13- הרווח בין השורות

 בדרך למיטה אני נכנס לחדרה, השמיכה מקווצ'צ'ת בצד אחד ומאיה מכורבלת כעובר במרכז המיטה. אני מושך ופורש את השמיכה על גופה ומהדק בצדדים. היא כבר כזאת גדולה, מה נועה הייתה אומרת על התינוקת שלנו? אין לי מילים. בחדר שלנו המיטה שוב נראית גדולה מדי, אם מאיה תבוא אולי אני אוותר לה עוד פעם אחת, לא! אסור לי לחשוב ככה. אני עייף אבל לא מצליח להירדם, אוף. אני קם והולך יחף למטבח, מכין צ'יי תימני בספל גדול ומוסיף מרווה. כשאני יוצא החוצה אני משאיר את דלת הכניסה קצת פתוחה. לגימה קטנה, פו חם. בזהירות אני מתיישב על מיטת הנדנדה שלא תחרוק. נועה הייתה אומרת שמודעות הלהקה שלנו כחברי קיבוץ מפותחת יתר על המידה. אני מדליק את הסיגריה ששמרתי בדיוק להזדמנות כזו, ממלא את הריאות ומחזיק. אולי כדאי לשמור חצי? יאללה, אני לא מרשה לעצמי לעיתים קרובות. הקלידוסקופ על שם נועה מאט. המחשבות מתחילות לנזול הצידה, אחר כך לטפטף, מים שקטים חודרים עמוק, מים ש ק טים חוד רים ע מוק.

כשאני פוקח עיניים כבר בוקר, אני במיטה, מוזר, איך הגעתי לכאן? אני מביט בשעון, שבע, יאללה צריך לקום. הגוף שלי כבד כמו אחרי צלילה. אני שוטף פנים, משפשף אותם חזק עם מים קרים ומנגב. קפה שחור חזק ואני אהיה כמו חדש. במטבח אני מוזג חלב לקערה ומניח אותה במיקרו שלושים שניות כי ככה אין קרום. השעון של מאיה מספיק לצפצף שני צפצופים לפני שהיא מכבה אותו. כמוני, היא מתעוררת מהר.

"אחח, אין כמו לחבק לוטרה על הבוקר", אני מצמיד אותה אלי.

"אבא", היא מתלוננת ומתפתלת בין זרועותיי, "אני אאחר".

"יש לך עוד מלא זמן",  אני מנסה למשוך את הרגע ולבסוף משחרר.

היא ממלאת את הקערה בכריות נוגט עד שהחלב כמעט נשפך.

כפית לקערה, מעמיסה ולפה, גריסה, גריסה, לקערה ולפה, גריסה, גריסה.

"אבא תפסיק! " שוב בהיתי בה.

"את כל כך יפה, מה אני יכול לעשות?" היא מפרצפת 'לא קניתי' וממשיכה לגרוס.

"אחרי בית הספר אני הולכת לדנה." היא מזכירה לי.

"את זוכרת שבערב את אצל דודה?" הנהון קטן-קטן.

"את יכולה לישון בבית." כמו נועה הפנים שלה זורחות כשהיא מחייכת.

לפתע היא מרצינה, פותחת את הפה וסוגרת. מה כבר קרה?

"אבא, אהה ", היא מגמגמת, " שמעתי שמחפשים במשק רתך מומחה, אז אולי?"

התפוחית לא נפלה רחוק מהעץ, כל השיחות האינסופיות שניהלתי עם נועה, היא בטח שמעה, מה היא שמעה?

"ילדה שלי עכשיו זה לא הזמן". אני קם.

"אבל אבא זה מסוכן ואם…?"  תמות, אני משלים את המשפט בראשי ומתבונן בה. נועה קטנה עומדת וממצמצת אלי בעיניים. אני מתקרב אליה.

"מותק שלי, אל תדאגי", אני גורר אותה אלי לחיבוק, "אני צולל מקצועי, אף פעם לא קרה לי כלום". והכסף ממש, ממש טוב. "די,  די! " אני מלטף את תלתליה הקופצניים. היא לא מתנגדת, נצמדת ומתחפרת בי כמו כשעמדנו ליד הבור המכוסה ולא יכולנו להיפרד.

"ילדה שלי, אל תדאגי".  היא מושכת באף.

"רק תשמע אותם, בבקשה", היא ממלמלת מעל לכתף שלי, אני מלטף את שיערה, "נראה, בסוף את באמת תאחרי".

בדרך החוצה היא שולחת נשיקת אוויר.

"רק אל תיפלי לרווח בין השורות", אני אומר. היא מפרצפת 'נו באמת ותראו מי מדבר' אבל לא אומרת מילה, ילדה חכמה.

בערב כמה דקות לפני שאני יוצא אני מתקשר לאחותי, מאיה עונה.

"אבא?"

"היי מותק",

"אתה נוסע?" היא שואלת בטון מאשים.

"כן, אבל אני אחשוב ממש ברצינות על העבודה הזאת במשק". על מי אתה עובד?

היא שותקת. דרך האפרכסת אני שומע את קול נשימותיה.

"רק אל תיפול לרווח בין השורות". זאת הילדה שלי.

"מבטיח! אני אבוא לכסות אותך בלילה".

"מתי אתה חוזר?"

"בסביבות אחת".

