מתיקות מאת מורן קבסו

הוא קורא לי. מתוך הרוח הנושבת בעצים שמחוץ לחלון הוא קורא לי, קולו מר וקודר. "שי…" השמיים לבנים מעל מגרש החנייה המוצף. בפנים, הבנות צוחקות מול פניה המאדימים של המורה, הבנים צועקים ומשליכים על ראשי כדורי נייר כמו אבני סקילה, אבל בחוץ שֶקֶט: שמיים, רוח, שלוליות. בחוץ טוב.

אני נוטלת את הטלפון הנייד בזהירות ומביטה בתמונתו שבאתר הנופלים: פניו האפורים בהירים יותר בצדם הימני וכהים יותר בצדם השמאלי, כאילו נחצו לשניים. לא, זה רק צל. אני מעבירה אצבע על בלורית שיערו, על עיניו הנעימות, הפקוחות עדיין.

"תעזרי לי…" קולו לוחש בתערובת של תחינה ונחישות. "שי…"

הם צועקים וצוחקים ומשליכים.

"את בכיתה זין ועוד לא ראית אחד?!" שואלת המאופרת את המחומצנת.

"מה את רוצה, שי אפילו לא התנשקה!"

"שי…" זו רק הרוח.

"היא לא י'דעת לדבר, נראה לי!"

הן צוחקות.

לא, זה קולו. שפתי הפיקסלים האפורות שלו קפואות, אבל הוא קורא לי. "בבקשה…" לחישתו רמה, מתוך ראשי הוא קורא.

אני מביטה לצדדים בעיניים קרועות לרווחה.

"באיזו שנה הייתה מלחמת ששת הימים?" קוראת המורה.

שתי דבורים עפות פנימה, מזמזמות. הבנות צווחות בבהלה.

"בבקשה…" קולו נעשה חד יותר.

"הן יֵצאו לבד. באיזו שנה הייתה המלחמה?"

אני רואה הבזק בוהק כמו מתוך מצלמה. הדבורים מזמזמות חזק יותר. אני רואה נוזל זהוב נוטף מתוך בטן מבוקעת, ארגמנית. רעד חולף בי. הבזק. הנוזל מאדים כמו פניה של המורה כשהיא צועקת: "למדנו את זה לפני יום כיפור! באיזו שנה הייתה ששת הימים!"

אני מניחה את הטלפון בחבטה. "שישים ושבע… ואיך את אומרת שהיה לנו ניצחון מוחץ? הרי נהרגו לנו כמעט שמונה מאות חיילים…" הדבורים יוצאות. הכיתה שקטה לגמרי.

 

אבא מתבונן בסכך ענפי הלולב. "היה טוב", הוא אומר. "בנינו יופי של סוכה".

"מה זה 'בנינו'? אני עשיתי את כל העבודה!" מוחה דוד עוזי בכעס.

"שכחת מי הביא את הכלים במיוחד מהחנות שלו?" שואל סבא יחיאל מראש השולחן ומחווה לעבר כלי הכסף הבוהקים: גביעי יין בעלי רגליים דקיקות, מגשים מעוטרים בתבליטי נשרים ואותיות. אפילו בתוך גופי האריות העומדים על הפמוטים מופיעות ההשתקפויות שלנו.

"חנות? 'יהונתן תשמישי קדושה' זו אימפריה!" מכריז אבא.

"כמה שנים יש לכם את החנות?" אני שואלת.

"הו-הו…" סבא מניף את ידו לאחור. "מספיק בשביל לפרוש כבר עכשיו".

"אפשר להצטרף? אצלי בכיתה אחד יותר סתום מהשני", חיוכי קל, אבל לבי עדיין כבד מזיכרון הבוקר.

"לא הגיע הזמן שתתחברי עם מישהי?" מעירה אמא בכעס שקט. "למה את כזאת?"

"כי הן זונות", אני משיבה בפשטות. "כולם, גם הבנים. אין להם מושג מתי הייתה מלחמת ששת הימים, אבל את כל הסרטים של 'אמריקן פאי' הם יודעים בעל פה".

"אני עזרתי אז לאבא שלי בבית הכנסת", מספר סבא ולוגם מהיין. "נלחמנו על הפרנסה, לא היה לנו זמן למלחמות".

סבתא יונה יוצאת אל החצר ובידיה תבנית מוכספת. "מי רוצה עוגת דבש?" היא שואלת.

"אני!" אנחנו קוראים במקהלה, אבל פתאום הגביע נשמט מידו של סבא והוא משתעל ונחנק, המפה מאדימה מהיין, פניו מאדימים אפילו יותר מפניה של המורה, רק השן בתחתית פיו נשארת מוזהבת.

"יחיאל!" צועקת אמא. היא קמה וחובטת בגבו שוב ושוב, אבל השיעול רק נעשה כבד יותר, נואש יותר.

"תנו לו לשתות!" עוזי נותן לאבא את הבקבוק, אבא מוזג ואני מושיטה את כוס המים לאמא, אבל הכוס מתנפצת לרסיסים בכף ידה והיא נסוגה לאחור, דם נוזל מהחתכים באצבעותיה. סבא משתעל עד שגוף צהוב-שחור נמלט מתוך פיו לנגד מבטינו הנדהמים ומתעופף בזמזום קולני אל מחוץ לסוכה. הוא מכחכח בגרונו, דמעות בעיניו, ואז מסדר את הכיפה על ראשו, ממלמל: "אולי… היא רצתה… דבש…"

 

"נהג!" קוראת המחומצנת מאחורי האוטובוס. "היא אומרת שאתה חתיך!"

הבנות צוחקות זו אל זו וניגשות אליי.

"גם לך הוא חתיך?"

אני מחזירה את הטלפון הנייד לתוך כיס הטרנינג הלבן בחשאי, אבל היא רואה.

"מה יש לך שם?"

"תביאי לראות!" מוסיפה המאופרת ופותחת את אצבעותיי.

אני מזנקת. "תחזירי לי את זה!"

