מעמקים מאת שלי לויט

בודדה שחתה קדימה במעמקי הים העתיק, הגלים הנישאים געשו מעליה, אך במעמקים בהם נמצאה שררה דממה. היא נשמה את המים שכישפה סביבה, הם ליטפו את גופה, מגעם היה חמים וענוג על עורה. שמלתה התנופפה סביבה כשושנת ים לבנה, ענקית. עיניה לא צרבו, הכישוף הגן גם על עיניה מפני מי המלח שהקיפו אותה. ככל שנשמה את המים לתוכה ונשפה אותם החוצה ראתה מערבולות קטנות אשר נוצרות סביבה כאוושות מים תת קרקעיות. היא שחתה והזמן אבד לה. המרחב סביבה נדמה לה אין סופי. היא חלפה מעל פסגותיהם של הרים תת קרקעיים, צפתה במערות חשוכות אשר להקות דגי ענק מגיחות ממעמקיהן, ראתה שוניות אלמוגים הצומחות מקרקע הים בצבעים עזים דומות לעצים תת קרקעיים.

אהובה חד הקרן הנחה אותה היטב לפני יציאתה למסע. היא ידעה מה היא מחפשת, למרות שידיעתה הגיעה עמוק משהוא ידע. היא ראתה למעמקי עיניו חסרות השנים והגיל, שמעה את מילותיו, אך זיכרונה פעל מעצמו. היא ידעה שאמת עמוקה מסתתרת על קרקע הים. מכשפות הים ממתינות לבואה. הידע שרחשה יסיע לה במסעה. היא גם ידעה שממתין לה מורה דרך, לכן המשיכה לשחות לכיוון שקיעתן של השמשות בים, אל מקום המפגש המיועד. ככל שנמצאה תחת המים החלו חייה שלה עד כה להראות רחוקים ממנה. הידיעה שחלק ממנה נותר מאחור -בבריכה הקדושה במעמקי היער העתיק- חלל בעדינות לתוכה. היא חשה את ההעדרה, היא חשה געגוע לעצמה. למרות שלא הבינה עד הסוף כיצד אירע לה הדבר, קיבלה את היקרעות נפשה, את היחתכות ישותה לשתיים: אחת שרכבה קדימה ואחת שנותרה מאחור ביער.

היה עליה למצוא את ספריה שנגנבו. היה עליה להחזיר את הידע שאבד, אך היה עליה גם להיזכר בידע הקדום ביותר שהיה לה אי פעם ונשכח ממנה. סוג ידע אחד נמצא במעמקי הים והשני במעמקי היער ושניהם שלה, שניהם חלק ממסע חייה. היא נחתכת לחלקים אך אינה מוותרת על מטרתה. אכן, מטרותיה רבות מלהכיל אך שנות בדידותה הרבות אפשרו לה לאגור בקרבה עוצמה וכוח. היא שונה מכל אישה שחיה בעולם הזה לפניה. היא תעמוד בכך. לכן, המשיכה לשחות למטה ככל שיכלה מחפשת בעיניה את מקום המפגש, מחפשת את המדריך שייקח אותה למעוז חפצה, נכונה להיכנס אל העיר מופלאה השוכנת תחת הים.