"טוב, ביי".

"ביי מתוקה".

באוטו אני מדליק את הרדיו. לשיר זה כמו להיות ירדן,  ואחריו, כאילו בהזמנה, השיר של משינה, של נועה ושלי, "תחזור תחזור, תן לי גב", אני מצטרף לפזמון.

"משהו בחיי עומד להשתנות.." אני מזייף עם יוסי בקול עבה, ולא חושב על כלום עד סוף השיר. איזה שיר. המגבים עובדים קשה, שוב שכחתי לקנות מטריה. איך יכול להיות שאחד שמבלה שעות מתחת למים מתרגש מכמה טיפות? היא צחקה ומשכה אותי ביד לתוך השלוליות, "תקפוץ, תקפוץ, רק אל תיפול לרווח בין השורות". זאת הייתה הפעם הראשונה, אחר כך זה פשוט נדבק.

במרינה אני מחנה הכי קרוב לפתח, יוצא ומדלג בכמה צעדים. בפנים אני מתנער כמו פודל והולך למשרד לקבל את התדריך. צפי כבר שם, לא ידעתי שהוא חזר, יופי, הוא השותף המועדף עלי. שמוליק מדבר, זה שוב צינור ארבע החדש. אני שוקל לוותר, אבל אלף דולר קנס, מה כבר יכול להיות? יאללה, תפסיק להיות ילדה קטנה עם צמות, פחות משעתיים אתה בחוץ. אני חותם ליד החתימה שלו, אנחנו הולכים להתלבש. אני לא רגוע, לפני חודשיים, בנמל אשדוד, הייתה לי בדיוק כזאת הרגשה בבטן ואז דודי מחץ יד וכמעט נהרג. צא מזה! צפי מקצוען, צללתם יחד בכל העולם, ודווקא כאן זה יקרה? בסככה אנחנו מתחבקים וטופחים אחד לשני על הגב, כמעט שנה לא נפגשנו. מתחת לבגדים העור שלו כרגיל, לבן כמו חלב. 

"אז מה פולניה, אפילו באפריקה לא תפסת קצת צבע?" אני מקנטר אותו.

"מזל שלא תפסתי איידס". שנינו מגחכים.

"איך מאיה?" הוא שואל.

"נהדרת", אני מחייך ומוסיף משקולת לחגורה. "העוגן של הזקן שלה", אני מוסיף, לטוב ולרע. הוא מתקרב אלי ואוחז בזרועי, "איך אתה?"

"יום אחרי יום". הוא מהנהן.

אנחנו רוכסים זה לזה וממשיכים לפי הפרוטוקול:

מד לחץ ועומק? – בסדר.

וסת ואוקטופוס? – בסדר.

מיכל? – תקין, טסט מתאריך בלה בלה בלה.

השגרה מרגיעה אותי. נועה הייתה אומרת שהחזרה המונוטונית נשמעת כמו ספירה לאחור. התחושה הרעה חוזרת והפעם מתיישבת בבטן התחתונה. יש לי בחילה, לעזאזל.

אנחנו בסירה, הגשם פסק אבל הים גלי. עדיף להקיא עכשיו. אני דוחף אצבע, מקיא, ושוטף את הפה במים מלוחים. צפי מביט אלי בשאלה, 'הכל בסדר' אני מאותת, הוא מסמן חזרה. גבר גבר הצפי הזה. אולי אכלתי משהו לא טוב? אנחנו יורדים למים, מדליקים פנסים, מסמנים ויורדים. בעומק ארבעה מטרים הסערות נותרות מאחור, אני ממשיך לגלוש דרך קרן האור עד הקרקעית. למטה אנחנו בודקים את הצינור מבחוץ עד החיבור הראשון. כלום. אני מוביל פנימה, הוא אחרי.

בדרך כלל אנחנו יקרים מדי לאחזקות במים רדודים אלא שכאן הקבלן שזכה במכרז פשט את הרגל ומי שסיים את הפרויקט ניסה לחסוך. עלות של צוות כמונו לא זולה עד שמשווים לערמות הכסף ששופכים לים במקרה של שיפוץ.  אחרי שמאיה נולדה, הפסקתי להשתתף בפרויקטים בחו"ל. אחר כך הורדתי את המינון לשלוש צלילות בשבוע, לשתיים, לאחת, אבל נועה לא התרצתה.

"מתי תתבגר ותיקח אחריות?" היא הייתה נוזפת בי, "אתה אבא עכשיו. מתי תפסיק עם הרולטה הרוסית? אולי פשוט תחתוך את הורידים ודי?" דיבורים על ההפרטה בקיבוץ וכסף בכלל לא עניינו אותה. ככה זה כשמתחתנים עם ילדת שמנת.

 

קדימה אני שט לעבר האור המוטל מפנס הראש, הצללים נמתחים על הדופן העגולה ומתכהים לאחור. בכל מעבר בין צינור לצינור, לוחות המתכת חורקים וההד מגביר את הקול. לפתע אני מאתר חלון חשוך. זה לוח משוחרר. יופי, עבודת ריתוך פשוטה וסוגרים. אני מסתובב לקחת ממנו את הרתכת. הוא לא שם. שיט! לאן הוא נעלם? עם הקת של הסכין אני דופק על קרקעית הצינור פעם, פעמיים, שלוש. אין תשובה.

