האיש שאני הולך לספר עליו היה כוכב הרוק הכי גדול של המאה ה-21, ואפילו שבכלל לא עסק במוזיקה העריצו אותו, כי הוא חי את החיים כמו שאף אחד לא חי לפניו או אחריו. שזה בעצם המהות של העניין. בשביל שתתחברו אני אקרא לו ג'ים מוריסון, למרות שהוא בכלל מפרגוואי והוקפא בגיל 53. הזמינה את ג'ים איזו חברת פרסום, הם רצו אותו לקמפיין של רכבי ספורט. די מטופש. אבל שניה, אני אסביר לכם קצת את הרקע.
אהלן אני רמי (משפחת שפרינצק אם שמעתם. במקור מנתניה) והתקמבנתי לתפקיד המגניב ביותר בתולדות היקום הידוע. אני המש"ק קישור של מועדון הקרטיבים, האנשים שנבחרו ובחרו להקפיא את עצמם ולבוא לפי קריאה לעזרת האנושות, לימי מילואים מה שנקרא. יש שם מדענים וגאונים ומנהיגים ואנשים מעוררי השראה מכל הסוגים. וגם כמה פוצים עשירים. אז זהו, ככה זה הולך, כל גורם יכול לבקש להזמין אותם – אדם פרטי, חברה, ממשלות – ואם הוא עונה על הקריטריונים שהם השאירו אחריהם אנחנו נעיר אותם לזמן המבוקש, לרוב זה ליום אחד. התפקיד שלי הוא ללוות אותם – להכין להם את הקפה שביקשו בבוקר לפי הצוואה (זה נכון לקרוא לזה צוואה?), לספר להם מה התחדש בעולם בנושאים שיעניינו אותם, וכמובן – להוביל אותם אל מי שזימן אותם. אתם מבינים כבר שזה אחד התפקידים החריפים! וכן פגשתי את איינשטיין ואת וולט דיסני ואת מי שאתם רק חושבים עליו. אפשר להיות אדם גדול רק מלהסתובב ליד כל האנשים האלה, זה כמעט מידבק. כמובן אני כלום, אפר ועפר לעומתם, אני פשוט – אתם יודעים – טוב עם אנשים. אז זה בדיוק הג'וב בשבילי.
טוב אז בואו נגיע לעניין, כי בסופו של דבר הסיפור הזה נועד לתת לכם קצת מהאיש הגדול הזה, הג'ים מוריסון של דור החלל. הבוקר התחיל במכתש שבו אנחנו שומרים את החבר'ה. אין לכם מה לדאוג, המתקן ממוגן וחפור עמוק באדמה, והוא כנראה אחד המקומות השמורים בעולם כולו, כולל כדור הארץ והמאדים. זהו, אמרתי בוקר טוב לפקידות שלנו וסיפרתי להן טיפה חוויות מאתמול. הייתי עם אחד מגדולי מנתחי המוח של כל הזמנים, הייתה אישיות בסדר גודל עולמי שהוא היה צריך לנתח. פחות מעניין. מה שאני אוהב זה לאסוף את האנקדוטות הפיקנטיות מכל אחד, שבדרך כלל בכלל לא קשורות למה שהוא נקרא לעשות. אז איתו זאת הייתה הסודה. או כמו שהלך החיקוי – "טפו!~" – יריקה הפגנתית – "מה זה הדבר הזה?!" מתברר ששינו את המתכון של ספרייט והוא שהוא כנראה בחור נורא מדויק ואנין טעם לא יכול היה לסבול את זה! הוא היה עם שאט נפש על הפרצוף חצי שעה או משהו. זהו, עד שסיימתי כבר העמיסו את התא של האורח שלי על המעבורת. יש לי מעבורת פרטית שאני מסתובב איתה, היא לא שייכת לי כמובן, אני בסך הכל די תפרן, אבל האמת שאף אחד לא אומר מילה אם אני לוקח אותה לטיול בערב. כמו שאמרתי, זה אחד התפקידים האדירים, ואף אחד לא מפקח עליי יותר מדי האמת… אם הייתי יותר דפוק הייתי יכול לעשות מלא שטויות. לא שאני לא עושה, אבל… בסדר. בכל אופן, לתאים האלה לוקח חצי שעה להפשיר, שזה זמן טוב בשבילי לארגן הכל, וגם מספיק בשביל שנהיה כבר בחצי הדרך לכדור הארץ עד הזמן שהוא התעורר. יכול להיות שאני מספר על זה בקלילות אבל תכלס זה חתיכת מאורע לפגוש בן אדם כזה, אני התרגשתי. אתה תמיד חושב – איך הוא ישפוט אותך? באמת שמילה טובה שלו בסוף היום ואני יכול לחיות את חיי בידיעה שאלוהי המגניבות החזיק משהו מהחיים הקטנים והאומללים שלי. אז באמת שהבן אדם הזה הוא משהו מיוחד, אם כולם שוקיסטים לגמרי ובוהים בכמה דקות הראשונות, הוא ישר זינק מהתא בחיקוי מושלם של באגס באני ושאל אותי "what's up doc?". בחור חמוד אבל השנים בתור קרטיב שיבשו עליו מעט את