"הופה! 'סתכלו מה יש פה!" היא מראה את המסך לחברותיה ופוסעת הלוך ושוב, מתחמקת ממני. "סרן איתן צלטנר! בן עשרים ושתיים וחצי במותו! לא סתם… מקום מנוחתו– הר הרצל… נפל ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים!"

"אל תדברי עליו!" אני מניפה את ידי גבוה ככל האפשר, אבל זרועה ארוכה מדי, והיא הודפת את גופי הרזה לאחור.

הבנות מחייכות. "תָראי, תראי!" הן מבקשות בהתלהבות.

"הייתם עושות אותו?" שואלת המחומצנת. "'סתכלי, היא ציירה לב!"

השופעת מגחכת. "וואי, אם זה מה שהיא עושה בָּפֶּלֶא' מיום כיפור, מה-זה אין לה חיים… כבר נובמבר".

"דצמבר, יא סתומה", מחווה המאופרת לכיוון החלון. "את לא רואה איזה שלג?"

"מה אתם רוצות? מיליון אלף פעם הייתי בירושלים – היה חמסין. דווקא שאנחנו סגורים פה, יש שלג".

המורה מתבדחת עם הנהג, מוסיקה מזרחית רועשת מתנגנת מאחורי האוטובוס.

"לב יפה עשית לו", אומרת המאופרת בחיוך מתוק כשהיא מחזירה לי את הטלפון הנייד. "רק חבל שהוא לא אוהב חסרות חיים!"

אני רוצה לצעוק להן שלי יש חיים, לו אין. אין לו חיים, כי הוא הקריב אותם בשביל שבנות מגעילות כמוהן יוכלו לעשות ממנו בדיחה באוטובוס שעובר בעיר שבה הוא קבור; שאם הוא לא היה מת, לא היו להן אוטובוס ושלג וליפגלוס ורוד, לא הייתה להן בכלל מדינה, אבל אני לוחשת רק: "הלוואי שאתן הייתן מתות והוא היה חי", ושבה אל הכיסא.

 

"תעזרי לי…" קולו נאנק בתוך ראשי שוב. "שי…"

"איך?" רגעים אחדים חולפים, אבל אין מענה. "איתן, איך?"

שלט שעליו הכתובית "הר הרצל" ולידה חץ, לוכד את מבטי, אבל החץ מורה ימינה ואנחנו ממשיכים ישר, והמורה צוחקת, והמוסיקה רועשת, והבנות…

אני קמה בביטחון פתאומי. "נהג, אתה יכול לעצור? אני לא מרגישה טוב…"

"לא עוצרים עכשיו, תכף נגיע למוזיאון", משיבה המורה.

"אבל זה דחוף", אני מגייסת את כל כוחות השקר שאין בי. "יש לי בחילה".

"בסדר, אז תחכי עוד קצת, אמרתי לך – "

משהו זורם מעלה ונשפך מתוך גרוני הנחנק אל כף ידי. אני מביטה בה. היא מכוסה דם.

המורה נבהלת. "אוי ואבוי, אני מזמינה אמבולנס!" היא פוקדת על הנהג לעצור.

"לא, לא, זה בסדר", אני ממהרת להשיב, רועדת מקור ומתדהמה.

"יאללה, למה עצרנו?" קורא אחד הבנים מרחוק.

המורה יורדת על יד שדה לבן מכפור ומתרחקת מעט כדי להתקשר. אני יורדת גם.

"עכשיו!" הוא לוחש. "רוצי!"

"לאן?" אני מביטה סביבי: מאחוריי האוטובוס, לפניי השלג וכביש מהיר איטי עד כאב משני הצדדים.

"את צריכה עזרה?" קורא הנהג.

"לא, היא מקבלת עזרה מהחייל המת שלה!" אני מזהה את קולה של המאופרת.

"כן", משיבה המחומצנת. "היא מתעסקת עם מתים, כי אף בחור חי לא ירצה אותה!"

"תשתקי כבר!" אני משליכה פיסת קרח קטנה לעבר אחד החלונות ומתרחקת.

זמזום מרוחק נשמע מתוך האוטובוס. אני פונה לאחור. הזמזום גובר. הזגוגיות נסדקות לאט, כמו קרח, ופתאום הן מתנפצות לרסיסים בזו אחר זו. שברי הזכוכית נופלים פנימה. הם צועקים. אני משתתקת.

"פשוט תרוצי", קולו מרפרף על אוזניי כמו תפילת אשכבה, ואני רצה, אני אוספת את רגליי ורצה מבלי להביט לאחור, מבלי לראות את הבנות המקללות בין החלונות השבורים, זועמות.

"שי! תעצרי!" צועקת המורה, אבל קריאותיה נעלמות בין נשימותיי המהירות ובין צפירותיו הקצובות של הנהג. אני רצה על פני המרחב הקפוא ברגליים כושלות, הטלפון הנייד בוער כמו הסנה בכף ידי. אני רצה אל הרחוב שמעבר לשדה ואל עוד רחוב ועוד, עד שאני מגיעה אל מרגלות ההר. רק אז אני עוצרת.

 

אני פותחת את הברז בבית העלמין ורוחצת את ידיי ואת פי, מתנשמת. הטלפון הנייד מצלצל, "אמא".

"הלו".

"שי, איפה את? מירית אמרה שברחת להם באמצע הטיול!" קולה מודאג, עצבני.

"הכל בסדר, אני רק צריכה… לבקר פה מישהו", קולי מנסה להרגיע, אבל היא לא נרגעת.

"מה עשית לאוטובוס? היא אמרה ששברת את החלונות כי הבנות העירו לך! משהו על איזה חייל מת שאת מתעניינת בו… מי הוא בכלל? מה יש לך? הוא מת לפני ארבעים ושש שנה!"

אני שותקת, היא ממשיכה: "תחזרי מיד לאוטובוס, את צריכה להיות עם הילדים בכיתה, לא עם איזה חייל מת! מה, את משוגעת?"

"אני מעדיפה להיות עם גיבור מת, מאשר עם אפסים חיים", אני משיבה בשקט ומנתקת את השיחה, המים קרים על שפתיי.

