות ראייתו המושלמת יכל לראות כל פרט קטן בבית החל בספות המרופטות וכלה בגרם המדרגות שהוביל מעלה, אל חדרי השינה. הוא צעד, שקט כמו רוח רפאים במעלי המדרגות הפגיון בידו, יש מטרד אחד העומד בדרכו להשגת המטרה, ההורים. "הדלת השנייה משמאל" מלמל לעצמו, תכניות הבית צפו בראשו. הוא פתח את הדלת לחדר שינה גדול. ארון ענק חלש על כל החדר ובסמיכות אליו נחו להם, שידת איפור, שידת לילה קטנה כדוגמת הארון, אפורים וחסרי ייחוד והמיטה בה נראו שני ההורים, עיניהם עצומות בשלווה שיערה של האם נשפך מן המיטה בגלים בהירים וראשו של האב היה קבור לחלוטין תחת השמיכה מעוטרת התחרה שעטפה אותם, מושלם.
הוא הושיט את ידו המחזיקה בפגיון קדימה עיניו התכולות בהרו בחשיכת החדר ואור כחול נוזלי למראה, נשפך מן הפגיון על המיטה, שואב נשמות, דרך מעולה למוות מהיר.
לאחר שנשמו את נשימתם האחרונה הוא יצא מהחדר בשלווה, עכשיו הזמן לקחת את הילדה.

 

ג'סיקה פקחה את עיניה והתיישבה במהירות ושיערה האדמוני נפל על פניה בגלים , שוב חלום בלהות, היא צריכה מים. בעודה קמה מן המיטה היא לקחה את החלוק שנח לידה, חלוק אדום ממשי שקיבלה לחג המולד מדודתה אנני. לא היה לה צורך בפנס, היא הכירה את הבית כמו את כף ידה. רגליה היו יחפות על רצפת האבן הקרה היא פתחה את דלת חדרה והתקדמה במסדרון זרוע תמונות משפחתיות בדרך אל המטבח שנמצא למטה.
ואז היא שמעה את הצעדים.
עיניה הירוקות נפקחו  לגמרי וקורי השינה נעלמו, מישהו נמצא בבית.
"אלו בטח אבא או אמא שקמו בשביל כוס מים, את סתם פרנואידית ג'ס." קול הצעדים נע אליה, חדר ההורים היה הראשון במסדרון, שלה היה בסופו. משהו פה לא הגיוני. פחד עלה בליבה של ג'ס. אני חייבת להתחבא, רק למקרה חשבה לעצמה בעוד הפאניקה בגופה גוברת ואז המחשבה עלתה בראשה, ארון המעילים לידה מקום מחבוא מושלם.

הארון היה חשוך לחלוטין, הדלת נסגרה באוושה קלה. ג'ס הורידה את אחד המעילים מן הקולב, הצעדים התקדמו. היא דחפה את המעיל מתחת לדלת כדי שלא יראו את האור הנובע מתוך הארון. היא מצאה את המתג בשניות והחדר הקטן הוצף באור.

 

הוא שמע תזוזה בבית וקול צעדים שקטים, הוא ידע שעלו עליו. נו טוב זה יותר מעניין בצורה הזו הוא האיץ את צעדיו "החדר הרביעי מימין" מלמל לעצמו שוב, קולו המחוספס ניכר כעת כשלא טרח ללחוש.

הוא פתח את הדלת בתנופה, חדר ריק, כצפוי.

הוא עצם את עיניו והושיט את ידו קדימה, קעקוע הכוכב שעל ידו זרח בנוגה כחלחל ופס הצטייר אל ארון המעילים בקרבתו "מצאתי" חיוכו המסנוור נמרח על פרצופו והוא מיהר לפתוח את הדלת היא בהתה בו באימה צרופה, הם תמיד עושים את זה, הוא גיחך.
"את באה איתי" אמר בפשטות

"לא…בבקשה…" נשימתה של ג'סיקה הפכה לקטועה

"זה לא נתון לוויכוח, האדון ביקש ממני להביא אותך אליו, את מיוחדת ג'סיקה יש לך סוד"

