11- צלקת

 

המבטים שננעצים בי כבר הפכו לדבר שבשגרה. אני חוזרת בראשי על ההוראות שקבעתי לעצמי ומריצה אותן שוב ושוב, פעם אחר פעם. "תפסעי בבטחה ואל תשפילי מבט. תנסי להתעלם מהקולות של האנשים שמסביבך". הפעם לא שמעתי את הקולות, הם התפוגגו בחלל האוויר. "תמצאי שולחן פנוי בסוף הכתה ותשתלבי ברקע". מצאתי בלי בעיה שולחן פנוי, אפילו שהכתה הייתה קטנה כל כך. יום אחד אני אעזוב והם לא יכירו אותי, כמו צל חולף על רקע יומם. אולי הם אפילו ישכחו מעצם קיומי, כאילו לא הייתי כאן מעולם, פיסה של זיכרון רחוק בין מציאות לדמיון.

                                                              *****

החיים שלי מורכבים מעשרים וחמישה בתים. עברנו לבית מספר עשרים ושש אתמול בבוקר.

עזבנו מושב צפוני מרוחק לטובת תל אביב הסוערת והגועשת, מקום יחסית מסוכן בשביל אחת כמוני.

כמו תמיד, היינו חייבים לעזוב מהר, כמעט במנוסה. אבא שלי מצא מקום עבודה חדש ואני נרשמתי לתיכון הזה, תיכון ממוצע עם אנשים ממוצעים. גרנו במושב במשך שנה שלמה. אחרי שהתרחשו שלוש רציחות בחודש אחד וירד מבול באמצע הקיץ שהרס חצי מהשדות של הכפר, המעבר שלנו ללא ספק היה בלתי נמנע. התיישבתי בהיסוס מה במקום המרוחק ביותר שמצאתי והסטתי את הפוני החדש שלי על פני.

אסור שאף אחד יראה את הצלקת, שצורתה קו אלכסוני וממוקמת במרכז מצחי. אני רוצה להיות בלתי נראית אבל לא מושפלת. לא אוכל לסבול שוב את המבטים, את השאלות. תמיד ידעתי שאני חייבת לשמור על עצמי, גם פנימית וגם חיצונית. הצלקת התחילה לכאוב ושפשפתי אותה, אפילו שידעתי שהשפשוף מגביר את הכאב. התעלמתי מקולה המונוטוני של המורה ומן הכאב החד ושקעתי בהרהורים.

הבנתי בפעם הראשונה בחיי שאני שונה לפני עשר שנים. עד אז חשבתי שאני סתם ילדה גבוהה במיוחד עם צלקת מכוערת על המצח, שאף ניתוח פלסטי לא יצליח להוריד. אני זוכרת את הרגע שבו הכדור נזרק לכיווני ונפלתי על הקרקע בחוזקה. כולם התגודדו מסביבי כי הם היו בטוחים שהתעלפתי.

הדם התחיל לרדת וכיסה את רגלי לאורכה ובמרכז הברך שלי נפער פצע עמוק. אט אט נדמו הקולות שסגרו עליי ואת מקומם תפסה דממה מורטת עצבים. כשהשקט נפסק, גיליתי שלא נשאר זכר לפצע ושהעור שלי התחדש בעצמו תוך שניות ספורות. כולם הביטו בי המומים, משותקים, דרשו הסברים, אבל לא ידעתי מה לומר להם. הייתי בת שבע וחשבתי שהפצעים של כל האנשים מתרפאים כך במהירות.

באותו היום ההורים שלי הסבירו לי שלגוף שלי יש מנגנון יוצא דופן שגורם לעור שלי לרפא את עצמו, והם השתמשו בהמון מונחים רפואיים בלתי מובנים. ידעתי מתי אימי משקרת כי עיניה המושפלות הסגירו אותה, אבל לא רציתי להביע את חוסר האמון שחשתי ובכך להגביר את צערה. ההצקות באותה תקופה היו מגוונות ובלתי נסבלות. כינו אותי "יצור", "מוזרה", "לא נורמאלית", ואני שתקתי, אך בלילות מיטתי התמלאה בדמעות. לא ידעתי שכל מי שילעג לי יבוא על עונשו. האחד שבר רגל והשני חלה במחלה קשה. אז ידעתי שאני זורעת הרס בכל מקום שאליו אני הולכת ולכן החלטתי לאטום את עצמי בפני העולם. כעבור שנתיים עזבנו את המקום ההוא ומאז החלפנו בית ומקום מגורים כל כמה חודשים. במוחי הילדותי חשבתי שאם איש לא יצליח להגיע אלי אף אחד לא יפגע. אני מושכת אסונות ובכל פעם שהם כמעט משיגים אותי אני עוזבת ולוקחת עימי את ההרס למקום אחר. הוריי תמיד העניקו לי אהבה ללא תנאי ונתנו לי כל דבר שבו חשקתי. אני לא הצלחתי לקבל את מי שאני, אבל הם קבלו אותי וגוננו עליי ועל כל השיגעונות שלי. הצלצול נשמע ברקע והעיר אותי מהמחשבות שהציפו אותי. קמתי מכיסאי באיטיות וקול גבוה שנשמע מאחורי הוציא אותי משלוותי. "היי אוריה". נערה ג'ינג'ית ויפה פנתה אליי וסקרה אותי במבט מהיר. היא חייכה חיוך מבהיק שיצא תחת ידו של רופא שיניים ובעיניה החומות היה ניצוץ של טוב לב. בכל כיתה יש מישהו כזה, שמנסה להיות נחמד אל התלמידים החדשים. "אני אלה, מה קורה?". "סבבה", השבתי בנונשלנטיות, אפילו שבתוך תוכי הייתי לחוצה נורא. "באה לשיעור ספורט?",היא שאלה נמרצות. "כן". השבתי בהיסוס. "אבל…אני אשב בצד, יש לי פטור משיעורי ספורט". "כיף לך!". היא אמרה בעליצות וגררה אותי לאולם הספורט ביחד עם חברותיה. להפתעתי, השיחה זרמה בקלילות. סיפרתי להן על הכפר שממנו באתי ולכמה דקות הרגשתי לגמרי נורמאלית. "את נורא גבוהה", אמרה אחת מהן, בעלת שיער חום כהה ועיניים מלוכסנות. "מה הגובה שלך?". "מטר שמונים". עניתי והסמקתי קלות. הגובה שלי גרם לי להראות עוד יותר מגוחכת בעיני עצמי. אפילו שאני יותר גבוהה מכולם בראש, אני עדיין משפילה את מבטי. עזבתי אותן ליד המלתחות ונתתי למורה פתק מד"ר אדם, הרופא הפרטי שלי ואבא שלי, שסיפק לי פטור נצחי משיעורי ספורט. לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון שאני אפצע שוב. התיישבתי על ספסל באולם והבטתי בבנים ובבנות של כיתתי החדשה שהתאמנו בשני קצותיו. אף אחד מהנערים לא עשה עליי יותר מדי רושם, רובם פשוט נראו משעממים להפליא ולא יפים במיוחד.