לאחר ששחתה זמן רב, אשר נדמה לה ארוך מיממה שלמה, חסר גבול של שקיעה וזריחה, החלה לחוש עייפות אדירה הפושה לאיטה בכל גופה. ידיה חשו חסרות ממשות עבורה כאילו שהן נפרדות מגופה, נעות סביבה בכוח ההתקדמות, רגליה הנעות מאחוריה דוחפות אותה קדימה  ככל שהן יכולות. נשימתה הלכה ונהייתה מאומצת, כוחות הקסם שלה הולכים ומתרוקנים, באר האנרגיה והעוצמה הפנימית שלה מתייבשת עם כל תנועה של גופה, עם כל חלקיק קסם הגנה שהיא מפעילה על מנת לשמר את חיותה תחת גלי הים. העצירה הפכה להכרח. היה עליה למצוא מקום למנוחה והתחזקות, היא הלכה ונמוגה מעצמה, הלכה ונגמרה. התחושה הייתה מבהילה למדי עבורה, משום שכוח קסמה הרב לרוב מנע ממנה להגיע לתחתית הבאר של כוחותיה. אך כעת היא חשה שהיא דולה את שאריות ישותה מתוך תחתית קיומה. היה עליה למלא את עצמה במזון, הרעב והעייפות החלו להכניע את עוצמתה הפנימית. הזיכרון שלה עודד אותה, מילותיה של העתיקה אשר לימדה אותה בילדותה הרחוקה, הקפואה במעמקי ישותה, הדהדו בתודעתה: "כל מכשפה זקוקה למילוי הבאר, למזון וחידוש אנרגיה. גם הנשים החזקות ביותר נזקקות למקום מנוחה מבודד. עליהן להיות לבד פעם בכמה ימים, לאכול ולהתחזק." היא נזכרה בכך ולכן לא נבהלה מהחולשה הפתאומית. הים הגדול געש סביבה והיה עליה לנוח למרות שלא היה היכן. היא בחרה במנוחה בתנועה. בודדה נשכבה על גבה ושקעה, מאפשרת למים לשאת אותה קדימה ולזרמים לסחוף אותה איתם. היא שחררה את כל המתח האצור בשריריה, מתעלמת מהדגים השוחים סביבה ומהגלים הרוחשים בזעף מעליה ועצמה את עיניה. בשכבה כך על גבה נסחפת תחת המים בין הזרמים של הים העתיק, כמו גופה, אכן נתנה לחלק בעצמה לשקוע במוות שקט, במנוחת הרגש והתודעה, היא שקעה לתוך מדיטציית עוצמה עמוקה, סומכת על כוחות קסמה שיביאו אותה ליעד המבוקש. לפני שעצמה את עיניה כיוונה את המצפן הפנימי הקסום שלה לעבר מקום המפגש המיועד, הנמצא במעבי היער התת קרקעי, שם ימתינו עבורה מנוחה ומזון אך לא בדידות. היא זכרה את ההכוונות שקיבלה, להמשיך בכיוון השקיעה עד אשר הר תת קרקעי עצום יקרה בדרכה, היא לא תוכל לפספס אותו נאמר לה, כוחות קסם אדירים ממלאים את קיומו. היא תחוש בהם. תחתיו שוכן היער העתיק ובמעמקיו נמצא מקום יעדה.

לכן, ידעה שאפשר להרפות, היא תחוש בקסמים העוצמתים גם בשנתה הקסומה. גופה יאותת לה שצריך להתעורר, היא עטפה את עצמה בבועת הגנה ושחררה את נפשה אל השינה.

בודדה נתנה לגופה להיסחף עם הזרמים התת קרקעיים הפועלים במעמקי הים, למראית עין קשה להבחין בהם, אך הם פועלים באופן סמוי, מצייתים למלכתם שמתחת לגלים ועוזרים למכשפה הבודדה להגיע ליעדה. הדבר עולה בקנה אחד עם רצונה של מלכתם השולטת בימים, משכנה הינו בכל מקום אליו מגיעים המים המלוחים, רצונה הוא זה שמניע את האירועים שמרחשים מתחת לפני הגלים הסוערים ובודדה הייתה בדרכה אליה. גם אם לא הייתה מודעת לכך לגמרי. היא עמדה לפגוש באחת מכוחות העולם והקסם אשר יסיעו בעדה לאחד את עצמה, אם תרצה בכך, אך במידה ולא תוכל להתחבר מחדש לאחת, יקרעו את נפשה הגלמודה לאלפי רסיסים שיתפוגגו בין הגלים והסלעים של המים האינסופיים של העולם.