אני מבוהל, מתהפך ושט במהירות חזרה. אולי נפל משהו ומעך את הצינור? לא יכול להיות. אולי תקלה בציוד? אני מדמיין אותו נסחף לתהום כמו במקסיקו, לכוד מתחת לקורות בים הצפוני, חסר הכרה בתא לחץ. אני מתנשף ממאמץ וחרדה. נועה נוזפת בי, מאיה איתה, כולנו לבושים בשחור בלוויה, אני יוצא מהצינור במהירות של קליע ומושך את עצמי לאורך חבל העוגן עד לסירה. בשנייה שהראש שלי יוצא מהמים אני שומע אותו נאנק מתוך הסירה.

"אתה בסדר צפי, מה קרה?"

"הכל בסדר", הוא נאנק שוב, "רק העצמות הזקנות".

התקף שיגרון יכול לכאוב רצח אבל לא מתים מזה. ההקלה משחררת לי את הכיווצים בגוף. אני אוחז בקושי בדופן הסירה המתנדנדת מעל הגלים כמו דולפין פצוע.

"זו עבודה פשוטה למטה", הוא עוצם עיניים. "רבע שעה אני חוזר, מה אתה אומר?" הוא שותק, אני לא מאיץ בו, הכאבים שלו, ההחלטה שלו, ככה זה.

הוא מושיט אלי את הרתכת, "גג עשרים דקות אתה במקלחת". אני מבטיח לו. גם אני.

אני שוקע, מתהפך וטס למטה במהירות תוך כדי פמפום האף להקלת הלחץ באוזניים. הנה הפתח, חיבור ראשון, שני, שלישי, רביעי, כאן. שיט, זו טבעת חיצונית, איך לא שמתי לב? לצאת חזרה דרך הצינור יהיה הכי בטוח. אין זמן. בשנייה שהראש שלי מציץ אני מבחין בלוח הנח על החול. מצוין. אני מתפתל כמו צלופח החוצה, עכשיו להניח, לרתך, איקס קטן לביקורת וזה הכל. מה השעה? אני עדיין בזמנים. חזרה, איפה חבל העוגן? אולי היא נסחפה? לא מתאים לו. המים בהירים, אני עולה לאט, אוזניי כרויות לקול מנוע, יוצא ועושה סיבוב שלם ליתר ביטחון. הים שטוח, הסירה איננה. ההבנה מחלחלת לאט כמו חום קרני השמש. שמש? היא עומדת בגובה השמיים. עיניי נפערות, דומעות וממצמצות. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? המוח שלי מסתובב במערבולת, אני חייב להתמקד. החוף לא רחוק, קילומטר פלוס מינוס, קטן עלי. אני נשכב על הגב ומטלף כמו משוגע. שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל, יש דברים שלא שוכחים.

בחוף, כשאני נעמד ומדדה עם הציוד החוצה, כמה זקנים נעצרים להסתכל. מכאן למשרדים זו הליכה קצרה. השער כחול, מוזר, הייתי יכול להישבע שהוא היה שחור. בקבלה, אוסי בוהה בי במבט משונה, "הוא חזר, שמואל, הוא חזר!" היא צועקת ומקפיצה לי את הלב. דלת נפתחת בסוף המסדרון, שמוליק רץ ומחבק אותי. מה הקטע?

"נס! קרה לנו נס!" הוא צועק. אני מסתכל עליו בתדהמה.

 "תתקשרי לנועה," הוא אומר, "מה שהיא עשתה לנו כאן", הוא מניד את ראשו, "אל תשאל."

מאיה? מה כבר קרה? אוי ואבוי, אני מוכרח לדבר איתה. אני מתקדם לעבר השולחן אבל לפני שאני מספיק לאחוז במכשיר שמוליק שוב מתפרץ, "איך שרדת? יומיים? שני לילות לעזאזל", הוא בוהה בי, "איך? איפה? כמה חיפשנו, רגע, רגע, תסתכל עלי." הוא בוחן אותי בחשדנות. על מה הוא מדבר? אני עייף מהשחייה, מת למקלחת, לא מתאים לי לעמוד כאן ולטפטף במסדרון.

"איפה צפי? למה הוא עזב אותי בצינור?" אני שואל בתרעומת.

"אתה בסדר בן אדם? מי זה צפי?" המבט שלו מבולבל, "איזה צינור? תוריד ציודים, תשב, נעשה לך תה חם", הוא מסתובב ופונה לפקידה, "אפרת תעשי לו תה ותתקשרי לנועה, תתקשרי למד"א, לעזאזל תתקשרי לכולם". עוד פעם נועה, מה יש לו מנועה? מאיה, זו מאיה, אני מנסה לדבר, אין לי קול.

השפופרת מוגשת לאוזני, הקול שלה אומר,"יותמי?" אני סוגר עיניים חזק ופוקח, לא יכול להיות. קולות אומרים, מה הם אומרים?

"תשכב, תשכב, תנוח. האמבולנס כבר מגיע ונועה תחכה שם." שם? איפה זה שם?

 

צפצוף. איפה אני? אני שוכב. פנים של אישה. חלוק לבן ותג, רופאה? אני לא חולה. אולי הייתה לי תאונה? מאיה! אני מוכרח לדבר איתה שלא תדאג. אני צריך לקום. אני מצליח להזיז את הראש. אני לא יכול ללכת? מתי זה קרה? צעקות, מישהי בוכה.