ידעתי שיש לי טעם מאוד מסוים בבחורים, אבל בגיל שבע עשרה עדיין לא הצלחתי להצביע עליו בבירור. להפתעתי מישהו התיישב לידי על הספסל ואני הפניתי אליו את מבטי. עורו היה בהיר וללא כל פגם ועיניו הענקיות כחולות סגולות. שערו היה כהה והגיע עד עורפו ומבנה גופו היה רזה מאוד. "אוריה נכון?". קולו היה נמוך ועמוק, כניגוד למבנה גופו הצנום. "כן". סקרתי אותו במבטי. "אני מיכאל, נעים מאוד".

הוא לחץ את ידי ברשמיות ואני נעניתי למחווה מצידו. הוא לא היה יפה במלוא מובן המילה, אך לא היה ניתן להתנתק מעיניו, שמבטן היה כמעט מהפנט. ראיתי שהוא שם לב שאני בוהה בו ומתוך אינסטינקט השפלתי את מבטי. "יכול להיות שנפגשנו פעם?". לא הצלחתי להתאפק מלשאול את השאלה הבנאלית הזאת, כי הייתי בטוחה שנתקלתי בזוג העיניים האלה בעבר. "אני חושב שלא". הוא צחק ולפי חיוכו היה נדמה לי שהשאלה שלי שעשעה אותו. "אל תדאג.. אני לא מנסה להתחיל איתך". אמרתי בטון הכי רציני שהצלחתי לסגל לעצמי וכתגובה קבלתי חיוך נוסף. "אז נתראה אחר כך?.. אני חייב לחזור לשיעור".

"אני מניחה", השבתי וצפיתי בדמותו המוארכת, כאשר הוא רץ בצעדים קלילים לעבר הנערים האחרים שהקיפו את האולם בסיבובים. ריצתו הייתה המהירה ביותר מביניהם, אך הוא לא התנשף ולא הראה סימן שהוא חש במאמץ כלשהו. בשאר שעות היום ניסיתי להכריח את עצמי לא להסתכל עליו בשיעורים, אבל המבט של עיניו כמו נחקק במוחי, ואחרי כל מבט השתוקקתי רק לעוד מבט אחד נוסף. כל פעם שהוא תפס אותי מישירה את  ראשי, מנסה ללכוד את עיניו, הוא חייך לכיווני. "מה אני עושה?", חשבתי. "עכשיו הוא בטוח חושב שאני מוזרה בטירוף, או שאני דלוקה עליו בטירוף". לא ידעתי איזו אפשרות עדיפה מהשתיים. מהר מאוד מצאתי את עצמי נוסעת באוטובוס ומפטפטת עם חבורה של בנות שעד לפני כמה שעות לא הכרתי. אף פעם המעבר שלי למקום חדש לא היה חלק כל כך ובפעם הראשונה בחיי עלתה בראשי המחשבה שאולי אני סתם מגזימה, שאני לא מגנט של אסונות ושאם אתאמץ להסתיר את "היכולת" שלי אולי אוכל לחיות חיים רגילים לחלוטין. פתחתי את דלת ביתי ומצאתי את אימי שרועה על הספה בבגדי בית ומדפדפת באלבומי תמונות ישנים. "היי מתוקה", איך היה בבית הספר?". "ממש כיף". השבתי בהתלהבות יוצאת דופן. "הכרתי המון אנשים נחמדים והתייחסו אלי ממש יפה, אפילו שעברתי לכתה שלהם באמצע י"ב". "יופי". היא חייכה אלי חיוך זוהר ופניה נטולות הקמטים נראו לשם שינוי רגועות, שלוות. "אני מכינה קולאז' של תמונות משפחתיות לתערוכה החדשה שלי, רוצה לעזור לי לחפש תמונות?". אימי עוסקת בציור ובצילום להנאתה. אבי רופא מצליח מאוד, והיא עם לידתי עזבה את המקצוע הקודם שלה בתור רואת חשבון והתמקדה בשתי האהבות של חייה- האומנות והטיפול בי.

היא מפרסמת תערוכות כמה פעמים בשנה ומרוויחה לא רע, מה שמאפשר לנו לחיות חיי נוחות.