השמשות זרחו למעלה בשמים, ממעופן אי אפשר היה להבחין בגופה הרדום של בודדה על פני הזרמים, אך ממבט קרוב יותר, אם בחרת לעוף סמוך על פני המים יכולת להבחין בכתם הכהה הנע תחת הגלים. כך עשתה הדרקונית האדומה, היא צללה מטה מן השמיים המוארים קרוב כל כך האפשר אל פסגות הגלים, עד כדי כך שניצוצות של מים זוהרים צרבו בשולי מבטה. למרות זאת היא שלחה את עיניה אל מעמקי הים מאתרת את שמלתה הלבנה של בודדה המשתרכת אחריה כלשונות  של פרח ים ענקי. הדרקונית הייתה מרוצה. משימתה נחלה הצלחה כבירה. כעת, לאחר שהמכשפה הישנה אותרה נותר לה רק להמשיך ולעקוב אחר מסלולה, לוודא שאכן קסמה מביא אותה אל יעדה. היא נשלחה על ידי אדונה למשימה וחששה מאוד מלאכזבו- והוא דאג לגורלה של המכשפה שיכלה לרפא דרקונים.

הדרקונים נזקקו למרפא. אך היה עליה עוד לעבור דרך מסע ארוכה בעולם שמתחת על מנת שתוכל לחזור לפסגות המשוננות של העולם שמעל. מטרתה של הדרקונית האדומה היה לסייע בידיה ככל יכולתה. היא נהגה לחלק את משימתה הכבירה לחלקים קטנים וברורים. החלק הראשון עבר עד כה בהצלחה מרובה. המכשפה אותרה. כעת היה עליה לעבור לשלב השני – הגנה.  לכן, המשיכה לשוט על זרמי האוויר שעברו מעל הגלים הגבוהים. הים סער והיא עופפה בהנאה ברוח, אינה משחררת את מבטה החודר משערה הזהוב של המכשפה המתנחשל תחתיה במים הגועשים.

מתחתיה בודדה ישנה, גופה היה שרוי בתרדמת מנוחה, אך תודעתה הייתה שרויה במקום אחר. היה עליה לנוח, למלא את הבאר הפנימית של נפשה, אך היא שקעה במחשבות חסרות מילים. תמונות רצו זו אחר זו מול עיניה. זיכרונה נדד מאות שנים אחורה אל רגעים שרצתה לשכוח. רגעים ששנים רבות לא אפשרה לעצמה לחזור ולהיזכר בקיומם במארג מסע חייה. הרי חייה היו ארוכים כל כך שכבר חשה כאילו שחייה מספר רב של חיים שונים. אך הזיכרונות הללו היו העמוקים והקפואים ביותר במעמקי נפשה וזיכרונה.

***

היא הייתה ביער האפל, הייתה זו שעת בין ערביים כאשר השמשות נושקות לפסגות המשוננות שבאופק הרחוק, מעבר לעצים הגבוהים ביותר שביער. היא רואה את עצמה יושבת לה על ראש העץ הגבוה האהוב עליה, נשענת על הגזע המסוקס, חשה כיצד הוא מתאים את עצמו לגבה, נהנית מרגעי ההתבודדות של יומה. לימודי הכישוף היו מרתקים אך היא לא נהנתה. הנערות בחברתה בבית הספר לקסם, בלב היער העתיק, לא חדלו מלהתעלל בנפשה העדינה. הן תמיד היו שם סביבה. כוחה הגדול עורר בהן תחושת איום תמידית. סירובה לסרק את שערה הבוהק לא חדל לעורר את לעגן. אוף…לא היה לה אפילו חשק לחשוב עליהן. באותו רגע, בראש העץ, פשוט רצתה שכולן ייעלמו כליל מחייה ורק היא לבדה תישאר – ויצירתית. היא לא יכלה להסיט ממנה את מבטה, בכל הזדמנות שלא הבחינה בה, נהגה לסקור אותה מרחוק, לגמוע את דמותה אל תוך נפשה כנערה מיובשת הצמאה למים. היא הייתה מביטה בה במשך שעות. לכן, הייתה היחידה שהבחינה בדם, בצלקות ובייאוש שנבעו מיצירתית, כזרזיף לא נשלט של אנרגית מצוקה חסרת מעצור. יצירתית רצתה להסתיר את מצוקתה ואכן הצליחה בכך מול שאר עולמן, אך ממבטה הבוחן של בודדה לא הצליחה לחמוק.