 

אני פוסעת בשבילים העוברים בין המצבות ומחפשת, הקרקע לבנה משלג מתחת לרגליי, האוויר כבד. הנה השלט המורה על אזור ב'. הנה השורה שלו, הנה האבן, כמו שולחן בית ספר בתוך כיתה עמוסה שבה אף תלמיד אינו מדבר.

אני מביטה בשמו, נפעמת. "איתן", קולי שקט. "באתי". אבל הוא לא עונה. "הם… בטח יכעסו עליי, כולם, אבל לא אכפת לי", דמעות עולות בעיניי. "התרגלתי להיות זו ש… שלא עוזרת בבית, ולא מתחברת עם אחרים, ולא עושה שיעורים ורבה עם ההורים שלה, ו… מתפללת כל יום לנסוע רחוק או למות, העיקר לא להיות שם".

ידי נוגעת באבן. ריחם המריר של הצמחים נישא באוויר. "רציתי כל כך לראות אותך", אני מחייכת, מושכת באפי. "מיום כיפור אני… ועכשיו כבר דצמבר. הם אמרו לנו לקרוא על החיילים שנפלו במלחמה. גלשתי עליהם בחדר מחשבים, דף, דף. קראתי מי הם היו. אבל פתאום, כשראיתי אותך, נעצרתי. הסתכלתי על התמונה שלך ולא קראתי כלום. הפנים שלך… השמש שזרחה על הפנים שלך בצד אחד… והצל, בצד השני… נראית כל כך שלֵו", אני כורעת על ברכיי ומלטפת את הצמחים הקפואים.

"וכל הדברים שאמרו עליך בסרט, כמה טוב היית ואיך עזרת לאיש אחד מבוגר, שמצאת בשיחים. החזקת אותו, שלא ייפול, ואיך אהבת לשבת על החלון ולא פחדת ליפול… ואיך… כשכל הטנקים נפגעו, רק אתה נשארת, עם הצוות שלך, ונכנסת ראשון כדי להציל… ונפלת", אני נשכבת על מיטת הצמחים ומניחה את לחיי על האבן, ליד שמו, ידי מרפרפת על האותיות.

"ולאף אחד אין חיוך כמו שלך, עם העיניים שלך, שאפילו עכשיו, שאתה מת ארבעים ושש שנה, הן כל כך… חיות. ואני כל כך רוצה… לגעת בך, פשוט להושיט את היד ולגעת בפנים שלך. אבל כבר אין לך פנים. אתה חי עכשיו רק בתמונות", אני שותקת, מקשיבה לרשרוש הרוח בענפי העצים. המשבים החולפים נשמעים כמעט כמו קינה.

"הלוואי שהיית חי, והייתי רואה אותך, צעיר ויפה ומאושר, ולא שומעת אותך כמו שאתה עכשיו – עצוב… מת. אפילו שאתה מת, אתה יותר טוב מכל מי שחי".

הוא לא עונה.

"איתן?" אני קמה לאט ממיטתו ונעמדת בשלג, שיערי מתנופף מתחת לשמש הלבנה, שלאורה ההר כולו נראה כמו אוסף צללים. אני מצלה על עיניי בידי, אבל השלג בוהק מדי, ואני ממצמצת שוב ושוב מול הנוף המיטשטש.

"מה אתה עושה לי?" אני קוראת, מבועתת, אבל השלג רק נעשה חיוור יותר וזוהר יותר, והנוף כולו אפור וכהה. "אני לא רואה כלום!"

אין מענה.

"איתן!"

השלג מסנוור כל כך שעיניי כואבות, ואני מצמצמת אותן בייאוש. לפני שהן נעצמות, אני מספיקה לראות הבזק בהיר מקודמיו, ולרגע נדמה לי שזה האור הלבן האכזר שלפני המוות.

 

עיניי נפקחות בבת אחת אל מול התמונות: שני צעירים אפורים במדי צבא אפורים יושבים זה מול זה על יד שולחן בחדר צר, מוקפים פרחים, עשרות פרחים צהובים. רק צבעם של הפרחים נראה בין גווני האפור.

"אתה בטוח שזה יעבוד על המ"פ?" שואל הראשון ומיטיב את משקפיו על פניו הרחבים, פירורי קרקרים צונחים מפיו.

השני נוגע בכובע הגרב שלראשו ומגרד את אפו הגדול. "בטח, הנה", הוא מחווה לעבר ספר שמונח ביניהם ומקריא: "דבש העשוי מצוף שנאסף מפרחי הרוֹדוֹדֶנְדְרוֹן הנו רעיל ואסור למאכל. הוא עלול לגרום לסחרחורות, בחילות, הקאות, לחץ דם נמוך, קצב לב איטי ובמקרים קיצוניים אף להביא למוות".

"אז נגיד שהוא יראה כוכבים ונדחוף אותו מאיזה מקום… עדיין יש לנו בעיה עם הדבש, עמיחי, איך נכין ת'דבש? אי אפשר להשאיר ת'פרחים האלה באיזה… יד מרדכי, הם יעלו עלינו. אי אפשר לקחת דבורים ולייצר דבש, אין לנו עשן להבריח אותם, אין לנו ת'בגדים, אין לנו כלום!"

הכובע הופך את דפי הספר שוב ושוב. "מה אתה דואג, גרשון? העיקר השגנו ת'פרחים. עכשיו אנחנו רק צריכים דרך, הרי אי אפשר סתם להכניס לו צרור ולברוח".

"איזה דרך, איזה?" הקרקר חובט בשולחן בידו הבשרנית ומנמיך את קולו: "אנחנו רוצים אותו מת, לא?"

"מת עם כל הבחורות שלו וכל הביישנות המזויפת שלו והדרגות על הכתף… וה… דבש הזה שהוא מחביא בכיס כבר יומיים! זה מה שהרס אותי לגמרי…"

"כן, גם אותי…"

"איך הוא לא סיפר לנו?!" כועס הכובע. "אנחנו אולי לא באים ראשונים לָמסדר בוקר, אבל אנחנו חיילים למופת, מתנהגים אליו יפה, מה רע בנו?"