למרות שהיא שונאת ללכת לחדר כושר גזרתה דקה וחטובה כמו של בחורה בת עשרים. שערה הבלונדיני הצבוע היה שמוט על כתפייה וישיבתה על הספה לא הסגירה את העובדה שגם היא התנשאה לגובה רב. התיישבתי על הספה לצידה והתחלתי לתור אחר תמונות מעניינות. את תשומת ליבי תפסה תמונה שבה אבי נשא אותי על כתפיו בשדה כלניות פורח, כאשר הייתי בת חמש בערך. בתמונה פני צהלו ושערי התבדר ברוח בעוד ידי הקטנות היו מושטות אל על. לא ראו את הצלקת, כי השיער שלי הסתיר אותה ולכן אהבתי את התמונה הזאת במיוחד. הראיתי את התמונה לאימי והיא חשבה שהיא מושלמת ושהיא תשתלב היטב בקולאז' החדש שלה. הסתכלתי לאחר מכן באלבום תמונות ישן שהיו בו בעיקר תמונות של סבא וסבתא שלי מצד אבי, זיכרונם לברכה. יש לי משפחה קטנה והדפדוף באלבום רק חידד עבורי את התחושה הזאת. התבוננתי בתמונה בשחור לבן שצולמה לפני שבעים שנה, אם לא יותר, לפי איכות הצבע. התמונה הייתה תמונה משפחתית ללא ספק, של עשרה אנשים שישובים זה לצד זה. סבתי ישבה במרכז התמונה ליד אחיה ושערה היה אסוף בשתי צמות בלונדיניות ארוכות. הם היו הילדים היחידים בתמונה. את האנשים המבוגרים לא הכרתי, קרובים וקרובות משפחה שחיו יחדיו בפולין לפני שהמלחמות ופגעי הזמן הפרידו ביניהם. לפתע מבטי נתקע על אחת הנשים. היא עמדה מעט מרוחקת מהשאר, כמעט מוסתרת, כאילו הכריחו אותה להצטלם והיא נכנעה בחוסר ברירה. מה שמשך אותי בה היה שערה הקצר, השחור, ופנייה הרציניות, החתומות. עורה היה לבן כשלג ובמרכז מצחה הייתה צלקת בצורת קו אלכסוני, בדיוק כמו הצלקת שלי. בהיתי בתמונה במשך מספר דקות, המומה לחלוטין. אימי שמה לב שהשתתקתי והסתכלה גם היא בתמונה שבה נעצתי את מבטי. "מי זאת?". שאלתי והצבעתי על האישה המוסתרת. "אניה, דודה של סבתא שלך". היא השיבה, מעט מהוססת.  "הצלקת…". קולי רעד. היא הבינה את כוונתי וחטפה את האלבום מידי."איך זה יכול להיות…". מלמלתי והרגשתי שהרעד עבר לכל גופי. "אנשים נולדים עם צלקות חמודה, או מקבלים אותן במהלך חייהם". היא ניסתה להרגיע אותי ואני קטעתי את שטף דיבורה. "היא נולדה עם הצלקת?". "אני לא יודעת". "היו לה ילדים?". אחרי שתיקה ממושכת היא השיבה שלא.  "תשכחי מהתמונה הזאת, בואי נלך לאכול בחוץ".ויתרתי, אך לא הצלחתי לשכוח מהעניין. בלילה שכבתי במיטה שבחדרי החדש ושקעתי בשינה טרופה. אניה הופיעה בחלומי ועיניה היו כחולות סגולות, כמו עיניו של מיכאל. עמדנו בשדה פתוח והיא ניסתה לדבר איתי, אך לא הבנתי את פשר דבריה. ידי אחזה בסכין חד ודקרתי באמצעותו את ליבה.

היא שכבה מוטלת על הקרקע, חסרת רוח חיים, כלניות התחילו לפרוח ואני נאנקתי מכאבים.

התעוררתי ומצחי היה שטוף זיעה אבל לא חשתי בשום כאב. שטפתי את פני וכעבור זמן מה הצלחתי להירדם שוב. עד אור הבוקר ישנתי שינה נטולת חלומות.   

                                                     *****

"אז מה נערה כמוך עושה במקום כזה?". חיוך ציני, נימת קול מתריסה. הייתי מופתעת לראות את מיכאל כמו שהוא בטח הופתע לראות אותי. שוטטתי בנמל לבדי, אחרי שביליתי בבית קפה עם אלה וחבורתה. נהניתי להימצא בחברתן ועם הזמן הצלחתי לזייף באופן אמין יותר אהבה לדיבורים אינסופיים על בגדים ובחורים, ולרכילויות על כל אדם שכף רגלו דרכה אי פעם בבית הספר שלנו. כל ניסיון מצידי לנתב את השיחה לכיוון עמוק יותר הסתיים בכישלון חרוץ ואני בסופו של דבר נכנעתי ושקעתי בתוך ענן ורוד של צחקוקים וחוסר דאגות. אלה הייתה שונה מהן, ידעתי בוודאות שיש לה ראש על הכתפיים.