"אחות, אחות". פנים עם כובע ירוק מעלי.

"עוד מעט רופא יבוא", היא אומרת, "אתה צריך משהו?"

"אני בסדר. מישהו צועק וצריך להסביר לו שיש כאן חולים".

"ששש, נתתי לך וליום". היא מניחה יד קרירה על מצחי, "הכול יהיה בסדר, אל תדאג". מאיה! אני מוכרח לדבר איתה, אני מוכרח. חשכה. צפצוף. זה המוניטור, אני בבית חולים. הייתה תאונה. ומאיה? מאיה! אני מזדקף לישיבה, נועה עומדת כפופה עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים ופסי דמעות מבריקים. אני מחסיר פעימה, גל גדול ואפור תופח מעלי, נשבר וקובר אותי במים עכורים.

"מים, מים", הגרון שלי ניחר, צעדים, מישהו תומך בי, כוס קלקר נדחפת לבין שפתיי, מים קרירים, מתוקים, אני שותה בצימאון.

"מאיה? נועה?" אני מבולבל.

"אני כאן מתוקי, אני כאן". אני מסתכל עליה, אם זה חלום אני לא רוצה להתעורר.

"יפה שלי כמה התגעגעתי אליך", אני אומר. היא צוחקת, דמעות זולגות מעיניה.

"הפחדת אותי כל כך", היא משתנקת, "איפה היית? לאן נעלמת? כמעט השתגענו מדאגה".

"מאיה, אני מוכרח לדבר איתה".

"מי זאת מאיה, יותם?" היא שואלת ונועצת בי מבט חד.

"שכחת שיש לך בת?" אני מסתכל עליה בחוסר הבנה. המבט שלה נטרק. היא פותחת פה וסוגרת, פותחת וסוגרת, כמו דג. דגה חתיכית עם תלתלים אדומים, אני מחייך. עכשיו המבט שלה מבוהל ומדלג מעלי. "תנוח, יותמי", היא מלטפת לי את הזרוע, "הכל יהיה בסדר", עוד ליטוף, "תנוח, אני כאן". הבטן שלי שוב מתכווצת, משהו לא בסדר.

אני פוקח עיניים, נועה ישנה על כיסא לצד המיטה. היא נראית מחוסלת, מסכנה. תמיד היו לה סיוטים שמשהו יקרה והנה זה קרה. מה קרה? אין לי מושג אבל משהו קרה אחרת לא הייתי כאן. הגיון ברזל. אני מסתכל סביב, חדר רגיל בבית חולים. היא ממלמלת שברי מילים ומנסה להתכרבל לתוך עצמה. אני מתחיל בנמשים ועולה, הריסים זזים, עיניי הים המדהימות שלה בוחנות אותי. אני מחייך, גם היא. גל אושר חוזר לחוף שלי עם המון צדפים מרשרשים. היא חיה. רק חלמתי שהיא נהרגה בתאונת דרכים. איזה סיוט נורא. מה לא הייתי נותן בשביל חיבוק משפחתי. איפה מאיה? מה השעה?  אני מסתכל על פרק היד, הוא לא שם, איפה השעון שלי? איפה מאיה? היא בטח לומדת עכשיו ואחר כך היא תבוא. איך היא תבוא? "נועי, איך מאיה תבוא?" היא לא מסתכלת לי בעיניים. "דיברת עם אחותי?" היא מסתכלת עלי, אבל המבט שלה אטום כמו קיר לבן.

"יותמי, תנוח, תכף הרופא יבוא". היא קמה מהכיסא ונעמדת לצידי.

"מה הקשר לרופא?" אני מרים את הקול, "את לא יכולה לענות לי על שאלה פשוטה?"

"אני לא יודעת מה לענות לך", היא נושכת את השפה התחתונה, "מי זאת המאיה הזאת?" היא שואלת בקול מתחנן.

הראש שלי מפוצץ, יש לי בחילה שעולה ועולה, אני מקיא נוזל מר וחש בבד מגבת רטוב על פניי, זו הרגשה נעימה. אני פוקח עיניים, פנים של גבר עם צווארון לבן. זה הרופא?

"מר רזיאלי, תסתכל לכאן!" הוא פוקד עלי. אור מבזיק לי בעין ימין, בעין שמאל, הוא שואל משהו. "לא הבנתי, מה?" אני שואל אותו ומסתכל על נועה, כמה התגעגעתי אליה.

"כמה?" הוא מנופף בידו מול פניי, "אצבעות יש פה ?" חמש אצבעות שמנמנות עם שערות בפרקים. "חמש". אני משיב. הוא מחייך, קל להשביע את רצונו.

"איפה אתה גר?" מה זה החידון הטיפשי הזה?

"בקיבוץ געש". נועה מחווירה. "לא דואגת, לראות בסדר גמור", הוא פונה אליה, "אין זעזוע מוח, יש בלבול, לא דואגת". היא מביטה אלי בחשש.

מה קורה כאן?  "מר רזיאלי?" הוא מצטדד לעברי.  די עם הרזיאלי הזה. "יותם", אני אומר בהדגשה, "קוראים לי יותם".