הקרקר מניד בראשו. "לא יודע, עמיחי. עובדה שאפילו להוריד אותו אנחנו לא מצליחים".

"איתן הזה…"

אני משתתקת. הזוהר הלבן שב לעוור את עיניי, עד שהחדר הופך לבית העלמין שבמדרון ההר והצללים למצבות.

"למה?" בוקעת השאלה מפי בלחישה עצובה.

"מאותה סיבה שהבנות בכיתה שלך מתנהגות אלייך ככה", קולו רציני.

"כעס?"

שניות חולפות.

"קנאה".

אנחנו שותקים. נדמה כי העולם כולו קפא, רק הרוח נושבת.

"אז איך אני… יכולה לעזור לך?"

אין מענה.

"אני יכולה… להביא לך פרחים, לדבר איתך, שלא תהיה בודד…"

אין מענה.

"אני יכולה להקריא לך ספר, אני קוראת די הרבה, אז אולי – " תולעת אפורה עולה מתוך האותיות שעל מצבתו. תולעים נוספות מגיחות בעקבותיה, מתפתלות. אני נסוגה לאחור ומביטה בהן בשאט נפש. עשרות תולעים אפורות מטפסות זו על זו, מכסות את האבן, מתפשטות אל הצמחים.

"איתן…" אני ממלמלת, רועדת.

גופיהן החלקלקים מתגבשים לכדי דמות אפורה. הן מתחברות זו לזו עד שעיניי שוכחות כי תולעים הן הנמצאות מולי, ורק את הדמות אני רואה: דמות קפואה, דו-ממדית, מטושטשת בקצותיה אבל ברורה עד כאב. הנה הם: הנעליים, מכנסי הפסים הכהים, החולצה החיוורת, כפות הידיים האוחזות במותניים, הזרועות הבריאות, הצוואר המוביל אל פנים מעוגלים במקצת, הסנטר הצר, הלחיים שעצמותיהן גבוהות ומתחת להן שקעים, השפתיים הישרות שנראות כמו מחייכות בשלווה, האף הנושם את כל האוויר ביקום מבלי לנשום, בלורית השיער הבהירה, שחצייה מוארת וחצייה חשוכה, והעיניים, העיניים הרגועות, מלאות החיים, העיניים האלו…

אני מביטה בו עומד מתוך שמו על המצבה הקטנה, גבוה עד השמיים, פניי פונים כמעט אל השמש הנוגעת בראשו, אבל אני לא מסתנוורת. פי נפתח כדי להגיד "איך" ו"אבל", ונסגר שוב מתחת לעיניי הבורקות. כמו השלג הארור הן בורקות.

אבל אז הוא עונה.

"גרשון עמרני ועמיחי בן שאול", אומר הקול. "הם צריכים למות", ושפתיו אינן נעות כלל.

 

"למות?" אני שואלת בשקט.

"למות", הוא משיב. "לא על עצמי צר לי, אלא על אמא שלי. לחברותיה במחלקה הפסיכיאטרית היא אומרת, 'אני קיימת תשעים ואחת שנה, אבל מתוכן, ארבעים ושש שנה אני מתה'. פעם היא הייתה באה אליי כל יום, מלטפת את האבן ובוכה, 'איתנל'ה שלי, מה עשית לי… מה עשית לי…' וקראתי לה, רציתי להגיד לה שלא תהיה עצובה, התחננתי שהיא תשמע אותי… אבל היא לא יכולה".

הוא יורד מהמצבה מבלי להזיז את רגליו ונעמד על הקרקע. "רק את יכולה לשמוע… אנשים מהסוג שלי", ולא מסביר איזה סוג, אבל אני מבינה.

משהו קר פוגע במצחי. אני מביטה לשמיים הקפואים. טיפת גשם. הטלפון הנייד מצלצל.

"תעני לה", הוא אומר. "היא דואגת".

"גם אמא שלך", אני מכבה את הטלפון הנייד.

הוא שותק. למרות העננים, מחצית פניו בוהקת עדיין משמש. "את עוד יכולה לחזור הביתה, אני רק חולם לחזור, עוד פעם אחת, רק כדי שהיא תדע שאני בסדר".

הטיפות נוחתות על פניי. "ואם… תבוא אליה ככה?" אני מחווה לעבר גופו הדומם. תולעת נופלת ממרפקו ופוגעת בשלג.

"'איתן היפה שלי', היא הייתה אומרת לכל השכנות. 'איתן הגבוה, הנהדר, איזה חיוך יש לו…' היו אומרות השכנות. 'איזה גומות חן… איזה עיניים טובות. יפות וטובות…' ועכשיו", תולעים ספורות נושרות מצווארו. "תראי מה הפכתי להיות. איך אוכל לעשות לה דבר כזה?"

דמותו מתחילה להתפרק לנגד עיניי. עוד ועוד תולעים נושרות משיערו, מזרועותיו, מפניו הנקרעים ושבות אל הקרקע.

"זה מה שאני!" הוא נאנק. "בלי זה, אני רק עצמות בארון עטוף דגל כחול-לבן, אני צריך גוף, שי, אני צריך שהם ימותו כדי לחזור לחיים ליום אחד, שני מתים בשביל אדם אחד, ככה זה עובד פה!" קולו נמהר, מיואש. "ואני צריך להשתמש בגוף שלך כדי להגיע אליהם! אני יודע שזה נורא, אבל אני צריך – אני מתחנן – שתעזרי לי!"

"למה אני? למה עכשיו?" אני קוראת, מגנה על פניי מפני עשרות התולעים הצונחות מראשו.

"כי קראת לי, כי היא עומדת למות!"

"אז היא תראה אותך ב… בגן עדן!"

"אין גן עדן", הוא משיב. "רק חושך".

 

"שי!" אני שומעת את קולה של המורה במרחק רב מאחוריי. "איפה היית?! יש לך מושג כמה תלמידים צריכים עכשיו תפרים בגללך?!"