לא דברתי עם מיכאל מאז היום הראשון שבו נפגשנו כי התביישתי נורא, כמו שהתביישתי מכל בחור שהיה בעל מראה סביר. גם הוא מצידו לא הראה נכונות רבה לדבר איתי. מסיבה לא מוסברת, תמיד הרגשתי רגועה כשהוא היה בסביבה ובאופן מוזר חשתי שמבטו, שנע לכיווני באופן תמידי, לא היה מקרי. באותו ערב הוא לבש בגדים ספורטיביים ובאוזניו היו אוזניות של אייפוד, הוא ללא ספק היה באמצע ריצה. "רוצה לרוץ איתי?". השאלה שלו נחתה עלי כהפתעה גמורה. "את נראית מתוחה נורא ואני חושב שהריצה תשחרר אותך קצת. חוץ מזה, אני אף פעם לא מתנגד לחברה בזמן שאני רץ". חשבתי על הצעתו ומיד עלתה במוחי תמונה מצמררת. נפילה, המון דם, פצע עמוק שמתרפא תוך שניות ספורות, הלם מוחלט, הפצת השמועה, סיום צורם לחיים החברתיים שרק הצלחתי להשיג במקום הזה. "אני חושבת שאני אוותר". לבשתי שמלה פרחונית ארוכה, לא בדיוק המראה הספורטיבי האולטימטיבי.  הוא הביט בי ואמר בטון מתחנן שזה לא ייקח הרבה זמן, שנרוץ בחוף, שיהיה כיף ושאני צריכה פשוט לסמוך עליו. המבט בעיניו ריכך אותי ולהפתעתי מצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה. ירדנו אל קו החוף והתחלנו לרוץ. הורדתי את הכפכפים שלי ורצתי לצידו. בהתחלה הוא רץ רחוק ממני ואחרי שהוא הבין עם איזה יצור לא ספורטיבי יש לו עסק, הוא התאים את קצב ריצתו לריצתי האיטית. הוא צדק, באמת הרגשתי משוחררת יותר. מי הים ליטפו את כפות רגלי היחפות ואוויר מלוח מילא את ריאותי. "אני שמח". הוא אמר וקטע את הדממה ששררה בינינו. "למה?", שאלתי בתמיהה. "רואים שטוב לך. אני שמח שהסתדרת, בזמן האחרון את נראית הרבה פחות אבודה". לא ידעתי איך להגיב לדבריו והרגשתי שלחיי החלו להתכסות בסומק ורדרד. לפתע הזעם התחיל לגעות בקרבי. "רגע". אמרתי בהיסוס. "אתה לא מכיר אותי בכלל, בקושי דברנו…". "אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאת חושבת". הוא לא נתן לי לסיים את המשפט.

מבטו הרציני הבהיר לי שהוא לא מתכוון להסביר את כוונתו ואני התחלתי לרוץ שוב. "אני מצטער".

הוא שם לב לניסיוני חסר הסיכוי לרוץ מהר, רחוק ממנו. "לא התכוונתי לפגוע בך". "זה בסדר..אני לא כועסת". השבתי מעט המומה אבל מפויסת. אחרי שעברנו כברת דרך מסוימת התיישבנו על גבעה קטנה של חול. השיחה קלחה במהירות ונפתח בתוכי סכר שהיה סגור זמן רב מדי. המילים זרמו מעצמן ולא היה ניתן לעצור בעדן. "עברתי לגור בתל אביב לפני שבועיים. ההורים שלי כמעט אף פעם לא נמצאים בבית. הם כל הזמן בחו"ל בענייני עבודה, אז אפשר לומר שאני חי רוב הזמן לבד".

לפי נימת קולו נשמע שהקשר שלו עם הוריו לא ציער אותו במיוחד. "גרנו בהמון מקומות, בעיקר בחו"ל. כרגע אני פשוט רוצה להתאקלם במקום מסוים. פעם אחת בחיים להרגיש באמת שייך ולא שייך לרגע". "תאמין לי…אני מבינה למה אתה מתכוון". הבטתי בו בחיבה. "תמיד כשאנחנו עוברים לגור במקום חדש אני לא ממהרת לפרוק את הארגזים שלי, כי אני יודעת שאני אצטרך במהרה לארוז אותם שוב. נמאס לי תמיד להיות התלמידה החדשה". "את כבר לא רוצה להעלם. .. נכון?". הוא שאל ספק אותי ספק את עצמו. "איך אתה מצליח לקרוא אותי טוב כל כך, אתה קורא מחשבות?". אמצתי נימת קול מתריסה שלא אפיינה אותי. "בערך". הוא הושיט את ידו לכיווני, ניסה להסיט את שערי ממצחי ואני הדפתי אותו באופן מיידי. "הגיע הזמן שנחזור". הוא אמר בתגובה ולא נראה מובך כלל וכלל. הוא עזר לי לקום ואני צעדתי במקביל אליו, קרובה יותר. ניסיתי לחכך את ידי בידו והוא בתגובה קימץ אתה לאגרוף. ניסיתי להעמיד פנים שלא שמתי לב לרצונו המודע להתרחק ממני והשיחה חזרה להיות שוטפת כמקודם. "אז…את רוצה שנרוץ שבוע הבא?". "כן בטח". השבתי והמחשבה על ידו שניסתה להסיט את שערי ממצחי הציפה שוב בסומק את פניי. הגענו למקום שבו קו החוף נגמר ובתי הקפה החלו להראות באופק. מתוך השקט נשמע רעש מוכר ובלתי נעים של סירנות. משהו לא טוב קרה והייתי חייבת לברר מה התרחש. האצתי את צעדי ומיכאל דהר בעקבותיי. רגלי הובילו אותי מעצמן אל בית הקפה שבו ישבתי קודם לכן. ליאן, הנערה המלוכסנת עם השיער הכהה שהעירה לי על גובהי, בכתה בהיסטריה ושוטרים עמדו מסביבה ותחקרו אותה. בית הקפה, שהיה הומה כל כך לפני שעה, היה ריק מאדם מלבד כמה עובדים עצבניים שהסתובבו סחור וסחור. "מה קרה?". שאלתי אותה והיא חבקה אותי ויבבה על כתפי. "לפני חצי שעה הגיעו לכאן  גנבים והם איימו באקדח על המלצרית שהייתה בקופה. איתמר ניסה למנוע מהם לקחת את הכסף, כי בית הקפה הזה שייך לאבא שלו ואחד מהם ירה בו. הם ברחו ועכשיו אמבולנס לקח אותו לבית חולים".

