עולמות מקבילים מאת מילי גרין

הם ידעו שהלילה יוצא דופן, הדממה צרמה אפילו לאוזני. זה היה ליל  שישי רגיל לחבורתם, הם נפגשו באסם ליד הבית הנטוש. ישבו במעגל ולא אמרו דבר, היו שהתבוננו באצבעות רגליהם, היו שבהו בפרצופיהם האטומים של חבריהם ואלו עם הפרצופים האטומים בהו בתקרה. הלילה היה קריר, והרוח שרקה. הלילה אכן היה יוצא דופן מפני שלכל אחד מיושבי המעגל היה הצורך לספר לחבריו על השבוע שחלף, אבל אף לא אחד פצה פיו. חיכיתי שיספרו את הדברים שראו, סבלנותי פקעה.

שבוע לפני –

הראשון היה גלעד. בחור עם רגליים על הקרקע לכן היה לו קשה לקבל את מה שראה באותו בוקר. בשבילו זה התחיל כבוקר רגיל, הוא התעורר הראשון מאחיו. אחיו הקטן, ישן במיטה מולו, עם האגודל בפיו ולחיים לחות. אחיו הגדול ישן מעל מיטתו, הוא היא עדיין שיכור מליל שבת. כשאמו של גלעד שאלה את אחיו למה הוא מדרדר למצב שכזה, תמיד ענה בטענה שהוויסקי עוזר לו לישון. גלעד ירד בזהירות ממיטתו ונעל את הנעליים היחידות שלו. בזהירות יצא מהחדר, הוא לא סגר את הדלת לגמרי. הוא התקדם למטבח בו אמו הייתה מבשלת בדרך כלל מידי בוקר. גלעד נזכר שאמו אמרה לו שלא תהיה בבוקר יום ראשון הזה, היא צריכה לעשות סידורים בעיר. הוא תפס תפוח אדום, ויצא מהבית בעוד הוא משפשף את התפוח עם השרוול, הוא לא רצה לבזבז מים.

גלעד פנה ליער, זהו יום ראשון לכן זוהי חובתו לאסוף את הפירות ביער. הוא זוכר כל עץ ואבן במסלול הרגיל שלו לכן לא יצטרך לפזר פירורי לחם כמו במעשיית עמי ותמי. כשעבר בנחל עשה כל שביכולתו ללכת אך ורק על האבנים, הוא לא רצה להביא טרחה לאמו בכך שילכלך את נעליו היחידות. הוא חייך כשהבחין שהשיח שופע בפירות יער. גלעד אהב את צבעם של הפירות, הוא נזכר תמיד בתבשיל שאמו הייתה מכינה לו כילד, תבשיל של כבש בריבת פירות יער, כך סיפר תמיד. בזהירות בחן את הפירות, לבדוק שהם בשלים ולא רעילים. ועם אצבעותיו הארוכות תפס את תותי השדה והניחם בזהירות בכיס מכנסיו. לפתע הוא שמע פיצוח זרדים מאחוריו, גלעד ידע שלקטוף פירות ביער זה אסור.

הוא הסתובב במהירות, מוכן לברוח בחזרה לביתו. ואז עצר את עצמו, עמדה לפניו ילדה בערך בת גילו. היא הייתה נראית אנושית מרחוק, אבל במבט שני הבין שאינה כזו. הילדה לבשה שמלה לבנה שהתנופפה ברוח, היה לה שיער שחור ורגליה  יחפות. פניה היו עדינים, כאילו שורטטו על ידי מלאך, עיניה היו בצבע צהוב כמו חמניות שמחייכות לשמש, צבע לא הגיוני לעיניים אנושיות. גלעד תהה לשנייה האם זה הגיוני כי הוא יכול להישבע שהן היו צהובות, אבל לא. הוא ניער את גופו ולחש לעצמו שזה לא הגיוני. הוא בהה בילדה במשך עוד כמה שניות , "את אבודה?" שאל בדאגה. היא לא הזיזה עפעף, גלעד התקדם לילדה בזהירות, מנסה לא לעשות תזוזות מהירות. הוא היה בטוח שהיא אנושית, היא חייבת להיות. אבל הוא פחד ממנה, העיניים הצהובות האלו, היו כה מהפנטות והפנים שלה היו כה מושלמים, אפילו לילדה יפה. גלעד אהב להסתכל על ילדות יפות, אבל יכול היה לזהות פגם בפניהם, הרי זה הגיוני. זה יכול להיות שבר בשן או אולי חוטם עקום. אבל כל שנייה שבהה בה לא מצא פגם שיהפוך אותה לאנושית.

