11 – עיניים לבנות

כשהאביב חלף, הגיע החורף. ארץ ללא קיץ, וללא שמש. שתי עונות בלבד, חורף ואביב.
 היא התכסתה היטב בפוך שלה, מאזינה לקול השעון הקטן שעל הקיר, מדמיינת איך הוא נראה אחרי כל כך הרבה שנים שכבר לא היו עוד. בטח צהבהב יותר. ועתיק. הרבה יותר עתיק. עם שכמותה הגיעו עד החלומות. את הדמיון התקשו לנטרל.
 היא צפתה בטלוויזיה, אך משנמאס לה, כבתה אותה במוחה. זה לא היה קסם, אלה היו המשקפיים התלת-ממדיים שהממשלה חילקה. "בריאים לך, לסביבתך, ולמען תקינות ילדיך," היו מפרסמים בחסויות שרצו על גבי העדשות.
 השעון תיקתק חזק יותר. עושה בה את הקסם הישן של הרגש. זה היה הקול היחיד שהיא עדיין ידעה לזהות כאהבה. כבר לפני שנים, כשעוד היו שנים, הממשלה הודיעה על צו חדש, ובו נדרשו למסור את כל השעונים לממשלה. היא ידעה שהיא שונאת את זה, וזה נותר חקוק בה יחד עם התקתוק. אז, כשהחליטו ש"אזרח טוב חי ללא זמן", והיא מעולם לא הבינה את הדרישה הזו. איך היה תדע לאן עליה ללכת ומתי?
 שמרה את השעון אצלה. מסתירה אותו מכל האחרים.
 זה לא היה פשוט. גם מנעולים היו אסורים בתקנוני הממשלה החדשה. כל החדרים היו פתוחים בפני כולם. "בממשלה החדשה אין עוברים על עשרת חוקי לוחות הברית," פרסמה הממשלה, כשאספה מכולם את המנעולים. ובאמת לא עברו על החוקים. לא היה בשביל מה.
 לא היו בתים יותר. לכל אחד היה חדר. אם היה זה זוג, היו מרחיבים להם את החדר לפי מספר הילדים שנולדו. רק שני ילדים מכל מין הורשו להיות בחזקת כל משפחה. השאר היו הולכים לאזורים השונים. כך הסירה הממשלה מעצמה את הילדים היתומים, או הרבים מדיי. אף אחד לא ידע בוודאות לאן הילדים האלה הלכו. אבל, משום מה, גם לא היה לאף אחד ממש אכפת. המשקפיים ביטלו רגשות שוליים כמו רגשות אימהיים או רגשות בכלל.

 היא הידקה את הפוך לגופה. מתעלמת מרזונו. הרעב לא פקד אותה עוד, וגם הצמא דיי נעלם. אבל הפוך, שלא כגופה, היה שם. לגעת בו. לחוש אותו על עורה. והוא גם היה ייחודי. אולי בגלל שהיה עשוי מאריג ממוחשב. זה היה חדשני, כשחולק, וגם היא, ככל האחרים, דרשה לעצמה אחד כזה. אז, כשעוד לא ידעה באיזו תחושה של קרירות יחזיר לה. היא התגעגעה לפוך הישן שלה, שנזרק אי-אז לפחי המחזור. "החדש יענה על הכול," הייתה הסיסמה שעימה פתחה הממשלה כל צו. החדש יענה על הכול, מלמלה בצייתנות במין עכשיו שנמשך ללא-גבול, וחשה, בכל זאת, מין צמא.   
 השעון צילצל. כשהממשלה הוציאה את הצו הראשון שבו חל איסור על הזמן, היא הייתה חייבת למחוק את הספרות. משום כך השעה לא הייתה חשובה. ממילא היא לא הייתה נכונה. רק דבר אחד היה ברור: הצילצול הזה מנע מן הממשלה לקחת ממנה את כל הזמן. הוא עדיין היה שם. אי-אפשר היה להעלים אותו. ועכשיו למשל תבע ממנה לקום ולשתות…
 חוץ מהמיטה הממוחשבת, החדר שלה היה ריק. כבר לא היה דבר מוחשי בעולם. הכול היה פנטזיה אחת, רבת-ממדים, ואפילו הנשימה הייתה מתעתעת. מזמן, מאז שהזמן נלקח, היא חשדה שהיא בכלל לא חיה. כנראה פנטזיה של איזו אישה אמיתית.