"סו-"
לפני שהשלימה את המילה רוח כסופה החלה לנשוב בחדר והאוויר נשאב באמצעו של המסדרון הרחב בעוד קרע נפער באוויר, פסי זהב השתרגו זה בזה ויצרו מעגל מושלם.
"אני לא חושב שאתה תיקח אותה איתך קורדיבר" אמר נער כסוף שיער ועיניים שיצא מתוך המעגל עטוי כפפה בעלת טפרים. וגלימה מלאה בצבע עיניו.
קורדיבר, אשר עמד יציב אל מול הרוח הטה את ראשו הצידה "מה אתה מצפה לעשות?" אמר ולפת את ג'סיקה בידה גופה היה רפוי ונע ברוח העזה, היא התעלפה.
"השאלה היא לא מה אני אעשה, אלא מה אנחנו נעשה"  גיחך הנער הכסוף. אחריו נכנסו מן המעגל עוד שני בני נוער בגילו לבושים באותה הגלימה אך בידיהם חרבות תאומות האחת כחולה והאחת זהובה.

קורדיבר קרע מעליו את הגלימה וחשף בגדים קלים, גוף מקועקע ושיער שחור וקצר "אתם חושבים שתוכלו לעמוד מולי, הא!" הוא הושיט את ידו וקעקוע נמר החל לנזול מידו אל הרצפה, בן רגע נמר דיו קם לתחייה עיניו אדומות בוהקות אל עבר האויבים
הנער הכסוף הביט בנערים האחרים "אני אטפל בנמר ובקורדיבר, קחו את הילדה מכאן"
"בהנחה שתצליחו" גיחך קורדיבר.

מבטם של השניים הרצין, שניהם קרעו בחרבותיהם את האוויר אור זהוב כחול שטף את החדר והם נעלמו.

קורדיבר התרכז, נשק משגר, נחמד. אך מאוד קל לאיתור.
הם באים מימין, הולכים ישר על הילדה, מעניין.
הוא נע אחורה בעוד הנער הכסוף עומד משסע ובלהבים של רוח  את הנמר שזה יצר.

אחד מהם עמד מאחוריו, לא אפשרי, הם היו אמורים להופיע מימין! הוא הרגיש את הלהב הלוהט כורת את ידו שאחזה בילדה, הכאב חלף בו, הם נעלמו שוב והפעם לא הופיעו מחדש.
כאב אחז בראשה של ג'ס ועיניה נפקחו לאיטן, היא הייתה על מיטה נוחה להפתיע ותקרה מעוטרת בפיתוחי עץ מורכבים נחה מעליה

זו לא המיטה שלה או החדר שלה, איפה היא?

"אני…רואה שקמת…" אמרה ילדה שישבה על כיסה סמוך בקול מבויש, היא הייתה סמוקה ושיערה הסגול אפף את פניה כשהשפילה את מבטה.

"איפה אני?" שאלה ג'סיקה בקול מבויש לא פחות

"בבית החולים שלנו, הביאו אותך לכאן אחרי שצייד ניסה לקחת אותך ולגנוב את הסוד שלך."

"צייד שניסה לגנוב את הסוד? מה קורה כאן? מהו סוד?"
"את עוד תגלי כשתדברי עם שאנון, היא המדריכה הראשית כאן" הנערה קמה מהחדר וג'ס שמעה התלחשויות מבעד לדלת. לפתע נכנסה אישה גבוהה וסמכותית למראה שיערה השחור היה מתוח בצייתנות ואסוף באחורי ראשה, אך מבטה בעל עיני השקד היה חם ומזמין.

"אל תשאלי, אני כבר יודעת מה את רוצה לשאול אז אני פשוט אענה, הסוד שלי הוא קריאת מחשבות.

את הגעת אלינו עם האחים ג'וסף וג'ונתן או ג'ו וג'ו בקיצור, האדם שניסה לתפוס אותך הוא קורדיבר, חייל בדרגה גבוהה של האדון השלישי של לירנה, ארץ מקבילה לזו שלנו הארץ גוססת בלעדינו ילדי הסודות אז הוא משקיע כל מאמץ בכדי לכלוא אותנו ולשעבד את כוחנו  לארצו.

הסוד…הוא מעין מתנה, יכולת על טבעית שנשמרת בתוכך עד שאנחנו מוצאים אותך ומוציאים את חתימת הקסם שלך בעזרת הלחש שלך, אותו את תגלי לבד.
אנחנו ילדי הסוד, מונעים מן האדון השלישי לאחד את העולמות ולשעבד את עולמנו שלנו, כרגע את נמצאת בניו יורק, אני לא אספר לך איפה כדי שלא תנסי לברוח או להזעיק משטרה.
עדיף לך לדבוק איתנו אחרת האדון השלישי יהרוס אותך, כבר ראיתי אותו עושה זאת בעבר."
ג'סיקה ישבה במיטתה כעת "זו חייבת להיות מתיחה, זה לא קורה, מה עם ההורים שלי הם ידא-"