לא ידעתי איך לנחם אותה. חבר שלה נפצע, היא ראתה שוד שהתבצע אל מול עיניה וחוותה את אחד הרגעים המפחידים ביותר בחייה. "סליחה, אם את לא קשורה למה שקרה כאן קודם אז אני מבקש שתעזבי". אמר לי שוטר זעוף פנים שעבד יותר מדי שעות באותו יום. "אני הולכת..". אמרתי וחיבקתי את ליאן שוב. "אני אתקשר אלייך יותר מאוחר, אל תדאגי. הכל יהיה בסדר". מיכאל ואני התרחקנו משם. "אני לא רוצה לעזוב". הבטתי לעבר נקודה מרוחקת באופק. "אני אוהבת את תל אביב, את האנשים שהכרתי כאן, את התחושה שאני יכולה להיות בדיוק כפי שאני". תחושותיי לא הטעו אותי, אם אני לא אעזוב, במוקדם או במאוחר, עוד אסונות יתרחשו והם יהיו עצובים יותר וקרובים יותר לאנשים שיקרים לי. לא ניתן להתחמק מהאמת. "אני כאן רק ארבעה חודשים. למה אני צריכה לעזוב מהר כל כך?". כמו שאני הנחתי לו ולא תחקרתי אותו על חלק מאמירותיו הבלתי ברורות, הוא לא תחקר אותי ולא שאל דבר. יש דברים שפשוט צרכים להיאמר, גם אם הפרשנות שלהם לא ידועה או בלתי מובנת. הוא ליווה אותי עד ביתי ונפרד ממני בחיבוק ממושך. ידיו היו חמות וידעתי שאם לא אתנתק ממנו אני אתחיל לבכות שוב. "תודה". אמרתי.  "נתראה מחר…". הוא המשיך בדרכו. השפלתי את מבטי כדי למחות דמעה שהתגנבה בזווית עיני וכשהבטתי לכיוון שאליו הלך פעם נוספת נדהמתי. הוא כבר לא היה שם.            

                                                   *****

"את מסמיקה!".  אלה התחילה לצחקק ואני ניסיתי להשתיק אותה. "אנשים יכולים לשמוע אותנו אלה!!". אמרתי בקול רם מדי וחבורה של נערים שישבו בספסלים שלפנינו באוטובוס הביטו בנו, או יותר נכון, בה. אלה עוד יותר יפה כשהיא צוחקת. "את כזאת שקופה…". היא המשיכה לצחקק. "הליכות רומנטיות על חוף הים. מבטים נוגים בשיעורים. אין מה להגיד, איזה זוג מתבשל פה!!".  "לא מתבשל כאן כלום". ניסיתי להישמע רצינית אך תקף אותי התקף צחוק בלתי צפוי. "בסדר. בסדר. אולי אני קצת…". "את קצת מה?". היא אמרה בנימה מתלהבת. "מרגישה כלפיו משהו?". "עזבי אותך…את מאוהבת בו בטירוף והוא בך!". היא אמרה בהחלטיות. "הוא לא". הנעתי את ראשי בשלילה. "בטח שהוא כן!!…זה כל כך ברור". "אז למה הוא תמיד שומר ממני מרחק ואף פעם לא מנסה לנשק אותי?". שאלתי בלחש. "כי הוא חתיכת נמושה, בדיוק כמוך". השיחה המשיכה לזרום בקלילות אבל בעיניה של אלה היה מבט מודאג, כמו המבט המודאג שנשקף מעיניי שלי. יותר מדיי דברים רעים ובלתי מוסברים קרו בזמן האחרון. הצלקת שלי כאבה לעיתים תכופות יותר וידעתי בבירור שאם לא אעזוב המצב לא ישתנה ואף יחמיר.

ברגע שהורי ידעו על המתרחש נעזוב מיד, אבל עדיין לא הייתי מוכנה להיפרד. "את באה למסיבה שלי מחר בערב נכון?". אלה שאלה בציפייה. "ברור!". אמרתי וניסיתי להשכיח מליבי את הדאגות שהעסיקו אותי עשרים וארבע שעות ביממה. "תהיה מסיבה מטורפת… ואת תציעי למיכאל לצאת איתך לדייט אמיתי". "אני מה?." קטעתי אותה, מופתעת. "תיקחי אותו לשיחה ותגידי לו מה את מרגישה. הוא ביישן מדיי. חוץ מזה…הוא בטח יהיה כל כך שיכור שהוא לא יזכור את מה אמרת לו בבוקר שאחרי".

"נפלא". לא הסתרתי את נימת קולי הצינית. מיכאל ואני התקרבנו מאוד. הרגשתי שאני יכולה לספר לו הכל, או במקרה שלי, כמעט הכל. אפילו שהכרנו רק כמה חודשים ספורים ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות ושהוא אף פעם לא ישפוט אותי. לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה כלפיו. רציתי שהוא יגע בי פעם נוספת, אבל הרצון שלי לא לאבד אותו היה חזק יותר. "נראה". אמרתי, למרות שידעתי שהסיכוי שאני אבצע צעד בנידון שואף לאפס. לבשתי שמלה אדומה צמודה ונעלתי נעליי עקב אימתניות שקניתי באותו יום. שערי הבהיר היה פזור על כתפיי ופניי היו מאופרות קלות. בזמן האחרון נמאס לי להתאפר בכבדות והמראה הטבעי התחיל למצוא חן בעיני, כי הרגשתי שיש לי פחות מה להסתיר.

"את נראית נהדר", אמר אבי שחזר באותו רגע מהעבודה ואימי עמדה לידו וחייכה, מלאת סיפוק.