נמאס לי מעצמי, זה כל מה שיכלה לחשוב באותו רגע, על ראש העץ בזמן השקיעה. העולם היה נפלא סביבה אך היא הייתה נוראה, דוחה, מזוויעה. הבושה מילאה אותה בגועל. היא לא יכלה יותר להכיל את עצמה. באותו רגע רצתה להניח לגופה להרפות מהאחיזה בענף (עליו נשענה בנוחות רבה כל כך לפני רגע קט) ולאפשר לעצמה לצנוח אל ארץ, לוותר על מסע חייה.

תחושות אלו רק ביישו אותה עוד יותר והדמעות החלו זולגות על פניה. כיצד זה יכול להיות? שאלה את עצמה, שרגע אחד אני מביטה בהנאה אל היער והשמיים, מתענגת על בדידותי ובמשנהו אני בוכה עד אין קץ? לא הייתה לה תשובה, ולסלוח לעצמה היה הרבה מעבר לכוחותיה, אך ליצירתית היא יכלה לסלוח.

לה- מותר היה להרגיש כל דבר.

ואכן באותו הרגע, כאשר ישבה לה כך בזמן השקיעה הנפלאה, ראתה אותה מרחוק, רצה ביער. היא לא ראתה את הדמעות הזולגות על פניה היפות, המוארות, המרחק היה גדול מדי. אך כמו תמיד היא ידעה את שאירע לה.

***

יצירתית רצה בוכייה ביער. התחושה שלה הייתה מעבר למילים שלה. היכולת לבטא את שעובר עליה הייתה גדולה מידי עבורה. או, אם הייתה מתרכזת בכך, אם הייתה יודעת שיש מי שתקשיב, בוודאי שהייתה מצליחה להסביר את עצמה, אך לא הייתה נפש חייה כזו בעולם עבורה.

כמו תמיד היא הלכה רחוק ככל הניתן כדי להבין את התחושות המציפות אותה, כגלי הים העתיק המציפים את החוף בזמן הגאות. כגלים שמעולם לא ראיתי משום שמעולם לא הורשתי לצאת מגבולות היער הזה, חשבה.

למראית עין חיי נראים נפלאים והכול לגמרי בסדר: אני אהובה, מוערצת על ידי הנערות המקיפות אותי, על ידי המכשפות המלמדות אותי, בכל יום מאז שלמדתי לדבר. בעיקר אני מוערצת על ידי אימי שהיא האישה האדירה ביותר שקמה מעולם, כפי שנאמר לי לאורך השנים. אגדות סופרו על כוחה של העתיקה, נבואות נכתבו על יוצאת ביטנה.

אני נולדת עם כוח עצום, עם יכולת קסומה נפלאה, יותר משל כל אחת אחרת (אולי מלבד זו של בודדה). אני הרבה מעבר לכל אחת. יש לי בית יפיפה בלב היער העתיק, מורותיי הן המכשפות המוכשרות ביותר שקימות בעולם הזה, נכונים לי חיים מרתקים, מלאי שאיפות ומטרות ובכל זאת איני חדלה מלרצות להעלם מעל פני האדמה שאני רצה עליה. איני חדלה מלשנוא אותן, את הנשים והנערות המקיפות אותי ללא הפסקה. אני שונאת את התחושה שהן כולן כאחת חושבות ובטוחות שהן יודעות מי אני, בעוד שלי לחלוטין אין שמץ קלוש ביותר של מושג.

מי אני? מהי משמעותם של חיי? כיצד הגעתי לעולם הזה? כל אלו אינן שאלות אשר התשובה האמתית להן ידועה לי. אכן, אני ביתה של העתיקה. אכן, אני מכשפה, כוח הקסם שלי הוא חלק ממני. זהו. זה כל מה שאני יודעת. אני גם יודעת שאני מרבה לבכות ללא סיבה נראית לעין ואיני יודעת למה.

באותו הבוקר בכייה היה שונה מתמיד, משהו השתנה בה. היא שמעה אודות הנבואה שנוצרה בעת לידתה. היא לא ידעה מי היה אביה או מי סייעה בידי אימה בהבאתה לעולם. היא רק ידעה שעם היווצרות קיומה הובא לעולם המשך לנבואה העתיקה ביותר.