"נמאס לי מהצעקות שלך!" אני פונה לעברה בחדות, מחצית פניי השמאלית מוצלת, בעוד האחרת מוארת באור השמש. אין שמש.

עיניה בוהות לפנים בתדהמה. היא מנסה לדבר, אבל פיה מלא בדבק זהוב וסמיך.

"פרופוליס", מסביר קולו של איתן מתוך גרוני. שפתיי נעות, אבל הוא זה שיוצר את המילים. אני ממהרת לאן שהוא נושא את רגליי, יורדת אל הרחוב ורצה עוד ועוד, עד שאנחנו מבחינים בילדים המשחקים בגן סאקר. ידי המוארת נשלחת לנקות מעט קרח מהספסל, אבל לא מרגישה את הקור.

"נחכה שיתרוקן פה קצת", הוא אומר. "טוב?"

אני מנסה להנהן בראשי, אבל לא מסוגלת. "כן", אני עונה לבסוף, תולעת אפורה יוצאת מכיס הטרנינג שלי.

"כולם שמחים כל כך כשהכל לבן…" מהרהר איתן ומחווה בידי סביב. "לא אכפת להם שהכל מת מתחת לשלג".

אני שותקת.

"סליחה שהפחדתי אותך קודם, עם הדם ו… הזכוכיות".

"זה בסדר".

הוא שותק.

"הדבורים, בכיתה ובסוכה, והכוס שהתפוצצה… זה היית אתה?"

"רק רציתי להפחיד אותם קצת בגלל היחס שלהם כלפייך", הוא מתאר. "אבל בסוכה… הדבורים יצאו משליטה. אני מצטער".

אני מנסה להנהן שוב, אבל לבסוף שותקת.

שעות הצהריים חולפות על הספסל בגן המתרוקן מאדם. צופרי מכוניות זועקים בכביש הרחוק. על מסך הטלפון הנייד מודיעים שהעיר נצורה, אין יוצא ואין נכנס. הסערה, הם כותבים. הסערה.

כשהשלג מתחיל לרדת, שקוף ונקי, אנחנו רואים אותו.

"גרשון עמרני", לוחש איתן. "כשאמא שלי שוחחה איתו אחרי שנפלתי, הוא נשבע שהם לא יכלו לעשות כלום".

עיניי, האפורות כעת, סוקרות את דמותו: שיער מאפיר מעל ראש מרובע, מבנה גוף רחב, משקפיים בעלי מסגרת עבה, כרס שופעת מתחת למעיל חום. הוא מתיישב על ספסל לא הרחק מימין, מפיל פירורי לחם ליונים ומחייך חיוך אווילי.

"בוא נעשה את זה", אני אומרת.

"את בטוחה?" שואל איתן.

"כן", ואני תוהה ללא קול מה היה קורה אם לגבר השמן והמכוער שיושב לפנינו היו חיוכו או שיערו או גופו של איתן צלטנר, אפילו עשוי מתולעים עלובות ובזויות; האם גם אז הייתי גוזרת את מותו בביטחון מוחלט שכזה.

 

איתן מקים אותי מהספסל, מוליך את רגליי לעבר עץ לא גבוה שענפיו החשופים דוקרים את השמיים ומעמיד את גופי מתחת לעץ. אישה ושני ילדים חוצים את הגן לכיוון הכביש. כשהם מתרחקים, אני מרגישה איך השמש והצל עוזבים את פניי, ורועדת מקור ומהעתיד. התולעים האפורות קמות מתוך השלג, מטפסות על הגזע ופונות אל ענף בולט. שם, כמו בחדר חושך, הן מפתחות את תמונת פניו של איתן.

ראשו תלוי מהענף, מוחזק על ידי תולעת בדמות שערה, אבל במקום עיניים, נפערים בפניו שני חורים שחורים ריקים להחריד. אני בולעת את רוקי. הראש מתנדנד קלות, גרשון מפורר את הלחם וצוחק אל היונים, ואז עולה זמזום מחריש אוזניים של אלף דבורים זועמות שיוצאות מתוך חורי עיניו של איתן ושועטות לכיוון הספסל.

כל היונים נמלטות. גרשון קם בעיניים קפואות מאימה, הלחם נושר מידו ונופל אל השלג. הדבורים מסתערות עליו. הוא צורח ומנופף בידיו הנואשות לכל עבר, מנסה להילחם בהן, אבל הן רבות מדי, והוא צועק וזועק, חומר זהוב נוזל מידיו, נתלה על פניו, מעוור אותו.

"איתן…" אני לוחשת, מזועזעת עד עמקי נשמתי, מביטה בכוורת ראשו המתנודדת, שדבורים נוספות בוקעות מתוכה בזמזום נוראי ותוקפות את גרשון הצורח בכל כוחן האיום, מכסות אותו בזהב הדביק, נצמדות לצווארו עד חנק. הוא כבר אינו נאבק, אבל הדבורים ממשיכות. הן נכנסות לפיו ולאפו, חודרות אל מתחת לבגדיו, קוברות אותו בעיסה המחליאה.

"תפסיק…" אני רועדת ומתנשמת. אני רוצה לשאת את רגליי ולברוח משם, אבל לא מסוגלת. כמו מהופנטת אני קפואה במקומי, מרותקת למחזה המבעית. תוך שניות, טסות הדבורים באוויר הצונן ושבות אל חורי העיניים. תוך שניות, נפרדות התולעים זו מזו ונעלמות בשלג. השמש והצל שבים אל פניי. אני צונחת על ברכיי ומקיאה, ידי נתמכת בגזע העץ.

"מה עשית לו…" אני ממלמלת, דמעות זולגות מעיניי.

"זה היה נורא", קולו רועד מתוך שפתיי ברגש. "אני… מצטער שהיית צריכה לראות את זה".

כשאנחנו מתרחקים מגופתו החנוטה של גרשון עמרני, אני מבחינה ביונה המנקרת בשלג, מתחת לידו המונפת עדיין בניסיון להגן על פניו.