שאנון קטעה אותה במהירות "הם מתים, קורדיבר הרג אותם כדי להגיע אלייך"
ג'סיקה נראתה כאילו חטפה אגרוף "אני…אני לא מאמינה לך…"
המפקדת הראתה לה את התמונות.
אף אחד לא נכנס לחדר בעוד ג'סיקה מתאבלת על הוריה.
צלחת אוכל הונחה ליד הדלת מדי כמה שעות. היא תמיד נשארה מלאה. לאחר 19 שעות של בכי ושינה טרופה ג'סיקה החליטה להסתלק. הכל פה מטורף מדי, מה אני עושה כאן. חשבה לעצמה עשרות פעמים, כמעין מנטרה קבועה.

היא קמה על רגליה, מתנודדת אל עבר הדלת כאשר פתחה אותה חרישית ראתה את הילדה ישובה על כיסא עץ, עיניה אדומות מבכי וראשה שמוט למחצה.
היא הפנתה את ראשה אל ג'סיקה "הוא מת. הוא קרע אותו לגזרים, כשהוא הציל אותך, פין…מת."
המילים ינקו את האוויר מריאותיה, הוא מת כדי להציל אותה. רעיון הבריחה נראה רחוק היא חיבקה את הילדה שלא הכירה וטמנה את ראשה בידיה, מנחמת אותה בלחישות.
"המדריכה הראשית רוצה לפגוש אותך" אמרה הילדה אחרי שהתנתקו מן החיבוק.
היא הושיטה את ידה ומעגל זהוב מושלם נוצר בקיר קרוב, "הוא יוביל אותך ישירות אל המשרד" הילדה משכה כמה פעמים באפה "אגב, קוראים לי אמבר." ואז ג'סיקה עברה במעגל ללא ברירה, אם היא רוצה לצאת מהמקום הזה.

המדריכה הראשית ישבה על ספה אדומה כיין במשרד לבן לגמרי, לבושה בחליפת מנהלים שחורה שתאמה להפליא למידותיה, שיערה עדיין היה אסוף על עורפה.

"אני מבינה את הרצון שלך לעזוב, אך בחוץ, העולם מסוכן ועוין לך ללא הכשרה את עוד תיהרגי, הציידים תמיד יעקבו אחרייך אז אני אמליץ לך להישאר" אמרה לפני שג'סיקה הספיקה לבטא את תחילת הבקשה שלה.
"צאי מהראש שלי"
"תיאלצי להכריח אותי" ענתה שאנון ומבט משועשע עלה על פניה.
"איך?"
"פשוט, תכריחי אותי."
ג'סיקה שקעה בתוך עצמה, המחשבות שלה רצו סביב, היא ניסתה לכלוא אותן, לפי מבטה של המדריכה היא לא נוחלת הצלחה רבה."
רעיון עלה בראשה לפתע, היא החלה לדמיין חומה שחוסמת את הגישה לראש שלה, פניה של שאנון התעוותו במאמץ. "יפה, רואים שאת שייכת לכאן, רק ילדי הסוד יכולים לחסום את הכניסה שלי, לך זה בא ביתר קלות את מיוחדת."
"אני מניחה שלא תתני לי לצאת מפה."
"לא."
"נהדר, בשביל זה באתי לכאן?"
"לא רק, את תיאלצי לעבור כמה מבחנים כדי שנוכל לשחרר את החותם שלך ולגלות את היכולת שלך".
"אני לא מאמינה בזה, אבל אוקיי" ג'סיקה נאנחה.
המדריכה קמה וקראה "ארתור, גש לכאן!" נער בן אחת עשרה לכל היותר הופיע בדלת "כן גברתי?" אמר, עיניו הירוקות בהקו מבעד למסך עבה של שיער בלונדיני וסמיך. "אבחן אותה" היא הביטה אל ג'סיקה.
ארתור ניגש במהירות אל ג'סיקה נטל את ידה, עצם את עיניו ופלט "אין לה יכולת אחת. למעשה אני לא חש בחותם אלא רק בשתי יכולות משוחררות".
המדריכה נראתה נרגשת.
"שמת לב למאפיין מיוחד שיש לך, דברים בלתי רגילים שאת יכולה לעשות?" שאל הילד בטון מבוגר לגילו.
"אמ…" היססה ג'סיקה. "יש לי שמיעה וראייה טובות וחדות, אפילו בחושך או כשישנו קול ממש נמוך"
חיוך עלה על פניו "חושי- על עוד משהו?"
"לא שידוע לי" ענתה לו באותו הטון, זה לא הטריד אותו.
אוקיי, יש לנו עוד יכולת אחת לגלות, היא תופיע מעצמה" התערבה המדריכה.