"יותם", הוא מהנהן לעברי, "אישה שלך דואגת, אתה לספר לנו איפה אתה להיות? מה זיכרון אחרון? אתה מבין? " הוא מסתכל עלי בציפייה.

"אני לא יודע מה קרה, יצאנו כרגיל…" היא מנסה להתפרץ כמה פעמים, הוא לא נותן. כשאני מסיים עם שמוליק במסדרון, הוא שוב מהנהן כאילו עכשיו הכול ברור.

"אני חוזר תכף, לא דואגת". הוא מבטיח לה. רופאים.

מי אתה? ואיפה החבאת את היותמי שלי? המבט שלה שואל, אחר כך היא מהדקת את השיניים בתנועה הנועית ההחלטית. "יותמי", היא אומרת  בתקיפות, "אתה יודע שאין לנו ילדים- נכון?"

"די עם זה נועה, מה את מנסה לעשות?" הקול שלי רועד, "יש לנו את מאיה. מאיה? הנסיכה שלנו". העיניים שלה בוהות בי אבל הכתפיים מגלות הכול.  "מותק שלי, יפה שלי", אני אומר, קם ומחבק אותה, "אל תבכי, הכל יהיה בסדר, את תראי". היא נצמדת אלי והריח שלה כל כך נכון. מה אכפת לי מהשאר, מה אכפת לי? אני מלטף את הגב שלה למעלה ולמטה כמו שהיא אוהבת, "ששש, הכל יהיה בסדר". אני אומר לה, איכשהו זה מרגיע גם אותי.

בבוקר אנחנו רוצים להשתחרר מבית החולים, לרופאים יש מה להגיד, גם לה. אין עליה. אני רוצה לנסוע לקיבוץ אבל היא אומרת, "קודם מוכרחים להגיע לדירה". אם מוכרחים אז מוכרחים. ברחוב היא מוציאה מהתיק שלט טלוויזיה, לוחצת על כמה כפתורים ולפני שאני מספיק לחשוב מה לעזאזל? נצמד לרחבה רכב דמוי סיגר עם סנפירי כריש משולשים על הגג. בנשיפת אוויר דחוס נפתחת הדלת, אנחנו עולים שתי מדרגות ומתיישבים. אולי עברתי לזמן אחר? זה הזוי, אך לא יותר ממה שקורה כאן. היא יושבת לפני, אני רוכן ולוחש, "איזו שנה עכשיו?" היא מתקשחת, נזכרת שהבטחנו להיות סבלניים, "אלפיים ואחד עשרה".

 אוקיי, זה סוגר את העניין. אולי אני בכלל בבית לוינשטיין חולם את כל הסיפור.

בשדרות דוד המלך, הכביש ריק כאילו שבת בבוקר. בפנייה לאבן גבירול משהו לא מסתדר לי, הכביש צר, רק נתיב אחד לכל כיוון, שניים שלושה רכבים כמו שלנו, כמה קלנועיות והמון אנשים רוכבים על אופניים, לא פלא שהאוויר כל כך צלול. גם הבתים נראים הרבה יותר נקיים כאילו עבר ענק ורחץ אותם עם צינור. קצת אחרי רחוב השופטים אנחנו יורדים. הפאב באותו המקום. אנחנו נכנסים לרחוב, מגיעים למספר שמונה, ועולים לקומה השלישית. דלת הכניסה צבועה בצבע כחול מבריק, השלט פותח גם אותה. אני צריך להשתין, על דלת השירותים מבפנים מודבק פוסטר של 'הדלתות'. כשאני יוצא, נועה בטלפון, הכי טוב לעשות סיבוב כדי להבין מי נגד מי. כמו בבית שלנו יש הרבה עציצים עם פרחים ואדניות עם צמחי תבלין, אני מוצא לואיזה, מרווה ורוזמרין אבל כאן נגמר הדמיון. הרהיטים עשויים ממתכת משולבת בזכוכית, אין מצב שאני גר כאן. בחדר השינה, על הקיר, אני מוצא תמונות ממוסגרות מטיול במכסיקו. אני מזהה את המקומות, הבעיה, שלא הייתי שם איתה. הוא נראה בדיוק כמוני, חוץ מהחיוך הדבילי. בקצב הזה אני אגיע מהר מאד לתא מרופד.

בסלון מעל המערכת יש נישה בקיר עם המון דיסקים. את משינה אני לא מוצא, אחר כך אחקור את הנושא יותר לעומק. תוך כדי הסיור אני מעיף בה מבטים, זו נועה, אהבת חיי, עליה התאבלתי במשך כל השנה האחרונה. אם זה היה רק סיוט, איפה מאיה בתמונה? אין מצב שהילדה שלי לא אמיתית. על המקרר ממוגנטת תמונה של נועה עם שרית, אולי מכאן תבוא הישועה.

"תגידי נועי מה שלום שרית?" היא פונה אלי, "היא עדיין בקשר עם צפי?"

היא פותחת עלי זוג עיניים. "יותמי, אנחנו לא מכירים שום צפי", היא מתקרבת ושולחת יד  קרירה למצח שלי, "אתה מרגיש טוב? אולי תנוח?" היא שואלת בקול רציני.

מה קורה כאן לעזאזל? "נו, החבר שלה מהבסיס", אני לא מרפה, "ההוא שהכיר בינינו, איך קראו לו?" אני מיתמם ומסתכל עליה בציפייה.