"היא הייתה מעדיפה לראות אותך עם כל התולעים, מאשר לדעת מה עשית", קולי נשבר מבכי.

איתן נאנח בשקט, עייף וקודר. "ככה היה במלחמה".

 

אנחנו פוסעים בשתיקה, השמיים החיוורים כבדים מעל ראשי.

"כדאי ש… תחזור להר הרצל", אני אומרת.

"אני אחזור, אבל אני לא יכול להגיע לשם לבד".

"לשלוח אלף דבורים רצחניות אתה יכול, אבל לא ללכת כמה מאות מטרים לקבר שלך?" קולי קר.

אין מענה.

שלג נופל על כתפיי. הרוח מצליפה על פניי. תולעים אחדות נושרות מעליי ומתעופפות הרחק. "איתן, לאן ללכת?" אני מביטה במכוניות הרבות שנתקעו בכבישים ופתאום קר לי, אבל זה קור אחר, פנימי.

"אולי תישארי אצל סבא וסבתא עד שהסערה תעבור", הוא משיב. "רק הלילה".

"טוב".

דקות לאחר מכן אני עומדת לפני האור הלבן הבוהק מעל דלת ביתם.

"'כנסי, 'כנסי", אומר סבא. "שלא תתקררי".

כשאני נכנסת פנימה, האור כבה, וחושך מציף את בתי השכונה. הכל חשוך, מלבד מחציתן הימנית של פניי.

"עוד הפסקת חשמל…" סבתא מדליקה את פנס החירום במרפסת, ואני ממהרת לעמוד מצדו השמאלי, שהם לא יראו.

"אמא שלך כל כך דאגה…" אומר סבא. "ניסינו להתקשר אלייך… בואי שבי", הוא מתיישב על הספה, ספר תנ"ך על ברכיו, ומנסה לעקוב אחר הפסוקים בעזרת יד כסף לקריאה בתורה.

"לא, זה בסדר", אני מביטה בנוף השחור מבעד לוויטרינה, מסתירה את האפור בעיניי.

"את רוצה עוגה?" שואלת סבתא מהמטבח.

"כן, היא אצלנו", אומר סבא אל הטלפון הנייד.

"לא, תודה", אני מסרבת בקול רועד.

"היא תחזור בבוקר, בסדר? עכשיו כל הכבישים חסומים, כל הזמן שלג… אל תשאלו".

סבתא יוצאת מהבית. "אני הולכת להביא עוגה לשכנה".

אני רואה הבזק בוהק כמו מתוך מצלמה. אני רואה טנק אפור עולה בלהבות צהובות בשטח אפור מתחת לשמיים אדומים כמו יין. אני רואה את החייל שחבש כובע גרב. ראשו גלוי עכשיו. הוא מרחיק את ידו מהבטן המבוקעת, הארגמנית. הבזק. הוא מניף את ידו האוחזת בפיסת נייר אל השמיים ומביט בה בפה פעור, שמתוכו מבצבצת שן זהב קטנטנה.

"ביי, אל תכעסו עליה", סבא מנתק את השיחה. תולעת אפורה מטיילת על כתפי. אני מנסה לגרש אותה בידי השמאלית, אבל ידי הימנית נשלחת לעצור בעדה.

"מה אתה עושה?" אני לוחשת.

אין מענה.

ידי הימנית משיבה את ידי השמאלית אל צדי גופי בעדינות. התולעת נושרת מכתפי ופוגעת ברצפה. עשרות תולעים אפורות פורצות מבין מרצפות הגרניט פורצלן האיטלקיות במרפסת. סבא קם, מבוהל, פיו הפעור חושף שן זהב קטנטנה. אני מועדת לאחור, עיניי נפערות באימה, אבל ראשי מסרב להבין.

דמותו הדו-ממדית של איתן שבה לחיים, קומתו זקופה, החיוך בעיניו כמו נופל אל שפתיו הישרות, אבל על גופו מוטל צל מלא.

"אתה זוכר אותי, יחיאל יהונתן?" שואל קולו העצוב מתוך שפתיי.

אני מכסה את פי בכף ידי השמאלית, הנחרדת, אבל ימיני מסיטה אותה.

"או שמא עליי לקרוא לך בשמך, עמיחי בן שאול", והאור הנורא עוזב את פניי ושוטף את מחצית גופו בלובן מבעית.

"מה אתה עושה פה?" לוחש סבא בעיניים קרועות. "אתה מת, קברנו אותך בהר הרצל!"

"סבא שלי?" אני משתוממת. "אבל הוא לא היה בצבא, הוא עזר לאבא שלו בבית הכנסת, הוא…"

"הוא שינה את השם שלו והתחיל מחדש", משיב הקול בראשי.

"בגלל זה… באת אליי?" קולי נשבר. "בשביל שאני אקח אותך אליו?"

אין מענה.

"הוא זה שהרג אותך יחד עם…?"

"מה הוא אומר?" קורא סבא.

האור נוטש את גופו ושב אל פניי. "הם לא הרגו אותי", בוקעות מלותיו מפי. "הם עשו דבר גרוע יותר", והבזק נוראי, מעוור, נופל על הבית.

 

אני רואה אותם, את הצריח, את התותח, את הגלגלים הנעים על פני האדמה האפורה. טנקים רחוקים, גם הם בגווני אפור, יורים לעבר הטנק. הדי הפיצוצים רועמים באוזניי. אני רואה פגיעה, ועוד אחת. אני רואה להבות צהובות. הצריח נפתח, ומתוכו יוצא צעיר רחב גוף שעדשות משקפיו מנופצות. הוא רץ, מפוחד, ומסתתר בין שיחים אפורים. אחריו, נמלט צעיר שהכומתה נופלת מראשו, פניו ואפו הגדול מכוסים פצעים שטחיים, ומשתופף מאחורי גבעה נמוכה. לבסוף, עולה בלורית השיער כמו שמש אפורה מתוך הטנק, ועל הפנים המוארים חלקית באור הלהבות ניכר הכאב. הצעיר שעיניו אינן מחייכות עוד, מדדה לאורך עשרים מטרים מהטנק, כשבטנו פעורה וארגמנית בתוך גופו האפור. הוא צונח על גבעה בידיים פשוטות מעל ראשו כמו ילד המביט אל העננים ביום קיץ בהיר ותכול. נתזים כמו אלה שהתיז, מאושר, בכנרת, פורצים מבטנו. צבעם ארגמן סמיך. היריות נמשכות. הפיצוצים רועמים.