הנבואה אודות זו שחיכו לה.

הנבואה אומרת שהיא תהיה ביתה. מרגע שנולדה הייתה לאם. מרגע שהגיעה לאוויר העולם הזה, כל מה שראו בה המכשפות המוכשרות אשר ליוו את חינוכה היה, "היא זו אשר תביא אל מסעה את האחת שחיכינו לה, את המכשפה שתשנה את הקסם ואת העולם".

הן רצו להרגה במעמקי ליבן, הן פחדו ממנה, לידתה הובילה לשינוי, למימוש הנבואה העתיקה והמחרידה שתשנה את כל חייהן. והן לא אוהבות שינוים.

היחידה שהגנה עליה הייתה אימה. לולא כוחה היה גדול כל כך, חייה של יצירתית היו נגמרים בלידתה. בעיני רוחה דמינה את העתיקה נלחמת על חייה מיד עם רגע לידתה, בחלומות בהקיץ אחרים ראתה אותה מתבודדת לאורך שנים הרחק במעמקי היער, או בפסגות הגבוהות של ההרים המשוננים. היא לא ידעה מה הייתה האמת. אינני יכולה לשאול אותה. אני לבדי עם הידיעה ועם השאלות האינסופיות. העתיקה לא רצתה שהאמת תיוודע לי.

האמת נודעה לה כאשר ישבה מול ספר שקראה בחדר הספרייה בבית אימה, מוקפת במדפי הספרים העמוסים בכרכים הישנים ובמגילות שהלכו והצטברו כחלוף הזמן. עד כה היה זה החדר האהוב עליה בבית הקטן. לאורו של הנר קראה בכרכים הישנים, אגדות על עולם שהיה ועולם שיהיה ועל מסעות חייהן של מכשפות שהיו ושיהיו. שם, במקום האהוב עליה ביותר בעולם כולו גילתה את דבר הנבואה הקשורה בקשר בל ינתק בשמה שלה.

הנבואה שקבעה שתהיה אם וילדתה תהיה זו שחיכו לה. מטרת חייה היא לחכות לבואה, לחנכה, להכינה כקורבן לקסם הנשי. בזמן שקראה את המילים חשה את הסכין (המעוצבת מדיו ישן נושן) ננעצת בבטנה, את הכאב הפוער בה חור מבפנים. היא ידעה שלא תינשא לעולם. היא ידעה היטב שלעולם לא תרצה להרות ובכל זאת המילים היו כתובות בספר הנבואה היקר, זה שנכתב בידיה של העתיקה עצמה. מדוע הותירה אותו שם אם בחרה להסתיר ממנה את הידיעה? היא לא ידעה והיא גם לא תדע, כי היא לא תהיה מוכנה לדבר איתה על כך לעולם. הכעס שלה היה מעבר למילים. כמובן ששוב, אם הייתה מי שתאזין לה בצומת לב לא הייתה חשה כך, אך כרגיל היא ידעה שלא נולדה האישה שתאזין לה באמת. אף פעם לאורך מסע חייה לא חשה שאימה מקשיבה לה באמת.

היא דימתה בעיני רוחה את העתיקה כותבת את המילים הללו. היא ראתה אותה כותבת ונושכת את שפתה כפי שנהגה לעשות לעיתים כאשר לא הייתה מרוצה. העתיקה כתבה את ספרי הנבואה לפני שנים רבות זאת ידעה היטב, הרבה לפני הולדתה. אימה ידעה שתהיה לה נכדה לפני שידעה בוודאות שתהיה לה בת, אך הנבואה המדויקת נמסרה ביום לידתה. היא הייתה הילדה בדרך לזו שחיכו לה. היא הייתה צינור מעבר ותו לא. לא שמחה בפני עצמה אלא מבשרת השמחה בלבד.