הגעתי למועדון תל אביבי טיפוסי. צפוף, מחניק, אפוף בעשן של סיגריות ועמוס באנשים שתויים שרוקדים לצליליה של מוזיקת טראנס חזקה מדי. אלה רקדה במרכז הרחבה עם בחור שרירי שנראה מבוגר ממנה בכמה שנים טובות. לא היה טעם לקרוא לה, זה היה חסר סיכוי. התקדמתי לכיוון הבר ומיכאל ישב שם ושתה משקה אלכוהולי כלשהו. "נהנית?", הוא שאל. "לא ממש. אני מעדיפה מסיבות קטנות". "מה?". הוא ניסה לשמוע אותי מבעד לרעש הבלתי אפשרי שהיה מסביבנו אך ללא הצלחה. סימנתי לו בידי את הדרך החוצה והוא הלך בעקבותיי. ישבנו על שפת המדרכה, איפה שהאוויר היה נקי יותר אבל לא בהרבה. מכוניות שחלפו מדי פעם בהבזקים של אור הפרו את החושך והמוזיקה החזקה נשמעה כמו הד רחוק. "אוריה, את נראית נפלא". הוא חייך ומבטו היה מתרשם ."תודה". שפתי באופן בלתי רצוני התמתחו לחיוך מאוזן לאוזן. הוא הושיט את ידו לעברי באיטיות והפעם לא עצרתי אותו. אצבעותיו הסיטו את הפוני ממצחי ונגעו בצלקת שלי לאורכה, בעדינות, ברוך. עצמתי את עיניי ונתתי למגע שלו לעטוף אותי. הוא היה קרוב יותר מאי פעם, פקחתי את עיני ועל פניו היה מבט חתום. כעבור כמה שניות, בתנועה פתאומית, הוא משך את ידו ממני ובפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו הוא נראה מבויש. הוא כבר לא ינשק אותי הלילה. "לא הייתי צריך לעשות את זה. אני מצטער". הוא אמר ואני לא התכוונתי לוותר לו. רציתי לקבל תשובות. "למה עשית את זה מיכאל?, יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?". "זה לא מה שאת חושבת". קולו היה קר כקרח. "לא נוכל להיות ביחד. אף פעם. לעולם"."למה?". ניסיתי לעצור את הדמעות, לא נתתי לעצמי להישבר בפניו. "אני אסביר לך יום אחד. אני מבטיח, את יודעת שאת חשובה לי". בלי להוסיף דבר הוא שב על עקבותיו ואני המשכתי לשבת בחושך. "אל תתני לזה לשבור אותך!". ישבתי מכונסת בעצמי והנחתי את ראשי על ברכי. אחרי אימונים של שנים הצלחתי לרסן את רגשותיי, אך ליבי נשבר לרסיסים. לא היה לי לב. הייתי חסרת תחושה. "אלה בטח מחפשת אותי". חשבתי לעצמי אחרי חצי שעה של ישיבה בחשכה. "אני לא יכולה ללכת הביתה. אני אצליח ליהנות גם בלעדיו". הכרחתי את עצמי לקום וחזרתי פנימה. גיליתי שהאווירה התחממה ללא ספק. נערות רקדו בפראות על הבר וכמה בנים מוכרים מהשכבה שלי התמזמזו עם בחורות רנדומאליות. "מזל טוב אלה!". הדי.ג'י קרא בקולי קולות והיא עדיין רקדה במרכז הרחבה, במקומה הטבעי. בחור אחר רקד איתה וכשהתקרבתי לראות במי מדובר לא יכולתי לזוז, הייתי משותקת. הם רקדו צמוד זה לזו וראשה היה מונח על כתפו. ידו חבקה אותה, אמצה אותה אליו והיא חייכה את חיוכה הממיס והביטה אל תוך עיניו העמוקות, המהפנטות. חצי מהנוכחים במקום היו שקועים בלהביט בהם, בלהבין את מהות הקשר ביניהם. זה היה יותר מדי בשבילי. תפסתי את מבטה של אלה לשנייה אחת בלבד ויצאתי משם בריצה. טעמה של הבגידה היה מר אפילו יותר מטעמה של הדחייה. לא מצאתי סיבה להסתיר את הדמעות והן זלגו על לחיי. אלה ומיכאל יצאו משם בעקבותיי. לא הייתי מסוגלת להביט בהם ובטח שלא לדבר איתם. אמצתי את כל הכוח שהיה בי וקראתי לעברם "הלוואי שתמותו!". מיכאל תפס את ידי אך ניערתי אותו ממני והמשכתי לרוץ, הדמעות ערפלו את ראייתי. "אוריה!", אלה התחילה לצרוח ואני החלקתי על אבן מחוספסת במורד הרחוב ונפלתי על המדרכה. רגלי נחתכה מסורג חד והתחילה לדמם. הדממה המוחלטת שוב השתלטה על עולמי, לא נשמע שום רחש. הרמתי את ראשי מהרצפה והבטתי במיכאל. הוא פסע לכיווני. המוזיקה השתתקה לחלוטין, מכוניות לא דהרו לאורך הכביש. הוא השאיר את אלה מאחוריו, ידה מושטת קדימה. הדממה לא הייתה רק בתוך ראשי, היא הייתה בכל מקום, העולם קפא. כשהוא הגיע אלי הוא כרע על ברכיו. הפצע כבר כמעט החלים. הוא ידע שזה מה שיקרה. הוא יודע שאני מקוללת. "אני חושב שהגיע הזמן שתדעי את האמת". הוא אמר בלחש, בקושי היה ניתן לשמוע את קולו. "תעזוב אותי!". צרחתי בכל כוחי בעוד הפצע נסתם והעולם לפתע יצא מקיפאונו. "פשוט תלך!". נכנסתי למונית הראשונה שראיתי ולא הבטתי לאחור. מיכאל נשאר עומד במקומו ומבטו לא זע ממני, שפתיו מלמלו דבר מה שלא הצלחתי לשמוע, קפוא עד אובדן תחושה.