שני החיילים ניגשים אליו כמעט בו זמנית.

"הוא נושם?" שואל שבור המשקפיים את חברו, שמצמיד את אוזנו ללבו של החייל ומשיב: "אפשר עוד להציל אותו".

"אבל ככל שהזמן יעבור… זאת אומרת…"

"הוא יהיה יותר קרוב… לצד השני".

הם מביטים זה בזה משני צדדיו של החייל במשך שניות ארוכות. הארגמן ממשיך להינתז. אין אף טנק ישראלי בסביבה, רק הטנק שלהם והטנקים המצריים, והנוף האפור, והשמיים האדומים, והארגמן.

"מהר, גרשון!" אומר חסר הכומתה.

שבור המשקפיים מזיז את החייל הפצוע ומחטט בכיסי מכנסיו, האדומים גם הם. הוא מושיט לחברו פיסת נייר מוכתמת.

חסר הכומתה מניף את ידו האוחזת בפיסת הנייר אל השמיים ומביט בה בפה פעור, שמתוכו מבצבצת שן זהב קטנטנה, והוא מחייך, סבא שלי מחייך לאור הלהבות הצהובות, חיוך משתומם, מאושר.

"רק תחשוב על כל הדברים שנשיג עם הכסף הזה, עמיחי…" ממלמל חברו, אבל סבא אינו מקשיב. "הוא עדיין חי?"

"תעזרו לי…" לוחש איתן.

"אתה תהיה בסדר", סבא שולח יד וטופח על כתפו הקפואה. "יש לך מזל, המפקד. זכית בלוטו".

במילים אלו, ממהרים שני החיילים האפורים ובורחים בחושך האפור, והילד מביט אל העננים ביום קיץ בהיר ותכול, אבל אין עננים, רק חושך.

הבזק לבן שוטף את עיניי.

 

"לא!" קורא סבא ומניף אצבע כועסת לעבר הדמות. "הוא משקר לך!"

"אה, כן?" אני נוטלת את היד לקריאה בתורה משולחן הסלון. ידי השמאלית היא האוחזת בה, והאצבעות הכסופות בוהקות מול פניו של סבא. "ואתה, שאמרת לנו שבכלל לא היית בצבא כי עזרת לאבא שלך בבית הכנסת, ושינית את השם שלך? אתה אומר את האמת?!"

"כי רציתי לשכוח!" הוא צועק. "שישה ימים נהרגנו ונפצענו וכבשנו וניצחנו, בשביל מה? בשביל שאחרי שש שנים נמות עוד פעם, ביום כיפור?"

"אה, אז גם במלחמת יום הכיפורים השארת את המפקד שלך למות בשדה הקרב?"

הוא מושיט את ידו אל יד הכסף. "תניחי את זה".

"אל תתקרב אליי!" אני נועצת את האצבע המחודדת בצווארו. פצע שטחי מדמם מעורו.

סבא נוגע בו ורואה את הדם. "ילדה טיפשה", הוא אומר בכעס. "את יודעת בכלל מה זו מלחמה? איזה מלחמות היו לך? שזורקים עלייך בכיתה ניירות ואת אפילו לא מתגוננת? את לא מבינה שאיתן צלטנר היה מרגל?!"

"לא", אני מנידה בראשי. "אתה משקר".

"גם זה שקר?!" פותח סבא את ארון הטלוויזיה ומטיח לעברי גיליון נייר צהוב מאובק שעליו מופיעות תמונות בשחור-לבן ולצדן שמות. "וזה?!"

אני מביטה בצעיר בעל העיניים הכהות והקשות שמצולם בתמונת הפספורט, הבעה קרה על פניו, שיערו קצר, שפתיו ישרות כמו צפירת זיכרון ממושכת, ואז אני מרימה את מבטי לעבר הצעיר האפור עשוי התולעים שלפניי, שנראה אחר כל כך, אבל זהה באופן מבעית.

לצד השם איתן צלטנר מופיעה הכתובית: "בעת מבצע ההונאה, שבמהלכו נשלחו סוכנים כפולים למצרים על מנת להטעות את האויב ולהזיז את כוחותיו טרם פתיחת המתקפה בחזית המצרית, בגד איתן צלטנר בכוחות הישראליים, ומסר לאויב מידע ביטחוני מסווג שהעמיד בסכנה חמורה את המתקפה כולה. יש לתופסו מהר ככל הניתן ולהעמידו לדין".

"איתן?" קולי רועד. הרוח נושבת בחוץ, איומה ועזה. רק קולה נשמע באוזניי.

"חבל לי שנכנסת לסיפור הזה מלכתחילה", אומר סבא. "ניסיתי להרחיק אתכם מזה כל השנים".

אני מניחה את היד לקריאה בתורה על שולחן הסלון. "אבל למה?" אני שואלת את התמונה בשקט, עיניי עצובות. "ולמה לא… עצרתם אותו, או…?"

"את חושבת ששני… ג'וקים כמונו יכלו לעצור אריה כמוהו?!" מגחך סבא בבוז.

אני מושכת בכתפיי. "אבל שדדתם אותו, הלוטו…"

"מה פתאום, חמודה, לא גנבנו ממנו כלום. אני בכלל לא שולח לוטו. שלחתי אולי פעם-פעמיים בכל החיים".

הדמות עומדת לפנינו, קפואה. הגיליון נשמט מידי.

"איתן, למה עשית את זה?" אני לוחשת, אבל הוא לא עונה. "איתן…"

דמותו מיטשטשת. התולעים נראות בבירור, מתרוצצות, מטפסות. עיניו המתות מלאות חיים עדיין. ואז הן שוקעות לתוך חורים שחורים. אני שומעת זמזום מרוחק. "לא…" דמעות עולות בעיניי. התולעים רועדות. "הן לא יצאו משליטה, הדבורים, נכון?"