יצירתית לא זכרה כמה זמן ישבה ובהתה במילים שלפניה עד שגמלה בליבה ההחלטה. היה נדמה לה שהזמן קפא מלכת סביבה. היא חשה כי היא חייבת לצאת מכאן, מהבית הארור הזה. השקר הכה בה. העתיקה תמיד ידעה ולא סיפרה לה. באותם רגעים הידיעה שעליה ללכת מכאן גברה על כל תחושה, היא חשה כמהלכת כבתוך חלום, אך תנועותיה היו מהירות וברורות. ללכת רחוק מכאן ככל האפשר. היא קמה ממקומה והחלה ללכת, להניע את רגליה במהירות זו אחר זו, מתעלמת מכל מבט שליווה אותה בדרכה מהנערות הבוהות בה, שרויה לחלוטין  בתוך בועת ההחלטה שקיבלה. ממהרת לצאת מכאן, מבית הספר לקסם, מבית אימה.

כאשר דרכו רגליה היחפות על קרקע היער שבחוץ חשה הקלה. כאשר התרחקה אל בין שורות העצים הרחוקות הגלים של דמעותיה פרצו החוצה. היא התחילה לרוץ והדמעות מקיימות איתה מרוץ, שוטפות בזעם את פניה והיא רצה.

דבר לא לקחה, אך הידיעה שהיא אינה חוזרת הכתה בה בעוצמה. לעולם לא תשוב. למרות שברגע שחלפו המילים בתודעתה ידעה שאין זה כך. היא רוצה להעלם כרגע והזעם מציף אותה, אך יש תשובות שעליה לקבל והיא תדרוש אותן בנחישות היא תעמוד מול העתיקה ותדרוש תשובה, הסבר, בקשת סליחה. הידיעה אם תוכל לסלוח הייתה רחוקה ממנה, אך הידיעה שהסליחה שלה בזכות הייתה בהירה בראשה. תוך כדי מחשבה המשיכה לנוע ביער, הרחק אל המקום הבטוח שלה, אל הבריכה החמה, המקודשת. שם יעלה בידה לגייס את הכוח לפני משימתה.

לפתע חשה שאינה לבדה, בודדה עמדה בדרכה. הנערה הזהובה, הקורנת, עמדה יחפה באמצע שביל החיות שבו רצה ביער, מונעת ממנה את המעבר, נועצת בעיניה את מבטה הישיר, החד, אשר לרוב נסתר תחת שערה העבות אך כעת היה גלוי והופנה ישירות אליה. היא הביטה בה ויצירתית נעמדה והשיבה מבט. הדמעות אינן חדלות לזלוג על פניה, אך עמידתה זקופה והיא אינה מנסה להסתתר. הנערה כבר ראתה אותה וכעת היה עליה להבין מהו רצונה ממנה. חוסר המשמעות הציף אותה. החיים האלה היו רחוקים ממנה ובכל זאת עמדה כאן ביער, בכל זאת הייתה נכונה להגן על עצמה מכל התקפה מילולית  או פיזית שתבוא. החיים בבית הספר לכישוף היו אכזריים, ולמרות שעד כה אף נערה לא העזה לתקוף אותה ישירות, ידעה שהזמן יגיע.

מבטיהן נפגשו שם על שביל החיות המוצל ביער, הענפים רוחשים מעל ראשיהן, הדמעות כבר יבשו על לחייהן, עין פוגשת בעין. פנים רואות פנים. שקט מסביב, דומה להן שרק הן קיימות בעולם, שכל היער העתיק עוצר סביבן את נשימתו הכבירה. לפתע, יצירתית מבחינה שאף היא עוצרת את נשימתה. מבטה המהמם של בודדה הננעץ בה ישירות מוכר לה מאוד. אין זו הפעם הראשונה אשר עיניים אלה נועצות בה את מבטן. רגעים רבים הסתחררו בראשה, זיכרונות ששכחה, פעמים רבות בהן הסתתרה לה בוכייה בין השמיכות, עלתה מהר במדרגות העץ של בית העתיקה לפני שמישהי תספיק לראות את המים הזולגים על פניה. מבטה של בודדה תמיד ליווה אותה. בכל פעם בה רצתה שלא להיראות, יכלה להיזכר בעיניים מוסתרות המביטות בה, לא בישירות כמו עכשיו, אלא בגנבה, בהסתר, אך תמיד עם כוח, תמיד עם עוצמה וחום. באותם זמנים לא הבחינה במבטים ובקסם הנשלח באמצעותם, קסם אשר חיזק אותה שוב ושוב לאורך השנים הנוראיות שחוותה.