היא שואפת את כל האוויר בחדר ונושפת אותו חזרה, "יותם, אני מבקשת שמחר תיגש לרופא", היא אומרת בקול של דודה זקנה, "אני דואגת לך". רק רופא חסר לי עכשיו. אני נאנח. היא מתקרבת, הפער נסגר בחיבוק. הבטן שלה מקרקרת, גם אני רעב. במטבח אין גז, הכל עובד על חשמל. היא מוציאה מהמקרר סיר רוטב עם ריח שום נהדר. אנחנו צוות טוב, רבע שעה אחר כך הכל מוכן.

אנחנו ממלאים קערות במקרוני אל דנטה ויורדים על הסיר. אחר כך היא מלטפת את הבטן ומלקקת את השפתיים כמו חתולה. כל כך התגעגעתי לפרצופים שלה. "בואי", אני מושך אותה למיטה.

 

בערב, תוך כדי הכנת אומלט אבוקדו מדוגם, צף לי החוצה רעיון.

 "נועי", אני אומר בדרך אגב, "אולי אחר כך נסתכל באלבומים?"

"רעיון לא רע", היא מתלהבת. מציצה לתוך המחבת, "יאמי". ומלטפת את בטנה בתנועה מעגלית. אני מסתכל עליה במבט זאבי ומלקק את שפתיי. נו נו נו, היא מנופפת אצבע מולי. אני חולה על התחת שלה.

אחרי הכלים אני מתיישב על הספה. היא מביאה רק שני אלבומים, איפה כל השאר? יאללה נתחיל. בראשון אני מרפרף על הטיול ההוא, אחר כך בארץ, עם ערני ודפנה במדבר והנה הפתעה, תמונה קבוצתית של סיום התואר באוקיאנוגרפיה, כל הכבוד לי. האלבום של החתונה יותר מעניין, אבא ואימא, סבתא עם כל הדודים, האחים שלה, החברים, ורק מיכלי אחותי וצפי משום מה לא קיימים. שרית מופיעה בכמה תמונות, ובסוף אפילו טמבל כמוני מבין שהבחורה השנייה היא לא רק חברה טובה. מעניין. אימא של נועה נראית אפילו יותר מכשפה. אני והמזל שלי.

מאוחר יותר, במיטה, אני לא מסוגל להפסיק לגעת בה. היא כבר חצי ישנה. "אהוב", היא ממלמלת, "אני כל כך עייפה". אני מחבק אותה כפית מאחור ומקשיב לנשימותיה עד שהיא נרדמת, עוצם עיניים וחושב על מאיה. היא כבר יודעת? או שהיא בכלל ישנה? היא כועסת? היא עצובה? היא דואגת? או אולי ההוא מהתמונות הגיע לשם במקומי? אני מדמיין אותו עולה לסירה ופוגש שם את צפי המתפתל מכאבים, למי צריך לשלם כדי לראות את הסרט הזה?

בבוקר, המחשבה האחרונה מהלילה יושבת רגל על רגל מעל צינור ארבע. וואלה, כל הבלגן התחיל משם. עכשיו הכל ברור, זה התסריט הכי בנאלי, עברתי למציאות חליפית.

לנועה אין זמן לאכול איתי ארוחת בוקר, יש לה סטודיו לנהל. היא חוטפת תפוח, נשיקה, ובורחת החוצה. במקלחת אני בוחן את הרעיון והופך אותו מכל הכיוונים. מה שבטוח, לא יזיק לרדת לצינור ולחפור קצת מסביב. בארון יש בגדים שמתאימים בול במידה אבל לא בטעם. בסוף אני מוצא סווצ'ר אפור וג'ינס, נועל נעלי ספורט, קדימה. הדלת לא נסגרת, אין לי מפתח, צריך לחשוב בהיגיון. על שולחן הכתיבה מונח עוד שלט טלוויזיה. הכפתור הכחול השלישי מימין עושה קליק בדלת, יפה. אני יוצא, מקליק שוב ויורד שתיים-שתיים במדרגות. למטה אני בוחן את השלט, יש כמה חיצים ועשרות כפתורים: שחורים, כחולים, ואדומים. אפשר לעשות ניסוי וטעייה אפשר גם ללכת. אין מדרכה אבל יש שביל רחב להולכי רגל, המתפתל בין עצים וערוגות פרחים. כשאני מגיע לחוף הים, אין שקיות ובקבוקים, החול לבן, המים צלולים כמו בסיני. מישהו כאן עושה את העבודה שלו כמו שצריך. אני עולה למשרדים, ופוגש את שמוליק במסדרון,

"אתה בסדר?" הוא מתרגש לקראתי, "חשבנו שאיבדנו אותך, איך נועה? מה שהיא עשתה לנו באותו יום". אני מסתכל עליו בסקרנות, מבחוץ הוא נראה אותו הדבר.

"הכל בסדר". אני ממהר להרגיע אותו.

 "באת לעבוד?" שמוליק זה שמוליק אין מה לדבר, "נכנסו כמה יאכטות גדולות.."

"לא, לא", אני אומר ומניד את ראשי, "אני מוכרח להגיש איזו עבודה". רק שלא ישאל שאלות כי אין לי מושג מה לענות.