הוא בלע את רוקו. "את צריכה עזרה? איך קוראים לך?" גלעד התקרב אליה עוד ועוד אבל בצעדים קטנים ומהוססים. היא הרחיבה את עיניה, אבל אחרי הפעולה הזו  לא הזיזה שריר. רק שמלתה התבדרה ברוח, "את בסדר? מאיפה את?" הוא כבר היה מולה וניסה לגעת בידיה. "תפסיק לשאול שאלות, תמצא תשובות, גלעד " פניה היו כחרסינה וכשדיברה זה היה נראה כל כך לא אנושי לגלעד. "איך את יודעת מי אני? מי את ? " הוא כבר איבד את סבלנותו והתכוון לתפוס בשרוול שמלתה כשהיא הצביעה לשמיים, "אנחנו יודעים מי אתה גלעד, אתה יודע?" שאלה.  גלעד כבר תפס בשרוולה ובאותה מהירות היא נעלמה, ציפור נגעה רק לשבריר שנייה באצבעה החיוורת שהונפה לשמיים, ובאותה שנייה נעלמו שתיהן כלא היו.

גלעד נפל על ברכיו, הוא לא הספיק להתייצב כשנעלמה, כאילו האוויר עצמו בלע אותה. הוא העיף מבט בעץ, ציפור תמימה ישבה על ענף גבוה. גלעד שעדיין היה על האדמה בחן את סביבתו. האם דמין את המעשה? מה הוא אמור להסיק מהדבר? הוא קבר את פניו בידיו. אסור לו לספר, אף אחד לא יאמין.

 

 

השני  ברשימה היה בחור בשם איתמר. איתמר גדל כילד שמקבל יותר משביקש, האם קיבל את מה שהיה צריך? לא בטוח. היה זה ערב יום שני, איתמר ישב בביתו ללא מעש. תצא החוצה, תשחק עם חבריך יעצו לו כולם. תמיד נד בראשו ללאו, הוא העדיף להיות להתבודד, עם משחקיו ומחשבותיו.  היחידה שהבינה את מוחו הקודח הייתה העוזרת של המשפחה, אביגיל. אביו תמיד היה עסוק בעבודתו או בדבר מה אחר. אמו הייתה עסוקה יותר בלטפח את עצמה ולתהות מה חברותיה חושבות עליה כאשר היא מארחת אותן בביתה המרהיב. באותו היום, אביגיל קיפלה כביסה בסלון הבית, איתמר ישב לצידה במקום האהוב עליו, החלון הגדול שצפה לאפיק הקטן ליד ביתו. "איתמר" לחשה אביגיל, ובעיניה דאגה. הוא בקושי הזיז את ראשו, רק רצה שתבין שהוא מקשיב לה. "אולי תצא לשחק? אפילו בלי חבריך?" שאלה, איתמר תהה האם היא היחידה שדואגת לשלומו. היו לו חברים, הוא נפגש איתם פעם בשבוע באותו אסם. אבל הוא לא הבין אותם, לא הבין אותם כלל. הוא העדיף לשמור את מחשבותיו לעצמו, ולדאוג לעצמו, הוא דאג כי הרגיש שאף אחד אחר במשפחה אינו עושה זאת – אף אחד מלבד אביגיל, אפילו לא הוריו.