 המשקפיים החליפו הכול. לא הייתה צריכה לעשות כלום, המשקפיים עשו במקומה. מחשב אחד גדול על העיניים. היה אסור בתכלית האיסור להוריד אותם אפילו בלילה. כבר היו כאלה שנהרגו מהסקרנות.
 היא לא ראתה עוד את העולם בעיניה. עולמה היה מכוסה במשקפיים.
ושוב לא ידעה בת כמה היא. זה לא היה חשוב. "כולכם בני אותו האביב והחורף," שדרה הממשלה במסרונים שעל-גבי העדשות.
 כולם היו נראים אותו הדבר, ושפתם זהה. המשקפיים ביטלו את התקשורת האישית. "אין כמו היחסים הווירטואליים," המסרון הזה הגיח כל אימת שהיו כשלי תקשורת טכניים, וכל המשקפיים מלאו בחייכנים עם הסמל הממשלתי. "זה לא יכול להיות, זה בוודאות! אנחנו תעתוע," נהג בעלה לומר… 
 אם רצית להתחתן, היית צריך את אישור הממשלה לעובדה שאתה כשיר לנישואין. הממשלה כבר הייתה מוצאת את המחצית התואמת לך, או מאשרת את הבחירה שלך מתוכנות ההיכרויות של הממשלה. הכול התנהל באישורים.
לא. לא הכול. הרעב או הצמא נותרו בידיה. אבל כדי להשביע אותם נדרשה לאישור שרק ספרותיו היו שונות. אולי בגלל זה דעך הרעב? ואף על פי כן, כן דגדג לה צמא בגרון בעכשיו-עכשיו שלה. היא דפדפה עם עיניה במשקפיים, מחפשת לרכוש תה. תה, תה… טופס 1101150. המשקפיים לא הכזיבו בקטנות.
 היא הלכה בעיוורון. עוצמת את עיניה לכיוון אשנב הבקשות בחדרה, ורגליה נישאות מתוך מנגנון עייף של שעמום. "1101150 לא-כשיר", הפעילו המשקפיים את ההגנה העצמית שלהם, שבים ומתרים בה לפקוח את עיניה. היא התעלמה מהצפצוף העדין המדכא, ואספה את הכוס מן החשיכה בידיים רועדות. כמה מתוקה הייתה החולשה פתאום. כמה זריזה הייתה הכוס להישמט מבין ידיה.
 צליל ניפוץ ולחש הנוזל הנשפך נשמעו ונשמעו. חיוך אמיתי, כזה שכבר זמן רב לא חייכה, פשט בפניה. משהו אמיתי התרחש עכשיו. לא הזוי. ולא ווירטואלי. תרחיש טבעי, ובו כוס מתנפצת אל הרצפה הקשה.
 עמדה, קפואה מתמיד, בתוך החיוך. יובלות מאז שהפנים שלה הביעו רגשות. לא היה צריך. המשקפיים דימו הבעות "בלי להתאמץ, חיים קלים." ולפתע פתאום החיוך הזה. שלה. הטבעי. המתפרץ. שהיא משלמת עליו ב… במה?
 
 גם כסף לא היה יותר. את כל העבודות עשו במשקפיים. לא תאונות, לא שריפות, לא מחלות. היו כאלה שחיו שנים על גבי שנים, אפילו בלי לדעת. אבל מה זה שנים? יום דמה לקודמו.
 אומנם המשקפיים תמיד הראו מזג אוויר נעים. אלא שהטבע היה חזק מזה. כשעברה לפעמים ליד פתחי האוורור בחדרה, עורה סמר. במעומעם עלו בה תמונות כחולות מטפטפות, או מרחבים לבנים עד מחנק. אז הייתה בודקת את המשקפיים. הכול היה תקין, והמסרונים שבתחתית הבהבו בצבעים ששבו והרגיעו את עורה. מוליכים אותה אל השינה.
 עוד 'פעם' הבזיק-חלף במוחה. הרגע היחיד שעוד נהנתה ממנו פעם היה לישון. אבל גם החלומות הטבעיים נגזלו ממנה. הם לא נחשבו למותרים. הממשלה דרשה לדעת מה היא חולמת, או מה היא מזמינה לעצמה לחלום. לכן עבדו מיטב החוקרים על המשקפיים, עד שהצליחו לעצור את החלומות. מאז צריך היה להסתובב איתם תמיד. לא להורידם לעולם. החלומות שלה הפכו לתקינים. מאושרים על-ידי הממשלה. נשאר רק הדמיון, וגם הוא בגלל שהייתה זקנה מדי. מהימים ההם. אבל גם הדמיון, כמו הרעב והצמא, הלך ודעך. והחל לה מין מנהג להצמיד את צדי המשקפיים לצדעיה, עד שכבר החלו לכאוב.
 לא, היא כבר לא הייתה צעירה; צעירה כבמילון ההוא, המחוק… היא לא הצליחה להיזכר בתקופות שלה כילדה. תקופות אמיתיות ומאושרות שנלקחו ממנה, או שחלפו כצללים בין המסרונים. ואולי היו אלה הפרעות-הקליטה של הדמות שהזתה אותה? היא חיה בכלל?… היא הרימה את ידיה הכחושות לעיניה. בעלה נפטר בעכשיו-ההוא, ולא היה לה מושג היכן הם ילדיה. הם נעלמו מהרגע שהפכו לבוגרים. זה כן היה בוודאות.