                                                                          *****

פתחתי את ספר התנ"ך שלי באיטיות ואטמתי את עצמי מהרעשים שהיו מסביבי. התעלמתי ממיכאל במשך שלושה ימים שבהם שכבתי במיטתי, חולה עם חום גבוה. הגיע אלי עוד פתק ממנו, ואני קימטתי אותו וזרקתי אותו על הרצפה בהפגנתיות. לא הבעתי עניין בתוכנו. לפני שלושה ימים ביטלתי את עצם קיומו. רק משפט אחד הצליח לחדור מבעד לבועה החסינה שלי. "אלה בבית חולים. היא עברה תאונה עם המכונית שלה כשהיא חזרה מהמסיבה. אומרים שהמצב שלה רע מאוד". שיר, נערה שישבה בשולחן שמשמאלי, אמרה את זה מספיק חזק כדי שאני אוכל לשמוע. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות והאמת התחוורה אל מול עיניי, יחלתי למותה והיא נפגעה באשמתי. "מה?!". קראתי לעברה, מוכת חרדה והמורה לתנ"ך תפסה אותי בשעת מעשה. "אוריה. תקראי בבקשה את פרק ד' בספר בראשית".

היא אמרה, ואני שקעתי בקריאה, מנסה ללא הועיל להתרכז בכתוב. "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עובד אדמה". התחלתי לקרוא, עוקבת אחרי הפסוקים הצפופים בעיניי. "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".  בלי שום התרעה תקף את גופי רעד חסר שליטה והמחשבות על אלה שמאושפזת בבית חולים הגבירו אותו יותר ויותר. קולי התחזק והתחלתי לקרוא בקול רם יותר.

"כי תעבוד את האדמה לא תסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ". הרעד הפך לכאב משתק. מיכאל, אלה, ההורים שלי, התמונה הישנה, כלניות פורחות. רסיסים של זיכרונות התחלפו לנגד עיניי ולא ראיתי דבר מלבדם. "המצח שלה מדמם!!". כמה בנות התחילו לצרוח מבעד לערפל של תודעתי. השתררה בכתה היסטריה אבל קראתי את הפסוק האחרון עד סופו.  "כל הורג קין שבעתיים יקם וישם יהוה לקין אות לבלתי הכות אותו כל מצאו".  נגעתי במצחי, מבעד לשערותיי, וידי הייתה מכוסה בדם. השתטחתי על הרצפה בעוד כולם עמדו מסביבי, מנסים להשיב אותי בחזרה למציאות ואני נשאבתי אל תוך החשכה. התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה זרה, במקום סטרילי שהיה ללא ספק בית חולים. הרמתי את ראשי מהמיטה ומיכאל ישב בקצה השני של החדר ונעץ בי את מבטו. התחמקה מגרוני צווחה חנוקה.

"מה אתה עושה פה?… מה אני עושה פה?". לא הספקתי לסיים את המשפט והוא כבר עמד לידי, נע במהירות על טבעית לחלוטין. "התעלפת, אבדת המון דם והיה לך חום מאוד גבוה. ההורים שלך הביאו אותך לכאן לפני כמה שעות". נגעתי בצלקת שלי שהייתה מכוסה בתחבושת עבה וזכרוני החל לחזור אלי. "אתה לא אמור להיות כאן". מלמלתי בארסיות. "הגיע הזמן שתדעי את האמת, זה לא סובל דיחוי". "מצאת את הרגע המושלם". גיחכתי, לא מסוגלת להרים את קולי ובטח שלא לריב. חומרי ההרדמה עדיין השפיעו עליי. הוא שתק במשך מספר דקות וקולו הוא זה שהפר את הדממה. "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויאמר יהוה לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. בראשית ו'". הבטתי בו מוכת הלם, מסרבת להכיר באמת שלא היה ניתן להתכחש אליה.

"אתה מלאך!". סקרתי אותו כמו ביום הראשון שבו נפגשנו, עיניו נצצו בבוהק כחול סגול מסנוור על רקע עורו החיוור. הוא לא שייך לעולם הזה.  "קשר רומנטי בין מלאך לבין בן אנוש מפר את חוקי הטבע. הריקוד עם אלה היה חסר חשיבות מבחינתי". הוא החל ללטף את פני ואני לא התנגדתי. "אני הרבה יותר מבוגר ממך". הוא צחק. "אפילו מלאכים לא מושלמים. יכול להיות ששמעת עלי פעם". "המלאך מיכאל…". צרידות נשמעה בקולי. להפתעתי לא הייתי המומה מדיי בשביל לדבר ויותר מזה, בשביל להאמין. "אני גם מלאכית?". הוא צחק בקול. " את לא מלאכית ואת יודעת את זה". "אז…מה אני?". הנואשות שבקולי הסגירה את חששותי. "אולי כדאי שאני אסביר לך את כל הסיפור מההתחלה".

הוא אמר בטון הסמכותי שלו, שבו הוא תמיד משתמש כשהוא מנסה להסביר משהו חשוב. "כמו שאת בטח יודעת, אחרי שקין רצח את אחיו הבל, ה' החליט להענישו. עונשו של קין היה שהוא יעביר את חייו בנדודים ושהאדמה לא תצמיח דבר עבורו. קין חשש לגורלו ופחד שיהרגו אותו לכן ה' הטביע עליו את האות שהגן עליו מאלה שהתנכלו לו. בספר בראשית לא נכתב שהאות גם הגן עליו מפגיעות פיזיות שונות ושעונשו של קין יעבור מדור לדור ויכה במשפחתו כל ארבעה דורות. אוריה אדם, את נושאת האות האחרונה. את נושאת את חטאו של אביך הקדמון ואת האות שהיה על מצחו. לכן את מעבירה את חייך בנדודים, לכן את חסינה מכל פגיעה". "אני לא חסינה מכל פגיעה…". מחיתי. "אתה פגעת בי". "אבל אני מלאך, האות הוא הגורם לכך שאת לא יכולה להיפצע. כל אדם שפוגע בך נענש, את בלתי מנוצחת". "אתה מתייחס לזה כאילו זה דבר טוב". ניקבו בעיניי דמעות. "הכרתי את אניה. היא הגיבה באותה הצורה בדיוק. היא אהבה אותי והייתי חייב להסביר לה שהקשר בינינו בלתי אפשרי. איתה הגעתי יותר רחוק". דמעות החלו לזלוג על לחיי ללא שליטה והוא לא עצר בעדי. "ההורים שלך לא ידעו שאת תישאי את האות. לאניה לא היו ילדים, לכן קרובי משפחתו של אביך היו בטוחים שהיא הייתה נושאת האות האחרונה. למעשה, אימך לא ידעה שהאות עובר במשפחתך עד לרגע לידתך. אחרי שאביך סיפר לה את האמת על משפחתו היא התפטרה ממקום עבודתה כי היא ידעה שיהיו לך חיים לא פשוטים. הם התכוונו לספר לך את כל מה שאת יודעת עכשיו ביום הולדתך השמונה עשרה, בעוד שלושה חודשים". 