"אולי אצא לשחק ליד הבית? " שאל איתמר, היא חייכה. "אל תתרחק, בסדר?" אמרה בצחוק המתגלגל שלה וטפחה על ראשו. הוא התקדם לדלת הבית הכבדה, או אולי זה היה איתמר הקטן?. הוא הלך לכיוון האפיק עליו השקיף מהחלון, האפיק לא היה אלא זרזיף מים קטן . אבל  איתמר מצא בו עניין. הדגיגים שחיו בו שחו במרץ, כשמטרתם להגיע לנחל הגדול. איתמר הרגיש לידם כל כך חסר חשיבות. הוא התכופף, ניסה למצוא חלוקי נחל יפים שאותם נהג להניח על אדן חלונו. איתמר השתדל למצוא רק  אבנים יפות, אבל עוד מעט יחשיך לגמרי והוא לא יוכל למצוא את האבנים המרשימות. איתמר ידע שעליו למהר, לפני שלא יצליח למצוא את דרכו חזרה הביתה, הוא כבר התחיל להתרחק. בזריזות הוא תחב כמה אבנים לכיסיו, בבית ימיין מתוכן את היפות- חשב. הוא לא רצה  לאבד את דרכו, הוא פחד כמעט מכל דבר. אבל היה כבר מאוחר מדי, השמש מיהרה לשקוע ואיתמר הרגיש כי הוא רחוק מביתו. הוא התרחק  יותר מדי, מה יעשה עכשיו?. אף אחד לא ישמע אותו כאן, והוא לא ידע אם מישהו יבוא לחפש אותו. החושך היה מוחלט, איתמר התכופף ועם ידיו גישש אחר הדרך.

הוא הרגיש יותר  ויותר אבוד, הוא כבר לא יכול היה לראות את אורות הכפר. נעשה קר, הוא הצטנף, עליו לשמור על חום גופו, הוא חש שהוא מאבד את חשיבתו הצלולה. הוא הניח את ראשו על ברכיו, האם הוריו דואגים? האם בכלל שמו לב לחסרונו?. איתמר עצם את עיניו, הוא לא היה צריך לעצום אותן חזק בשביל לראות חושך, זה מה שראה גם עם עיניים פקוחות. הרוח הקרירה שיחקה בשיערו. שריקתה צרמה לאוזניו.

הוא הרגיש דבר מוזר, כאילו משהו רוחש בכיסו ורוצה להימלט. איתמר פקח את עיניו. הוא תחב את היד לכיס, והוציא את חלוקי הנחל. ידיו היו מלאות בחלוקים שמצא אבל עתה הם היו שונים, פתאום הם נראו אחרת. הם היו זוהרים באור תכלת של שמיים, האור הבוהק סנוור את איתמר. אחד מהחלוקים התעופף מכף ידו, הוא נראה כמו בבואה קטנה של הירח. אחריו התעופפו כל שאר החלוקים. הם האירו את המקום עכשיו כמו כוכבים יפיפיים. איתמר חש שבחלוקי הנחל יש חיים, עכשיו הם הסתדרו בשורה והמשיכו לזהור באור התכלת. איתמר נעמד והזיז רגלו, חלוק אחד זז כך שהמשיך את השורה. כל צעד שאיתמר עשה כך גם אחד מהחלוקים עשה. כמו שביל כוכבים שריצדו במיוחד בשבילו. הוא צחק, צחוק שהוא לא זכר אפילו שקיים. בכל צעד ותזוזה של חלוק איתמר היעלה גיחוך.

שביל החלוקים הוביל אותו לאפיק, הוא ראה את החלון שממנו השקיף. דרכו ראה את אביגיל והוריו, כולם ישובים דוממים ומודאגים. האם חיכו לו? החלוקים כבו, כאילו נגמרה עבודתם. ואז שבו כאחד לכיסו. הוא עדיין יכול היה להרגיש את חמימותם בכיס. אסור לו לספר, אף אחד לא יבין.

 

 

 

 

השלישי היה דניאל, כולם הכירו אותו. שובב הכפר, כך הזכירו אותו תמיד. דניאל היה בן למשפחה רגילה, הורים עם משכורת ממוצעת ואחות גדולה. ביום רביעי של אותו שבוע דניאל תכנן עוד מעשה קונדס. אחד רגיל, הוא רצה לעשות טריק קטן בשביל להעביר את זמנו. הוא לא רצה לגנוב  עוד פעם לחם שיזרוק אחר כך. הטריק הזה היה פשוט ועם תוצאותיו יוכל דניאל להרשים את חבריו.