עכשיו, מאחר ואת לבושה באותם הבגדים כבר ימים, החדר שלך והמקלחת מוכנים בשבילך, בגדים מחכים לך שם. תיהני. ארתור, הובל אותה" הוסיפה.
בעודו מסמן לג'סיקה לבוא עימו יצא ארתור מן חדר בהליכה מהירה בעודם עוברים ברשת מסדרונות וחדרים עצומים וקטנים, כולם משדרים עושר ויופי; ספות, עור עיטורי עץ, מדפים מלאי ספרים, ציורי שמן מדהימים, כל זה העסיק את מוחה היו שם ילדים מכל גיל אפשרי ואפילו כמה מבוגרים, בעודה שואבת את כל זה פנימה נתקלה בארתור שעצר אל מול דלת צחורה בעלת ידית ארד הוא הוביל אותה אל חדר פשוט באופן יחסי, מיטת קומתיים, שני ארונות, מדפי ספרים ושולחן עבודה עליו ניצב מחשב נייד.
בקומה העליונה ישבה אמבר.
"הו, היי אמבר" אמר ארתור "מסתבר שג'סיקה תישן איתך באותו החדר, אתן מכירות, אז אני אשאיר אתכן לבד" הוא יצא וסגר אחריו את הדלת, צעדיו המהירים נחלשו ככל שהתרחק.
"היי ג'סיקה" אמרה אמבר.
"היי" ענתה ג'סיקה.
"המדריכה ביקשה ממני להודיע לך שהמקלחת משמאל" ענתה אמבר בתשובה והמשיכה בשתיקתה הרועמת.

ג'סיקה הביטה, דלת הייתה שקועה בקיר, לכן לא שמה לב אליה קודם.
"המפקדת אמרה שיחכו לי בגדים חדשים." היא החוותה על החלוק שלבשה ועל הפיג'מה הקצרה תחתיו.

"הם במקלחת." לחשב אמבר.

בעוד שליבה כבד עליה היא נגשה אל המקלחת, זרם המים שטף ממנה את כל המאורעות מהימים האחרונים, תמונות של הוריה צפו לנגד עיניה, היא נתנה לעצה לבכות מעט אך עצרה את עצמה כדי שלא ישימו לב שבכתה.
הבגדים נחו על כיסא, בגדים תחתונים חדשים, שמלה אדומה וקצרה שהתאימה לה בדיוק ונעלי אולסטאר שחורות שהתחבבו עליה להפליא.
כשהיא יצאה אמבר לא הייתה בחדר, לכן היא החליטה לצאת לסיור. כאשר פתחה את הדלת שאנון חיכתה לה שם. "בואי, הגיע הזמן להתאמן" היא אחזה בידה ושוב הן עברו במבוך של מסדרונות מרהיבים. "אימונים?" שאלה ג'סיקה לאחר שצעדו כשתי דקות.
"את חייבת להישאר בכושר ולחדד את הסוד שלך."
הן המשיכו ללכת. לאחר דקה הן הגיעו לחדר גדול, חציו הוקדש לחדר כושר משוכלל וחציו השני היה המלא בכשניים עשר בני נוער שריחפו, הרימו דברים בכוח המחשבה, וכאלו ששכפלו כדורי מתכת בקצב.
"חציו של החדר מוקדש לאימון הסודות", שאנון החוותה בידה, "והחצי השני חדר כושר, השתמשי בהם ככל שתרצי."
ג'סיקה לא שאלה שאלות, היא ידעה שזה יהיה מיותר.
היא החליפה לאימונית שחורה שמצאה בתא עם השם שלה במלתחת הבנות.
היא התאמנה כדי להרפות מעצביה ומהעצב, את הכל היא הפכה לאנרגיה טהורה, היא ניצלה אותם והתאמנה שעות.
היא חזרה לחדרה על ידי הנחיות מאנשים שנכרו בדרכה.
אמבר עדיין לא חזרה.
עברו להם שלושה ימים, היא התרגלה להיעדרותה של אמבר, שאנון הופיעה שלוש פעמים ביום כדי להוביל את ג'סיקה לארוחה ואירחה לה לחברה. בשאר זמנה ג'סיקה התאמנה, קראה ועשתה כל דבר כדי לא להשתגע, בהדרכתה של שאנון, שלקחה אותה כפרויקט אישי היא חידדה את הכישרון שלה, היא יכלה לראות החשכה גמורה ולשמוע אדם לוחש במרחק של שלושה חדרים ממנה.
יום אחד היא מצאה את אמבר מחכה לה בחדר.
"אני חייבת לספר לך את זה, אני יודעת שזה אולי לא מוצדק שאני נעלמת ומתחמקת ממך אבל האמת שאני עושה את זה כדי לשכוח, כל פעם כשאני רואה אותך הלב שלי נשבר מחדש,