 כבר כמה ימים, או שנים, אין לה מושג, הופיעה הודעה קטנה במרכז העדשות;  מלווה בצליל הרמוני במיוחד: "יש אישור ממשלתי להוריד את המשקפיים, יש אישור ממשלתי להוריד…" נכתב שם. היא התעלמה ממנה, יודעת טוב מאוד מה זה אומר. אבל לא הייתה מסוגלת יותר, רצתה לראות את העולם עוד פעם אחת בעצמה, לשתות את התה שלה מבלעדי המשקפיים. סתם תה. כהה, מתוק, שיחלחל בגרונה, ויחמם את מעיה.
 "טופס 1101150" הספיקו להבהב העדשות בטרם הורידה אותם מעיניה… שהיו לבנות לחלוטין. היא לא ראתה דבר! מבלעדי המשקפיים… מבלעדי המשקפיים אין לה יכולת ראייה! שאבו ממנה את הראייה! פורצת בבכי, נפלה שברי אדם על הרצפה. זיכרונות שהמשקפיים הדחיקו ממנה, שבו ועלו בבת אחת, יחד עם כל התחושות האנושיות שהציפו אותה, הטביעו אותה. החלה לצווח כלא יודעת מה תעשה בכל זה. כן, היא חיה, וזה היה קשה מדיי. מכלום ווירטואלי, לסערת רגשות ורגשות ורגשות. היא תפסה בראשה, שערותיה הבודדות נשארות בידיה.

***
 "אלפא, ראית אותה? ממש שלד." אמר אלפא לאלפא שהרים את הזקנה מהרצפה. "הצבועים" קראו להם, וזו הייתה עבודתם. לסלק את הנבלות מהאדמה, ולתת את החדר לעיוור חדש.
 לצבועים לא היו משקפיים, הם ראו את העולם כמות שהוא.
 "טוב זה רגיל, זה מה שקורה אחרי שמורידים אותם, 'תה יודע," צחק אלפא,  שופך נוזל שקוף על הארץ, ומתרחק מהאזור.
 "כן… אבל, משום מה, זה מעצבן אותי כל פעם מחדש," השיב לו אלפא, והפעיל את מערכת השאיבה האוטומטית שבלעה את שברי הזכוכית.
 "נו טוב, זה לא שאפשר לעשות משהו," צעק עכשיו האלפא שחבש כובע עם ציור של נשר. הוא היה קפטן החבורה. הצבועים היו הילדים שהממשלה לקחה לעצמה; אלה שנולדו במשפחות עם יותר משניים, או אלה שנולדו פגומים.
 "עם כל הכפתורים שלהם, אנלא' בטוח…" פקפק האלפא הנחות שכיבה את המערכת, והחל לאסוף את העצמות שלא התעכלו מהחומצה השקופה אל תוך שקית המיחזור.
 "אלפא! שלא ישמעו אותך!" לחש הקפטן באיום, מסתכל מצד אל צד. האנשים שהרכיבו משקפיים לא ראו את מיליוני המצלמות והמיקרופונים הזעירים שנשתלו בכל מקום בחדרים, ומחוצה להם. "ותיזהר, למה אני גם יכול להלשין, ת'יודע," הוא הוסיף לעברו ברוע, וניקה עם מטלית מיוחדת, נוגדת חומצה, את האזור.
 "כן קפטן," אמר הנחות, ויצא מהחדר הלבן אל תוך הלילה.
 הקפטן בדק אחרון את הדירה, כשלפתע שמע את התיקתוק. הוא פקח את עיניו בתדהמה.
 שעון קוקייה, חום ומעוטר, כמו פעם, היה תלוי על הקיר החשוף. ספרותיו היו מחוקות כנדרש. רק המחוגים החלודים רצו זה אחר זה בעקשנות. הוא הוריד אותו מהקיר בידיים לא-בטוחות, מתעלם מהלחות שצצה בעיניו.
 "שעון…," לחש ברוך, נושם את העץ הישן לעומק ריאותיו. אחר-כך התבונן סביבו בפחד, לא מבין איך הממשלה לא הרגה את הזקנה כבר לפני שנים. מישהו במערכת התרשל כהוגן בתפקידו. נותן לעונות השנה לרדוף זו אחר זו כסדרן, גם בחושך המוחלט. המאבק בין המדומה לבין המציאות לא-נגוז. אבל על השאלה איזו מציאות הייתה זו, לא מצא עכשיו זמן להרהר. הדקות שלו היו עניין של הישרדות.
 הוא הפסיק את תיקתוק השעון, טמן אותו במעיל הניילון שלו, וסגר אחריו את הדלת.
 "מה עשית שם כל-כך הרבה זמן?!" תמה האלפא הזוטר; מריח בחושיו המגורים שהוא יכול להפיל את הקפטן. ככה הם חונכו, לשאוף גבוה ולדרוך על אחרים. אין יחסי-אנוש. אין חברויות. אדם לאדם צבוע.
"לא עניינך, ממשיכים אל העיוור הבא," הורה הקפטן בקול מתכתי, והידק את השעון אל חזו. הניילון רשרש מעט תחתיו. החורף נהיה ארוך יותר משנה לשנה. כאילו גם האביב ויתר.