דניאל ידע בעל פה איך מר כהן מנהל את זמנו. כל לילה עבד קשה בבר שאותו ניהל, רבים מתושבי השכונה שחזרו מעבודתם  עצרו בדרכם  בבר של מר כהן, אפילו אם זה רק היה להגיד שלום ולהתראות אבל רובם רק רצו להרוות צימאונם בטיפה המרה. בבוקר מר כהן היה עולה חזרה לביתו ששכן מעל לבר שם היה גונב תנומה שהתארכה למספר שעות. אבל מר כהן היה משאיר את מחסן היינות פתוח, רק למי שפיקח מספיק בשביל לדעת כי הוא לא נעל את המחסנים בימי רביעי ושישי, ימי שלישי וחמישי היו העמוסים ביותר ומר כהן היה עייף מדי בשביל לנעול את המחסן. דניאל חשב כי זהו מעשה תמים, לגנוב כמה בקבוקי יין ומעשה רחמני להחליפם בדבר מה אחר, הרי היה יכול לקחתם ללא תחליף.

דניאל היה מהיר בתנועותיו ובזהירות הוא התגנב לבר, אסור שיותיר סימנים. בשעת הצהרים כשמר כהן התעורר הוא דאג לנקות את הבר לקראת פתיחתו. אם מר כהן יראה עקבות שאינו מזהה, דניאל ידע שזהו סופו. אומנם הוא היה זהיר אבל מר כהן היה חכם, הוא יכול היה למצוא רמזים קטנים בשנייה לפני שדניאל יוכל לבקש רחמים. דניאל ראה אותו עושה זאת בעבר. המחסנים היו בצדה האחורי של החנות, מחסן היינות היה מול המחסן שבו החזיק מר כהן את חביות הבירה.

בזהירות הוא סובב את ידית הדלת המובילה למחסנים. כמו שחשב, הדלת לא הייתה נעולה. דניאל חייך לעצמו, מרוצה. הוא השתחל למסדרון בשקט, דמיין כי יש לו כריות ברגליו, כמו חתול. הוא זיהה את המקום, שלוש דלתות, אחת בקצה שדניאל לא ידע מה מר כהן החביא בפנים. ושתיים מקבילות, אחת צריכה להיות מחסן היינות. אך איזו? כשיפתח את הדלת הפעמון ירעם ויעיר את כהן. יהיה לו רק זמן להיכנס לדקה לקחת כמה בקבוקים ולצאת, לא מספיק זמן לבדוק את החדר המקביל. דניאל היה מוכרח לעשות ניחוש מוצלח.

עכשיו זהו קיץ, בקיץ מרבים התושבים לשתות בירה. דניאל הסתכל על ידיות הדלתות, אחת מהידיות הייתה יותר מבריקה, וידוע היה כי מר כהן מזיע כמו חזיר בקיץ. הוא הסתובב לדלת השנייה, ופתח לפני שהיה לו זמן להתחרט. הפעמון רעם ודניאל ראה כי צדק, זה היה מחסן היינות. אבל לא היה לו זמן לשמוח, הוא יכול היה לשמוע כבר את צעדיו של מר כהן. דניאל פתח את תיקו ותחב פנימה כמה בקבוקי יין. הוא הוציא בזריזות יעילה בקבוקי מיץ פטל עם צבע אדום דומה לצבע היין, את הבקבוקים האלו הכין בחודש הקודם עם חברו גלעד. דניאל רץ החוצה, לצערו מר כהן ירד בדיוק במדרגות והגיע לבר. "היי, ילד עצור! " לשמחתו מר כהן היה אדם כבד ואיטי, אבל לא אדם שמוותר בקלות. דניאל רץ לכיוון היער, העצים יסתירו אותו. הוא שמע את הבקבוקים משקשקים בתיקו וקיווה בכל ליבו כי יישארו שלמים.