דעתו. סיפרתי לו מה חדש בעולם, כל הסיפור של ההתיישבות במאדים (לא העירו את האיש יותר ממאה שנה!), איך שהעניינים הסתבכו והכל שם מלחמות עכשיו. וכל הנבואות המצמררות על זה שזה סופה של האנושות ושאסור היה לנו להתקרב לשם. אני אישית לא מאמין בחרא הזה. ו, נו, מה קרה עם כל הנשים שלו והילדים שהוא פיזר ברחבי העולם (התגובה שלו: "לא מעניין. תעבור הלאה"), ואיך העיירה הקטנה שהוא גדל בה הפכה למוקד עלייה לרגל, שכל שנה יש שם פסטיבל אקסטרים שאנשים עושים בו את הדברים המטורפים ביותר – פה הסתכלתי בו קצת במבט מעריץ וחיכיתי לראות איך הוא יקבל את זה, הוא נחר נחרת בוז ונפנף ביד כאילו הוא מסלק זבוב, אבל האמת ראו שהוא מרוצה. מה חוץ מזה? סיפרתי לו קצת על החברה שהוא הולך להצטלם בשבילם, גלגול של פרארי בעצם. הם עושים את כל הסוגים של הרכבים – מכוניות-כדור-הארץ, מכוניות-ירח, רכבי-טיסה-נמוכה, וגם ממש מעבורות ורכבי חלל. יש להם עכשיו קמפיין שנועד לרענן את התדמית שלהם, היות והם כבר נתפסים בתור די אפורים ו'משפחתיים'. זהו. וכמובן, הוא הכי התלהב מהסטארפלקס. הסברתי לו שקודם כל זה לא ממש חוקי. חוץ מזה, נצטרך לעבור אצל מישהו שאני מכיר שיעשה לו סריקה נוירולוגית מקיפה, כי כמו שהסברתי לו ושמעתם בטח אלף פעם בשיעורי חינוך בחטיבה, סטארפלקס מותאם אישית לכל משתמש, וזה מסוכן מאד מאד להשתמש בסטארפלקס שהונדס בשביל מישהו אחר. מוות וכאלה, זה לא נעים. בקיצור הוא היה קצר רוח לגבי זה בצורה קצת מעצבנת, ראו שמאותו רגע שום דבר אחר לא עניין אותו אפילו קצת. "להאיץ את המוח שלך פי עשרת אלפים… מדהים… מדהים. זה ג-אוני הדבר הזה" הוא הדגיש הברות בדרך הלטינית שלו.
טוב, הוא חיפף את העבודה על הסט באיזה שעה, אפילו לא נגרר למשהו עם המגישת תה שהסתובבה שם, והחליף רק איזה צ'אפחה וחיוך ג'ון קנדי כריזמטי עם המפיק. אני מניח שהוא כבר מתורגל בדברים האלה והוא יכול לתקתק אותם גם מתוך שינה וגם בתור קרטיב. הוא לא רצה אפילו לחטוף משהו לאכול לצהריים, למרות שהכרתי מסעדה מקסיקנית מעולה באיזור, אבל בסדר, רצונו של אדם כבודו ובמיוחד אם הוא לקוח. אז לקחתי אותו לחבר שלי מתקופת התיכון שעכשיו ישב באמסטרדם וחילק מרשמים לאנשים. הוא כבר רגיל שהרבה מהאנשים שעוברים אצלי קופצים אליו לביקור אבל האמת היא שהוא די נפעם ממי שהבאתי לו הפעם. "אחי," הוא לקח אותי הצידה, "זה ג'ים פאקינג מוריסון!" ממש כמו ילד קטן. בסדר, התנשאתי עליו קצת, אבל חוץ מזה הוא עשה את העבודה ותוך חצי שעה הסטארפלקס כבר היה אצל קומראד ג'ים בגוף. "קח אותי לפאב בחצי הכדור שחשוך עכשיו" זה עוד מה שהוא הספיק לבקש. אחרי זה הוא נכנס לטרנס, זה שלב מוכר של חמש דקות כשהסטארפלקס קושר לך שם את כל הסינפסות והנוירונים והופך את כל התקשורת במוח שלך לחשמלית לגמרי, בלי תמסורות כימיות. טוב, אתם בטח רוצים לשמוע איזה דברים מטורפים עשינו ואיפה מצאנו את עצמנו זרוקים בבוקר כשהוא בכלל היה צריך כבר להיות חזרה בתא שלו על הירח. שום דבר, מה שקרה היה הרבה יותר מופרע מזה. אחרי כמה דקות של התפכחות על הדלפק של הבר שישבנו בו (האלפנט בהונג קונג) הוא התחיל לבהות בי בצורה מוזרה, ואז בטון שקט, שקשה היה להבין שיוצא ממנו, אמר בהכנעה "היי אמא. אני מצטער על כל זה." ואחרי זה קם מבולבל, וכשהתעשת יצא בנונשלנטיות מהפאב, כמעט כאילו יש לו מושג לאן הוא הולך בתוך כל ההמולה של הרחוב. סדר המחשבות שלי היה כזה: אני הולך להיות מפוטר. האיש הזה יכול לעשות הכל. אין לי סיכוי למצוא אותו. אני אבוד. אבל אז כמו מים שמתייצבים העולם התבהר והיה לי ניחוש טוב. יצאתי במעבורת היישר אל גואראנוצ'ו, פרגוואי.