כן, הכול היה מושלם מבחוץ, אך התחושה של הסכנה לא פגה לרגע, העקיצות, התככים, הרגעים בהם דברים יקרים לה נעלמו, היום שבו עבודה שהגישה הושמדה, שמלה שתפרה נמצאה קרועה, זרוקה על ענפי העצים הרחוקים, תחתוניה הלבנים תלויים כדגל על ראש העץ הגבוה ביותר ביער… היו אלו רגעים שבהם ידעה היטב כי יש נערות, מכשפות צעירות, אשר רוצות ברעתה, נלחמות מולה במלחמה שאין לה שם, מלחמה בלתי נראית אשר היא עצמה סירבה תמיד להשתתף בה. אך הסירוב לה שינה להן, היא הייתה חלק ממנה, למרות שניסתה להתעלם מתעלוליהן הנבזיים היו רגעים שהדמעות הנוראיות היו מציפות את כל ישותה. היא רק רצתה להעלם, לברוח, להתחבא. היא לא רצתה להילחם מול אף מכשפה, מול אף אישה. השקט והבדידות קראו לה והיא הייתה בורחת להתפרק בהיחבא ואז העיניים הכחולות האפורות הבוהקות היו מלוות אותה בהסתר ושולחות לה, עבורה בלבד, עוצמה וכוח, חיבוק קסום שעטף אותה והיא הייתה בורחת. כעת, בפעם הראשונה העיניים הללו ננעצו בה ישירות לאור היום של היער, ננעצו בה ולא הרפו, הציפו את הזיכרונות, הבדידות והכאב שלא עזבו אותה לרגע. היא חשה כבריכה שהמים עולים בה על גדותיה ובכל זאת ישרה את גבה ולא הסיטה את מבטה. היא ידעה שיש לה את היכולת לעמוד בזה, בהצפה, להישיר מבט אל בודדה ואל עצמה. בודדה ידעה. היא ראתה דרך חומות תודעתה, זיכרונותיה הוקרנו אל תוך ראשה. היא ידעה והעניקה לה את הזמן. היא גם פחדה נורא. הפחד עורר בה רעידות פנימיות שהצליחה לעצור רק בזכות שנים רבות של ניסיון בהסתרת רגשותיה, היא שלטה בעצמה. היא עוררה בכוונה את הזיכרונות. כעת היה רגע של ישירות ראשונה ביניהן. הן החלו לפסוע יחד. הן לא ידעו מי הייתה הראשונה שהחלה לצעוד אל עומק היער העתיק, אך הן צעדו כעת יחד בשביל. עיניהן עדין מגששות זו בפניה של זו, מנסות לגעת פנימה.

הן הלכו יחד ושוחחו במשך שעות רבות, המילים נשטפו מפיותיהן כמים הנשטפים מסחר הנפרץ גבוה למעלה בהרים הרחוקים וזולג מן הפסגות המשוננות הרחוקות בשטף עז אל העמק, שם הזרם נעטף בהבנה ומתנקז אל תוך האגם הקסום שחדי הקרן שותים מימיו. כפי שהעמק מציע מקום מבטחים עוטף עבור המים הנשטפים מן ההרים הרחוקים, כך הציעו עיניהן מקום עוטף למילים הנאמרות בשטף שצף. הן היו לבדן, אך הן היו יחד. רחוקות מכל מבט חיצוני, מהלכות במהירות ביער, עוצרות ומשתפות, חושפות האחת מול השנייה מקומות אישיים. המקום החשוב ביותר עבור שתיהן היה הבריכה הקדושה, שנקוותה מתוך הזרם התת קרקעי שנבע מעולם אחר, מן העולם שתחת העולם ונאסף במקומות המקודשים, בבריכות נפלאות המוקפות באבנים חלקות, נעימות לגוף הנשי ומלאות עוצמה. את ההיסטוריה של המקום הן לא ידעו אז, אלא רק שהוא קדוש עבור שתיהן. מקום מפלט, שבו המים החיים שואבים את הדמעות הזולגות מגופן ומחממות את ידיהן הקפואות, מלבות את יכולתן לנשום. שם הן עמדו והביטו במים, שם המילים סיימו להישטף מפיותיהן ורק המבט בעיניים נותר.