אחרי הרבה זמן שדניאל עשה עיקולים בשביל להיפטר ממר כהן, הוא כבר לא שמע את קולו זועק בעקבותיו. דניאל התיישב על סלע ביער, ובדק את בירכו. הוא מעד בזמן הרדיפה ונפל על שתי ברכיו. בזהירות קיפל את המכנס מעל לפצע העמוק. דניאל פחד כי לא יגיע לביתו בזמן בשביל שאחותו תטפל בפצע. הוא תפס את התיק והניח על רגליו בעודו מחפש משהו שיוכל להחזיק את הפצע עד שיוכל להגיע הביתה. כל התיק נצבע באדום, האם לכלך את תיקו עם הדם? איך יכול היה הדם להגיע לשם?. דניאל הבין את האמת המרה, אחד מבקבוקי היין נשבר וזלג עכשיו על  מכנסיו וברכיו. היין השאיר חותם בצבע שאי אפשר היה להתעלם ממנו, דניאל צפה בו זולג על רגליו ומטפטף על הקרקע.

פתאום דבר מוזר קרה, הוא הרגיש מעין חריכה כואבת בברכו, האם הפצע החמיר?. במקום בו זלג היין הפצע כמו נרפא והעור חזר למצבו הרגיל. דניאל לא האמין לדבר, האם השתגע?. במהירות הוא הוציא אחד מבקבוקי היין ולגם כמות נכבדה מהמשקה, הוא הרגיש כאילו עורו עולה באש וזעק. אבל רק לרגע, אחריו הרגיש הקלה שאין לתארה, הוא בחן את ברכו, הפצע נעלם. האם הוא הוזה? הוא התכוון להניח את ראשו על ידיו, וראה כי הן שונות. הצלקת שקיבל כילד נעלמה, הוא בחן את רגליו וידיו. כל הפצעים או הצלקות שהיו על גופו נעלמו כלא היו . גופו היה נקי מכל פגע, צלקת או חבורה.

ליין יש תכונות ריפוי, חשב דניאל. אבל אין זה הגיוני, אחותו למדה רפואה הוא ידע קצת על הדבר. איך משקה יוכל לרפא  מכה כהרף עין? עליו לשמור על הבקבוקים היטב, לעת צרה. אסור לו לספר לאיש, ערכו של משקה הפלא לא יסולא בפז.

הרביעי והאחרון היה ליאור. מנהיג הקבוצה, כך אמרו. לא מרשים במיוחד אבל גם לא משעמם. הוא גר עם אימו על הגבעה בקצה הכפר. מול ביתו היה האסם הנטוש בו כל ליל שישי נפגשו החבורה.  ביום חמישי באותו שבוע  מזג האוויר היה קריר, דבר שלא התאים לימי הקיץ הרגילים. ליאור לא היה במצב רוח מרומם באותו היום, הוא התהלך בבית ללא מעש ואימו הבחינה במצוקתו. "ליאור," קראה לו מחדרה, הוא מיהר לחדר והתיישב על הכיסא ליד מיטתה . היא שכבה שם, חיוורת מתמיד. ליאור נמנע מלהסתכל בפניה, הדבר העציב אותו. "ליאורי," אמרה לו בלחש והתנשפה. "יהיה נחמד אם תצא לכפר ותקנה לי לחם, תוכל לעשות זאת בשבילי?" הוא הנהן נמרצות, קם מכיסאו והתקדם לדלת החדר. "וליאור?" אמרה בקולה החלוש, הוא עצר. "אולי תעצור אצל מר כהן ותמסור לו דרישת שלום ממני?" הוא הנהן שנית ללא מילים.

ליאור יצא לכיוון הכפר. השביל מביתו לכפר היה מוקף בעצים שנישאו לגובה רב. ליאור אהב לדמיין על הדברים שמתחבאים בין העצים הללו. הוא ניסה לרומם את מצב רוחו כשחשב על יום שישי, בו נהגו הוא וחבריו להיפגש באסם. בכוונה נפגשו שם בשביל להקל על ליאור, הם ידעו כי אימו חולה ועליו להישאר קרוב אליה לכל צרה. הוא חשב על הסיפורים שיספרו לו, כל המעשיות שעברו עליהם בשבוע האחרון, כך תמיד עשו. הוא הסתכל על דרכו והבחין בשלט, "יער מכושף" קרא, הכתב היה מסולסל ולידו היה חץ שהצביע לכיוון שביל מתפתל. ליאור ידע כי עליו ללכת לכפר, אבל לא יכול היה לעצור בעצמו. אולי הפעם יוכל לספר לחבריו על מעשה נועז שהוא עשה, הוא פסע לכיוון היער.