"בטח, בטח", הוא נוהם בקול הבס שלו, "אני תמיד אומר לבנים, לימודים לפני הכל", הוא מרים אצבע עבה ומנופף אותה באוויר, "לא כמו האבא שלהם ששום כלום לא נכנס לו בראש -אה?" הוא קורץ, אני מחזיר קריצה.

"טוב, טוב", הוא אומר, " תיתן לאפרת את האישור הרפואי.  

אישור? איזה אישור?

"עזוב אותך מבירוקרטיה", אני אומר בזלזול, "אני אקפיץ לך אותו מחר".

"חבל על הדיבורים ילד", הוא חותך עניינים בקול סמכותי, "אתה יודע יפה מאד שבלעדיו אתה לא יורד".

"בסדר", אני מתקפל, "גם מחר יש יום".

אני חוזר דרך שדרות בן גוריון. נועה עובדת, אין לי מה למהר. אני מוצא לי זולה בצל, מתיישב ומסתכל על האנשים שעוברים. יש בהם משהו מוזר אבל לוקח לי זמן להפנים. אף אחד לא צועק, גם לא הילדים. חבל שמאיה לא כאן. היינו יכולים לחזור להיות משפחה מושלמת. אם אבין איך הגעתי לכאן אולי אצליח לחזור ולהביא גם אותה. רגע, נועה לא תכיר אותה ומה אגיד למאיה? שאימא כאן לא מתה? שהיא אחרת? אני אצטרך להשיג את האישור הרפואי ולרדת לבדוק מה העניינים, עד אז כל תוכנית מיותרת כמו לשוט במעגלים. בצהרים, כשהרעב מתחיל לנהום לי בבטן, אני חוזר לדירה, נועה כבר בבית, איזו הפתעה נעימה. גם פה היא יודעת לקחת הכול בפרופורציות. תוך כדי האוכל היא תופסת אותי בוהה בה.

"מה?" היא שואלת, מכניסה לפה עוד חתיכת שניצל ולועסת.

"שכחתי כמה שאת יפה". היא מחייכת, אני כל כך אוהב אותה.

"אני אוהב אותך". היא מרימה אלי מבט מופתע.

"גם אני אוהבת אותך, יותמי", היא קמה ובאותה התנועה אוספת את הצלחות מהשולחן.

"בוא נראה מבט", היא אומרת, "אתמול פספסנו". מבט בצהרים? מה כבר קרה? היא שוטפת את הכלים, אני מנגב. אחר כך אנחנו הולכים לסלון ומתיישבים. בטלוויזיה המצלמה מתמקדת על יאיר בן השמונה המקבל תעודת הצטיינות על טיפוח גינת הרחוב שלו. המצלמה מדלגת למיקה המקבלת פרס על נסיעה ארוכה באופניים. מה? עוד ילדים עולים לבמות שונות ומקבלים פרס או תעודה. נועה מצטרפת למחיאות הכפיים כאילו כל הילדים שלה. השידור חוזר לאולפן ואופס אני שם. לא, זה הוא, יש לו את אותו החיוך הדבילי. הקריין מספר על הדוקטורט שהוא עושה על איזו אצת מאכל והסרט מראה את החיפוש אחריו בים. גם נועה שם, בוכה, ועוד אנשים, ואז הפנים המופתעים של שמוליק עם הכתובית -הוא חזר! מוזר, כמו להיות בלוויה של עצמי. השידור עובר לדיון בכנסת ופרט לפרס אני לא מזהה אף אחד. הנוכחות כמעט מלאה, על גב הכיסאות הריקים מצוין השם וסיבת ההיעדרות. כולם יושבים בפרופיל למצלמה, שישים מול שישים ובחזית של כל קבוצה יש עוד שני מושבים פנויים. אני סקרן אבל חושש מהתגובה שלה. נעזוב זה. עכשיו הם מדברים על חינוך. מסתבר שבני הנוער מתקשים בכל הקשור ליצירתיות ומחשבה מקורית. מעניין למה? כל הנבחרים משתתפים בדיון ובהצבעה הגלויה. אני מסתכל על נועה ופתאום היא נראית שונה, מבוגרת יותר. אחר כך, במיטה, הידיעה שהיא אחרת מפריעה אבל הידיים שלה מחליקות מתחת לחולצה שלי, מפשיטות אותי, היא נצמדת אלי והעור שלה כל כך חלק וחם עד שכל המחשבות נדחקות החוצה ורק אנחנו נשארים.

בבוקר אני מבקש ומקבל הדרכה על השלט, עם הכפתורים האדומים בוחרים נושא, השחורים הם מקלדת והכחולים הם אישיים שלי. אפשר לעשות איתו הכול. אין מה לומר הבחורה יסודית. כשהיא רצה החוצה, אני מתמתח בדרך לשירותים. אחר כך יש לי מקום לארוחת בוקר. מקלחת, בגדים, קליק, שתיים- שתיים במדרגות. אני בחוץ, לוחץ  'איכילוב' על השלט וכמה דקות אחר כך הכריש סיגר  נעצר לידי, פשוט קטע ענק. צעד לפני הכניסה לבית החולים אני נעצר. מה חשבתי לעצמי? בלי ידע בסיסי אני יכול ליפול על כל שטות. בית אריאלה מטר מפה, קצת חומר רקע ואני אהיה מסודר. הספרייה באותו המקום אבל עכשיו קוראים לה בית גבריאלה.