בהתחשב בעובדה שבגללך פין מת.
"א…ה…" המילים האלו חבטו בה.
"הוא יצא להציל אותך, הוא מת, חשבון פשוט" הילדה הביישנית נעלמה ושכבה של קרח הייתה על קולה.
"אני ממש ממש מצטערת, אני…" דמעות עלו בעיניה של ג'סיקה, היא כבשה אותן.
"אני יודעת שאת מצטערת, גם אני הוא היה כמו אח גדול בשבילי, הוא הוציא אותי מבית היתומים הנורא והביא אותי לכאן, עכשיו הוא איננו" קולה של אמבר התעמעם ודמעות בגודל מטבע נפלו מעיניה.

ליבה של ג'סיקה קמל לאיטו למראה דמעותיה "אני אהיה כאן בשבילך, אם זה עוזר".
שתיהן הפסיקו להזיל דמעות אחרי מספר שעות, וג'סיקה ידעה שהיא רכשה לעצמה חברת נפש.

 

פיצוץ נשמע ברחבי המבנה. עיניה של ג'סיקה נפקחו באחת וליבה צנח בקרבה.
בחדרן עמד אדם בגלימה שחורה והביט בה.
כאשר התמקדה בעיניו בעזרת הסוד שלה היא ראתה זוג עיניים סגולות מביטות בה בחזרה, אך הוא לא הגיב.
היא הביטה אל אמבר, גם היא הייתה ערה.
ואז ידה נשלחה קדימה, שער נפער ברצפה תחת עוטה הגלימה ושלח אותו אל יעד לא ברור.
"אנחנו תחת פלישה" אמרה אמבר ואז ההלם פגע בה במלוא עוצמתו.
"האחרים!" היא לפטה את ידה של ג'סיקה וזינקה אל תוך שער חדש שיצרה בקיר למולן.
הן הופיעו בקומה הראשונה. כולם התגודדו סביב נקודה מסוימת, וכשהתקרבו אליה הם ראו אותו.
זה היה ארתור. הוא שכב בתוך שלולית עמוקה של דמו שלו. פתק הונח על גופתו.
"מסרו אותה לנו או ששאר החניכים יסבלו"
ליבה של ג'סיקה צנח בקרבה, אמבר בהתה בה "ג'סיקה, הפתק…מדבר עלייך"

 

שאנון, שהגיעה לזירה שניות אחריהן הביטה בג'סיקה במבט חמור ומוכה יגון "ג'סיקה…אני…אני מצטערת אך את מסוכנת לנו. לכולנו. הציידים יודעים על מיקומך כעת, הם רוצים בך יותר מכל.
בילינו יחד ימים טובים, אך אני לא מעוניינת לאבד חיים של ילדי סוד אחרים בנוסף לארתור בשביל חייה של אחת, גם אם היא אחת המיוחדות שאי פעם עברה בשערינו." חיוך קטן הופיע על שפתיה של המדריכה.
מבטה של אמבר נח על המדריכה הראשית "את לא יכולה לעשות את זה! מגיעה לה אותה ההגנה שמגיעה לכולנו!"

המדריכה שלחה באמבר מבט רווי צער "אני חייבת לעשות זאת, לטובת כולכ-"
"אני אלך" קולה של ג'סיקה היה צרוד מהלם "רק הראי לי את הדרך החוצה אמבר, בבקשה."
דמעות עלו בעיניהן של ג'סיקה ואמבר כאחת "את לא חייבת ללכת, את-"
"אני חייבת, הראי לי את הדרך החוצה." ציווה קולה הסדוק של ג'סיקה.

 

אמבר הושיטה את היד ושער זהוב נפער והציג את רחוב מגוריה, היא צעדה לתוכו ונעלמה מחייהם לנצח.
האמנם?