כבר משנכנס הוא חש חרטה. ליאור הרגיש כי צופים בו. הכול נעשה שחור ככל שהתקדם אבל כבר היה משהו שמנע ממנו להסתובב ולחזור, הוא שמע את פכפוך מי הנחל, ומשום מה הדבר הפחיד אותו יותר. ככל שהמשיך ללכת הפחד מילא אותו וכמעט שיתק אותו.  הוא עצר, הוא לא יכול לעשות אפילו עוד צעד אחד, האנשים ששמו את השלט בטח משטים בו, עליו לחזור לכפר.  הוא רק צריך להתקדם ולמצוא שיח פטל, רק בשביל שיוכל להוכיח לחבריו שאכן נכנס ליער, דבר שלא היה עושה. הוא שמע ציוצי ציפורים מאחוריו, זה לא הגיוני, השמש שקעה מזמן. בזהירות ובאיטיות הוא הסתובב, ליאור עצם את עיניו עד כאב.

הגיע לאפו ריח קשה לתיאור. לאט, ליאור פקח את העיניים. הוא לא האמין למראה שהתפרש לפניו. היער שינה את צורתו, מולו הופיע גן עדן כמו בספרים. עצים רמים, וירוקים להפליא. עצים בעלי עלים שעלו על כל דמיון. הוא הרגיש מים הניתזים על פניו, מפל כה יפה. ציפורים צייצו סביבו, הוא שאף את  האוויר במלוא ראותיו, הריח הזכיר לו ריח שבא אחרי גשם, כעולם נקי וחדש. עכשיו כבר לא פחד, הוא רצה רק לקחת צעד נוסף לכיוון גן העדן שחיכה לו. הוא שכח מכול דאגותיו.

אבל דבר מה עצר אותו, בור. בור עמוק, ליאור לא יכול היה לראות את תחתיתו  אך עלה  ממנו ריח של ריקבון. הבור היה מסולע, הוא לא יכול היה לעקוף אותו, עליו היה לחצות אותו בשביל להגיע לעולם ההוא. ליאור היה כה מבולבל, מצד אחד הוא הרגיש את משיכת העולם, אבל גם הרגיש את רגליו רועדות רק מהמחשבה לחצות את הבור ההוא. הריחות התערבבו באפו, ובלבלו אותו. ליאור עצם את עיניו כה חזק, רק שהריחות יעופו. הוא ידע שעליו לבחור מה לעשות. הוא פקח את עיניו, מוכן.

הכול נעלם, המפל, העצים אפילו הבור. מסביבו היו רק אותם עצים שעכשיו נראו לליאור משעממים. מה יעשה? איזו משמעות יש לכל מה שראה?.

 

ומי אני? אני האחד שחיכה כל כך הרבה זמן שיגידו משהו, כל דבר. אני מאמין כי הם מוכנים למה שמצפה הם, אבל הם צריכים להראות לי סימן. עשיתי הכול, הכול בשביל שיאמינו לדברים שראו, שיש עולם מקביל. וששני העולמות יכולים להתקיים יחדיו, כמו שאנחנו היינו יחד באותו אסם, באמת קיוויתי כי זה הסימן לפריצת דרך, כי זהו הזמן המתאים לגילוי האמת. אפילו שתכננתי הכול, הם לא הבינו את המסר ועלי יהיה לחזור עם ידיים ריקות. כול המאמצים שעשיתי בשביל שיאמינו הלכו לטמיון. הם- חבריי, חייתי כמותם. אבל אף אחד מארבעתם לא הרגיש את הצורך לספר על הדברים שראה. מסיבות כה משונות שאני לא מוצא בהן היגיון, אבל מצד שני- הם לא מצאו היגיון בעולם שלי.