פתאום הכל נעשה ברור כל כך, אבן נגולה מעל ליבי. מתוך ההלם הגיעה ההכרה המוחלטת באמת, כאילו היא הייתה שם תמיד, ממש מעבר לפינה. "למה באת לכאן?". לא הייתי מוכנה לפספס אפילו פיסה אחת מהאמת על חיי, על זהותי. "בהתחלה התכוונתי לשמור ממך מרחק, לא להתקרב אליך יותר מדיי ולהשגיח עליך מרחוק, אבל סקרנת אותי כל כך ולא הצלחתי לעמוד במילתי. עשיתי את אותה הטעות שעשיתי עם דודה של סבתך.  אחרי שאת יודעת מי את, התפקיד שלי עכשיו הוא להציב בפנייך את הבחירה". "איזו בחירה?". קטעתי את שטף דיבורו. "כל פעם שנושא האות האחרון נולד אני מוצא דרך להשתלב בחייו ומתי שאני מוצא לנכון אני מציב את האפשרויות שעומדות בפניו, את הבחירה כיצד יתנהלו חייו. בתקופות קדומות, שבהן אנשים היו דתיים יותר, נושאי האות האחרונים היו שוקעים בחיים של בדידות מתוך רצון לכפר על חטאו של קין. אחדים היו הופכים לאטרקציות המרכזיות במופעי רחוב ובקרקסים נודדים. מעטים מבני משפחתך לאורך הדורות ניצלו את האות כדי לצבור עוצמה וכוח וכדי לפגוע באלו שהתנכלו להם. תוחלת חייהם הייתה קצרה בדרך כלל". "אלו האפשרויות שעומדות בפניי?, אלה לא החיים שאני רוצה לעצמי!". דעתי הייתה נחושה. נקישות עמומות של צעדים במסדרון האיצו את פעימות ליבי. "יש עוד אפשרות אחת. אוריה, את קבלת מתנה, את ניחנת בהגנתו התמידית של אלוהים. עם האות באה היכולת לעזור לאנשים, להעביר את ההגנה שאלוהים טבע בך לאחרים, לרפא אותם מכאביהם ומסבלם"."אבל איך?". לא האמנתי לדבריו, תמיד התייחסתי לפצע שעל מצחי כאל צלקת מקוללת ולא כאות אלוהי. "אני יודע שאת מסוגלת לכך, עכשיו זוהי רק שאלה של רצון. יהיו לך חיים מאושרים, אני בטוח. תקימי משפחה ותעסקי במקצוע שאת אוהבת. רק תצטרכי מדי פעם לעבור דירה, אני לא חושב שזה סוף העולם". "למה אין לך כנפיים?".  פניו התכווצו בעווית של הפתעה אבל כמו תמיד הייתה לו תשובה לכל שאלה. "אולי יש לי". הוא חייך חיוך ממתיק סוד. "יש אלוהים?". למשמע שאלתי הוא התקרב אלי ולחש באוזני. "יש דברים שאני מנוע מלדבר עליהם. אני אתן לך כמה ימים לעכל את כל זה. נתראה בקרוב", ואז הוא נעלם כהרף עין. רופא צעיר נכנס לחדרי ושאל לפשר הרעש. "זאת הייתה רק הרוח", ניסיתי לרכך את חשדנותו והצבעתי על החלון שבחדרי, תריסיו לא היו מוגפים והרוח נשבה בעדו בחוזקה.

                                                           *****

אלה שכבה במיטתה על ערימה של כריות ורודות. המרפק שלה ואחת מרגליה היו עטופות בתחבושות עבות ועל ידיה וחלקים מפניה היו צלקות ושריטות שעדיין לא הגלידו. כשנכנסתי לחדרה היא יצאה מהנמנום שבו הייתה שרויה וחייכה אלי חיוך עייף. "אני כל כך שמחה שבאת". היא אמרה בלחש. "אני מצטערת שהתנהגתי כמו מפגרת. הייתי שיכורה, אני עושה שטויות כשאני שיכורה. הכעס שלך היה מוצדק במאה אחוז, לא הייתי צריכה לעשות את זה". היא נאנחה מכאב. "אני לא כועסת. מיכאל הסביר לי הכל, זאת הייתה אי הבנה. העיקר שאת בסדר עכשיו". הבחנתי בשריטה עמוקה על ידה. "תביאי לי את ידך", אמרתי, ובבת אחת הוצפתי בים של מחשבות. ההורים שלי קבלו את העובדה שאני יודעת מי אני ולא שאלו יותר מדי שאלות. נראה לי שהם חושבים שהייתה לי התגלות אלוהית. אתמול בערב סיפרתי למיכאל מהי בחירתי וכיצד אני רוצה לנהל את חיי. לא הייתי צריכה להתלבט יותר מדי, מאז ההערב ההוא בבית החולים הרגשתי כאילו תמיד ידעתי מהו יעודי. אחזתי בכף ידה וליטפתי אותה לאורכה. עיניי נעצמו ושקעתי בחום שפרץ מאצבעותי, חום שהציף בגלים של חדווה את ליבי. כשפקחתי את עיניי והרמתי את ידי השריטה נעלמה כלא הייתה.