הן נכנסו יחד למים החמים מסיטות את מבטן על מנת לאפשר פרטיות זו עבור עירומה של זו, הסרת הבגדים נעשתה באיטיות, גב אל גב, וכאשר שמלותיהן היו מקופלות היטב על הסלעים הלבנים פסעו יד ביד אל המים החמים, הן לא נזקקו כעת למילים, הן פתחו את חומות תודעותיהן והניחו למחשבות לזרום בחופשיות דרכן.

***

בעולם אחר, רחוק משם גופה של בודדה נסחף בים הזרמים התת מימיים, נישא לקראת מקום המפגש. היא בתודעתה ממלאת את הבאר הפנימית של כוחה בזיכרון נערותה. בתודעתה היא הייתה שם עם יצירתית, כפי שלא מזמן חלק ממנה נותר איתה במעמקי היער. אך הפיצול הקסום היה מסוכן, ישות אשר נחתכת לשניים לאורך זמן סופה שתתפצל כליל לאלפי חתיכות תודעה עד שתאבד ממשותה. מכשפות עוצמתיות כמוה יכולות לבלות באופן זה זמן רב אך ככל שיתמידו בפיצול ילך ויגדל הקושי להתחבר חזרה לעצמן. לכן, נאלצה לחזור אל תוך עצמה, לחבר את חלקי ישותה. המסע תחת הים הגדול גזל ממנה אנרגיית קסם רבה, מסיבה זו היה עליה לאחד את כוחה, את עצמה לשם, אל המסע והמשימה. היא יצאה למצוא את שנגנב ממנה ולגעת בקסם ששורר תחת הים. היה עליה להחזיק את עצמה יחד על מנת שתוכל לעמוד במשימה, אך בשנתה הקסומה, תוך כדי המנוחה שבתנועה חזרה אל הזיכרונות שמילאו את כוחה. בחייה הנוכחיים, במסעה אל הידע שלה שנגנב, היה עליה להתרחק אך בתוך תוכה לא עזבה לרגע את הבריכה הקדושה שבמעמקי היער. שם שכנה תשוקתה.

היא איחדה את עצמה וחשה את האובדן. את הבדידות המציפה אותה. המלאות של הזיכרונות חיזקה אותה ולכן חלמה כעת על ימים שהיו פעם. ההיזכרות הזו חיזקה את קשר התודעה שלה עם יצירתית וכך יכלו לתקשר גם ממרחק רב כל כך. לכן, בשנתה נמסר לה המידע. זו שחיכו לה שבה. המעגל נסגר. האירועים מתקרבים זה לזה במהירות מסחררות. עליה למהר ולהמשיך במשימתה, נמסרו לה ההוראות בתודעתה: עליה לדאוג להישאר שלמה, מלאה בעצמה ולא להותיר חלקים מעצמה מאחור במעמקי הים או היער וגם לא על גבו של שום חד קרן פלאי. אלו היו הוראותיה של שינוי- זו שחיכו לה. בודדה גיחכה מתוך שינה על חוצפתה האמיצה של הנערה. התקשורת הקסומה עם יצירתית לא העירה אותה אלא ניתקה את ההיזכרות בלבד, היא כמהה לשקוע שוב ברגעים המתוקים אך כעת חשה שמישהו מבחוץ מנער אותה, קורא לה לשוב ולנשום מים, לפקוח את עיניה ולהמשיך במסעה. יצירתית איחלה לה בתודעתה הצלחה. היא ראתה בראשה את דמותה העירומה קורנת כלפיה באהבה והמראה נמוג. במקום זאת ראתה פנים מלאות קשקשים כחולים לפניה ואת האפלולית הכחולה ששוררת תחת הים בזמן החשיכה.