"עזוב אותנו!" צועק סבא ומשליך את שלט הטלוויזיה על דמותו של איתן, אבל הזמזום גובר, החורים השחורים פעורים. "אתה חושב שאני לא מתחרט שהשארנו אותך שם?! כל יום אני מתחרט מחדש! אבל זאת המדינה שלי, לעזאזל!" הוא זורק את היד המוכספת שפוגעת בתולעים ונופלת. "לא יכולנו לתת לך למסור להם את כל המידע הזה!"

"למה, איתן?" אני מתחננת, אבל הזמזום רק הולך וגובר, כמו מגיע ממעמקי השאול, ודמותו הקפואה מיטלטלת, חצייה מוארת, חצייה מוצלת, והשלג יורד בחוץ, והרוח, והקור… "תענה לי כבר, לעזאזל!" אני צועקת.

סבא משליך את ספר התנ"ך לעברו. הספר מתעופף באוויר ונוחת פתוח על הרצפה. כמעט באותו הרגע הן יוצאות בסערה, תוקפות את גופו של סבא, המנופף בידיו בצרחות.

"שי, התמונה! תהרסי את התמונה!" הוא זועק.

אני ממהרת אל ארון הטלוויזיה ומחפשת בחושך, ידיי רועדות לשמע זעקות השבר שלו. אבל אז אני מוצאת אותה, תמונה בשחור-לבן של שמש וצל, של העיניים המחייכות מאתר הנופלים. אני עוצמת את עיניי וקורעת את התמונה לשניים במקום שבו הפנים נחצים. הבזק לבן קורע את החושך שבעיניי. אני רואה דלת אפורה נפתחת. אני רואה גב רחב של צעיר שאוכל קרקרים אפורים וגב שפוף של צעיר שחובש כיפה אפורה על ראשו. מעבר לדלת עומדת אישה אפורה ששיערה אסוף ועיניה כבויות.

"אמא של איתן?" שואל גרשון.

היא מהנהנת.

"בן שאול ועמרני. אנחנו היינו עם הבן שלך ב… ברגעיו האחרונים", מספר סבא שלי. "רק רצינו להגיד לך ש… הבן שלך היה גיבור", הוא ממשיך. "ו… אם אפשר, לאחל לך שנה טובה".

היא מהנהנת שוב. הם עומדים בפתח הדלת.

"רק תגידו לי משהו", קולה חמור, מתריס. "למה לא לקחתם אותו?" היא שואלת, וקולה מתרומם לצעקה. "אפילו… מת! למה לא חשבתם לקחת אותו על הראש שלכם! אולי היה אפשר להציל אותו! לעשות משהו!"

"לא יכולנו לעשות כלום, ירו עלינו…" משיב גרשון.

"אנחנו באמת מצטערים", מוסיף סבא. "רצינו לתת לך את זה", הוא מושיט לעברה צנצנת אפורה, ובה נוזל זהוב שקולט בתוכו את קרני השמש. "שיהיה לך קצת… מתוק".

"באמת לא יכולנו לעשות כלום", חוזר גרשון.

"אנחנו מצטערים", חוזר סבא שלי. "אם תרשי לנו להיכנס, אולי נוכל להסביר – "

היא נוטלת את הצנצנת מידו וטורקת את הדלת. זעקת שבר נשמעת מבעד לדלת הסגורה, ואחריה קול של זכוכית מתנפצת. הבזק. אני מביטה לאחור. הדבורים צונחות על רצפת הסלון כמו פתיתי שלג. סבא משתעל ונחנק, לוקח נשימה עמוקה. הפרופוליס לא הספיק להתקשות.

דמותו של איתן רועדת ומיטשטשת, רוטטת ומהבהבת, תולעים ארגמניות פורצות מבטנו, מכסות את השולחן, ניתזות על ידיי המגינות על ראשי. ואז הן נעלמות אל תוך הרצפה. רק חורי העיניים צפים באוויר במשך שניות אחדות, עד שעיניו המחייכות עומדות לבדן, עד שגם הן אינן עוד. "לא רציתי…" לוחש קולו במאמץ. "לערב אותך בכל זה…" ואז גם קולו נמוג, ורק ספר התנ"ך נשאר פתוח על רצפת המרפסת.

אני רוכנת להרים אותו. טיפת דם מכתימה את אחד הפסוקים ואני קוראת ללא קול: "וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ".

 

דקות ארוכות אני יושבת, קפואה, במרפסת.

פתאום, כל האורות נדלקים. "יופי, יש חשמל. תאכלי", סבא מביא מגש כסף ומתיישב מולי. הוא תופס שוק עוף בידו ואוכל ברעב. "דבש", אומר ומוחה את הרוטב הצהוב מפיו. "זה הזהב שלנו".

אני מרימה לעברו עיניים ריקות ושותקת. הוא הולך לסלון ומדליק את הטלוויזיה.

סבתא חוזרת. "אתה רוצה עוגה?" היא שואלת.

"רגע, יש פרסומת ללוטו, אולי נזכה השבוע", סבא נשען לאחור ומניח את רגליו על השולחן.

"לא היו… מרגלים", קולי נשבר בגרוני. "נכון?"

"היו", משיב סבא אל המסך בקור רוח. "אבל לא איתן. עברתי קורס פוטושופ פה, במתנ"ס".

אני מביטה בו, מזועזעת. אני קמה על רגליי ומדדה אל חדר האמבטיה, פניי רטובים.

"היי", הדלת נפתחת. בפתח עומדות הבנות, פניהן מכוסים חתכים.

"באנו לבקר אותך, לא הרגשת טוב", אומרת המאופרת ומחייכת חיוך מתוק. היא מחזיקה אגרטל שקוף שבתוכו פרחים. ואז שומטת את האגרטל מידיה ומרימה את אחד השברים, וכבר לא מחייכת.