הספרנית חביבה, הבעיה שחומר רקע הוא מדי רחב אפילו בשבילה. אני לא יודע מה לבחור. אולי מדינה? אני פותח ומרפרף על הכותרות: הסכמי אוסלו- המהפך הכלכלי! איזה מהפך? הקמת אזור תעשייה ממוגן. מפעלי הטקסטיל. בגזה הונחה אבן הפינה למפעלי ההרכבה. מתקן ההתפלה הראשון, הסכם המים. שלום למען עבודה. הפגנות נגד ארגוני הסירוב. והכל הפך להיסטוריה כשהוא היה בן ארבע ונועה רק נולדה. מעניין. אני פותח ספר נוסף על תחבורה ציבורית ולומד שאין בכלל רכבים פרטיים, זה מסביר הרבה. הספרנית מביאה לי עוד ערימה, אני מסתכל עליה בייאוש. לוקח  את הספר הכי קטן פותח ומעלעל, סתם בזבוז זמן, אין מצב ללמוד עולם חדש ברבע שעה.

באיכילוב אני ניגש למודיעין: דר' דימיטרי, מנהל מחלקת טראומות, קומה שנייה, חדר שש. מה הוא ישאל? מה לענות? לפחד שלי יש רגליים קרות. הוא מנומס, שואל לשלומי, אני מדבר על אחריות, זה כל מה שצריך כדי לקבל הנהון וחתימה. בטח הפושעים כאן חוגגים. בחוץ אני מוציא את השלט ומתחרט, קצת הליכה לא תזיק לי. הרחובות שקטים, טובלים בירוק ומכל עבר נשמע ציוץ הציפורים. במרינה שמוליק קורא כל מילה ומוסיף חתימה. יופי חי. בסככה אני מתפשט, איפה צפי שייתן לי יד? לא כאן. כשאני מסיים אני חוזר למשרדים.

"הבוסטון פנויה?" אני שואל. שמוליק צוחק,

"היא ברציף האחרון". כשאני מגיע לרציף אני מבין את הבדיחה, מכל הבוסטון ויילר רק האורך נשאר אותו הדבר, כאן זו רחפת יפהפייה, חשמלית כמובן. כשאני לוחץ על כפתור ההתנעה היא מגרגרת בעדינות של ליידי. אני מוציא אותה לאט ואחרי שובר הגלים דוחף את המצערת קדימה. החרטום שלה מזדקר ותוך שניות המחשב מראה את העומק הנכון, אפילו לא הספקתי ליהנות. אני לוקח אזימוט מהחוף, עוד אחד, מתאפס ומדומם מנוע. העוגן נשלף בשריקה, שתי קטנות עוברות, אני מושך את החבל, העוגן תפוס. רק להניף את הדגל ואפשר לרדת. יורק למסכה, שוטף, מכניס את הפומית לפה, נושף ומתהפך לאחור. בועות, בועות, משלים את ההיפוך וצף עם הפנים לסירה. שחרור אוויר ושקיעה עם הרגלים למטה. אין דבר בכל העולם שישווה לתחושת הריחוף. למטה כמה דגיגים מנקרים את החול. הראות מצוינת. אולי פספסתי את נקודות הציון? הכול יכול להיות. שורה תחתונה, הצינור לא כאן. אני מתאזן חצי מטר מעל החול, מתהפך על הגב, ידיים מתחת לעורף, הבועות מרחפות למעלה, מה עכשיו?

על פניו אין לי ברירה אלא להישאר כאן. העולם הזה קצת משעמם אבל כמה כבר הספקתי לראות בשלושה ימים. העיקר שנועה כאן. בקרוב נעשה עוד מאיה קטנה ואחר כך עוד אח או אחות. ומה יקרה למאיה שלי? לפתע משקל הים הופך להיות בלתי נסבל, אני מוכרח לצאת מכאן. מתהפך, נצנוץ מרצד על החול, את הידית הזאת ראיתי יותר מדי פעמים. אוחז בה ומושך החוצה את הרתכת השקועה בחול. לחיצה על הכפתור, הלהבה הכחלחלה פורצת, לחץ מים דוחף אותי קדימה ורעש צורמני של מתכת חלודה. אני לא צריך להסתובב כדי לדעת שגם כאן חוק מרפי עובד שעות נוספות. עכשיו אסור לי לאבד אפילו רגע. הנה האיקס. אני מרתך את הלוח החוצה, מתפתל פנימה דרך החלון וטס כמו טורפדו לעבר פתח הצינור. צללית הסירה מעלי. אני מוציא את הראש מהמים, זו הרחפת.

לעזאזל.

צולל, נכנס לצינור, שוחה עד החלון, מתפתל החוצה, עולה, זו עדיין הרחפת.

יורד. פנימה, הלוחות חורקים, אני נוקש עם קת הסכין פעם, פעמיים, שלוש, על הלוח הנכון ושוחה חזרה. אין מצב שזה יעבוד, האוויר במיכל מסכים בקול ענות חלושה. אני עולה בפעם האחרונה, אחרונה לעת עתה. מטפס על הרחפת, מושך בחבל העוגן והמנגנון החשמלי מכניס אותו חזרה. הים שקט, הרוח מנחמת. זהו זה להיום. מחר אתחיל מחדש.