ושם – מה יש לי להגיד? זה נורא לתאר אדם בחולשתו. עברתי בבית הקברות, בבית שלו שכבר הפך למוזיאון היסטורי, הכל היה ריק. בסוף הגעתי לכנסייה שבמרכז הישן של העיירה, ושם באמת ישבו כולם, וגם הוא, בספסל האחורי מימין. הייתה שם המיסה של יום ראשון, לא חשבתי על זה קודם, ואני חושב שלא היה אדם בקהל שלא שם לב מי במקרה נכנס בשערי הכנסייה לפניי. התיישבתי לידו. הם כולם ניסו נורא להתנהג כרגיל וכאילו כלום לא קרה ולכן בדיוק גרמו לתחושה ההפוכה. כל הצווארים היו קפוצים קדימה ואף אחד לא העז להסתכל לאחור. והדוד ג'ים? הוא ישב שם ומירר בבכי. כמו שהוא ידע לקרוע את החיים, ככה הוא גם ידע לבכות. ועל מה הוא בכה? אפשר בכלל להבין? הוא בעצמו בכלל הבין? זה הסטארפלקס הזה, אלוהים, הוא הורס אנשים. או שזה החבר הדפוק שלי? שטעה במרשם? אלה המחשבות הפרנואידיות שהתרוצצו לי בראש ופשוט ישבתי שם מודאג וניסיתי לקוות מספיק חזק שהוא יפסיק. וכן, בסוף זה הפסיק. כמו שמחלימים משפעת – סובלים ומתהפכים במיטה כל הלילה, ובבוקר קמים מפויסים. עור הפנים שלו קצת מהוה, הוא הרים את הראש, הביט בי וקינח את האף. "אנחנו צריכים לחזור? לא?" הוא הישיר אליי מבט. "המ… כשתרצה" אמרתי בקול רך. הוא הנהן. "כן. לא… זה פשוט…" הוא לרגע חשב לפתוח הכל אבל חזר בו. ואז אזר אומץ ואמר "יותר מדי זמן עבר. ואני חייתי את החיים היפים ביותר, אבל לא של הבן אדם הנכון. הבנתי את זה ברגע שצעדתי שוב ברחובות האלה. כילד חשבתי שהכל ייראה לגמרי אחרת. לגמרי לגמרי אחרת. ו… אני חושב שאני פשוט אשאר פה" זהו? זה הכל? זה מה שחשבתי כשהבטתי בו. בעיירה הדרום-אמריקאית העלובה הזאת יסיים את חייו? האיש שלא פספס מקום בעולם? הוא תפס את זה בהבעה שלי ואמר בהבעה שלו – כן. ככה זה בחיים. לא הכל מובן. ואולי כשתגדל תבין, אם מותר לי להשתמש בפתגם הזה. הוא נראה מאד חכם באותו רגע, חכמה של איש מהמדבר, חכמה מתבודדת כזאת, ואני חושב שאם הוא קיבל כזאת הבעה אז כנראה היה שם משהו מאחוריה, וככה יצא שחזרתי בידיים ריקות אל הפקידות אצלנו בירח. הרבה טפסים היו לי למלא באותו לילה, המון טפסים, ושיחה עם הבוס שכבר חודשים לא הייתה לי. אבל אני מניח שאם זה מה שדרוש כדי שבן אדם אחד בעולם הזה יהיה מאושר, וגם אם זה אושר שאני לא מבין ולא מקבל והוא לא ברור לי, אז יכול להיות שזה שווה את זה.